אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה ע

מצוה סט

והוא מל"ת לכ"ע להרמב"ם ל"ת ל"ט ולהרמב"ן היא מצוה סו ול"ת ל"ו

אזהרה על ברכת השם שנאמר אלקים לא תקלל ורש"י בחומש פי' דקאי על תרוויי' אזהרה למברך השם ואזהרה שלא לקלל דיין והר"ן הקשה מנ"ל תרתי והלח"מ פ"ה מממרים כ' דרש"י מפרש עפ"ז הגמרא סנהדרין מדלא כתיב תקל בחד למ"ד משמע דקאי על תרוויי' ובסנהדרין דף ס"ו פליגי ר"י ור"ע ר"י סובר דאלקים חול דקאי אדיין ור"ע סובר דהוא קודש והנפקא מני' אם צריך לקדש השם עי' במנחת שי במס' סופרים פ"ד איתא דלת"ק קאי בין אקודש ובין אחול וצריך ג"כ לקדשו על תנאי ולי קשה אם נימא כהלח"מ דהרמב"ם סובר דקאי אתרוויי' איך פסק פכ"ו מסנהדרין דמקלל דיין לוקה והרמב"ם בפ"ט מגניבה כ' דהלאו לא תמכרו ממכרת עבד אין לוקין משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד א"כ ס"ל כתי' הראשון בתוס' שבת קנ"ד ע"א ד"ה בלאו דגם הלאו הנאמר סתם וקאי גם על אזהרת מב"ד ג"כ אין לוקין וא"כ איך לוקין כאן מיהו כבר כתבתי דבמנחת חינוך כ' דס"ל כמ"ש התוס' ב"ק ע"ד ע"ב ד"ה הו"ל דכתבו גבי עדים זוממין כיון דגלי רחמנא והי' אם בן הכות הרשע דאע"ג שאין בו מעשה לוקין ה"נ לוקין אע"ג דאית בי' אזהרת מיתה וה"נ כיון דיליף בתמורה דף ג' ע"ב מקרא דעל קללה חייב אף שאין בו מעשה ה"נ אע"ג דאית בי' אזהרת מב"ד ואם סובר הרמב"ם כר' ישמעאל דעיקר קרא קאי על הדיין כמו דסמך ונשיא בעמך אלא מכח דיתורא דלמ"ד ילפי' גם אזהרה לברכת השם איכ"ל כמו שכתבו התוס' בעירובין י"ז ע"ב ד"ה לאו שכתבו כה"ג היכא דמשמעות הקרא אזהרה על דבר שאין בו מיתה לא מקרי אזהרת מב"ד ומסתמא קיימ"ל כרב אשי אמנם לפמ"ש הכ"מ פ"ה מממרים דהרמב"ם סובר כר"ע דקאי אקודש וא"כ אכתי קשה כנ"ל מיהו י"ל דהרי אנן קימ"ל בסנהדרין דף נ"ו כחכמים דווקא על שם המיוחד חייב מיתה ועל הכנויים אינו חייב ובקרא כתיב אלקי' לא תקלל דאינו שם המיוחד א"כ אינו אזהרת מיתה דנהי דגם לענין שם המיוחד ילפי' מהאי קרא היינו מק"ו דמקלל בכנוי וכבר השריש הרמב"ם בשורש י"ד וכן כ' כאן בל"ת ס' דהיכא דמיתה מפורש סגי אפי' אם למדין האזהרה רק בק"ו מיהו המעיי"ח הקשה עוד דהרי הרמב"ם במנין המצות ל"ת ס' כ' דלכך יוכל למנות במקרא אחד ב' לאווין הואיל וכבר ידעי' איסור מכח המיתה וזה א"ש אם עיקר הקרא קאי אדיין ואזהרת קודש ילפי' רק מיתורא דלמ"ד אבל אי עיקר קרא אזהרת קודש ואזהרה לדיין ילפי' מיתורא דלמ"ד קשיא איך יוכל למנות אזהרה לדיין לל"ת בפ"ע דחד לאו לעולם לא נמנה לב' ל"ת ולכך נראה דגם הכ"מ מודה להר"ן כמס' סופרים ובזה פליגי ר"י ור"ע דר"י סובר כר"ש דמס' סופרים בכל ענין דאין צריך לקדשו ואזהרה לברכת השם צ"ל דיליף רק בק"ו מדיין דהרי אזהרה לדיין הוא משום דנקרא אלקים דהיינו מומחה וסמוך ושמא דמרי' עליו וכשלוחו של הקב"ה דסמיך ממשה רבינו עד עתה איש מפי איש וכיון דעל דיין דשמא דמרי' עליו מוזהר שלא לקללו ק"ו אזהרה למברך השם ועיין בראב"ע ורמב"ן ר"פ משפטים עה"ת שכתבו טעם מפני מה נקרא הדיין אלקים כן סובר ר"י אבל ר"מ סובר דקאי אתרוויי' כת"ק דמס' סופרים וא"כ צריך לקדשו ולכך נמי כתיב תקלל בב' למדי"ן וחבירו יליף מחרש ג"כ מדלא כתיב רק חד למ"ד וכיון דפשטא דקרא לר"ע קאי על שניהם ומחד לאו ל"ל דנמנה לשנים מ"מ כיון דברכת השם כבר ידעי' איסורו מכח העונש ולא איצטרך הקרא רק על דיין וא"כ עיקר אזהרה הוא על הדיין ונמנה למצוה בפ"ע וברכת השם דידעי' איסורו מכח עונשו ולא נלמוד מכאן רק אזהרה נמנה ג"כ למצוה בפ"ע כן נראה להסביר הדבר:

ב) והנה אנן קימ"ל כחכמים בסנהדרין נ"ו דאינו חייב אלא במברך שם בשם המיוחד ולפי פירוש רש"י שם משמע דדרשינן הא דכפל שם ונוקב שם ה' ושוב כ' בנקבו שם יומת גמרי' דתרוויי' קראי אהדדי נאמרו דרישא ונוקב שם ה' היינו שם המיוחד קאי על שם שמברך בו ושוב מסיים בנקבו שם דאם מפרש שם המיוחד כדי לברך השם ומפרש גם שם המתברך בנקבו שם היינו שם הנכתב מעיקרא היינו שם הוי' יומת אמנם דעת הרמב"ם דווקא המתברך צריך להיות בשם המיוחד אבל בשם שמברך חייב אפי' בכנויים וא"כ עכ"ח מפרש הרישא דקרא דכתיב שם הוי' היינו על שם המתברך ונקבו שם דלא כתיב בי' שם הוי' היינו בשם המברך ומטעם זה קשה לי על הרמב"ם פ"ט ממלכים דין ג' דב"נ חייב על ברכת השם אפילו בכנויים וכ' הכ"מ דפסק כר' יאשי' וקשה מנ"ל דגבי ב"נ לא בעי' בין במתברך ובין במברך שם הוי' דילמא דווקא בשם הראשון שמברך בו סגי בכנוי אפילו בחנון ורחום וצ"ל כיון דאפיק ב"נ מדין ישראל במקצת שוב ליכא למילף מן ישראל כמ"ש המהרש"א שם ומהיכא נילף דבעי' שם המיוחד לשם המתברך מיהו עדיין קשה דהרי ב"נ ילפי' אזהרתו לברכת ה' מן ויצו ה' הנאמר בבראשית ושם נאמר בשם המיוחד א"כ אכתי נימא דבשם המתברך יצטרך שם הוי' ויותר קשה לי על דברי הרמב"ם פ"ה מממרים דפסק דגם במקלל אבותיו אינו חייב אלא בשמות המיוחדים ופי' הלח"מ כמ"ש הת"ח להר"ן בחי' דמקרא ונקבו שם יומת ילפי' תרתי כיון דכתיב רחוק מן קרא דונוקב שם ה' ולכך אמרי' דקרא ונקבו שם יומת בא לכלול כל מקום שיש בו מיתה כגון דמקלל אביו ג"כ בעי' בשם המיוחד וקשה הא לפי מה שכתבתי לעיל עכ"ח הרמב"ם מפרש דונקבו שם קאי על שם שמברך וזה סגי להרמב"ם בכנוי ואיך כ' במקלל אביו ילפי' מהאי קרא דונקבו שם דבעי' דווקא שם המיוחד וצ"ע:

ג) הירושלמי סובר דעדים בשעת גמר דין ג"כ אינם מפרשים השמות דאיך גידף אלא שמספרים הדברים שזה הזכיר השם הוי' וגידף בשם אבל בש"ס דידן כ' בסדר למשנה בפ"ב דה' ע"ז בשם מהרי"ק ופר"ח דעכ"ח פליג על זה וס"ל דעדי' בשעת גמ"ד צריכין לפרש הגידוף כמו שאמרו דהרי שם דף ס' פריך על הא דאמרי' דעדים אין צריכין לקרוע משום דכבר קרעו ופריך שם משום דכבר קרעו מאי הוי ואי נימא דס"ל להש"ס דילן כירושלמי מאי פריך והסדר למשנה כ' דאין זה ראי' כשם שהדיינים צריכין לקרוע על מה שמספרים העדים שהזכיר שם המיוחד וגדפו א"כ ה"נ יהי' צריכין העדים לקרוע ולענ"ד הדין עם המהרי"ק דעכ"ח ש"ס דידן ס"ל דמפרשים השמות וכבר ביאר התויו"ט דא"כ הרי עדים עצמן מגדפים ואיך רשאין לפרט ותי' דכך צוה השי"ת שאין לבער הרשע ההוא אא"כ יפרשו דברים כהווייתן א"כ מצוותו בכך וא"כ נהי דמוכרח הדבר ע"ז עצמו שע"י הרשע מוכרחים העדים לפרש הגידוף שנית שזה כגידוף אלא שהתורה התירתו בעכ"ח ע"י מעשה הרשע וכדי לבערו ע"ז עצמו ראוי העדים לקרוע שהגיע להם דבר כזה שיהי' מוכרחים לגדף השם ופריך שפיר אבל אם נימא כירושלמי שמספרים רק שזה גידף השם וא"כ הדיינים שעומדין וקורעין אין הקריעה על הסיפור ההוא אלא על מעשה הראשון שגידף הרשע ההוא וא"כ פשיטא דהעדים שכבר שמעו המעשה וקרעו על הגידוף ההוא ואיך פריך הגמרא דיקרעו מחדש על אותו דבר עצמו בשלמא אם מפרשים והוי גם עתה גידוף אלא שמוכרחים שפיר פריך הגמרא כיון דהוי גידוף חדש על ההכרח עצמו שבא להם סבה כזו ראוי להם לקרוע ולהתאבל ושפיר הוכיח המהרי"ק דש"ס דידן חולק על הירושלמי כן נלע"ד:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה