מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה נ
מ"ע כ' להרמב"ם ולהרמב"ן כל הד' מיתות מ"ע אחת הם.
מ"ע על הב"ד להרוג את הרוצח בסייף וכן לאנשי עיר הנדחת ויליף לה בסנהדרין מ"ט מנקם ינקם דכתיב בעבד ונקמה ילפי' מחרב נוקמת וחרב ילפי' דהיינו לפי חרב מעיר הנדחת ושוב ילפי' ק"ו מעבד ובכתובות ל"ח ע"ב יליף לה מאתה תבער דם הנקי ותוס' הקשו שם הא בסנהדרין ילפי' מעבד לדידן דחנק קל והוי לי' לומר הניחא ולענ"ד כיון דאיצטרך קרא דלארץ לא יכופר וכו' שאם כבר הביא עגלה ערופה לא יפטר הרוצח ואכתי הו"א בכה"ג יהי' סגי גם במיתה קלה כחנק ואין ללמוד ק"ו מעבד כיון דסק"ד לולא קרא דיפטר לגמרי לכך איצטרך בכה"ג קרא בפ"ע ובזה מיושב היטב רש"י בחומש דפי' דמואתה תבער דם הנקי ילפי' דאפילו נערפה העגלה חייב רוצח והתוס' הקשו עליו ולהנ"ל א"ש דכיון דכבר יש קרא דחרב נוקמת עכ"ח ממקרא הזה תרתי שמעת מני' דלולא דאמרי' דאם כבר נערפה ג"כ חייב מיתה לא הי' צריך קרא דרוצח בעי' סייף כדלעיל וא"ש הפירוש דרש"י כסוגיא דכתובות:
ב) והנה מיתת סייף רמז השי"ת במכה עבד שמיתתו בסייף אם לא עמד יום או יומים וללמוד ממנו ק"ו שהורג ישראל ג"כ חייב סייף שהיא חמורה מסתם מיתה שנאמר במכה ישראל ולכאורה קשה ע"ז הא אמרי' אין עונשין מן הדין ואע"ג שבלא"ה מגיע לו מיתה מ"מ לענוש אותו במיתה חמורה נראה דג"כ שייך כלל הזה דאין עונשין מה"ד כיון שמגיע לו מיתה קלה אין רשאין לדונו במיתה חמורה שנאמר ואהבת לרעך כמוך ואיך נחייב לבר ישראל במיתת סייף מק"ו וצ"ל דהוי רק גילוי מילתא בעלמא כמו שתירץ אביי בסנהדרין ע"ה לענין בתו ובת בתו שהרי חיוב עבד כנעני הוא רק משום שנכנס לכלל ישראל וקיבל עליו המצות שהנשים חייבין בהם וא"כ כ"ש מי שכולו ישראל דהוי בכלל מאתים מנה ואדרבה נראה שמטעם זה כתיב העונש הזה גבי עבד ללמדנו שאפי' על ישראל רשע ג"כ הוא מחויב במיתה ההוא כל זמן שהוא בגדר ישראל והוא בכלל דלא מעלין ואין מורידין:
נ) הרמב"ם כ' ופסק דדווקא אם הכהו בשבט הוא בדין יום או יומים אבל אם הכהו בסייף אפי' אם עמד יום או יומים חייב ובס' אור החיים עה"ת הקשה דמ"ש דהרי גם בשבט עכ"ח ביש בו כדי להמית דאל"כ אפי' בישראל פטור וכיון שיש בו כדי להמית מה לי סייף ומה לי שבט ולענ"ד ל"ק ומוסבר עפימ"ש הרמב"ן עה"ת דלכך נקט בשבט בב' ובפתח דהיינו בשבט הידוע שרגיל האדון להכות את העבדים בהם שצריך להראות להם להפחידם אבל אין רשאי להכותם בשבט ההוא מכת רוצח אלא שרשות בידו ליקח שבט ההוא שמצד היראה יעשו כראוי וכיון שתחלתו ברשות דהיינו שרשות בידו ליקח שבט כזו אפי' אם צריך להכותם בהכאה קלה ובלי כח לכך אפי' אם בא לידי כעס והכה בכח ובמקום שיש בו כדי להמית כיון דתחילתו בהיתר הו"ל כאונס קצת ודנו אותו התורה ביום או יומים אבל אם לקח סייף בידו שאין לו רשות ליקח אותם בידו שלא התירה התורה אלא שבט כדי ליראו ולפחדו שיעשה כדין וכראוי עיי' ברמב"ן וא"כ הוי תחלתו פשיעה אע"ג דסופו באונס הא קיי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ושפיר פסק הרמב"ם ומרומז בקרא בשבט בפתח כנ"ל. ומטעם זה נ"ל להסביר טעמא דר"א דס"ל דבעי' כספו המיוחד דבשלמא אם אם הוא מיוחד לו רשאי הוא להכותו בהכאה פשוטה אבל אם אין לו אלא קנין פירות או קה"ג ואינו מיוחד לו אינו רשאי להכותו אפי' בהכאה פשוטה שעי"ז מכחישו ומפסיד לחברו וכן בשן ועין דכתיב עבדו המיוחד לו ג"כ מטעם זה דכשם אם סימא עין עבדו של חברו חייב לשלם ה"נ אם אינו מיוחד לו אין רשות להכותו ואם סימא או הזיקו בדבר אחר חייב לשלם ולפי"ז לכאורה קשה איך דימה בב"ק דף צ"א ע"א להא דר"א דין דאמימר דאיש ואשה דמכרו בנכסי מלוג דהתם לא שייך טעם הנ"ל ונראה דבזה באמת פליגו ב' הסוגיות בב"ב דף נ"א באמת אמרי' דלא דמי האי דאמימר להא דר"א היינו מכח קו' הנ"ל אבל בב"ק סובר דלא דרשי' טעמא דקרא אפי' לספק לכך מדמה ובזה מיושב היטב קושי' שהביא הב"ש בסי' צ' סקנ"ה על הרמב"ם עיי"ש ותבין:
ד) והנה המנחת חינוך האריך בכאן בהא דקיי"ל דעבד דינו יום או יומים היינו דווקא אם הוא כולו של האדון אבל אם הגוף לאחד והפירות לאחר קיי"ל כר"א דבעינן עבדו המיוחד לו וכספו המיוחד לו ושניהם אינם בדין יום או יומים ובתוך דבריו פלפל באם הי' לאחד קנין דרבנן כגון משיכה לר"י אי מועיל להיות כספו ורצה לפשוט מהא דאמרי' בב"ק דף צ' דעבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה למ"ד קנין פירות כקה"ג אע"ג שקנין פירות גופא אינו אלא מדרבנן אפי"ה יוצא לחירות ומותר בשפחה לדעת התוס' דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה עיי"ש ואני כתבתי במ"א דאפשר לומר דהאידנא שכבר תקנו חכמים שהפירות הם לבעל והאיש נושא את האשה אדעתא דהכי אפילו נימא דאדעתא דתיקון רבנן נשאה מ"מ הקנין הפירות הוא לבעל פתה מצד שהיא עצמה זכתה לו וכאלו הוי מכר או מתנה על ידי הזכיות שמחוייבין זה נגד זה וכחליפין וכדאי' גבי ר' גידל ר"פ הנושא כיון דמחתני אהדדי גמרי ומקני אהדדי וא"כ הפירות הם לבעל עכשיו מדינא וא"כ אין ראי' מהתם דקנין דרבנן מועיל לענייני תורה. אלא לענין פלפול שרצה ללמוד מעבדי מלוג שמשיכה אפי' היא דרבנן מועלת כאן לענין יום או יומים נראה לי ג"כ כפי מה שכתבו האחרונים במק"א וגם אני כתבתי כן במק"א ושורש הדברים הוא ברשב"א בגטין ל"ו וביש"ש שם דלכ"ע הפקר ב"ד הפקר הוי מה"ת וגם ר"א מודה לר' יצחק שם דהוי הפקר אלא הא דמוסיף מה אבות מנחילין כן הב"ד מנחילין דאפי' אם לא עשה שום קנין אחר הפקר ב"ד אפי"ה לר"א הוי קנין לזה שהפקירו הב"ד לו וזה איכ"ל דהוי רק קנין דרבנן אבל סברת הפקר ב"ד הוא סברא מועלת מדאורייתא וכיון דרבנן אמרו שמשיכה קונה מדרבנן בזה הפקירו ממון של המוכר א"כ כשבא שוב ליד הלוקח הרי זכתה רשותו לו דבר של הפקר וחצר קונה מה"ת וקנין דרבנן כזה נראה דלכ"ע מועיל מה"ת כנלענ"ד: