אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה מח

מצוה מז

היא להרמב"ם. והוא ל"ת למ"ד בספר מנין המצות להרמב"ם מצוה שי"ט. ולהרמב"ן שם אינו נמנה עיין שם

מל"ת שלא להכות אב ואם שנאמר מכה אביו ואמו מות יומת בחנק והרמב"ן פליג וסובר דהוא בכלל לא יוסיף ואינו נמנה לל"ת בפ"ע והרמב"ם בשורש י"ד כ' דאע"ג דאין האזהרה מפורש נלמד בק"ו וביאר המג"א בשורש ב' ובמרגניתא טבא שם הביא דברי הל"מ בפ"ב ממ"א דין א' וביאר שם עפ"י דברי המ"מ שם דכל שנודע האיסור בלי ק"ו נוכל למילף האזהרה מק"ו ולוקין עלי' דהוי רק כגילוי מילתא דבגילוי מילתא דנין ק"ו לאזהרתו ומזהירין מן הדין כאביי בסנהדרין דף ע"ו וכן כאן לענין מכה אביו ואמו ילפי' בספרא ובירושלמי ר"פ הנחנקין דאזהרה מניין ילפי' בק"ו מלא יוסיף מה מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו אבי ואמו שאינו מצווה להכותו אינו דין שמוזהר שלא להכותו ולכאורה קשה לפי דעת הרי"ף בפ"ב מיבמות דף כ"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים דין י"ב דאפי' היו אבותיו רשעים גמורים ואפי' נגמר דינם אסור להכותן ולקללן וכ' שם הלח"מ דפליג בזה על התוס' ביבמות כ"ב ע"ב דכ' דהא דאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו היינו בשעשה תשובה ודחקו בזה עיי"ש אבל הרמב"ם סובר כהרי"ף דאפי' הם רשעים אינו נעשה שליח וביבמות פריך רק על מה דתנן דחייב על הכאתו דנקרא כאן בעושה מעשה עמך ולכאורה קשה מנ"ל להקשות דלמא כשם שלהרי"ף והרמב"ם איכא איסורא אפי' בלא עביד תשובה דלמא גם חיוב מיתה איכא ונראה ליישב דוודאי מדחייב על הכאת אב מוכח דאסור וכמ"ש הרמב"ם בשורש י"ד הנ"ל עיי"ש בלשונו ובהאי קרא דחיוב מיתה לא כתיב בעמך דווקא בעושה מעשה עמך ואפ"ה כיון דיש לן כלל לא ענש אא"כ הזהיר והאזהרה ילפי' מק"ו דלא יוסיף אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושם ילפי' שפיר מן נשיא בעמך לא תאור ובאינו עושה מעשה עמך אינו עובר בלא יוסיף וא"כ על אינו עושה מעשה עמך לית לן אזהרה וממילא א"א לענוש עליו ופריך שפיר אמאי חייב. אמנם אכתי קשה לי טובא דהרי בסנהדרין פ"ה בנגמר דינו דאחר פטור בין על הכאה ובין על קללה ואפ"ה בנו אפי' לאחר שנגמר דינו חייב וכן במקלל אפי' לאחר מיתה חייב ואע"ג דאזהרה יליף מאחר דפטור בכה"ג ונימא דיו להבא מן הדין ותוס' סנהדרין דף פ"ה ד"ה הא הקשו כן ותי' דק"ו הוי גילוי מילתא דהקרא דלא יוסיף וכן קרא דלא תקלל קאי גם על אב אע"ג דרישא דקרא דארבעים יכנו לא קאי עלי' עיי"ש וא"כ איכ"ל שוב הא כדיני' והא כדיני' וא"כ שוב עמדה קו' הנ"ל מנ"ל להש"ס ביבמות כ"ב בפשיטות דבלא עשה תשובה אינו חייב באב מנ"ל מ"ש מנגמר דינו דחייב באב דג"כ ילפי' הפטור לאחר מלשון בעמך בראוי לקיים בעמך ויליף הכאה מקללה ואפ"ה באב דחמיר חייב א"כ באינו עושה מעשה עמך נמי וצע"ג ונראה כיון דשניהם מחד אזהרה ולפי' מסתמא הם שווין ואתקשי להדדי אע"ג דאב חמיר דבמיתה עכ"ח הקישה הכתוב מיהו זה דווקא אם לא גילה הקרא בהדיא דאב חמיר כדיליף שם בסנהדרין פ"ה ע"ב והכאה אתקש לקללה ואע"ג דגם לאחר איתקש לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ולכך חייב באב לאחר שנגמר דינו אבל לענין אינו עושה מעשה עמך דלא ביאר הקרא בהדיא לבטל ההיקש מאחר דאיתקש גבי אזהרה ממילא נשאר בהיקש דאחר ודינו לענין זה כמוהו דאם אינו עושה מ"ע פטור וניהו דלענין כיבוד אב פסק הרמב"ם בפ"ו מממרים דחייב במצוה ההיא אפי' אינו עושה מעשה עמך לענין חיוב דהכאה וקללה פטור מטעם הנ"ל דאתקש באזהרה לאחר וכיון דאפי' בכה"ג חייב בכבודו שפיר פסק הרמב"ם דאפי' אינו עושה מעשה עמך אינו רשאי להיות שליח ב"ד להכותו ולקללו וא"ש דברי הרמב"ם וממילא כיון שבררנו דאע"ג דאזהרה יליף מלא יוסיף ולא מכח ק"ו גרידא כמ"ש המעיי"ח דלדידי' עמדה קו' הנ"ל אלא דק"ו מגלה על הקרא כמ"ש תוס' הנ"ל מ"מ אין דיניהם שווים וקאי על אב אפי' בנגמר דינו ולאחר דווקא אם לא נגמר דינו ומקלל אפי' לאחר מיתה ולכך שפיר נמנה למצוה בפ"ע ומיושב קו' הרמב"ן. ובזה מיושב היטב ג"כ לשון הרמב"ם פ"ה מממרים דין ד' ודין ח' שכ' דאזהרה למקלל אביו מלא תקלל חרש ולמכה אביו ממכה אחר והכ"מ שם תמה עליו הא מק"ו ילפי' ולהנ"ל א"ש דהק"ו מגלה דקאי הקרא גם על אב. ולפי הנ"ל אינו מוכרח מדברי הרמב"ם כמ"ש המל"מ הנ"ל דעל לא ענש אא"כ הזהיר סגי בק"ו והקשה הרמב"ן ממכות ה' ע"ב והמעיי"ח הקשה מזבחים ק"ו דמוכח אע"ג דהעונש מפורש לא סגי בק"ו ולהנ"ל איכ"ל הכא שאני דהק"ו מגלי דגם הלאו קאי ע"ז. ובלא"ה נ"ל דגבי עונש כרת בוודאי לא מצינו למילף בק"ו לאזהרה ולענוש עליו מלקות דעונש בידי אדם חמיר מעונש בידי שמים דבעונש ביד"ש מהני תשובה עי' במכות י"ג ועד כ' שנה אינו נענש כדאי' ברמב"ם פי' המשנה פ"ז דסנהדרין וא"כ איך נוכל למילף מעונש שמים דקיל לענין כמה דברים על עונש בידי אדם וזה הוי כדבר חדש לענין זה בוודאי אין מזהירין מן הדין בכה"ג. והנה הרמב"ם בפי' המשנה רפ"ג דמכות מבואר בדבריו לחיוב כרת בעי' אזהרה מפורשת דלא ענש כרת אא"כ הזהיר. ודבריו תמוהים דבהדיא אמרי' במכות י"ג דלכרת אין צריך אזהרה ובאמת על דברי הש"ס עצמו קשה דמבואר בכמה דוכתי וביומא דף פ"א דגם בכרת לא ענש אא"כ הזהיר וצ"ע וצ"ל דלאו לי' בעי' וסגי באזהרת לאו הבא מכלל עשה או הבא מק"ו ולכך אם כתוב לאזהרה לאו מפורש לוקין עליו אלא דיש שם בלא"ה סתירה בדברי הרמב"ם דמתחלה אמר דאם יש לאו מפורש אצל ח"כ וחייבי מיתות בידי שמים לוקין עליו ועי"ז נפטר מן הכרת כשעושה תשובה ובאמצע דבריו כ' דלאו הבא לחייבי כריתות אין עונשין מלקות כיון דצריך ללאו דלא ענש אא"כ הזהיר וא"כ קשה היכא משכחת לה הא דכ' בתחלת דבריו דמהני ולכאורה הי' נראה לי דכוונת הרמב"ם דאם יש שני לאווין אחד משום לא ענש אא"כ הזהיר ובא עוד לאו בכה"ג מלקין אבל באמת קשה דיש ח"כ שלא נכתב רק לאו אחד כגון בעושה מלאכה ביה"כ אפ"ה נמנה ר"פ אלו הן הלוקין תוך חייבי מלקיות וצ"ע ועיי' ביומא פ"א ואפשר ליישב:

והנה הסמ"ג כ' בלאו רי"ט דאפי' לא הי' אזהרה הי' ידוע איסורו מן העונש לחוד ולכך נמנה לל"ת בפ"ע והמעיי"ח הקשה הא בפסח חיוב כרת ואפ"ה לא שמעי' איסור מני' ולענ"ד זה ל"ק דמ"מ ידעי' מכרת שחיוב עליו לעשות פסח כשם שבשאר עונשי כרת על העשיי' ידעי' שאסור לעשות אלא לפי מה שהסביר החינוך בסי' ע' הא דלא ענש אא"כ הזהיר אין מוכרחים דברי הסמ"ג. ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דיש פלוגתא בין הרמב"ם ותוס' דלרמב"ם פ"ה מממרים אפי' בלא עשה תשובה אסור להבן להכותו אלא שאינו חייב ור"ח דאמר בסנהדרין פ"ה דחייב מוקי הר"ן בחי' שם בעשה תשובה אבל התוס' יבמות כ"א וכ"כ הר"ן בסנהדרין שם דווקא אם עשה תשובה אינו רשאי להיות שלוחו להכותו ועיי"ש ביבמות ברי"ף ובמרדכי ונראה שפלוגתא זו תליא בפלוגתא שכתבתי למעלה במצות כבד את אביך. ומה שמקשין על שיטת התוס' מהא דאמרי' במכות י"ב תרי ברייתות דסותרות אין הבן נעשה גואל הדם על אביו ולהתוס' לכאורה ל"ק דאיכא לאוקמי חד בעשה תשובה וחד בלא עשה תשובה ולענ"ד צריך הבן לחוש שמא הרהר תשובה בלבו גם להתוס' דאפי' אם ברוב פעמים ליכא למיחש להרהור תשובה מ"מ לדעת הש"ש ש"ד פ"ח דכ' דלענין נפשות לא אזלי' בתר רוב אא"כ הוחזק כבר שהוא מן הרוב וא"כ אסור להיות גה"ד דצריך לחוש שמא הרהר תשובה. ונהי דלהתוס' רשאי להיות שליח ב"ד כיון דאין נ"מ בזה לאב שעכ"פ ילקה אבל להיות גואל הדם שנפקא מני' הוי ספק נפשות להקל שמא הרהר תשובה:

ב) המנחת חינוך כ' דנראה לו דאם היתה הכאה מדעת האב אינו עובר ולענ"ד אין מועיל בזה דעת ורצון האב דהוקשו כבודם לכבוד המקום והת"י הקשו בכתובות דף מ"ם ממה דעשה דכיבוד דוחה ל"ת הא אמרי' שם דהיכא דאי אמר לא בעינא לא הוי עשה אין העשה יכול לדחות והא קיי"ל דאב שמחל על כבודו כבודו מחול וראיתי מתרצין שזה עצמו כבוד לאב שיהא יכול למחול והדבר תלוי ברצונו וא"כ גם המחילה הוא לו לכבוד וזה שייך בעלמא אבל להכותו או לקללו בוודאי אינו מועיל רצון האב כדמשמע פשטות הגמרא ר"פ הנחנקין דאסור לבן להוציא סילוא אע"ג דמדעת אביו הוא וכמו שביאר שם הר"ן בחי' היטב דנהי דגם באחר אם יטעה ויתחוב מחט ויעשה חבלה שלא במקמו הוי שגגת לאו מ"מ ע"י בן שיש לחוש לשגגת מיתה וזה אינו לצורך רפואה ולכך א"א לרפואה לדחות החשש איסור מיתה ואיכא אחר כמו בעלמא היכא דאפשר לקיים שניהם ואי מחילת ורצון האב מהני הא בכה"ג לית חשש איסור מיתה ולכך נראה לי מצד הסברא הנ"ל דזה להכותו ולקללו אין ביד האב למחול דהוקש כבודם לכבוד המקום:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה