מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה לב
להרמב"ם ולהרמב"ן מצוה למ"ד ל"ת אליבא דכ"ע. להרמב"ם ל"ת י"ש ולהרמב"ן ל"ת ט"ז.
והוא לא תעשה שלא לעשות מלאכה בשבת ובשבת דף ע' תניא אלה הדברי' אשר צוה ה' לעשות אלו הל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני לכ"ע אמרי' דחייב על כל אחת ואחת אלא דפליגו מאיזה קרא נפקא לן חילוק מלאכות עיי"ש ובחגיגה דף י' תנן דדיני שבת כדברים התלוים בשערה ופריך הא מכתב כתיבו ומשני דמתניתן קאי על הא דבעינן מלאכת מחשבת דזה אינו מפורש אלא דיליף לה מדאסמיך שבת למלאכת המשכן עיי"ש בפי' רש"י ונראה דאף ר"י דלא דריש בעלמא סמוכין אלא במשנה תורה אפ"ה מודה דשבת בעי' מלאכת מחשבת דהרי אע"ג דס"ל לר"י מלאכה שאינה צריכא לגופא ומלאכה שאינו מתכוין חייב עלי גם בשבת אפי"ה מקלקל ומתעסק מודה דפטור בשבת ועכ"ח היינו משום דבעי' מלאכת מחשבת, והיינו מסמיכות למלאכת המשכן וע"כ צריך לומר דסמיכות זה מוכח דהרי כפל סמיכות הזה בפ' כי תשא ובפ' ויקהל והיכא דמוכח מודה ר"י וא"כ עכ"ח פלוגתא דר"ש ור"י הוא רק בזה דר"ש סובר דגם משאצל"ג לא חשוב מלאכת מחשבת ולכך פטור ור"י סובר דכה"ג מיקרי מלאכת מחשבת. ובפי' מלאכה שאצל"ג ואיזה מלאכה נקרא אצל"ג לר"ש ג"כ מצינו פלוגתא דיש ב' מיני משאצ"ל אחד שאינו מתכוון כלל למלאכה אלא שהמלאכה ממילא נגררת ע"י פס"ר והוא כמוכרח על המלאכה והב' דרוצה ומכוון למלאכה זו אלא שאינו מכוון לתכליתה או שאינו מכוון לתכלית חשוב ונרצה ואופן הראשון גרע כמ"ש הכ"מ פ"א משבת דין זי"ן וכמו שהסביר נמי במחצית השקל סי' רע"ח וא"כ בחבלה נהי דגלי קרא במילה והבערת בת כהן דחייב אין לך בו אלא חידושו היינו דווקא באופן השני דמכוון מיהו למלאכה ומחשבתו נעשה וזה כוונת המהר"ם לובלין בשבת ע"ה בתוס' ד"ה טפי ניחא לי' וכו' שכ' ליישב קו' התו' דהיכא דאיכא תרתי דאינו מכוון אע"ג דהוי פס"ר ואינה צל"ג אף בחבלה פטור ובזה יישבתי מה דקשה לי טובא על דברי הט"א המובא במג"א סי' רע"ח שכ' דלטור ס"ל בחובל אפי' א"צ ואינו מתקן כלל חייב אע"ג דאצ"ל כתוס' ב"ק ל"ד ד"ה חובל וזה תימה רבה דהא הטור פסק בסי' ש"ח סעי' י"א מחט של יד ליטול בו את הקוץ ובסנהדרין פ"ד ע"ב אמרי' דמותר משום משאצל"ג ואמת במג"א סי' שכ"ח סקל"ג כ' דמיירי באינו עושה חבורה מיהו הא"ר השיג עליו שם ובלא"ה קשה עדיין דעמדה עליו קו' הש"ס בסנהדרין פ"ד הנ"ל דניחוש שמא יבוא לידי חבורה ועכ"ח כתי' הש"ס שם דאתיא כר"ש דפוטר מלאכה שאצל"ג א"כ דברי הטור סותרין אמנם עפ"י דברי המהר"ם לובלין הנ"ל א"ש דהיכא דאינו מכוון כלל למעשה המלאכה דאע"ג דהוי פס"ר איכ"ל דפטור גם להטור אליבא דר"ש. אמנם באופן השני הנ"ל דמכוון למלאכה אלא שאינו מכוון לתכלית חשוב צריך ביאור מה הוא תכלית חשוב בזה פליגו רש"י ותוס' בשבת דף צ"ד ע"א דלהתו' שם אם אין התכלית כמו שהי' במשכן מקרי אין התכלית חשוב ומקרי אצל"ג ובוודאי כוונת התוס' לאו דווקא שיהי' התכלית כמו שהי' במשכן אלא שלא יגרע התכלית ממנה אבל רש"י סובר דלא בעינן לענין זה שיהי' התכלית דומה למשכן אלא כל שתכלית היא רק לסלק אותו דבר מעליו ונ"ל להסביר ע"ד שאמרו בנדרים ל"ג דלחנן כל מבריח ארי לא חשוב הנאה וה"נ אינו חשוב וכ"ז אם אינו אלא לסלק על העתיד ומיראתו שתבוא עליו ההיזק אבל אם כבר הוזק ורוצה לרפאות חליו ולתקן מה שניזק בוודאי הוא הנאה חשובה וחשיב צל"ג כיוצא בזה חילקו בשבועות דף ט"ו בין להגן ובין איכא מכה ולכך אם כבר נפל דרנא והוא עושה כדי לתקן הנקב אפי' אינו תופר רק הנקב מקרי צל"ג ולכך שפיר כ' המג"א סי' שי"ו סקט"ו בחובל לרפואה חייב וכן כ' בסי' שכ"ח סק"ג בהוציא שן חייב דכאן שכבר פגע בו בו הכאב וההוצאה עצמה היא החבלה שנוטל נשמת וחיות השן המחוב' בגידיו והוא הגורם לו הכאב וע"י הוצאתו הוי כחותך אבר שנחלה מגופו ומתקן בו גופו וחיותו דזה הוי צריכא לגופא כן נ"ל להסביר דברי המג"א מה שמקשין עליו דהרי אינו אלא לסלק:
ומטעם הנ"ל ג"כ מובן מה שכתבו התוס' בשבת דף ק"ה ע"ב ד"ה הא ודף ק"ו ד"ה חובל דצורך מצוה חשוב צריכה לגופא כיון דהוא תכלית חשוב נקרא מלאכת מחשבת מיהו הרשב"א שם פליג ע"ז ובזה יישבתי מה דמקשין בפסחים דף מ"ה דתנן דעיסה שנטמאת לא תקרא שם עד שתאפה דאם קרא לה שם אסור לאפותה ואמאי הא אינו אופה אלא כדי שלא תחמיץ ולסלק איסור חמץ והוי מלאכה שאצל"ג ואע"ג דאכתי הוי איסור דרבנן הא גם בהואיל איכא איסור דרבנן אפ"ה שרי כדי לתקן העיסה ואע"ג דאיכ"ל דר"א ור"י סוברים משאצל"ג חייב מ"מ לדינא דפסק הטור בסי' תנ"ו דמדקרא שם אסור לאפותה הא הטור פסק בסי' רע"ח וש"ע בסי' שי"ז סעי' ח' כ' ג"כ דיעה הראשונה שאינו צריכה לגופא פטור א"כ אמאי אסור לאפותה אמנם להנ"ל ל"מ לשיטת התוס' לצורך מצוה מקרי צריכה לגופא דאפיי' הוא כדי שלא תחמיץ ויעבור על ב"י והוא צורך המצוה אלא אפילו לרשב"א הנ"ל נ"ל כיון דאם תחמיץ לא יהי' יוכל לעשות לה שום דבר ולא יוכל ליתנו לכהן וא"כ ע"י אפיי' יש לו הנאה ל"מ למ"ד טובת הנאה ממון אלא אפי' למ"ד אינו ממון מ"מ הנאה איכא ותוס' שבת דף מ"ג ע"ב ד"ה מיחם שפינהו כתבו כל היכא דאית בי' הנאה אפילו אינו מכוון על הנאה הוי כמו אנן סהדי דניחא לי' כמו דאמרי' בשבת ק"ג דבארעא דידי' חייב אע"ג שאינו מתכוון ליפות והוי כמכוין וה"נ כנלענ"ד דשפיר חשיב מלאכה צל"ג בכה"ג:
ועפ"י האמור למעלה מבואר דדברי רש"י בשבת ק"ו שפי' דמקלקל בהבערה ובחבורה תליא בפלוגתא דר"ש ור"י כדאי' התם הוא משום דכל חובל ומבעיר הוא משאצ"ל והוא דבר תמו' איך אפשר דמבעיר לאפות ומבשל קדירה שהוא תכלית חשוב מאוד יהי' נקרא אינה צריכה לגופא ואפשר דכוונת רש"י הואיל ועל האפיי' ועל הבישול בלא"ה חייב הואיל והוא אב מלאכה בפ"ע וא"א שיהי' חייב גם על הבערה משום אפיי' ויהי' שתי חיובים על ענין אחד ועכ"ח דחייב על הבערה לחודא ושפיר כ' דהבערה לעצמה אינו צריכה לגופא וראיתי בס' המאירי שם דבאמת תמה על רש"י הנ"ל ואפשר דרש"י סובר דחבלה דחייב משום נטילת נשמה הוא משום דמחליש אותו אבר שניטל ממנה הדם כמו שהביא התוס' בכתובות דף ה' ע"ב ד"ה דם דמפקיד וכו' וא"כ הוי חבלה ואינה צריכה לגופא וכבר הקשו תוס' כן שם וגם הבערה ס"ל לרש"י כמו דס"ל להראב"ד וסייעתי' פי"ב מה' שבת דהמחמם ברזל באש ונעשה גחלת אינו חייב משום מבעיר ומזה נראה דחיוב הבערה בעצים כשמו משום דמתעכל העץ ע"י הבערה ונעשה אפר ולכך נקרא הבערה וזה בוודאי אילו לא נתעכל והי' נשאר טפי הי' ניחא לי' ולכך חשיב רש"י הבערה מלאכה שאצל"ג. אלא דעדיין קשה שם על רש"י דמאי הוצרך לזה דהרי אמרי' שם ילפותא אחרת מהבערת בת כהן ומחובל במילה דאיכ"ל דהתיקון לסלק הערלה ולבער המחויב מיתה הוא אצל"ג ואפ"ה חייב ועכ"ח כ"ש גם מקלקל חייב ומה הכריח לרש"י לפרש דכל חובל ומבעיר אצל"ג ונראה לענ"ד דרש"י מוכרח לומר כן דהרי לרש"י אינו מבואר בשום מקום דר"ש ור"י פליגי בזה אלא שר' יוחנן מסברא הכריח כן וקשה ע"ז מנ"ל אולי סובר ר"ש דמילה הוי תיקון גברא והבערת בת כהן הוי כבישול סמנים וכדס"ל לר"י דלפי הלשון משמע דהוי כבישול סמנים ממש ונצרכה לגופא ועוד תמו' לי הרי כבר הבאתי לעיל הגמרא דחגיגה דמלאכת מחשבת יליף לן מהך קרא גופא דפ' ויקהל דאסמכי' שבת למלאכת המשכן ובאותו מקום עצמו כתיב לא תבערו ואיך אפשר דגבי הבערה לא בעי מלאכת מחשבת ואפי' לפי' רש"י דפי' כל מבעיר אצל"ג מ"מ אדרבה נילף מהתם דאצל"ג מקרי מלאכת מחשבת וכר"י דהרי גם ר"י סובר דבעי' מלאכת מחשבת אלא דס"ל דמלאכה שאצל"ג מקרי מלאכת מחשבת ולכאורה הוא מוכרח דהרי באותו סמיכות ילפי' מלאכת מחשבת וקשיא לר"ש וזה נראה שהכריח רש"י לפירושו וקו' חדא מתורצת באידך דשפיר הכריח ר"י דעכ"ח ס"ל לר"ש דהבערת בת כהן חשוב קלקול ולא כרב אשי דהוי בישול סמנים דאל"כ איך אפשר דסובר דאצ"ל לא נקרא מלאכת מחשבת הא באותו מקום עצמו כתיב לא תבערו ועכ"ח כר"י אלא וודאי דס"ל דהבערת ב"כ הוי קלקול וקלקול לכ"ע בוודאי לא נקרא מלאכת מחשבת ולכך שפיר יוכל לומר דאצל"ג לא נקרא מלאכת מחשבת וכר"ש והא דאסמכי' התם עכ"ח טעמא אחרינא אית בי' כדלקמן ודברי רש"י מוכרחים דתרוויי' צריכא. ובזה מיושב מה דמקשין העולם על מה שכ' התוס' ד"ה מה לי דלמ"ד מקלקל בהבערה מחייב עכ"ח איצטרך לכתוב לא תבערו וא"א ללמוד ממנה הבערה ללאו או לחלק יצאה ומקשים הא ר' יוסי ס"ל בפ' במה מדליקין דף ל"א דר"י פוטר מכולן חוץ מן הפתילה ומסיק שם הטעם דס"ל כר"ש דאינו צל"ג פטור וא"כ לפי' רש"י סובר דמקלקל בהבערה חייב ואיצטרך לא תבערו ללמד על זה ומנ"ל לר' יוסי הבערה ללאו יוצאת ולהנ"ל אמרתי ליישב דאדרבה כיון דהתם אסמיך למשכן דבעי' מלאכת מחשבת ומקלקל לכ"ע לא הוי מלאכת מחשבת וקשיא כנ"ל ולכך סובר ר' יוסי דלכך יצא הבערה שם בפ' ההוא ללמד דהבערה הואיל ואינה מלאכת מחשבת ואין לך בו אלא חידושו הוא רק ללאו משום האי טעמא גופא דהוא אצל"ג ומיושב היטב קו' הנ"ל. ועפ"י האמור דמקלקל לכ"ע לא הוי מלאכת מחשבת ואצל"ג יש סברות לכאן ולכאן ועמדה קו' התוס' בשבת דף ע"ה דאיך אפשר לומר דלר"ש אע"ג דמקלקל בהבערה חייב אפ"ה בעי' צל"ג וזה תימא ומוכרח לומר כתי' מהר"ם לובלין שהבאתי לעיל אלא דקשיא לי על מהר"ם לובלין הנ"ל משבת קכ"א ע"ב דאמרי' דלר"ש ההורג נחשים פטור משום דאצל"ג א"כ מוכרח דאצל"ג אע"ג דמתכוון פטור לר"ש גם בחבורה וצ"ע:
ועכשיו נבוא לבאר דין ב' דמקלקל בהבערה ובחבורה קיי"ל כר' יוחנן בשבת ק"ו דמבעיר וצריך לעפרו וחובל וצריך לכלבו חייב כן פסק הרמב"ם פי"ב מה' שבת אע"ג דאין זה אלא תיקון מעט ואין דרך לעשות קלקול כדי לתקן דבר מועט ואע"ג דהתיקון בא אח"כ אפ"ה במבעיר ובחובל גילה לן רחמנא דחשיב תיקון כה"ג כמבואר בתוס' שבת ק"ו ולא הבנתי מה שהקשה בס' מנחת חינוך כאן על דעת הר"ן בביצה י"ז דסובר דריבוי בשיעור אסור מן התורה א"כ עמדה קו' המפרשים דאמאי השוחט בשבת שחיטתו כשירה נימא כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עבד לא מהני אלא שתי' המהרי"ט והובא בש"ך ח"מ סי' ר"ח דכיון דאפי' לא מהני אתעבד האיסור ולא הוקל האיסור עי"ז בכה"ג לא אמרי' דלא מהני ואי נימא כהר"ן דריבוי בשיעור חייב א"כ יש חילוק דאם השחיטה כשרה גם הבני מעיים יצאו מידי אבר מן החי לדידן דכיון דלישראל שרי ונעשה תיקון להוציא מידי אמה"ח בכל חלקי הבהמה אבל אי נימא דלא מהני לא הועיל השחיטה וא"כ נשאר הבני מעיים באיסור אמ"ה כיון דלישראל לא הועיל השחיטה כדקיי"ל בי"ד סי' כ"ו וא"כ על הב"מ לא תיקן כלל ונתמעט השיעור והוקל האיסור לדעת הר"ן הנ"ל א"כ נימא דלא מהני ואני לא אבין הרי בשוחט וצריך לדם ואין לו צורך אלא בדם אפ"ה הוא חייב על כל בהמה וחשובה המלאכה על כל הבהמה כמו שכתבו התוס' בחולין דף ח' ביתר ביאור כיון דאיכא תיקון קצת הוי מלאכת מחשבת וחייב עלי' וא"כ ה"נ כיון דעל בשר הבהמה הוי תיקון להוציא מידי אמ"ה והוי מלאכת מחשבת בנטילת נשמה זו וחייב גם על הנטילת נשמה של הב"מ לדעת הר"ן וא"כ אפי' אי ל"מ הוי ריבוי בשיעור כמו אי מהני ועוד נ"ל לפימ"ש מרן הגאון בח"ס חיו"ד סי' י"ח דאם נשתייר מיעוט בסימנים מחוברים הוי כאבר המדולדל ואין בו איסור אבר מן החי לב"נ ועיקר חיוב הנטילת נשמה הוא על שחיטת הרוב כמש"כ בס' שלום ירושלים בס"פ ר"א דמילה דלאחר שחיטת הרוב הוי כמחתך בשר בעלמא מדאמרי' גבי יוה"כ קרצו ומירק אחר על ידו וכו' עיי"ש והנה אם השחיטה נבילה דמחייבי' דמשום דתיקון להוציא מידי אמ"ה לב"נ אע"ג דהשתא עדיין מפרכסת אפי' חתך כל הסימנים אפי"ה חשיבא לו תיקון לכשימות לא יהי' עליו איסור אמ"ה חשוב השחיטה תיקון וא"כ לענין שבת אין חילוק בין הבשר לב"מ דהרי החיוב משום נטילת נשמה וזה אינו חייב אלא עד שיחתוך בו רוב ב' הסימנים ואם הי' נשאר אז ולא חתך יותר הרי תיקן אפי' הב"מ לב"נ כשימתין עד שימות לגמרי כמו על הבשר ונתחייב על ריבוי בשיעורין לדעת הר"ן ואפי' אם שחט אח"כ כל הסימנים ועי"ז קלקל שנאסרו הב"מ אין הקלקול זה בא מכח השחיטה שהרי מלאכת שבת שהיא בנטילת נשמה כבר הי' תיקון לכל ואיך יועיל הקלקול של אח"כ לפוטרו כיון שאז לענין שבת אינו חייב עליו דהוי כמחתך בשר:
ואין להקשות על מה שכתבתי למעלה מדברי תוס' בשבת ק"ו בשם ר"ת דכתבו דתיקון מועיל דווקא אם הוא בשעתי' אבל אם בא אח"כ התיקון אינו מועיל להחשב מלאכת מחשבת זה לא קשה דהתוס' כתבו כן בשם ר"ת אליבא דר' יהודה דאינו מועיל בצריך לכלבו אבל אנן קיי"ל כר' יוחנן בצריך לכלבו הוי מתקן אע"ג דבא אח"כ וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם פי"ב משבת. ובלא"ה נ"ל ליישב דשמעתי להקשות על דברי ר"ת הללו לר' יהודא לפי סברת ר"ת דס"ל היכא דהתיקון בא לאחר המעשה לא חשיב מתקן א"כ עמדה קושי' המפרשים דלרבא נימא דלא מהני ואין לומר כתי' המהרי"ט הנ"ל דאפי' נימא דלא מהני לא הוקל האיסור זה אינו דהרי אי נימא דלא מהני הוי השחיטה כמאן דליתא והוי נבילה ועכ"ח צ"ל דמתקן לב"נ להוציא מידי אמ"ה כתי' הש"ס פסחים ע"ג ובב"נ במיתה תליא מילתא אי אינו מועיל לישראל וליכא למימר מי איכא מידי וכו' עכ"ח לא נאסר לב"נ אלא לכשימות וא"כ לא בא התיקון בשעת שחיטה אלא אח"כ ולא חשוב מתקן והוקל שפיר העבירה וא"כ נימא דמהני ואיך תנן בחולין י"ד דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה ואמרי' שם דאתיא כר' יהודא וכיוצא בזה הקשה בתבואות שור לראב"י בחולין ל"ג דלא ס"ל מי איכא מידי ובלא"ה קשה ג"כ כנ"ל ובאמת קו' זו לכאורה לא קשה דהרי הל"ט מלאכות נאמרו הלמ"ס והשוחט הוא מהל"ט מלאכות וא"כ עכ"ח חייבה רחמנא למ"ד לא מהני אפילו בבא התיקון לאח"כ אמנם היותר נ"ל ליישב דהתוס' בחולין דף ח' ע"א הקשה איך אמרו שם השוחט בסכין של ע"ז הוי מקלקל הא אמרי' בפסחים דף ע"ג השוחט חטאת בחוץ לשם ע"ז חייב שלש חטאות משום דמתקן להוציא מידי אמ"ה ותי' דשבת שאני דמלאכת מחשבת אסרה תורה והקשה הראש יוסף שם דלמה הקשה התוס' מהשוחט חטאת וכו' הו"ל להקשות מכל שוחט דעלמא ואמרתי ליישב בחידושי לחולין דמשוחט דעלמא ל"ק דאיכ"ל כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה חולין דף י"ד ע"ש וה"נ נהי דבהתחלה הוי מקלקל מיהו כששחט מקצת מן הושט אם פסק משחיטתו הי' טריפה ונבילה והי' מתנוונה והולך למות והפסיד הרבה משווי' ולכך סוף השחיטה בוודאי מתקן הוא כשגומר שחיטתו וחייב על הסוף ולכך ל"ק משוחט דעלמא ולפיכך הקשה התוס' משוחט חטאת דשם הוא אסור בהנאה ואינו מתקן כלל ואפי"ה חייב וא"כ מיושב גם קו' דלעיל ואפי' נימא דלא מהני בסוף השחיטה הוא מתקן דהרי מותר בהנאה ואם לא גמר השחיטה הי' מפסיד דמי שווי' והוי מתקן גמור מלבד תיקון אמ"ה והוי בשעת מלאכה עצמה אפי' אי לא מהני לא הוקל האיסור ובזה מיושב גם קו' המנחת חינוך הנ"ל וקל להבין דגם הבני מעיים הי' מוכחשים והי' מתנוונים אם לא גמר השחיטה ועכ"פ האמת דאנן לא קיי"ל בזה כר"ת דאפי' התיקון בא אח"כ חשוב לדידן מתקן ואינו פטור לדעת הרמב"ם אח"כ אין תיקון כלל ולדעת הטור בסי' רע"ח אפי' אין תיקון כלל חייב בהבערה וחבורה:
וחלק הג' דפטור ג"כ בשבת הוא המתעסק במלאכה כדאיתא בשבת ע"ב וכריתות דף י"ט מיהו מה מקרי מתעסק פליגי רש"י ותוס' רש"י ס"ל דאם רצה לחתוך דבר וסבר שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר זה לא מקרי מתעסק והוי כעין שוגג דעלמא וחייב חטאת ולא מקרי מתעסק אלא אם רצה להגבי' דבר אחר דסביר שהוא תלוש וחותך מחובר אחר לרבא ואביי שם דווקא אם רצה להגביה דבר אחר דסביר שהוא תלוש וחתך מחובר אחר זה הוי מתעסק ופטור ויליף לה בכריתות י"ט מדכתיב גבי חטאת אשר חטא בה פרט למתעסק היינו אם כיוון למלאכת היתר חפץ אחר ונעשה לו ב' חילופים שנתחלף חפץ אחר וגם תחת היתר נעשה איסור ושמואל הוסיף שם בכריתות דגבי שבת דבעי' מלאכת מחשבת אפילו נתחלף לו איסור באיסור נהי דמקרי חטא בה שרצה לחטוא בזאת המלאכה מ"מ לא מקרי מלאכת מחשבת ופטור לענין שבת משא"כ לענין שאר איסורים א"כ כ"ש בנתכוון במלאכת היתר ונתחלף ולא איצטרך חטא בה פרט למתעסק וצ"ל דקאי על שאר איסורין או גם לשבת בהבערה וחבורה לר"ש דס"ל בהבערה וחבורה לא בעי' מלאכת מחשבת ואיצטרך למעט בכה"ג מתעסק מאשר חטא בה זה דעת רש"י אמנם תוס' בשבת ע"ב ובשאר דוכתי ס"ל דמתעסק היינו אותו חפץ עצמו שסבר שהוא תלוש ורצה להגבי' לאביי או לרבא לחתכו ונמצא שחתך מחובר זה ילפי' מחטא בה אבל בנתחלף חפץ אחר אינו פטור אפי' נתכוון לאיסורא אלא משום מלאכת מחשבת ועי' במגיני שלמה בשבת ע"ב ודף ע"ט שהאריך שם וביאר ג"כ דהא דאמרי' בכריתות י"ט דשתי תינוקת אחד למול בשבת ואחד לאחר השבת דאמרי' שם דראוי הי' לפטור משום מתעסק ולא הוי מלאכת מחשבת אלא דמחייבי' משום דבחבורה לא בעי' מלאכת מחשבת וקשה הא שם הוי רק כחפץ אחד שהרי כוונתו הי' למול אותו תינוק עצמו אלא שסבר שהוא של שבת ובאמת הי' שלאחר שבת וגם אותו חפץ לרש"י חייב משום שוגג ולתוס' פטור מאשר חטא בה ושפיר אמרו רק משום מלאכת מחשבת הי' לן לפטור משום דבחבורה לא בעי' מלאכת מחשבת מיהו על רש"י הנ"ל עדיין עמדה הקו' כיון דמתכוון לאותו חפץ עצמו אלא שסבר שהעשה ידחה הל"ת ומותר לו לעשות ובאמת הי' של אחר שבת ואסור לו לעשות וא"כ הוי כשוגג שסבר שהוא שומן והיה חלב דחייב ומחי פריך שם וצ"ע:
וחלק הד' דג"כ פטור בשבת הוא בדבר שאינו מתכוון דקיי"ל כר"ש כבר חילקו התוס' בכתובות דף ז' רע"א בין אינו מתכוון למתעסק ועיי' במג"ש הנ"ל שהאריך ג"כ לבאר באינו מתכוון עביד המעשה שרצה לעשות אלא שאם עושה המעשה נגרר עוד מעשה אחר שלא הי' מתכוון עלי' ולא דמי למתעסק שהמתעסק לא עשה המעשה ההוא באופן שחישב משא"כ הכא שעשה מעשה שחושב אלא שנגרר עמה מעשה אחרת ולכך הוי רק כגרמא בעלמא לדידן דקיי"ל כר"ש דפטור באינו מתכוון אא"כ הוי פ"ר והתימא הוא דלר"ש ור"י הם סברות הפוכות דלר"ש באינו מתכוון לעולם פטור בין בשבת ובין בשאר איסורים חוץ מחלב ועריות ובמתעסק לפעמים חייב ולר"י הוא בהיפך דמתעסק פטור ודבר שאינו מתכוון חייב והדבר צריך ביאור ארוך ואין כאן מקומו:
והנה בשבת צותה התורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך היינו האבות מצווים על בניהם כפירש"י בחומש והיינו בקטן העושה על דעת אביו כפי' המפרשים וביבמות דף קי"ד משמע דשבת לא חמיר משאר איסורין לענין קטן ועכ"ח דחשבי' על דעת אביו כמו למספי לי' בידים דאסור בכל איסורין שבתורה אלא הא דאיצטרך קרא ע"ז קשה דכבר למדו ביבמות שם במה הצד לכל איסורין שבתורה דאסור למספי לי' וכבר הארכתי בזה בקונטרס לקטן אוכל נבילות ולכאורה הי' נראה לי דבשבת הוי אמינא דיהי' קיל משאר איסורין דהרי בשבת בעי' מלאכת מחשבת וקטן אמרי' בחולין דף י"ג דמעשה אית לי' מחשבה לית לי' וא"כ הוי כאינו מלאכת מחשבת ויהי' פטור ולכך הוצרך קרא דאסור בקטן העושה על דעת אביו דדעת אביו הוי כדעת הקטן ומחשב לן למלאכה אלא דלפי"ז יהי' א"ש גבי למספי בקטן העושה על דעת אביו אבל בחלל שבת בעצמו הי' ראוי לחלק ולומר אפי' אי אמרי' בעלמא קא"נ ב"ד מצווין להפרישו היינו בשאר איסורין אבל בשבת דבעי' מלאכת מחשבת וקטן אין לו מחשבה ולא הוי כמלאכה ראוי שאין מצווין להפרישו וא"כ קשה ביבמות קי"ד ע"א מאי פריך שם דר' יוחנן אדר"י דאמר בדמאי הקילו ואמר בשבת בקטן שבא לכבות דווקא בעושה על דעת אביו ומאי קו' משבת לשאר איסורים וצ"ע ובחי' ישבתי:
והנה בעבד ואמה דכתיב אחר אתה ובנך ובתך קיי"ל דהאדון מצווה על שביתת עבדו ושפחתו אע"ג דלא מלו וטבלו אפ"ה אם עושין מלאכה עבור האדון, האדון עובר עליו וכן בגר תושב ועיין בתשבות מרן בעל חת"ס ז"ל ח' או"ח סי' ס"ב שביאר דברי הרמב"ן בזה שלדעת הרמב"ם אפי' בעבדו שמל אם עושה לצורך האדון מלבד האיסור שעושה מצד שהוא כישראל גם האדון עובר עליו עיי"ש שהאריך וביאר הרמב"ן:
ושוב צוה הקב"ה בהמתך לפי המבואר ר"פ מי שהחשיך דבא הכתוב להזהיר על מחמר אחר בהמתו והנה הרמב"ם במנין המצות לא כ' בכלל לאו זה שהוא כולל גם מחמר ומזה לכאורה ראי' למ"ש הרמב"ן בהשגות למנין המצות עיקר י"ד דהרמב"ם סובר דבכלל בהמתך היינו חרישה והוא מלאכה שחייבין עליו מיתה ואין צריך להזכירו אמנם הה"מ רפ"כ משבת כ' דלעולם גם להרמב"ם מחמר בכלל בהמתך אלא שגם חרישה בכלל דאל"כ איך קרינן לי' ר"פ מי שהחשיך לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובאמת קשה ע"ז להרמב"ם לטעמי' פ"ט מגניבה סובר כל שנכלל בלאו ההוא ענין מיתה נקראו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ כיון דכתיב ג"כ אזהרה על אדם שפיר הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד וצ"ע ובמקום אחר תרצתי זה מיהו זה בוודאי תימא למה לא הזכיר הרמב"ם כלל בלאו הזה להה"מ גם מחמר והה"מ דחק בזה כיון דאין נ"מ במנין המצות לכך לא הזכירו וכן מוכרח לומר ג"כ אפי' לפי' הרמב"ן דהרי גם משביתת בנים ועבד דכתיב בהאי קרא לא הזכיר הרמב"ם ובאמת לפי' הרמב"ן קשה טובא מסוגיא דר"פ מי שהחשיך דף קנ"ג ע"ב דאיתא בהדיא דלאו זה כולל מחמר וכן איתא ביבמות דף וי"ו ע"א בלאו דמחמר להרמב"ן אליבא דהרמב"ם מחמר היינו חורש ואית בי' נמי מיתה וכבר הקשו כן עליו ולענ"ד ל"ק דוודאי הנך מ"ד שם בשבת קנ"ג דמחמר אית בי' לאו אפי' חטאת והם בוודאי סברי דמחמר היינו בקול כפי' הרמב"ן לפי האמת אלא דהרמב"ם ס"ל דלמסקנא דמסיק בדף קנ"ד דאפי' מ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתה לוקין כאן גלי קרא אפי' לאו לית בי' כך פירש"י וקשה הא כתיב בהמתך ע"כ פי' הרמב"ם דאתה בא לגלות דווקא חרישה דעשה הוא ובהמתו דגם למסקנא אית בי' לאו אבל מחמר בקול אפי' לאו לית בי' כפירש"י ולאידך מ"ד גם להרמב"ם גם מחמר בקול אית בי' לאו והרמב"ן פליג דגם למסקנא אית בי' לאו אלא כיון דנעשה ע"י אחרים הוי כלאו שאין בו מעשה ומה שקשה ע"ז ל"ל קרא הא בלא"ה ידעי' מלאו דחסימה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין כבר כתבתי במק"א בכללים דלאו שאין בו מעשה:
והנה החינוך כ' דבכלל הלאו הזה שלא להניח לעשות לבנינו ולעבדינו ולבהמתינו ואפ"ה אינו מונה זה רק ללאו אחד אפי' לדעת הרמב"ן המובא בחינוך מצוה זי"ן דכל הנפרטים ללאו נמנה למצוה בפ"ע מ"מ הא כתב שם בעצמו דאם הם מענין אחד לא נחשב רק למצוה חדא והה"מ רפ"כ משבת דין י"ד כ' דהלאו קאי על העבד והאמה בעצמו וזה קשה ל"ל קרא ע"ז הא הם כשאר ישראלים וכן הקשה הלח"מ שם אמנם להחינוך א"ש דלאו קאי על האדון דגם האדון עובר ונהי דאינו לוקה במלאכת אחרים אבל לאו איכא אבל קשה עליו מיבמות מ"ח ע"ב דאמר דמלמען ינוח עבדך ואמתך הרי עבד ישראל אמור מוכח מדלא קאמר במקרא הזה עבד כבר אמור משמע דבכלל הלאו הזה לא ילפי' לאו לאדון וקשיא להחינוך ולרמב"ן ונראה לי כיון דהא דכתיב בנך ובתך ומוקמי לה ביבמות קי"ד בקטן העושה ע"ד אביו ושאב מצווה לו כן גם הא דעבדך ואמתך מיירי באופן זה או שציוה לו או שהעבד רואה מרצון אדוניו שיעשה לו זה וכן בבהמתך אלא שבבהמה לא שייך ע"ד אדונו ולכך אמרי' היינו במחמר ע"י קולו אבל אם העבד והאמה עושים מעצמן אפי' מלאכת רבם ליכא לאו הזה אלא דילפי' עשה מקרא דלמען ינוח עבדך וגו' ובזה יש ליישב קצת דברי הה"מ הנ"ל מקו' הלח"מ דלעולם קאי הלאו על העבד כמ"ש הה"מ ואע"ג דהוא כבר ישראל הו"א כיון דהוא עושה על פי ציווי אדונו הו"א כיון דמשלח חייב השליח פטור קמ"ל או דהו"א דעבד יהי' כאונס שסובר שאנוס הוא לעשות מלאכת אדונו קמ"ל ומקרא דלמען ינוח וגו' וינפש בן אמתך ילפי' דקאי על עבד שלא מל וטבל שחייב האדון אם עשה העבד מלאכת רבו ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דמקרא הזה מיירי בעושים ע"ד אביהם או ע"ד אדוניהם ובהמה ע"י גרמתו אבל בהמת ישראל שעושה מעצמו אינה בלאו הזה לכ"ע אבל אית בי' איסור עשה מלמען ינוח. והמנחת חינוך הקשה דלמה לא נמנה זה דשביתת בהמתו למצוה בפ"ע ולענ"ד ל"ק דהרי לא כ' הקרא הזה בלשון עשה אלא בלשון למען וכמו שביאר הרמב"ן בחומש דאיסור שביתת בהמה הוא כדי שינוחו הבעלים ולא יהי' להם לב על מלאכת בהמה ולכך נכתב אחר שציווה בפ' משפטים מ"ע ביום השביעי תשבות על האדם כתיב למען ינוח בלשון גרירה ושביתת הבעלים וביתר ביאור בדברי מרן בעל חת"ס חאו"ח סי' צ"ב ועכ"פ כיון דכתיב רק בלשון גרירה למען ינוח אינו נמנה למ"ע בפ"ע ובזה מובן ומיושב נמי מה שהעיר בחי' ר' עקיבא איגר על המשניות וכן מצאתי כעת בס' מנחת חינוך דלכאורה לא הי' ראוי שהאשה תתחייב על מ"ע זו דהוי מ"ע שהז"ג ובס"פ במה בהמה גבי פרתו של ראב"ע יצאה ברצועה אמרי' דשל שכנתו היתה מבואר דגם הנשים מצווין ולהנ"ל א"ש כיון דהוא רק סניף למצות שביתת האדם וזה גם נשים מצווין כיון דכתוב גם לאו ולכך גם ע"ז נשים מצווים. ועיי' בתשו' מרן הנ"ל שהסכים דמצות שביתת בהמה הוא דווקא בעושה לרצון הבעלים עיי"ש ועיי' בב"י סי' ש"ה ובשו"ע שם דיש פלוגתא בזה די"א דגם גוי העושה מלאכה עובר הישראל ואפשר כיון דאל"כ נראה כניחא לי' לבעלים וכנעשה ברצונו: