מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה כג
היא להרמב"ם, ולהרמב"ן כ"ד. והיא מ"ע לכ"ע חוץ
מהראב"ד. מ"ע להרמב"ם י"א. ולהרמב"ן י"ב.
מ"ע לערוף פטר חמור אם לא פדאו מצוה לערפו שנאמר אם לא תפדה וערפתו והראב"ד פי"ב מבכורות השיג ע"ז דאין זה בכלל מצוה דהוא רק כקנס כדאי' במכילתא והובא ג"כ ברש"י הוא הפסיד ממונו של כהן ולכך יפסיד גם הוא וכל מוני המצות מנו אותו למ"ע דבאמת סברת הראב"ד קשה דהמכילתא נראה דקאי לר"ש דס"ל דפ"ח מותר בהנאה מחיים ולכך קאמר טעם עריפה משום קנס דהוא הפסיד אבל לדידן דקיי"ל כר"י דאסור בהנאה מחיים וכל איסורי הנאה או מהנקברים או מהנשרפים ויש מהם שמצוה לשורפם ויש מהם שמצוה לקברם לכך צוה לנו התורה שפ"ח מצוה לערפו ולקברו שם כדילפי' מע"ע עריפה עריפה כדאי' בכורות ט' וע"ע ילפי' משם שם ותמת שם מרים ומטעם זה נראה דלא מנו מצוה שכ' הרמב"ן במנין המצו' שלו בלאו הששי לאו שלא להנות מפ"ח דאמר קרא וערפתו כדילפי' בכורות ט' ע"ב עריפה עריפה מע"ע עיי"ש ברמב"ן דהוי כאילו כתב בהדיא ולהנ"ל נראה דס"ל לשאר מוני המצות דמצוה זו כבר נכלל במצות עריפה ולדידן דאסור בהנאה צותה התורה לבערה על ידי עריפה לקבורה. ובזה יש ליישב ג"כ מה דהעיר בס' מנ"ח דהרמב"ם פי"ב הט"ז מה' בכורות פסק דספק כגון גר שנתגייר וספק אם קודם שנתגייר צריך לערוף ולפדות בשה מזה מבואר דגם ספק צריך לערוף או לפדות והשה לעצמו והקשה מתוס' בכורות ט' ע"ב ד"ה לאפקועי דהקשו שם על קו' הש"ס דלר"ש למה יפרש על הספק דילמא הוא שלו והקשו דלמא משום דלא לבעי לערוף דאיכא מצות עריפה ותי' כיון דלא בא פדיי' כן לא בא עריפה מספק וזה שלא כדברי הרמב"ם עיי"ש שהאריך והביא דברי מהרי"ט ודברי התוס' קשים דמאי פשיטא להו דלא בעי פדיי' משום ספק מ"ע ולענ"ד פשוט כבר כתבתי לעיל במצוה כ"ב דפטר חמור הוא מתנות כהונה והוא לכהן כדכתיב וכל פטר רחם לך יהי' אלא שכאן הקילה התורה לבעלים שיכולין לפדות על שה כ"ש ומייתרי במאי דביני ביני וא"כ פשיטא דאם הפ"ח ספק דדינו המע"ה א"כ כ"ש דאין צריך לפדות אבל העריפה לר"ש לכאורה הוא רק גזה"כ כיון דמותר בהנאה ואין לכהן שום ריוח דאם נתנו הישראל לכהן צריך הכהן לפדותו או לערפו וא"כ אינו מובן הטעם ועכ"ח גזה"כ א"כ אפי' בספק פ"ח הו"ל ספק מצות עשה וחייב דספק דאורייתא מה"ת להחמיר לדעת התוס' ולדעת מהרי"ט אפי' להרמב"ם ספק מ"ע הוא מה"ת להחמיר דעשה חמור מל"ת ולכך הוה ס"ל לתוס' אפי' ספק צריך עריפה ותי' כיון דאין צריך פדיי' משום דהמע"ה ואינו בכלל מת"כ הו"ל כפשוט וא"צ ג"כ העריפה דהתורה תלה בי' העריפה ואם לא תפדה וערפתו וכ"ז א"ש לר"ש דמותר בהנאה והעריפה הוא רק גזה"כ וחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו דווקא היכא דבעי פדיון היינו בוודאי אבל לא בספק אבל להרמב"ם דפסק כר"י דפ"ח אסור בהנאה מחיים מיד משעת לידה ובוודאי דינו ככל ספק הקדש כמו ספק בכור בהמה טהורה וכיון דספק איסור הנאה הוא בוודאי מספק חייב לבערו כמו שאר מצות ביעור שלא יבוא לידי מכשול א"כ לדינא אין פלוגתא בין התוס' והרמב"ם לדידן.
והנה המעיי"ח הקשה על הרמב"ן שהבאתי לעיל במצוה וי"ו דסבר שלא להנות מפ"ח והקשה המעיי"ח הא ליכא לא לאו ולא עשה בקרא ולענ"ד משום הא לא אריא דהרי בע"ע כתיב וערפו שם העגלה בנחל וילפי' שם שם ממיתת מרים וא"כ מבואר בקרא בהדיא דהוא עשה וערפו שם והוי לאו הבא מן העשה וכיון דילפי' שם מע"ע הוי כאילו כתיב גם בפ"ח כמו שהביא הרמב"ן ראי' מתושב ושכיר דמנה הרמב"ם לאו לענין תרומה אע"ג דלא כתיב בי' רק דילפי' מגז"ש וה"נ זה דעת הרמב"ן וכבר כתבתי דלהרמב"ם אפשר דזה הוי בכלל מצות עריפת פ"ח והעריפה הוא משום דהוי כביעור שאר איסורי הנאה כמ"ש לעיל.
פ' בשלח