מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה ט
היא להרמב"ם. ולהרמב"ן היא מצוה י"א ולמנין המ"ע לרמב"ם היא מ"ע וי"ו ולהרמב"ן מ"ע זי"ן
מ"ע להשבית חמץ בי"ד בניסן שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם והחינוך כתב מ"ע להסיר החמץ ממשכנותינו וגומר משמע דסובר תשביתו לאו היינו ביטול דתוספות ורש"י פליגו בזה לתוס' פסחים ד' ע"ב דווקא בביעור מקיים המ"ע וביטול מועיל מטעם הפקר והביעור קיי"ל כרבנן דהשבתתו בכל דבר ולתוס' קיי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ועכ"פ לשון להסיר אינו מדוקדק שמשמע אפי' אינו מבערו אלא שמוציאו מביתו ונותנו לגוי מקיים המ"ע וזה אינו עי' בשאגת ארי' סי' פ' אמנם רש"י ורמב"ם ס"ל דתשביתו היינו ביטול דמבטלו בלבו וכ"ש אם מבערו בפועל או זה או זה מועיל ומקיים המ"ע זו. ובפלוגתא זו תליא עוד פלוגתא זמן המ"ע הרא"ש פ"ק סי' יו"ד סובר דזמן קיום מ"ע זו היא לאחר זמן איסורו אבל הרמב"ם רפ"ב מחמץ כ' דזמנה קודם זמן איסורו ונראה דהרמב"ם לטעמי' דתשביתו היינו ביטול וזה שייך דווקא קודם זמן איסורו וכוונת הקרא דכשיגיע חצות י"ד יהי' מושבת ולכאורה תליא זה בפלוגתא דאביי ורבא דלרבא דיליף מלא תשחט על חמץ סובר כהרמב"ם קודם זמנו יבער אבל המג"ש דף ד' ע"ב האריך דגם לאביי סובר רש"י כן אע"ג דיליף דף ה' מאך תשביתו היינו שאז כבר יהי' מושבת ולכ"ע עיקר הקרא על יום י"ד נאמר עי' בקרבן העדה:
ב) אבל אי גם בי"וט איכא מ"ע ברמב"ם אינו מבואר ובתוס' פסחים כ"ט ע"ב כ' דכל פסח יש מ"ע ועי' בנוב"י מה"ת חאו"ח סי' ס' וס"א האריך להוכיח בהוכחות חלושות דגם כל פסח איכא מ"ע זו עיי"ש וצ"ע מנ"ל ונראה דיש לומר דסיפא דקרא דמיום הראשון עד יום השביעי קאי גם על המ"ע דתשביתו דאנן קיי"ל בר"ה ט' כחכמים דמקרא נדרש גם לפני פניו או דיליף מק"ו דהפסוק נתן טעם משום כרת וק"ו אם קודם זמנו דלית בי' כרת איכא מ"ע ק"ו בפסח עצמו. והרב המופלג בתורה מחותני מו"ה אברהם פראגער ני' כ' לי דמלשון בעל הטורים שם משמע דרק בי"ד דכ' דאך בגי' חובה דרק ביום ראשון חובה ולענ"ד אין ראי' דהנה לכאורה דברי רש"י סותרין דכבר אמרנו דרש"י סובר דתשביתו היינו קודם זמן איסורו וא"כ אפי' למאן דסובר דע"פ ג"כ בב"י הוי ל"ת שקדמו עשה ואיך כ' רש"י דף צ"ה ע"א ד"ה לא יראה וכו' דהוי נתל"ע ונראה דמלשון רש"י שם נראה דיליף לה מלא יראה כשם דדרשינן במכות הנתל"ע מכל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזר ה"נ מלשון לא יראה בלשון נפעל כל שבעת ימים בעמוד והשבת קאי ולפי"ז איכ"ל להרמב"ם לטעמי' דהוכיח הפרמ"ג ביו"ד סי' פ"ז בטו"ז סק"א דהרמב"ם סובר יש אם למסורה ולא דרשי' יראה עי' בסנהדרין ד' ע"ב לכך פסק בפ"א מחמץ דהקונה חמץ בפסח לוקה ואינו נתל"ע. ויותר נראה לבאר דחמץ לכך לא מקרי חמץ קדמו עשה דיש חילוק בין מ"ע די"ד למ"ע דתשביתו דפסח לפי מה שביארנו לעיל דסיפא דקרא עלה קאי מיום הראשון עד יום השביעי דקודם זמן איסורו הוא מצוה כעין שחיטה ולבישת ציצית אם יש לו חייב לעשות ציצית אבל אם אינו רוצה לאכול או ללבוש אינו חייב וה"נ קודם זמן איסורו אם רוצה למכור וליתן לגוי רשאי אלא כדי שלא לעשות טצדקי לבטל מ"ע דתשביתו המנהג לשרוף מעט חמץ אבל לאחר זמן איסור ביום י"ד הוא חובה כמ"ע אבל אינו תיקון דבי"ד לרוב הפוסקים אינו עובר בב"י אבל בפסח אינו חייב במ"ע מצד מ"ע לחודא אלא מצד ל"ת לתקן הלאו ושלא לילקי על הלאו וזה איכ"ל כוונת הבעל הטורים דביום הראשון חובה מצד מ"ע אבל באינך ימים הוא תיקון:
ג) והנה אי המ"ע כל זי"ן ופי' סיפא דקרא עד היום השביעי קאי גם על עשה א"כ לכאורה עמדה קו' ר"ע פסחים ה' הא שביעי יום טוב ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואפי' לדידן דס"ל מתוך קשה דהרי תוס' כ' שם דלכך מצוה מקרי צורך קצת הואיל וזמנו קבוע וא"כ באידך ימי הפסח לא מקרי צורך קצת ואסור אפי' לדידן דס"ל מתוך כמ"ש המג"א בסי' תמ"ו דתוס' דווקא קאי אי זמנו בראשון ונראה דהברכי יוסף בסי' תמ"ו הביא בשם המאירי הא דלא יסיק בו תנור היינו מדרבנן ומה"ת מותר דהוי שלכד"ה וקשה א"כ מאי הוכיח ר"ע הנ"ל הא מה"ת מותר וכקו' התוס' שם דף ה' ע"א ולא שייך אלא תי' התוס' דמיירו בלא צריך ואכתי יהי' מותר משום הואיל והוי לי' לומר דלית לי' הואיל ואיכא עוד ש"מ וצ"ע והנלע"ד דהר"ן כ' בפסחים דף וי"ו דבע"פ נמי חמץ אסור בהנאה מדכתיב תשביתו משמע שלא יהי' לו שום מציאות ויהי' נקי מנכסיו של חמץ ומוכח איסור הנאה ונראה דמהתם נמי מוכח דאסור אפי' בשלא כד"ה דאל"כ אכתי לא שייך לשון תשביתו כאילו הוא בטל מן העולם וקשיא לשיטת המאירי ונראה דהמאירי סובר דתשביתו לא בא ללמד על הנאה אלא על הביטול בלב וממילא לעולם איכ"ל דמותר שלכד"ה אמנם כבר כ' רמב"ן בליקוטים על מס' פסחים דתשביתו ביטול שייך רק אם ידעי' דיום הראשון היינו עיו"ט וכפרש"י דלעיל קודם זמן איסורו אבל אי הראשון היינו י"ט ואז אסור בהנאה ולא שייך ביטול ועמדה הקו' למה כתיב תשביתו ולא כתיב תבערו וכמו שכ' הרמב"ן ועכ"ח בא ללמד איסור הנאה אפי' שלכד"ה ובזה א"ש הכל דר"ע הוכיח שפיר דאי ראשון יו"ט א"כ קשיא לשון תשביתו ועכ"ח דבא ללמד איסור הנאה שלכד"ה וא"כ מצינו להבערה שהיא אב מלאכה אלא וודאי מעי"ט ותשביתו כתיב על ביטול ושפיר איכ"ל דמותר בהנאה שלכד"ה כהמאירי וא"ש. וממילא מותר לשורפו בי"ט כקו' דלעיל וא"ש סיפא דקרא מיום הראשון עד יום השביעי אפי' בי"ט מותר וסיפא קאי נמי ארישא דקרא ושפיר איכ"ל דב"י הוי נתל"ע כדלעיל:
ד) ומ"ע זו נוהג אף בנשים עי' בשאגת ארי' סי' פ"ב שם כ' הטעם משום דאלים ע"י הלאו וכעין שכ' התוס' בקדושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה וכו' מיהו ההפלאה שם הוכיח דהרמב"ם לא ס"ל סברת התוס' ולפ"ז הי' א"ש דהרמב"ם סובר דב"י אינו נתל"ע וכמ"ש השג"א מיהו באמת הרמב"ם סובר גבי שבת ויו"ט ושאר מקומות דאיכא עשה ול"ת נשים חייבות גם בעשה או משום דאיתקש ועי' בחי' למ"ע שהז"ג וכ"ש הכא דגלי קרא טעם דתשביתו דכי כל אוכל חמץ ונכרתה וכיון דהטעם שייך גם בנשים עכ"ח גם נשים מצוום במ"ע זו: