מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה שצג
דין אם הפקיר ואין לבו עמו.
הנה הפמ"ג באו"ח סוסי' תמ"ח כ' דאם ביטל והפקיר אף אם לא הי' לבו עמו מועיל והוי ביטול וכן אם הפקיר לפי דדברים שבלב אינם דברים ואפילו להרמב"ם דחשיב לי' להפקר נדר ובעינן לענין נדר שיהא פיו ולבו שווין הא קי"ל ביו"ד סי' ר"י דהיינו דווקא אם הי' דעתו לומר פת חיטים ואמר פת שעורין ולא הי' דעתו לדבר כן הוא דמקרי אין פיו ולבו שווין אבל אם רצה לומר מה שהוציא בפיו פת חטין אלא שדעתו הי' בהיפוך מדיבורו בכה"ג וודאי אזלינן בתר דיבורו ומקרי פיו ולבו שווין עיי"ש וכ' שלכך כ' הרמב"ם דהפקר הוי כנדר ללמד לן זה דכשם דבנדר אזלינן בתר הדיבור כן הוא נמי בהפקר ולכך כ' הרמב"ם דאסור לחזור בו דהיינו אפילו אם יאמר דלא הי' לבו עמו והי' דעתו לחזור אפי"ה אינו מועיל ואזלינן בתר דיבורו.
ולכאורה קשה סוגיא דשמעתין דאמרינן דתוך ג' אינו הפקר משום הרמאין שאין דעתן עמהן ומאי בכך מ"מ הרי הפקיר בפיו ומאי לי שאין דעת' עמהן ובוודאי אי אמרינן כפירושי' הראשונים שהבאתי לעיל (בסי' הקדום) כפי' המאירי או כפירוש הר"ן א"ש אבל לפי דעת הרשב"א קשה אע"ג דאיגלאי מלתא וכו' מ"מ הוי הפקר וכן לפי מ"ש הרא"ש בשם הרא"ם וכ' דנרא' שגם הר"ן סובר כן ולדבריהם מוכח לכאורה שאם לא הפקירו בלב שלם אינו הפקר וקשי' דברי הפמ"ג הנ"ל וכן קשה על דבריו מהא דאיתא בירושלמי ר"פ כל שעה דאם הפקיר חמץ בערב פסח ונתנו למקום הפקר אפי"ה אסור לאחה"פ לר"י שם. משום דחיישינין לערמה וג"כ קשיא כנ"ל על שיטת הפמ"ג מיהו התם איכ"ל דלא אמר בפירוש דהוא מפקירו אלא שהניחו במקום הפקר אבל כאן דמיירי בוודאי שהפקירו בפירוש ואפי"ה אמרי' דאינו הפקר ברור דאולי הי' רק בערמה בוודאי קשה על הפמ"ג הנ"ל.
ונראה לפי ענ"ד דלעולם איכ"ל לכ"ע כהפמ"ג והר"ן יישב זה במתק לשונו דהרי כתבו התוס' בריש פרק השולח דדברים שבלב דרגילים לא מקרי דברים שבלב וכ"כ הר"ן ר"פ האומר וא"כ כאן שהיו רגילין הרמאים להפקיר בערמה א"כ הוי דברים שבלב דמוכחי כיון שהי' ידוע שדרכם לעשות כך ולכך שפיר אמרינין דאם הי' באמת כן דעתם לא מקרי דבר שבלב ולא הוי הפקר ושוב כ' שפיר הר"ן אפילו אם הי' מפקירו לגמרי לא הוי הפקר כיון דאינו ברור דבעינין דומיא דשמטה כסברת הנז"ל ולפי"ז ממילא מוכח דזה שייך דווקא בדבר דשייך בי' מעשרות ורגיל לעשות בהן ערמה אז אם הי' לו במחשבה שאינו מפקירו אינו מועיל הפקירו אבל בשאר מטלטלין דלא שכיחא להערים אפילו אם הערים הוי רק דברים שבלב ואזלינין בתר אמירת פיו כן נראה לי.
ולכאורה הי' אפשר לפקפק על דברי הפמ"ג הנ"ל שכ' אפילו חישב בלבו הערמה אינו מועיל משום דדברים שבלב אינם דברים דזה הי' שייך אם הדברים שבלב היו סותרים לגמרי הדיבור אבל כאן דאמר סתם הפקר ובכלל הלשון הזה אפשר שיכלול רק הפקר לזמן והפקר לזמן ג"כ מקרי הפקר וא"כ אם בלבו הי' להערים דנהי דעל שעה מועטת הדברים שבלב סותרין הדיבור מ"מ נימא דלאחר שעה לא יהי' הפקר דעל לאחר שעה אין המחשבה סותר את הדיבור דהרי לא אמר שיהי' הפקר לעולם וצריך לומר כמ"ש הר"ן בעצמו בנדרים דף כ"ח דדווקא במקום אונס דיש רגלים לדבר דלא אסרו עליו אלא לזמן ולכך אמרי' דאם נדר לאונסין או להורגין נאמן לפרש דלא הי' כוונתו אלא לזמן מועט אבל אם אין אונס ואין רגלים לדבר אמרינין דמסתמא אם נדר לאסור לעולם משמע וה"ה אם נדר להפקיר לעולם משמע ולכך שפיר כ' הר"ן דאין הדברים שבלב יכולין לבטל מה שאמר בפה (ועיין בחאו"ח בסי' ר"כ).