מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה רפה
שאלה מי שבדק מזוזות שבבית ומצאן פסולים וקובע ומניח אחרים אי צריך לברך ואי הדין דצריך לברך איך הדין אם מצאן כשרים ומחזיר וקובען שוב בביתו אי חייב לברך.
הנה בדין הראשון פשוט הדבר דחייב לברך כשקובע מזוזות מחדש דאנן קי"ל באו"ח סי' כ"ה תפילין כל אימת שמניחין מברך ואם נשמטו ממקומן קי"ל שם דצריך לחזור ולברך כשמניחין במקומן וה"ה בכל המצות כדאיתא נמי בטור ובב"י או"ח סי' ח' לענין טלית וא"כ ה"ה במזוזה כיון שנפסלה בפסול גמור לא גרע מנשמטה ממקומה וצריך לחזור לברך אמנם בנמצאים כשרים וחוזר וקובע אותן המזוזות דין זה תליא ברברבתא וכך הכלל בכל מצוה קי"ל כשנגמר וחוזר ועושה חייב לברך שנית דהוי מצוה אחרת אמנם מאי הוא הגמר הנה הטור בסי' ח' באו"ח מסתפק אי פשט הטלית על דעת ללבשו מיד אי צריך לחזור ולברך והב"י פשט מרבא דבירך בתפילין כשפשטן כדי לכנוס לביהכ"ס וחזר ולבשן ולכך פסק בש"ע בסי' ח' ובסי' כ"ה דהפשיטה הוי גמר והד"מ והטו"ז השיגו על הב"י דמרבא אין ראי' דהתם שאני הואיל וצריך לסלקן:
ולפי ענ"ד דבזה הב"י לשיטתו והד"מ לשיטתו דהנה בסי' ס"ה באו"ח פליגו נמי בזה בהפסיק באמצע ק"ש גם הב"י שם הוכיח מהרי"ף והרמב"ם דאין חילוק להחשיבו הפסק בין אם מחוייב לפסוק או לא והד"מ שם פסק כהתוס' והרא"ש דיש חילוק בין היכא דמחוייב להפסיק דאז חשיב טפי הפסק וכ' שם דהכי נהוג ולכך גם אין ראי' מרבא דצריך לחזור ולברך ולכך פסק דא"צ לברך אמנם הב"י לשיטתו שפיר הכריח מרבא.
אמנם נראה דזה שייך דווקא בתפילין ובכיוצא בהן אבל בסוכה דהמצוה תשבו כעין תדורו ואין המצוה שיהא אסור בסוכתו ולא יצא החוצה אלא גם זה שייך להמצוה לצאת ולחזור ולכך גם הב"י מודה גבי סוכה דכשיוצא מהסוכה ודעתו לחזור דא"צ לחזור ולברך דלא חשיב עדיין גמר והש"ס פושט שפיר סוכה מתפילין דכשיגמר המצוה וסילקה צריך לחזור ולברך אבל הגמר האי כי אורחי' והאי כי אורחי' וא"כ מיושב קושית המג"א בסי' מ' ס"ק י"ח על הב"י מסוכה עיי"ש. עכ"פ לדעת הב"י נהי דבסוכה פסק דא"צ לחזור ולברך ולא הוי גמר אבל במזוזה נראה דדומה לתפילין וציצית וצריך לחזור ולברך לדעת הב"י וסייעתו:
אמנם הרמ"א בסי' כ"ה לענין תפילין פסק דפשט ע"ד ללבוש ולובש א"צ לחזור ולברך ולענין טלית הביא מתחילה דעה זו שא"צ לברך ושוב כ' לחלק בין נשאר עליו ט"ק וסיים והכי נהגו ומשמע דסובר דאם לא נשאר עליו ט"ק צריך לחזור ולברך א"כ דבריו סותרין דמ"ש מתפילין וכן הקשה המג"א שם ס"ק י"ט.
והנראה לפי ענ"ד להסביר סברת החולקין האלו הסוברין דפשט ע"ד ללבוש לא חשיב גמר ע"ד שאמרו חישב לעשות מצוה וכו' מעלה עליו כאלו עשה ולכך גם כאן שדעתו ללבוש מיד רק שצריך לו מצד איזה טעם לפשוט ולכך הוי כאלו עשה ולכך אין המצוה עדיין נגמרת ועדיין כולה חדא מצוה הוא וא"צ לחזור ולברך.
אמנם נראה כל זה שייך במצוה שהיא חיובת אבל במצוה שאינה אפי' חובת גברא רק כשהוא לבוש הוא מחוייב בציצית וממילא כשפושט אין הבגד ולא הוא מחוייבין כלל בציצית והוי כעין לילה דהוי הפסק אפי' הם מונחים עליו אי לילה פטור ה"נ כשפושט ממילא אין כאן חיוב כלל וליכא למימר דהוי כאלו עשה ולכך אפי' מאן דסובר דבתפילין א"צ לחזור ולברך איכ"ל דמודה בציצית דהפשיטה הוי גמר וממילא צריך לברך מחדש ולכך הכריע הרמ"א דדווקא אם נשאר ט"ק עליו דעדיין לא נסתלק ממנו המצוה לגמרי אבל בלא נשאר עליו ט"ק הרי נגמרה המצוה הראשונה צריך לחזור ולברך:
וממילא כאן במזוזה דמי לתפילין וא"כ לדידן דקי"ל כהרמ"א שם בתפילין גם כאן אין לו לחזור ולברך מיהו נראה דהיינו בקובע שוב אותה המזוזה בעצמה אבל כשאינו קובע המזוזה הראשונה אלא אחרת נראה דצריך לחזור ולברך דהנה הרמ"א באו"ח סי' ח' סעי' י"ב פסק דאם הי' דעתו להתעטף עוד טלית ופשט הראשון צריך לחזור ולברך שנית והמג"א שם השיג עליו דמ"ש משחיטה וגם הקשה מ"ש מהא שכ' לעיל בשמו דאם פושט ע"ד להחזירו א"צ לחזור ולברך ולעיל סעי' משמע אפי' נשאר עליו ט"ק צריך לחזור ולברך:
והתירוץ הפשוט כך הוא דהיכא דדעתו גם על טלית שני יש מעלה וריעותא מעלה כיון שבירך על שניהם הוי כאלו ברך גם על השני וכאלו ברך על כל אחד בפ"ע דכיון דבשני מתחיל כעת המצוה לכך הי' ראוי דלא יהא צריך לחזור ולברך אמנם יש ריעותא שוב דאי נימא דחשיב כאלו ברך על השני הרי הפסיק בין ברכה ללבישת הטלית השני רק דהראשון דהיינו עשיית המצוה לא חשיב הפסק אבל כיון ששוב סילק ופשט הראשון קודם לבישת השני לא מתחזי דהברכה שעשה יעלה גם לבגד השני ולא יהא נגרר אחר הראשון הואיל וכבר סילק המצוה הראשונה כעין דקי"ל באו"ח סי' מ"ז לענין ברה"ת דאלמלא תורה אין לה שיעור ומצותה כל היום דווקא הי' צריך לחזור ולברך וממילא כיון דלא ברך על השני לכך צריך לחזור ולברך דליכא למימר כולו חדא מצוה.
א"כ א"ש דדווקא בפושט ע"ד ללבוש סובר דעדיין לא פסקה המצוה כדלעיל והיא נמשכת משא"כ כשפושט ולובש בגד אחר ופנים חדשות בא לכאן סובר הרמ"א שפיר דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך ואין זה דומה לשחיטה דשם מעשה השחיטה נשארת בהעוף דעל השחיטה היינו נמי שיהא העוף שחוט משא"כ כאן שסילק וגמר לגמרי המצוה הראשונה שפיר איכ"ל דכל כה"ג חשיב הפסק זה דעת הרמ"א מיהו המג"א והא"ר חולקין עליו בדין זה אמנם בנ"ד שקובע מזוזה חדשה שלא הי' בשעת ברכה דעתו עלה נראה דצריך לחזור ולברך לכ"ע.
וא"כ לפי האמור ג' חילוקים יש אם נשמט ממילא המצוה כשעושה שוב צריך לחזור ולברך. מיהו היינו דווקא אם היתה כבר נגמרת איכ"ל דהוי גמר ועתה פנים חדשות בא לכאן אבל אם לא היתה עדיין נגמרת לא שייך להחשב כגמר ולכך פסק בסי' כ"ה דאם נפסק הקשר קודם ההידוק לכ"ע לא שייך לומר דכבר נגמר וא"צ לחזור ולברך והוסיף שם הראב"ד המובא בש"ע אפילו הותר קודם הנחת של הרא"ש כיון דשל ראש שייך לשל יד נהי דאינן מעכבין מ"מ בעינן שיהיו בהדי הדדי ואסור להפסיק ביניהם אפילו בחוה"מ כמ"ש שם המג"א ע"כ ליכא למימר דכבר נגמר ולכך א"צ לברך:
אבל החילוק הב' היינו כשסילק מדעת על דעת להחזיר תליא ברברבתא הנ"ל וכשסילק הראשון ומחזיר אחרת אם היה דעתו פליגו הרמ"א והמג"א אבל כשלא הי' דעתו נראה דלכ"ע צריך לחזור ולברך אע"ג דגבי מזוזה לכאורה הבית חשיב כבגד והמזוזה כציצית וא"כ הוי עדיין אותו בגד לפי ענ"ד דמי לבגד אחר והנראה לפי ענ"ד כתבתי: