מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
תשובה קמו
נשאלתי הלכה למעשה נכרי אחד הביא ענבים למקום דריכה ושם זורקין אותם לעריבה קטנה המיוחדת לזה שהיתה רקנית ושני נערי בני ישראל שעמדו שם לדרוך ראו ביד הגוי אשכול אחד שמטפטף ממנו יין ואומדנ' דמוכח שנפל מהגוי הזה האשכול לעריבה גדולה שעמדה שם שהי' בה יין שנמשך והגוי נטלו משם והגוי מכחיש ונבהל מאוד כי ירא שיצטרך לשלם כל היין שהפסיד ואפשר ג"כ שנפל האשכול על חרצנים וזגים שיש בהם טופח ע"מ להטפיח לאשכול ואת האשכול זרק הגוי בין שאר הענבים לתוך העריבה ונשאלתי מאי דינו של היין שביו"ד סי' קכ"ד סעי' י"ג פסקינן בגוי שפשט ידו ליטול מה שנפל שם צריך לאחוז ידו ואם לא חיישי' דמנסך בשעת הוצאה ונדנוד וא"כ כאן שלא אחזו היין אסור או דלמא התם שאני שאינו טרוד בהוצאות ידו כמ"ש הטו"ז משא"כ כאן שהי' טרוד בהוצאה למהר ולהחיש מעשהו שלא ירגישו בו הנערים והוי דומי' דמדדו ביד דמכשיר הרמ"א בסעי' י"ט במקום פסידא בהנאה ולדידן אפילו בשתי' או דלמא אין לדמות הטרדות זה לזה כמ"ש הרמ"א שם:
ולי. נראה להתיר מצד ג' טעמים חדא דלפי הנראה לפי ענ"ד דין זה דפסק בש"ע סעי' י"ג הנ"ל תליא בזה"ז ברברבתא דהרי הרא"ש פ' ר' ישמעאל אות י' כ' חד תי' דהאי עובדא דאתרוגא קאי לר"נ דאוסר מדדו וממיל' לדידן א"צ אחיזה וכן לשיטת רש"י והרמב"ם המובא בש"ך שם ס"קכ דס"ל דנגיעה בלא שכשוך אינו אוסר ובהכנסה ובהוצאות אתרוג אין כאן שכשוך אלא דחיישינן שמא ישכשך וכן להר"ן שם דס"ל דנגיעה לחודא אוסר אלא דשם טרוד בהוצאה רק' דחיישינן שמא יראו ממנו מעשה המוכיח לנסך וגם לשיטת התוס' בע"ז דף נ"ט ע"ב ד"ה נקטוה וכו' דנראה מדבריהם דבהוצאה והכנסה לחודא יש לאסור אלא דמיירי שלא ידעו שהוא יין או שיגעו ביין ועל ההוצאה חיישי' שמא יתן דעתו לשכשך ולכאורה דבריהם תמוהים כיון דדעתם דבהכנסה וה"ה בהוצאה אם יודע שהוא יין נאסר למה הוצרכו לומר משום שמא יתן דעתו לשכשך ונראה דס"ל כראב"ד המובא ברא"ש שם דבהונאה אינו נאסר כיון שידו כבר הוא שם הוי כאלו יין נוגע בידו וזה אינו אוסר וכיוצא בזה מבואר בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ל"ט ולכך הוכרחו לומר דיתן דעתו וישכשך והוי נגיעה חדשה ודברי הש"ך בסי' קכ"ד סק"כ שלא כתב כן לא הבנתי אותם וצ"ע:
עכ"פ לכל הנך פוסקים דאוסרים משום חשש שמא יתן דעתו וישכשך זה שייך בזמנם דהוי חיבת ניסוך אבל בזה"ז דאין כאן חיבת ניסוך וקי"ל בסי' קכ"ח סעי' ד' דבזה"ז אפילו לא נתפס לגנב לא חיישי' אם לא שרוצה לגנוב או לשתות וא"כ נראה דכאן לא חיישינן שמא יתן דעתו לשכשך ואע"ג שכ' רמ"א שם דהיכא דיש לחוש דיגע במתעסק גם כן חיישינן וא"כ גם כאן נחוש מיהו דבר זה לכאורה קשה הא הש"ך בסי' קכ"ד סעי"ק ל"ג הוכיח דספק שרי ביי"נ וכוונתו היכא דל"ש חיבת ניסוך וא"כ איך ניחוש למתעסק אבל המעיין בב"י שם יראה שכ' דרגיל ליגע במתעסק אם הכלי פתוח ורחב יעויי"ש והיינו מטעם ספק הרגיל וזה אינו שייך כאן ולכך הי' נ"ל דבזה"ז לדעת הפוסקים הנ"ל דהאיסור הוא רק משום שמא יתן דעתו וישכשך בזה"ז אפילו לא נקטו לידו שרי:
מיהו הש"ע בסעי' י"ג הנ"ל סותם לאסור ומשמע אפילו בזה"ז ויותר תימה שבהגהת אשר"י כ' דבזה"ז אסור בשתי' וע"כ דהב"י חייש לדעת הא סריך דהוצאה גופי' הוי שכשוך וס"ל דבהוצאה לא טריד וכמ"ש הטו"ז שם ס"קיא ועלינו לשמוע הכרעת הש"ע:
אמנם נראה בנידון דידן יש להתיר מטעם אחר מטעם שכ' השואל דכאן ע"כ טריד גם בהוצאה כדלעיל דרוצה למהר כדי שלא יצטרך לשלם ואע"ג דקי"ל דאין מדמין בטרפות נידון וענין זה אינו חדש דהטו"ז בס"קכח כ' דאם שיבר הגוי מקרי טרוד כי היכא דלא לשלם וה"נ מה לי שבירה או קלקול דניסוך דקרו לי' בש"ס מקלי קלי' אמנם ברמ"א שם סעי' כ"ד כ' דאין לפרסם בכה"ג ונראה דבנידון שלנו יש עוד טעם ג' דהרי לא ראו שנטל מן היין ואפשר שנטלו מהחרצנים ואז אפשר שלא נגע בהיין עצמו אלא ע"י האשכול ושרי וכיון דמספקא לן כבר הבאתי דברי הש"ך שם בסק"לג דספק שרי וא"כ בין היין ובין החרצנים שרי וכמ"ש דיש כאן לצרף עוד צדדי היתר הנ"ל:
ולכאורה נ"ל דגם בש"ע סעי' י"ג הנ"ל צירף צדדי היתר דלכאורה ק"ל עליו הרי הא דלא נאסר ע"י הכנסת יד מצינו בתוס' ורא"ש או משום דטריד או משום דלא ידע שהוא יין או שנוגע ולהש"ע כל הג' טעמים לא שייכו דהוא פסק בסעי' י"ט דדווקא מודדו בקנה שרי וגם לא כתב דמיירי בלא ידע שהוא יין ואיך סתם הדבר וצ"ע וע"כ דצירף סברת הרמב"ם ורש"י הנ"ל דבעינן דווקא שכשוך ובהכנסה והוצאה אין כאן שכשוך וא"כ גם בנידון שלנו נראה להתיר בהפ"מ ובסי' קכ"ח קיי"ל דחביות מקרי הפס"מ עיי"ש והנראה לפי ענ"ד כתבתי: