אור ברסלב

מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק

תשובה קכו

תשובה קכה

הנה המנח"י בשער הספיקות במחודשיו דין י"א הביא דס"ס אשר אפשר שיזדמן גם להיפוך ס"ס ויהא הס"ס סותרין זא"ז לא סמכינן אס"ס להקל והביא כן מדברי התוס' נדה דף כ"ו ע"א ד"ה חומר וכו' ומבואר בתוס' שם דאפילו אם רק חד ספק סותר מ"מ לא אזלי' בתרי' להקל ופשוט ומבואר נמי במהרי"ט חיו"ד תשובה ב' דאין זה דין תורה אלא מחשש אולי יזדמן גם כן הס"ס השני' וניקול גם בשני' ויעשה ב' דברים הסותרין זא"ז ואז יהא איסור דאוריית' כמו שהאריך והוכיח בפר"ח בסי' ק"י בכללי ס"ס מהש"ס דשבועות דף י"ט והנה השעה"מ פ"ט מטומאת מת כ' להוכיח מב"ק דף י"א דווקא אם ב' הספיקות יסתרו זה את זה ותימה שלא העיר מדברי התוס' נדה כ"ו וגם בב"ק שם הביאו התוס' האי דנדה והראי' שהביאו יש לדחות דמה קשיא להו דמאי הוכיח הש"ס מדחוששין מראשון ע"כ אין מקצת שלי' בלא וולד דאל"כ יהא מותר מכח ס"ס שמא לא יצא וולד ושמא לא יצא ראשו.

והקשה השעה"מ הא ביום ט"ו יהא לן ספק בהיפוך שמא יצא ושמא זכר ואם נטהר בשניהם יהא תרתי דסתרו אהדדי דהיינו שיעשה ספק איסור דאוריית' אלא ע"כ לזה אין חוששין אלא א"כ יעשה דבר הסותר לגמרי ול"ק כיון דכבר כ' התוס' ביום ט"ו א"א להתיר אפילו אם לא נתיר בראשון משום דיהא הספק סותר לאם תראה ביום מ"א וא"כ ע"כ צריכין לטמא ביום ט"ו וממיל' נתיר בראשון שאין כאן חשש שיעשה ב' דברים הסותרין זה את זה ולעולם דלא כשער המלך אלא אפילו רק סותר בחד ספק לא אזלינן בתרי' להקל מדרבנן: ולכאורה, קשה כמו דאמרינן בס"ס ה"נ יש לנו לומר בספק טומאת ברה"ר היכא דמושכחת תרתי דסתרו לא נטהר וא"כ קשה אמאי קי"ל גבי ב' שבילין והלך באחד דטהור ואמאי הא יש לחוש שמא ילך גם בשני ואז יעשה ממנ"פ טומאה וכדאית' בשבועות דף י"ט וכדפסק הרמב"ם בפי"ו מאבות הטומא' וצ"ל בטומאה לא החמירו דאפושי טומאה לא מפשינן או הואיל והתירו התורה בפירוש או הלכה לממ"ס לא גזרו בי' חכמים:

אמנם זה דווקא אם אפשר שיזדמן תרתי דסתרו באדם אחד אז אוסר בתשובת מהרי"ט הנ"ל אפילו בשני בני אדם אפילו בתרי נשי או בחדא הוי תרתי דסתרו אסור גם באחרינא עיי"ש כגון טומטום שהי' לו ב' נשים שניהם חולצות ולא מתיבמות אבל אי לא מושכחת לה תרתי דסתרו באדם אחד רק בשני ב"א בכה"ג כל שלא באו לשאול בב"א שרי ומטעם זה התירו בפסחים דף י' גבי ציבור של חמץ ולפניו ב' בתים דהיינו של ב' בני אדם שניהם מותרים בלא באו בבת אחת דא"א תרתי דסתרו בחד גברא אלא א"כ ימכור לו זה את ביתו ולזה לא חיישינן דמלת' דלא שכיחא וכ"ש לזמן מועט של זמן הפסח:

והא דחששו היכ' דאפשר שיעשה תרתי דסתרו אהדדי היא דווקא באיסור דאוריית' אבל באיסור דרבנן אפילו אם יעשה בוודאי תרתי דסתרו אהדדי הוא רק חומר' דאסרו בסי' ק"י סעי' ז' וח' לאדם אחד אבל לחששא בוודאי לא חששו ולכך התירו בסי' ק"י בנפל אחד לים מטעם ס"ס הואיל וכבר נתבטל ברוב וכן מצאתי בפמ"ג בסי' ק"י בסופו במחודשין מיהו כל זה אם לא באו לשאול בב"א או עליו ועל חבירו אבל בבא לשאול עליו ועל חבירו או שהדבר שלו או בב"א אסור בין ברה"ר ובין בתרי גברי ובין באיסור דרבנן אמנם יש בזה קולא לפי מ"ש המל"מ בפ"ב מחו"מ דין י"א דהיינו דווקא אם בין שניהם נעשה וודאי איסור אבל אי אפילו בין שניהם לא נעשה וודאי איסור אפילו אי אין אנו מקילין מצד ספק זה מ"מ אין כאן תרתי דסתרו אהדדי לגמרי ולא מחזי כחוכא ולכך שרי בכה"ג אפילו בבאו בב"א או שהוא של אדם אחד:

ועפ"ז יש לישב דברי מהרי"א בפסקים סי' ק"ל והובא בטו"ז ביו"ד סי' שי"ו ס"קה דרצה להתיר בכה"ג אי הוי ס"ס גמור וקשה עליו תרתי חדא הא הספיקות סותרין ואפילו לא באו לשאול בב"א הי' אסור כנ"ל ותו הא התם של אדם אחד והוי כבא לשאול בב"א ואסור אפילו הוי ס"ס גמור ולהנ"ל יש לישב דמהרי"א סובר דאפילו אי חלב אינו פוטר היינו משום דחיישינן למיעוט' והיינו מדרבנן מיהו שם באותו תשובה מוכח דמה"ת אסור וחיישינן מה"ת שלא ביכרה עדיין שהרי כ' שם דאינו נאמן במסלפ"ת מטעם שהוא דאוריית' וע"כ דסובר דלא כתוס' ועמדה קושית התוס' ואפשר כיון דע"כ ההיתר של מהרי"א הוא רק לב' גברי דלחד גברא קי"ל בסי' ק"י דכל כה"ג אסור וא"כ אין כאן רק איסור דרבנן ושוב סמך על מסלפ"ת או דסובר כמ"ש הפמ"ג בהלכות תערובות בפתיחה להקשו' דיהא מותר בחד בחד מכח א"א לצמצם ודלמא ההיתר רבה ובטל ונהי דספק הוי אבל היכא אפשר להביא אשם תלוי:

אמנם קושית הפמ"ג לא קשה לפי מ"ש התוס' בחולין כ"ח בשם הר"ש דא"א לצמצם מ"מ ספק הוי שמא מצומצם הוא ולכך יש לן ב' צדדים לאיסור חדא דלמא האיסור הוא הרוב ואת"ל דאינו רוב דלמא שוה בשוה והוי ב' סברות לאיסור וחד להיתר והוי כרוב לאיסור ולכך שפיר איקבע מקרי אמנם כאן גבי הא דמהרא"י דיש בלא"ה רק ספק איסור ויש לן סברא להתיר נמי אולי ההיתר ואמרינן סמוך מיעוט זה דהיתר רוב לפלג' והוי רק איסור דרבנן מצד שב"ח לא בטלו ולכך סמכינן אס"ס אע"ג דסתרו אהדדי וקושי' שני' דהוא מקרי בא לשאול בב"א אפילו בדרבנן אסור כיון דהוי רק ספק איסור מותר אפילו בבאו לשאול בב"א וכמ"ש המשל"מ הנ"ל:

ועפ"י האמור אמרתי לישב בדרך פלפול קושי' מאי שמקשין על הרמב"ם דסובר דספק מה"ת שרי איך יליף בסוגי' דרוב דאזלינן בתר רובא דלמא הטעם משום ספק וכבר כתבתי בזה במקו"א ועתה אני אומר דהרי המהרי"ט כתב זה י"ל אי אזלינן בתר רובא אבל אי לא אזלינן בתר רובא לא מהני ב' הצדדים דהוי כס"ס וכרוב למחשבי' כמו איקבע איסור' וא"כ ע"כ א"ת אפילו בלא איקבע וממיל' מוכח דספק מה"ת אסור ולכך שפיר יליף דאזלינן בתר רוב דאי לא אזלינן בתר רוב לא חשיב ב' חתיכות איקבע ומוכח דספק מן התורה אסור ואיך שרינן בהנך דמייתי בסוגי' דרוב וע"כ מטעם דאזלינן בתר רובא וא"ש.

והנה לפי האמור היכ' דיש ספק אפילו בב"א מותר קשי' למה אסרו ביו"ד סי' ק"י סעי' ח' בספק טריפה שנתערב ולא חשיב ס"ס דהוי ספק א' בגופו וקשה מאי בכך מ"מ יהא מותר מטעם ספק דרבנן לקולא הואיל וכבר נתבטל מן התורה ברוב ונהי דבא לשאול בב"א דאסור מ"מ הא בספק מותר אפילו בב"א ואע"ג דאתחזק כאן ספק איסור דאוריית' הא הרמב"ם פ"י ממקוואות פסק אפילו באתחזק אמרינן ספיקא להקל בדרבנן וצ"ל כיון דרבנן אמרו דמדרבנן חשיב כקבוע וכמע"מ לכך הוי כמו חד בחד וחשיב כל אחד כגופו של איסור וכמ"ש הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ובמקו"א כתבתי עוד ישוב לקושי' זו:

והנה לענין ספק טומא' ברה"ר לכ"ע מה"ת ספיק' להקל אמנם התוס' בסוטה דף כ"ח ע"ב סוברים דהיינו מטעם דמוקמי' אחזקה וכזה סובר הפר"ח ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס וכן דעת הר"ש בפ"ה דטהרות ולא קשה קושית הש"ש ש"א פ"ח אמנם דעת התוס' בשארי מקומות בנדה ובחולין דאפילו בלא חזקה ברה"ר טהור מהלמ"ס ואפילו באיקבע איסור' ואפילו בס"ס לאיסור' אמרינן דטהור ברה"ר כדאית' בפ"ו דטהרות מ"ד ומזה לכאור' סתירה לדברי התוס' סוטה הנ"ל דאי מטעם חזקה הרי הספק הראשון מדחה החזקה והספק השני הוי בלא החזקה וכמו שהאריך בנוב"י בחאה"ע סי' מ"ג ונראה דזה ג"כ מסוטה ילפינן דברשוה"ר טהרי' רחמנא אפילו ביש ס"ס דהיינו אם נסתרה ב' פעמים ברה"ר בתרי גברי ויש ספק מזה ומזה דהוי ס"ס ואפי"ה שרינן ברה"ר וה"ה בטומאה בס"ס:

ובזה יש לישב קושית התוס' בחולין שהקשו ממנ"פ אי סוטה ליכ' חזקה מנ"ל דברה"י טמא אפילו באיכ' חזקה ואי איכ' בסוט' חזקה א"כ מנ"ל דברה"ר דטהור אפילו בליכ' חזקה ולהנ"ל י"ל מדטהור ברה"ר אפילו בס"ס וספק הראשון מסלק החזקה ואפי"ה טהור א"כ מוכח דאפילו בלא חזקה דטהור ומדטמא ברה"י אפילו רק בספק אחד מוכח דאפילו איכא חזקה להיתר טמא ברה"י כן נראה לפי ענ"ד:

אמנם הרמב"ם בפי"ו מאבות הטומאה דין א' משמע דטעמא דמטהרין ברה"ר הוא משום דכל הספיקות אסורין רק מדבריהם עיי"ש ובאמת קשה למה יהא טהור בס"ס להחמיר דנראה דהרמב"ם מודה דאסור מה"ת וכמ"ש האחרונים וכבר הקשה ג"כ בש"ש בש"א פ"ט אמנם הכפת תמרי' בסוף ספרו כ' דכוונת הרמב"ם וודאי נמי מהלממ"ס מטהרין ברה"ר רק אלמלא דמצינו בעלמ' דספיקו' מה"ת שרי הוי גזר כן כאן אבל הואיל ובעלמ' נמי ספיקות מה"ת שרי נהי דבאיקבע אסור מה"ת בעלמא מ"מ לא גזרו בכאן להחמיר מדרבנן:

או הא דהרמב"ם בפ' י"ו מאבות הטומא' מיירי כגון דהוי ספק שרץ וסובר דווקא היכא דהוי דווקא שרץ וס' נגיעה מדמינן לסוטה וכמ"ש התוס' בסוטה כ"ח אבל ספק שרץ סובר הרמב"ם דדינו כספיק' בעלמא בין ברה"י ובין ברה"ר וכן הא דכתב בפ"ט מטומאת מת דטומאה נמי הוי בכלל שאר ספיקות מיירי נמי בספק שרץ וסובר דבספק שרץ ברה"י נמי טהור מן התורה מיהו טמא מדרבנן ולכך בעינן ס"ס ומהני ס"ס דס"ס סובר הרמב"ם דמהני הוא מטעם דספק הראשון מה"ת להקל וספק שני הוי ספיק' דרבנן ולהקל ובזה מיושב מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שם דהוי לי' למימר הטעם משום ס"ס דזה עצמו הוא הטעם משום דספק דאוריית' מה"ת להקל:

והנה בספק טומא' ברה"י לכ"ע אסור מה"ת דהלכת' גמירי לה ולא מבעי' דאסור מספק אלא דחשיב לי' בוודאי איסור כסוטה והא דמשמע מדברי מהרי"ט חיו"ד סי' א' דזה הוא מדרבנן צ"ל כוונתו כמ"ש הכפ"ת בסוף ספרו דהא דס' טומאה ברה"י אסור מה"ת היינו דווקא ביש קצת רגלים לדבר אבל ספק השקול אפילו ברה"י מותר מן התורה אבל שאר הפוסקים לא ס"ל כן ואפילו ס"ס להקל לא מהני ברה"י לרבנן דר"א וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מאבות הטומאה מיהו הקרית ספר כ' שם דנראה דהיינו דווקא מדרבנן אבל מה"ת גם ברה"י מהני ס"ס:

ובפרק ט' מטומאת מת כ' הרמב"ם דכל הספיקות מדרבנן אסורי' וכ' האחרונים דסובר כמ"ד בפ' ספק אכל דחתיכה א' מב' חתיכות שנינו וכשם דלא באה חטאת או אשם תלוי על חתיכה אחת ה"ה דמותרת מן התורה אע"ג דזה אינו מוכרח מ"מ בהיפוך בוודאי יש הכרח מאן דמחייב בחתיכה אחת ע"כ סובר סדא"ו מן התורה להחמיר ולכאור' קשה לי טובא על הרמב"ם דפסק בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה דין ז' דאפילו לא הוחזקה מעוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה וכו' מביאה קרבן ואינו נאכלת וכן ב' נשים וכו' וקשה לי הא בנזיר דף כ"ט ע"א ילפינן דחטאת עוף בא על הספק מלזכר ולנקבה כשם שזכר מביא קרבן על הספק כך נקיבה וא"כ כיון דמזכר ילפינן א"א לחייב אלא דומי' דחייב בזכר וכיון דהרמב"ם פסק בפ"ח משגגות דאין לחייב אשם תלוי אא"כ הוי איקבע איסורא א"כ גם חטאת העוף לא יביא אא"כ איקבע והנה. המהרי"ט והפר"ח הקשו מסברא מחטאת העוף ותי' דטומא' שאני אבל להנ"ל דהש"ס עצמו מפיק חטאת עוף מא"ת א"כ צ"ע ובשלמא באיכא כאן ב' נשים שהפילו ויש לפנינו כאן ב' מיני נפלים על אחד מחוייבים קרבן שפיר מקרי איקבע כיון דיש כאן לידה בפנינו אשר חייבים עליו קרבן ואין אנו יודעין אם זו המחוייבת קרבן היא ממנה או לא הרי איקבע דכשם שבאכילה אם האכילה מחייבת ויש כאן לפנינו דבר שאם אכל חייב מקרי איקבע ה"ה אם הלידה גורם החיוב ויש כאן נפל מקרי איקבע וראי' לזה מדברי הפמ"ג ביו"ד סי' ק"י שכ' דב' נזירים שנטמא אחד מהן מקרי איקבע יעויי"ש אבל באשה אחת קשה:

וצ"ל כיון דהרמב"ם פסק ספק דאוריית' מה"ת להקל א"כ אם אנו מסופקין אם הוא מחוייבת קרבן והיא מביאה קרבן והוי ס' חולין בעזרה אין כאן איסור דאורייתא דספק מה"ת שרי אפילו אי חולין בעזרה דאוריית' וא"כ כיון דמה"ת שרי י"ל כמ"ש הרמב"ם פי"א משגגות דין ב' דהואיל ואסור לאכול בקדשים עד שיטהר ויביא כפרתו לא גזרו בו חכמים וכי תימא הוא גופי' תיקשה למה אסרו מה"ת לאכול בקדשים י"ל לענין זה מקרי אתחזק איסור' דהרי קודם טבילה בוודאי היא אסורה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם ולא ידעינן אי התיר (ובמהרי"ט אלגזי כ' דבס' מ"ע מודה הרמב"ם להחמיר מה"ת ולכך אסורה בקדשים) וכיון דאסורה בקדשים לא גזרו חכמים על הקרבן ולא צריך כלל לקרא דכי אצטרך קרא באתחזק כאן ב' נשים שהאחת פטורה ובכה"ג יש איסור דאוריית' להקריב קרבן ואצטרך למילף מזכר וכיון דאתחזק שפיר ילפינן מזכר כנ"ל:

והנה הרמב"ן הובא בר"ן ספ"ק דקידושין כ' דאפשר לדייק כהרמב"ם מהא דדרשינן ממזר וודאי ולא ממזר ספק ומלשונו משמע לי שכוון לדברי הגאון חו"ד שכ' דסברת הרמב"ם דהתורה לא נאמרה אלא על הוודאי וזה היא דדייק לה מדדרשינן ממזר וודאי וכו' אע"ג דלית לן לזה שום יתורא ובשלמא קהל וודאי וכו' יש לן יתור אבל ממזר לא מייתר ולא ס"ל כמ"ש התוס' בקידושין דהכוונה אם אינו ענין ומזה דייק כיון דכתיב ממזר משמע דווקא וודאי והא דאצטרך קרא קהל וודאי תי' המהרי"ט דאתא להתיר אפילו תרתי דסתרו:

והשב שמעתתא ש"א פ"א הקשה תרי קראי ל"ל ולפי ענ"ד המהרי"ט לא סובר כמ"ש אלא דגם ממזר איכא יתורא כמ"ש הת"י וע"ז לא קשה למה לי קרא דממזר מותר בשתוקי וזה שפיר איצטרך דהא מסתמ' רוב כשרים אצלה וא"כ באמת יהא אסור וצריך לומר כגון בהלכה היא אצלם וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א בחידושיו שם בקידושין ואפילו בכה"ג הי' נראה הוולד או הזרע הנפרש מהן מקרי פי' ואכתי לא יהא קבוע וצ"ל דשדי וולד אחר אמו וכיון דאנו באין לדון על האם מקרי קבוע גם הוולד מקרי קבוע וכמ"ש הנוב"י קמא חאע"ה סי' ז' וזה גופא אצטרך קרא לאשמעינן:

ולולא דברי המהרי"ט הי' נ"ל לישב גם הא דאצטרך להתיר שתוקי בישראל למאן דסובר יתורא היא כגון ברוב פסולים אצלה והלכה אצלם וכנ"ל ומהרי"ט סובר דאי ידעינן בחד דשדי הוולד בתר אם לא אצטרך אידך ולכן הוצרך לתרץ דאצטרך להתיר אפילו תרתי דסתרו עכ"פ מיושב קושית הש"ש דתרתי ל"ל זה ליתא דחדא איצטרך וא"ש ומאי שקשה על מהרי"ט איך הביא הרמב"ן ראי' משם מישב היטב בשעה"מ בפ"ט מטומאת מת אבל לפי ענ"ד נראה מלשונו לכוון לדברי החוו"ד הנ"ל:

והנה הפליתי בסי' ק"י בבית הספק הקשה על הרמב"ם מהש"ס פ"ק דר"ה דף י"ג ע"א דפריך אי ס"ד לא קים להו לחכמי' אי עייל או לא עייל איך הביאו עומר כשבאו לא"י ודלמא עייל ביד גוי והקשה הפליתי הא ספיקא להקל ולפי ענ"ד לישב ויתיישב בזה ג"כ ראיות הב"ח ביו"ד סי' רצ"ג רצה להביא ראי' דחדש אינו נוהג בשל גוי ממה דדייק בר"ה שם דמעיקר' לא אכל דאקריב עומר והדר אכיל ולמה לי' לארוכי אלא וודאי דלא תדחה דלמא משל גוי אכלו לכך הוכרח לדייק דמעיקר' לא אכל ולפי ענ"ד אין כאן ראי' עפ"י הנ"ל דהנה לפי ענ"ד אפילו לאינך פוסקים דסד"א להחמיר מ"מ היכא דאיכא חזקה מודים דאמרינן להקל א"כ התבואה יש לה חזקת קטנות והיא חזקה מעליא כמ"ש הש"ש שמעתתא ג' פי"ג וא"כ יהא שרי וקשיא ג"כ לשיטת הרשב"א והר"ן.

אבל נראה דלא קשה דהרי העומר בא להתיר החדש וזה הוא המתיר כשם ששחיטה מתיר האיסור שאינו זבוח כך העומר בא להתיר האיסור חדש וא"כ עד השתא הי' בחזקת איסור ועתה בא להתיר וא"כ אפילו אי איכ' חזקת קטנות מ"מ אוקי חזקה להדי חזקה ושפיר פריך הגמרא וא"כ ממיל' ג"כ להרמב"ם מיושב דכל דאיכ' חזקה נגד חזקה מקרי איקבע איסור' והוי סד"א ואסור מה"ת אפילו להרמב"ם וא"ש דלכך דייק הגמרא מעיקר' לא אכל וא"כ יש חזקת איסור ואפי"ה אקריב עומר והדר אכיל וקשה שפיר דלמא לא עייל דהא איכ' חזקת איסור אפילו תימא דאיכא חזקת קטנות הוי חזקה נגד חזקה ומידי סדא"ו לא נפקא וא"ש:

ובשב שמעתתא ש"א פ"ג הקשה על הרמב"ם מפ"ק דמציע' דקאמ' ספק בכור יהא קדוש ולא שכבר קדוש ולדעת הרמב"ם הא מותר מה"ת בגיזה ועבודה וכוונתו בספק בכור ע"כ היינו בילדה זכר ונקיבה וא"י איזו היא ראשון דבלקחו מן הגוי ואינו ידוע אם נתעברה כבר וילדה הא אמרינן בבכורות י"ט דרוב מתעברות ויולדת ורק למיעוט חיישינן וזה הוא מדרבנן ואפילו לרבינא דקאמר דהוי רובא והנה אבל תליא במעשה משמע מדברי הרשב"א פ"ק דחולין דף ט' ע"א דהוי רק מדרבנן וא"כ אפילו לדעת הרשב"א וסייעתו דסדא"ו מה"ת להחמיר מ"מ ספק בכור בכה"ג הוא רק מדרבנן וקשה מאי פריך:

מיהו אי משום הא לא ארי' דאיכ"ל כגון שאינו ידוע גם מנין השנים וא"כ אדרבה מוקמינן הבהמה בחזקת שלא נתבכרה וכמ"ש התוס' בבכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב וכו' וא"כ גם להרמב"ם לא קשה דהיכ' דאיכ' חזקה מודה הרמב"ם וע"כ צ"ל דהש"ש מקשה דמנ"ל להש"ס לאוקמ' דווקא בפדיון פטר חמור דלמא לעולם מיירי בספק בכור אלא דמיירי בילדה זכר ונקיבה דאין שייך חזקת שלא ביכרה והוי ספק השקול ולהרמב"ם מה"ת להקל אמנם א"כ קשה לפי מ"ש בבכורות שם די"ל דיש לוולד חזקה שבמעי האם לא נתקדש א"כ שוב תיקשה גם להרשב"א יהא מותר מן התורה ומאי פריך וע"כ צ"ל דהש"ס משמע לי' מדנקט סתמא משמע כל עניני ספיקות או בבכור בהמה טהורה בכל הספיקות השייכים ואי קאי על בהמה טמאה ג"כ מיירי בכל עניני ספיקות השייכים וכיון דמיירי בכל הספיקות א"כ ממיל' קאי גם כן על ספק כגון שלקח מגוי ולא ידע שנותיה ואי נתבכרה או לא ובכה"ג נהי דיש לוולד חזקה שלא נתקדש יש לאם חזקה שלא ביכרה והוי חזקה נגד חזקה וספק השקול ואסור מה"ת להרשב"א.

ומינה נוכל לומר דגם לשיטת הרמב"ם פריך שפיר דהיכ' דאתחזק איסור אלא דיש חזקה כנגדו גם הרמב"ם מודה דאסור מן התורה דכה"ג איקבע מקרי דאיקבע מקרי בב' חתיכות דיש חזקת היתר ואיסור וא"כ מינה כל מקום שיש חזקה נגד חזקה מקרי איקבע וכיון דהספיקות כוללין כל הענינים פריך שפיר דמשמע לי' דמיירי בכל עניני ספיקות מדנקט סתם הספיקות ועיין בחידושי לב"מ דף ז' ע"א שם ועוד נראה לי דהרי בלא"ה פי' שם הש"ס דקושית הש"ס דיהא קודש ולא שכבר קדוש' היינו דאיך פוטרין לדיר דלמא קמי' שמיא גלי' דבכור הוא והוא כבר קדוש ועומד וא"כ אינו חל עליו שם מעשר אלא אי קמי' שמי' גלי' דלאו בכור וא"כ עדיין הדיר ספק אינו מעושר וא"כ ע"כ כוונת הקושי' של הש"ש הנ"ל לשיטת הרמב"ם אפילו אי קמי' שמיה גלי דבכור הוא מ"מ כיון דאצלינו הוא ספק ומותר בגיזה ועבודה מן התורה א"כ אצלינו בכל אופן אינו קדוש:

והנה הפר"ח הכריח דאפילו להרמב"ם היכא דאותו איסור ממנ"פ אסור מה"ת וא"כ בספק בכור זה אי השתא קורא לו שם מעשר אפילו אי רק קורין לו שם מעשר על תנאי אם אינו בכור מ"מ אסור הוא בגיזה ועבודה ממ"נ אי בכור הוא נתעורר השתא איסור הראשון משום בכור ואי לאו בכור הוא הרי הוא אסור משום מעשר וא"כ כיון שעתה מתעורר האיסור אפילו אי לא קרי לי' שם מעשר אלא על תנאי וממיל' אפילו אי רוצה לקרות שם מעשר עליו אפילו אי בכור הוא זה אי אפשר כיון דאפילו בלי אותו שם מעשר הוא אסור וקדוש וא"כ אינו חל עליו שם מעשר אלא בספק ובתנאי ואיך פוטר לדיר לגמרי ופריך שפיר והוא נכון לפי ענ"ד:

עוד הקשה הש"ש שם על הרמב"ם מיבמות דף פ' ע"א דאמרינן דלרב דחייב דנעש' סריס למפרע וקשה הא אז באותו זמן הי' ספק והי' רשאי לאכול (ומ"ש שם עוד דגם ליתר הפוסקים יש לדון דהי' רשאי לאכול דרוב אינם סריסים עיין ב"ש באהע"ז סי' קנ"ה ס"קיג דבכה"ג היכא דהגיע לשנים ואין לו שערות איתרע לי' רובא ושפיר חיישינן לסריסים) איברא דאפשר דיש חילוק בין אם הספק על החפץ לבין אם הספק רק על הגברא אבל החפץ הוא בוודאי אסור לאחרינ' א"כ זה עצמו מקרי איקבע וא"כ לא קשה קושיתו אמנם נראה לתרץ בעז"ה בסברא מוכרחת יותר דהנה אנו קי"ל דלעונשין צריך שיהי' בן י"ג שנים ויום א' וב"ש ואפילו חזינן דהוא בר דעת והשכל לא מהני קודם ועיין ברא"ש פרק המגרש סוסי' י"א מה שהביא בשם ר"ח דמשמע דאלמלא היינו חכמים ויודעים גדולים והי' אפשר לנו להכיר זה אם יש לו דעה שלימה בכל הענינים באמת הי' דינו כגדול אפי' קודם לשיעור הנ"ל אלא דהללמ"ס הוא לנו הואיל ואין אנו יכולין לברר זה ולפי"ז הי' מקום לחוש ולומר דגם בקטן הנרא' כגדול הוא אפשר שיחולו קידושיו וגירושיו אלא דהלממ"ס גילה לנו דאין לנו לחוש לזה:

ויותר נראה כוונת הר"ח הנ"ל ע"ד שאמרו בירושלמי פרק הנודר מן המבושל והובא בש"ך יו"ד סי' קפ"ט ס"ק י"ג דאל גומר עלי ויש כח לשיעורי תורה שעל פי הדינים הקב"ה משנה הטבע של בני ישראל וא"כ כוונת ר"ח כיון שאין אנו יכולין לברר זה וע"כ נתנה התורה הלממ"ס שיעור קצוב וממילא כך הוא באמת בטבע ואפילו חכם שבחכמים אין דעתו שלימה ולענין עונשין התורה קצבה אפילו הוא חכם מ"מ גילה לן הלכה לממ"ס דאין דעתן שלימה ואין לו כח גדול לעמוד על נפשו נגד יצרו וכאונס נחשב לו וכל זה כ"ז שאין לו השיעור הנ"ל אין דעתו שלימה אבל כשנתגלה דהי' גדול וא"כ באמת הי' אז דעתו שלימה והי' אסור לו לאכול בוודאי ולא הי' אנוס מיצרו דכבר הי' בו יצ"ט ואי אכל שפיר ראוי לעונשו על זה וא"ש ולכך הקשה רק דהוי התראת ספק ולא קשה קושי' הש"ש:

והנה. בזה אפשר להבין דברי הרמב"ם בפ"ב מסוטה שעמד עליהן הש"ש שמעתתא א' פט"ז שפסק דמקנא לקטנה לאוסרה וע"כ דקטנה מקרי יש לה דעת לישאל והרי בטהרות פ"ג תנן דשרץ שנמצא במבוי שיש בו ח"ש הרי אלו בחזקת טהרה עיי"ש ולפי ענ"ד נראה דהרמב"ם סובר דנהי דהתורה לא חייבה לקטנה ולקטן וקמי' שמיא גלי' דלית להו דעת שלימה עדיין כדלעיל מ"מ מזה עדיין לא ממועט ולא נשמע דאפילו כעתים חלים ועתים שוטים לא חשבי' לי' דדלמא לעתים יש להם דעת שלימה וכדס"ל לר"א ביבמות פרק חרש לגבי חרש דהוא כעתים חלים וה"נ איכ"ל גבי קטנה ולכך לא חשבינן לקטנה כאונס ממש ולזה אם קינא לה נאסרה על בעלה ואע"ג דס"ס הוי שמא לא זינתה ואת"ל זינתה שמא לא הי' לה דעת שלימה מ"מ הא ברה"י אפילו ס"ס אסור וכמ"ש לעיל ודלא כמבי"ט דאין זה אלא מדרבנן כדלעיל ועיין בזה בתשובת מרן חת"ס זצ"ל סי' קמ"ד:

ועפ"י הנ"ל יש לישב ג"כ על דרך מרן זצ"ל והנה ברשב"א בתהבה"א בבית א' שער א' דף ח' דכל שבידו נאמן קטן אפילו בדאורייתא וזה דלא כתה"ד סי' רכ"ז דמוכח מדבריו דווקא אי טבילת כלים דרבנן נאמן קטן אבל בדאורייתא אפילו כל שבידו אינו נאמן הרשב"א פליג ולפי"ז נראה כיון דקטן יש לו דעת להבחין במה שבידו א"כ מקרי לענין זה יש בו דעת לישאול שהר' אמרינין דלענין זה דעתו שלימה להבחין מה שנעשה על ידו אמנם דבר הנעשה ע"י אחרים או ממילא ע"ז אינו נאמן שאין דעתו שלימה להבחין ולחקור תוכן הדבר וא"כ א"ש לענין סוטה דהיינו דבר שנעשה ע"י הקטן מקרי יש בו דעת לשאול ולכך ספיקא להחמי' אבל לענין שרץ שנמצא במבוי דע"כ החשש לפי שיטת הרשב"א הנ"ל שמא נטמא ממילא ואינו בידו דאם ניחוש שמא על ידו נעשה טומאה הרי קטן נאמן אפילו בדאורייתא לרשב"א וכיון דהוי דבר הנעשה ממילא לכך חשיב אין בו דעת לשאול וספיקו טהור.

ולפי הנראה מלשון הרמב"ם בפי"ו מאבות הטומאה בלא"ה לא קשה דוודאי יש קטן דאין בו דעת לשאול והא דפסק הרמב"ם בפ"ב מסוטה דקטנה נאסרה היינו קטנה שאנו רואין שדעתה שלימה וכמ"ש בתשובת מרן זצ"ל סי' שי"ז אבל כאן לענין טומאה מיירי בקטן כמ"ש הרמב"ם שאינו יודע להשיב עיי"ש לשון הרמב"ם שדייק כן בלשונו ולכך שפיר מקרי אין בו דעת לשאול וא"ש:

והנה הש"ש בשמעתת' א' פ"ד הביא דהרשב"א סוב' דלא כרמב"ם ומ"מ לענין ספק הבא במקרה כתב הרשב"א בחולין דף ט' דאמרינין ספיקא להקל והקשה עליו א"כ מאי יליף בחולין דף י"א מפרה אדומה דאזלינין בתר רובא דלמא התם הטעם משום דהוי ספק הבא במקרה ולפי ענ"ד סברת הרשב"א הוא בספק הבא במקרה כיון דפעם אחד לא הי' אותו מעשה אמרינין דעדיין הוא בחזקת שלא נעשה בו אותו דבר ולכך אפילו יש לן חזקה נגד חזקה כגון גבי מקוה שנמדד דיש לן חזקת טומאה נגד חזקת שלימות המקו' אפי"ה מותר מן התורה דמוקמינין המקוה בחזקת שלא נעשה בה מעשה החסרון וכל זה אי אזלינין בתר חזקה:

והנה הרשב"א בחידושין חולין י"א הקשה דלמא בפרה אדומה הטעם משום חזקה ותי' דהש"ס סובר דאי מוכח דאזלינין בתר חזקה כ"ש בתר רובא וא"כ כיון דשם ע"כ סובר דלא אזלינין בתר רובא ולכך שפיר סובר שם הש"ס דספק הבא במקרה להחמיר דאי נימא להקל ע"כ היינו מטעם חזקה א"כ מוכח דכ"ש דאזלינין בתר רובא ומטעם הנ"ל ג"כ לא קשה מה שהקשה הש"ש שם בפרק ה' מנדה דף ט"ו דנמצא על שלה טמאים מספק וחייבין באשם תלוי וקשה הא הוי ספק הבא במקרה ולהנ"ל לא קשה דהרי בשבועות דף י"ח מוקי למתניתן בסמוך לווסתה וא"כ אין כאן חזקת שלא נעשה המעשה אדרבה חזקה אורח בזמנו בא ואף דלמ"ד ווסתות דרבנן לא הוי חזקה ממש מ"מ חזקת שלא נעשה ליכא למימר דאדרבה רגיל' היא לראות בזמן כזה:

תוכן העניינים

מהרם שיק יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה