מהרם שיק יורה דעה· רבי משה שיק
הקדמת בן המחבר
ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי. ושמעו את מילולי. פנת חק הוא להמחברי' בראש מחברתם להביע אמרים ולהודיע בשערים במחנה העברים. מה ראו על ככה לחבר ספרי' ולא יספקו למו בספרי הראשוני' אשר מפז יקרי' ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורי' אמנם החיוב הזה הוא רק על המחבר בעצמו. כי הוא היודע טעמו ונימוקו אשר עמו. לא כן אם המחבר נשמתו צרורה בצרור החיים והניח אחריו ברכה כתבי קודש מאירין את העינים. מלאים זיו ומפיקים נוגה כעצם השמים וודאי מצוה וחיוב על יוצאי חלציו אשר השאיר אחריו: להוציא לאור עולם את ספריו ודי בזה התנצלותו מוטל עליו להודיע גדולת אביו ותהלתו. ולהראות לעיני כל כי האיר לארץ בחכמתו ובזה מכבדו אף לאחר מותו וכאשר האריך בזה באמרי שפר בהקדמת הספר הנחמד שו"ת חתם סופר וכל המרבה לספר במעלות ובמידות אביו הוא משובח ודבריו המה לריח ניחוח:
אולם אנכי לא כן עמדי. כי אין עטי בידי לבוא באמרות טהורות פנים מסבירות ערוכות וסדורו' כי אנכי לא איש דברים להרבות אמרים לספר סיפורים מה נעשה בו אתו עמו באאמ"ו הגאון המובהק רבן של ישראל מוה' משה שיק זצוקל"הה ( יחוס משפחת שיק כתב ש"ב הרב הגאון המפורסם מוה' דוד טעבלי האפרתי נ"י בספרו תולדות אנשי בראש הב' ביחוס תולדות הגאון בעל תוספת יום טוב זצ"ל) מימי הנעורים עד אשר הי' לגבר בגברים אבל אקוה כי הרואה יראה בהספרים. כי העת והזמן הי' אצלו מהדברי' היקרי' וכל שעשועיו הי' רק בפקודי ה' הישרים בעודו באבו הטה אזנו לקול מורים ויחזור עליהם להיותם בלבו חקוקים ושמורים כאשר שמעתי מפיו הקדוש שאמר בתוך הדברים. אלה הדברים אשר דיבר משה בטרם שקעה שמשו. כי כל מה ששמע מפי רבו הגאון בעל חתם סופר זכר צדיק לברכה הן חידושי אגדה. והן חידושי הלכה הכל אצלו מסודר וערוכה ואף אחת מהם ממנו לא נשכחה והמה כולם על לוח לבו חריתם ונזכרים זכים וברורים מאירים כסופרים:
גם תיכף אחר חתונתו (עם אשת בריתו הוא אמי מורתי הצנועה הצדיקת המפורסמת הרבנית מרת גיטל נ"ע בת הרבני הנגיד מוה' פרץ ז"ל מק"ק האליטש והוא הי' מגדולי היחוס. והי' מתיחס אחר רבינו פרץ המוזכר בתוס' כשרון מעשיה נודע בשער בת רבים. אשה כשרה עשתה רצון בעלה ובכל כחה השתדלה. וזה הי' כל פעלה להברות כוחו וגופו למען יוכל לשקוד על התורה יומם ולילה נפטרה בשם טוב ביום ב' ג' ניסן תרל"ג לפ"ק תהא נשמתה צרורה באור החיים למעלה) שם כל מגמתו לעסוק בתורת ה' וביראתו אין לשער גודל התמדתו ושקידתו ובחורים יקרים ונחמדים התאספו אליו לשמוע בלימודים בדברי חריפים וחדודים וגדיים נעשו עתודים עוסקים בתורה ועל דברי ה' חרידים:
בשנת תקצ"ח לפ"ק שמו על ראשו העטרה לקבלו לרב ולמורה בק"ק יערגין הסמוך לק"ק פ"ב המעטירה הורה להם הדרך הישרה בדרושיו ומוסריו היקרים מתוקים מדבש בטעם וסברא הוא הי' להם לאב והמה לו לבנים קרוב לארבעה ועשרים שנים: ובשנת תרכ"א הביטו אחרי משה. אנשי עיר חוסט קהלא קדישא בשמעם את שמעו הטוב בתורה ובקדושה. כי העיקר אצלו המעשה לא הדרשה. ע"כ אזרו כגבר חלציהם וקבלו אותו לרב ומורה עליהם ועל סביבותיהם ורבים מבחורי חמד יודעי בין ולמד התקבצו אליו עדרים עדרים יקרים וישרים כלם אהובים כלם ברורים הוגים בתורת ה' ולילות כימים מאירים. ורבים מהם אשר גדלו והצליחו בתורה וביראה ונתעלו להיות למורים. גם היתה ביתו פתוח לרווחה. וקיבל את כל אדם בסבר פנים יפות ובלב שמחה והשיב לכל שואל ממנו למעשה ולהלכה והי' גדול ליהודים ותהלתו בקהל חסידים במעלותיו ומדותיו הישרים והחמודים עד כי הכל היו מודים כי כלו מחמדים ומאוד מאוד ששו בו אנשי הקהלה והוא שמח בהם. כי הטו אזנם לקול מוריהם אשר הוכיחם במישור מבלי שיעשה כל איש אשר בעיניו ישר: והי' לשם ולתהלה בכל המדינה ברה כחמה יפה כלבנה. כל אלה למשה היו למנה להנהיג בני הקהלה בחכמה ובתבונה בערך שמנה עשרה שנה:
אף בעת אשר חוליינו הוא נשא איזה שבועות קודם פטירתו והיה מתהפך בחליו על מטתו לא השיב ריקם פני הדורשים תשובתו. כל עוד בו נשמתו למד משפטים וחוקים לקרובים ולרחוקים עד בא יומו והרוח שב למקומו. ובשבת קודש נשבה ארון הקודש. בחודש שבט באחד לחודש נפלה עטרת ישראל ציץ נזר הקודש בתורה ובמצות מלא וגדוש שנת הצדיק היה קדוש ונשמע קולו בבואו אל הקודש. אל הקרובים והרחוקים. נקבצו יחד רבנים גאונים וצדיקים. כלם יחד באו לכבודו לבכותו ולספדו על כי פנה זיוו פנה הודו ובהספידם אותו ויספרו את תהלתו בקדושתו ובתורתו כלם פה אחד ענו ואמרו כי לא הניח כמותו. ולמען לא תמות עמו חכמתו הזהירו הגאונים שליט"א לזכות את נשמתו להפיץ על פני תבל חידושי תורתו. המה יגידו באיים תהלתו ושם יראו מעשיו ומדותיו היקרים. כזוהר הרקיע מזהירים לדורי דורים ישמחו התלמידים ויגילו הלומדים בדברים החריפים שנונים וחדודים. אשר ימצאו בלימודם בחיבוריו אשר חיבר ויהיו שפתותיו דובבות בקבר ולא יהי' כאחד האדם להבל דמה ימיו כצל עובר. כי כאז כן עתה משה ידבר ובן יכבד אב כי כבודו גדול ורב קבלתי עלי למעמסה להיותי מפי הגאוני' שליט"א מצוה ועושה ואת כל אשר בכחי אעשה אף כי ידעתי שההוצא' גדולה מההכנסה:
ואתן תודה על העבר אשר חסדו ית"ש עלי גבר ועזרני עד כה כי נגמרו בעזהי"ת שמ"ה תשובת על חלק אורח חיים כמספר שמו כן אקוה לאל הרועה יעזרינו בקרוב לדפוס התשובות מחלק יורה דיעה והנני קורא לאחי וריעי וידידי לבקש מהם להיו' בתומכי ידי היו נא לי לסעד ולעזר בכספכם. והביאו ברכה אל בתיכם. וזכות אאמ"ו הגאון זצוק"ל יגן בעדכם להצליחכם במעשה ידיכם ויאריך ימיכם ושנותיכם. כאות יקרת נפשכם ונפש אהובכם: הק'.
יוסף שיק בן המחבר זצל"הה:
חידושים מגיסי
קצת חידושים ממר גיסי הרב המאוה"ג החריף ובקי וכו' מוה' יעקב פראגער נרו האב"ד ור"מ דק"ק אדא והגליל ישיש.
הנה התוס' בריש פ"ק דחולין הביאו בשם ה' א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות והקשו דמזבחים דף ל"א דקאמר שם דטעמא דנקט במתני' כל הנשים ששחטו דיעבד משום דתני שם טמא ולדעת ה' א"י הוי לי' לומר דנקט משום נשים דתנא שם מקודם ולדעתי י"ל דהנה כתוס' בגיטין דף ב' ע"ב ד"ה ע"א כ' דאחד נאמן על השחיטה אע"ג דאתחזק איסורא משום דבידו הי' לשחוט ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אעפ"י שאינן יודעות הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או לשכור אחרים שישחטו לה כבידה דמי עיי"ש ולפי"ז י"ל דס"ל לה' א"י דדווקא בדיעבד יש לסמוך על זה אבל לכתחילה אין לסמוך על זה דכיון שדעתן קלות אפשר שתשחט אעפ"י שאינה יודעת ולא תטריח את עצמה ללכת לבקש שוחט בחנם או בשכר כדרך נשים עצלניות אבל בוודאי אם היא במקום שיש עמה שוחט לפניה בוודאי אם א"י הלכות שחיטה לא תשחוט בעצמה דחזקה לא שבקה התירא ואכלה איסורא ולא גרועה ממומר לתיאבון.
ולפי"ז התם בזבחים דאיירינן לענין קרבן דשכיחו שם כמה שוחטים והכהן עומד אצלה לקבל הדם וודאי אי לאו דידעה בנפשה בבירור גמור דבקיאה לא הוית שחטה וא"ל דלפי"ז אף בחולין אם אחרים היודעין ה"ש עומדים שם תהא מותרת לשחוט אף לכתחילה הרי הה' א"י אינו מחלק בזה די"ל דבחולין לא פלוג כיון דעל פי רוב אין אחרים עומדים ע"ג משא"כ בקדשים דא"א שלא יהיו שם אחרים היודעין לשחוט שפיר מותרת לשחוט אף לכתחילה:
והבית יוסף ביו"ד סי' י"ט הביא דברי האלדד הדני שאם שחט ולא ברך שחיטתו פיגול והנה מלשונו משמע דאף לאחרים אסור ואחר זה הביא הב"י דברי הראב"י דאם הזיד ולא ברך על השחיטה אסורה לו ולא לאחרים ובהג"א תמה על דברי אלדד הדני דלא מצינו דמשום ברכה יהא נאסר השחיטה (ועיין בברכות דף ט"ו דמפורש שם דברכות דרבנן וברכה לא מעכבא)
ולפי ענ"ד דהנה הנוב"י במהדו"ק חיו"ד סי' ב' הביא בשם הגאון או"ח זצ"ל דממתניתן ריש חולין דחשו"ק ששחטו מוכח דלא כאלדד הדני והנוב"י הוסיף להקשות מהפיל סכין ושחט וכן מכמה מקומות עיי"ש וכ' הנוב"י די"ל דטעם האה"ד הוא משום קנס או משום דחשוד לאותו דבר וזה שייך דווקא אם בכוונה שחט בלא ברכה אבל מי שלא הי' מחוייב לברך או שא"א לו לברך או שלא הי' אפשר לו לברך והיינו בגוונא דחרש או בהפיל סכין לא שייך קנס ולא טעמא דחשוד גם האלדד הדני מודה דאין הברכה מעכב ושחיטתו כשרה ולדעתי קצת קשה על מ"ש הנוב"י דהטעם משום קנס הי' לאלדד הדני לחלק בין אם הבהמה שלו לשל אחרים ומ"ש הנוב"י דס"ל לאלדד הדני לאסור גם לאחרינא קשה קצת להבין באין לו לשלם מה קנס הוא לו אם יאסרו בהמת חברו.
ומ"ש הנוב"י עוד משום דחשוד לאותו דבר זה צ"ע הלוא מבואר ביו"ד בסי' קי"ט דחשיד לדבר הקל לא הוי חשיד לחמור וכיון דברכה דרבנן ונבילה הוי איסורא דאורייתא הוי מקל על חמור גם בנבלה עובר על לפ"ע בכל כזית וזית והיותר תימה על הנוב"י דהרי הרא"ש הביא דהאלדד הדני אמר דינו בשכח ולא ברך וא"כ ליתא להנך ב' תירוצים של הנוב"י ושוב ראיתי שגם בפ"ת העיר בזה.
ולזה נראה לפי ענ"ד להשוות דעת האה"ד עם דעת הראבי' הנ"ל די"ל דאף דפשוט להלכה דשחיטה לא בעי כוונה היינו כוונת מצוה וכוונת מעשה שחיטה ועיין בפמ"ג בסי' ג' שהביא בשם מהרש"ל ביש"ש דהיפוך הכוונה מזיק] אבל ברור דצריך השוחט להיות מיושב בדעתו להיות נזהר בכל הלכות שחיטה בכללותי' ובפרטותי' דאם אינו מיושב בדעתו ויש לו איזה דבר המטרידו אפשר לו לשכוח איזה מהדברים שצריך להיות נזהר בהם [ובפ"ת כ' דאפשר דמטעם זה אין לאבל לשחוט משום דטריד באבלו] לזאת כל ירא ה' בוודאי מסיר מלבו כל טרדותיו בעת שהולך לשחוט ובפרט בעת הברכה נותן בוודאי אל לבו יותר שלא יטרידו שום דבר ולזאת אם ראינו ששחט בלא ברכה והיינו ששכח לברך [וכמו שהעתיק הרא"ש דברי האה"ד] א"כ שוב י"ל שהי' טרוד במחשבתו כל עת השחיטה ואולי שהה או דרס ולכן שחיטתו פיגול בין לו ובין לאחרים.
אבל בהזיד ולא ברך כיון שעשה כן במזיד א"כ הוא מחמת קלות והרי הוא רק חשיד שלא לברך והוא קל נגד איסור נבילות בזה ס"ל לראבי' דרק לדידי' קנסו אבל לא לאחרים אבל בשכח לברך י"ל דגם הראב"י ס"ל כהאלדד הדני דשחיטתו פיגול אף לאחרים וכנ"ל ומיושבים ג"כ קו' האור חדש והנוב"י הנ"ל די"ל דווקא היכא דצריך לברך ולא בירך מחמת שכחה ומוכח שמחמת טרדתו שכח וא"כ אפשר שקלקל בשחיטה ג"כ משא"כ במקום שלא הי' יכול לברך וכדומה דאין לנו הוכחה על טרדתו פשיטא דאין הברכה מעכב ומיושב קושית הגהות אשרי הנ"ל ואמרתי דבר זה זה רבות בשנים לפני אדמו"ח הגאון זצוקלה"ה והוטב בעיניו אמנם לפי"ז צריך טעם למאי דקי"ל בש"ע בסי' י"ט בשחט ולא בירך דהשחיטה כשרה ואפשר לומר עפ"י מ"ש בפרמ"ג בשפ"ד בסי' א' ס"ק י"א דבנטל קבלה ושכח וכו' אמרינין דמסתמא שחט כרגילתו. א"כ אפשר לומר דגם לענין הברכה וכו' מ"מ סמכינין ארגילותי' וצ"ע.
בסי' ק"ב ביו"ד הביא הש"ע דיש אומרים דדבר שאין ההיתר יבוא בוודאי לא מקרי דשיל"מ והש"ך הקשה שם למה הביא דבר זה בשם י"א הלוא הדבר הזה מוכרח ומבואר בביצה דף ד' דקאמר אלא אי אמרת ספק טריפה דבר שאין לו מתירין הוא יעיי"ש ולדעתי י"ל עפ"י מאי שהביא הפליתי בשם הצ"צ שהקשה למאי נ"מ יקרא זה דשיל"מ הא ממנ"פ אם תמות תוך י"ב חודש והרי היא טריפה א"כ הרי נתבטל האיסור ואם תחי' י"ב חודש אפי' בלא תערובות מותרת הביצה ותי' דניחא לן שיאכלנה בהיתר אף אם לא היתה בתוך התערובות משיאכלה רק ע"י היתר שנתבטלה וההיתר רק מכח דסמכינין אביטול והפליתי כ' דאין לזה הבנה (וכוונת הפליתי י"ל דהרי אפשר דהיום היא עכ"פ רק תערובת ספק טריפה ולאח"ז אפשר שיתוודע שיש כאן וודאי טריפה בתערובת:
ולפי. ענ"ד דיש לזה הבנה דאם נאמר דסד"א לחומרא א"כ היום אוכל איסור מה"ת ע"י תערובות וגנאי הוא עכ"פ כמבואר ברא"ש בפג"ה ובב"י ביו"ד סי' ק"ט אבל למחר אפשר שיותר לגמרי ואפילו אי יהא אסור לא הפסיד דגם היום אסור אלא שהוא בתערובות ואולי אם ימתין יהא מותר וירוויח וזה דווקא אם סד"א לחומרא יש מקום לומר דזה הוי דשיל"מ ולא קשה קושית הצ"צ משא"כ אם ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ הדרא קושיא לדוכתה דפשיטא שלא ימתין דהרי היום הוא מותר עכ"פ מה"ת בוודאי ולאח"ז אפשר שיתברר שהיא אסור מה"ת ואם דגם אפשר שיתברר שהוא היתר הרי גם היום הוא מותר מה"ת.
וא"כ להרשב"א לשיטתו דס"ל סד"א מה"ת לחומרא א"כ לדידי' הי' אפשר להגמרא לתרץ שם בביצה דביצה ס' טריפה בתערובת הוי דשיל"מ ומדלא מתרץ הכי ש"מ דזה לא נקרא דשיל"מ אמנם להרמב"ם ודעימי' דס"ל סד"א מה"ת לקולא א"כ ממילא אין שום קושיא על הגמרא וממילא לא מוכח דבכה"ג לא הוי דשיל"מ לענין דינים אחרים דלאו תערובות (וגדלה שמחתי מאוד כי הראה לי אחד דמבואר בכ"מ פ"ז מהלכו' עכו"ם דהרמב"ם ס"ל דדבר שיל"מ נקרא אף אם אין ההיתר יבוא בוודאי ודלא כהרשב"א ולכן המחבר לשיטתו כפי מ"ש שם בכ"מ שפיר הביא בש"ע דבר זה בשם יש מי שאומר דהוא ס"ל דהרמב"ם חולק על הרשב"א וא"כ צריך לתרץ קושית הש"ך מהגמרא ולפי ענ"ד מ"ש נכון הוא בעזה"י.
הנה, אדמו"ח הגחון זצוקלה"ה הניח בצ"ע בתשובותיו לחאו"ח סי' קפ"ב דמ"ש דלענין רבית לעכו"ם דאסרו משום שמא ילמוד ממעשיו התירו בזה"ז כמבואר ביו"ד סי' קנ"ט משום דא"א בזה"ז בלעדם לישא וליתן וא"כ גם לענין שכירות בתים מנכרים דג"כ נאסר שלא ידור בשכונתם משום שמא ילמוד ממעשיהם ולמה לא ניתר גם כן ואי משום דאפילו בטל הטעם לא בטלה התקנה א"כ גם לענין רבית הי' ראוי לומר כן יעויי"ש ולפי ענ"ד דמלבד די"ל דבשלומא ברבית אם לא יתירו לא יהי' שום אפשרות לשאת ולתת עמהם ע"כ הוכרחו להתיר משא"כ בשכירות בתים למה יתירו אם אם אפשר בלא שכירות ולא נעקר דברי חכז"ל בכדי:
אבל י"ל עוד דהנה החו"י הקשה על הטו"ז שכ' דהיכא שריבתה התורה בפירוש א"א לחכז"ל לאסור א"כ ברבית דהוא מפורש בתורה לנכרי תשיך וכו' איך אסרו חכז"ל ועיין בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' ס"ב שתי' כיון דכדי חייו התירו א"כ לא עקרו לגמרי ובתשובת חת"ס חיו"ד סי' ק"ט תי' דחכז"ל לא אסרו הרבית להדיא רק אמרו שיתרחק הישראל מהם שלא ילמוד מעשיהם ואסרו כל דבר המביא למשוך אחריהם והוא גדר וסייג ללאו דלא תלמד לעשות כתועבת הגוים כו' וגם דברי תורה מתקיימים כגון בכדי חייו ולת"ח עיי"ש והנה כ"ז הוא התנצלות אם הי' אפשר לכל ישראל להתרחק בכל מו"מ מהם גם דאסרו חכז"ל רבית נוכל לומר כתי' החת"ס דכיון דלא אסרו בפירוש רבית אלא דאסרו כל דבר הקרוב לזה אין זה נגד התורה כ"כ אבל בזה"ז כיון דעיקר מו"מ הוא עמהם וא"א לאסור כל דבר אשר מביא לידי התקרבות א"כ הדרא קושי' לדוכתה איך אפשר לחכז"ל לאסור נגד המפורש בתורה להיתר ע"כ התירו לקחת מהם רבית משא"כ בשכירות בתים שאינו נגד מפורש לתורה בהיתר והניחו האיסור על מקומו.
ויש לישב עוד קושיא הנ"ל בדרך צחות לדעתי דהנה מבואר ברא"ש בע"ז דף ב' דל"א שבמנין וכו' אפילו בטל הטעם ל"ב התקנה היכא שמתחילה לא היתה התקנה בכל המקומות וכגון לסחור ביום אידם משום דהשתא לאו עובדי ע"ז הם כגון במים מגולים שלא היתה התקנה אלא היכא דשכיחא נחשים אבל היכא דל"ש לא. ולכן בזה"ז התירו מים מגולים משום דל"ש נחשים וכמו דבזמנם הותר בכה"ג. ולדעתי יש להסביר דהנה מצינו בפ"ז דף ל"ה דלא רצו לגלות הטעם אם גזרו איזה איסור חדש אלא לאחר י"ב חודש שכבר נתפשט האיסור אלמא דחששו חכז"ל לפירצת העולם. ומזה יכולין להבין שכמה פעמים יש לחכז"ל מתקני הדבר עפ"י סוד איזה טעם כמוס ולא רצו לגלות והוצרכו לומר טעם חדש וחששו אם ימצא שטעם חדש שאמרו יתבטל יתירו האיסור. אבל אם היינו יודעים טעם הכמוס לא היינו מתירין ע"כ אמרו אפי' בטל הטעם לא בטלה התקנה כי אולי יש להם עוד טעם כמוס:
אמנם היכא דחזינין דבתחילת התקנה במקום שלא הי' שייך הטעם היו נוהגין היתר א"כ ע"כ דלא הי' להם טעם אחר כי אם זה דאם הי' להם טעם אחר הי' להם לאסור אף במקום דלא שייך הטעם (כמו בנחשים] וע"כ אמרינין בכה"ג דהיכא דבטל הטעם בטלה ג"כ התקנה. והנה ברבית מתחילה כשגזרו התירו לת"ח ועל כרחך משום דאצל ת"ח לא שייך שמא ילמוד ממעשיהם. וא"כ הרי מבורר דעיקר הטעם הוא זה ושפיר השתא דבטל הטעם אמרינין דבטלה גם התקנה משא"כ בשכירות דלא התירו בתחילה לשום אדם שפיר יש לומר דהי' להם בגזירה זו עוד איזה טעם כמוס ובפשיטות י"ל הטעם למה חילקו בין ת"ח לע"ה אצל רבית ולא חילקו כן בשכירות בתים וראיתי שהרגיש בזה בפ"ת ביו"ד סי' קנ"ט יעויי"ש ולפי ענ"ד דבשלומא ברבית דהוא ענין מו"מ והבעה"ב בעצמו עוסק בזה וע"כ כשהוא ת"ח לא שכיח שילמוד ממעשיהם משא"כ לענין דירה שדר שם עם אשתו וכל בני ביתו דבהו עכ"פ שייך שמא ילמדו ממעשיו:
אך זה פשוט וברור דקושית רבינו הוא רק לשיטת הר"ן המובא בשמ"ק דאך לאידך לישנא דר"נ לא אדחי לישנא קמא דהא אותבי' רבא לר"נ ור"ח ורבינא נמי טרו ושקלו בה אבל לפי שיטת התוס' ורוב המפורשים דאידך לישנא פליג על לישנא קמא עיין בתוס' ד"ה תשיך בלא"ה אין מקום לקושית רבינו דשאני רבית דספיקא הוא אם אסרו כלל אף בתחילה ומספיקא נאסר שפיר התירו עתה דלא שייך הטעם אבל בשכירות בתים דנאסר בוודאי אין מקום להתירו אף עכשיו אף שפסק הטעם.
עוד מגיסי
גם אלה דברי גיסי הה"ג החריף והבקי צדיק ונשגב יפ"ת כש"ת מוה' יעקב פראגיר ני' שליט"א חתן המחבר זצוקלה"ה.
בחולין דף קמ"א הביאו התוס' דברי הריב"א דאע"ג דאמרי' אין עשה דל"ת ועשה מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דעיקר הטעם דלא דחי הוא מפני העשה אבל הלאו כמאן דליתא והקשו דהא הש"ס שם בחולין פריך הא שליח הקן עשה ול"ת ואיך נדחס העשה ומתרץ הגמרא ל"צ דלאו עברה משמע דווקא אם עברה אבל אם לא עברה ושקלה עדיין הוי בו עשה ול"ת ותי' התוס' דלענין מלקות דווקא קאמר הריב"א ולפי ענ"ד לולא דבריהם הי' אפשר לומר דהנה בסוף שאלות ותשובות נוב"י ח"ר נדפס שם קושיא בשם חתנו ע"ד הריב"א דכיון דלא הוי לי' למיעבד דבר זה דהא אין עשה דוחה עשה ול"ת א"כ הו"ל מצהב"ע ולא הוי מצוה וא"כ נשארה הל"ת במקומה ולא נדחית כלל יעו"ש ואמרתי דלפענ"ד י"ל דע"כ לא מצינו מצהב"ע אלא בדבר שא"א להיות בהיתר גמור כגון בדבר הגזול ובלולב של אשירה לפי' הרמב"ם במשנה ר"פ לולב הגזול דא"א לקיים מצוה זו אם לא אחר עבירות הלאו אבל באיסור זמן דאם יעשנה בזמן אחר לא יהי' עבירה בזה כ"ע מודו דלא הוי מצהב"ע והנה מצאתי סברא זו בירושלמי שבת פ' האורג על המשנה הקורע על מתו בשבת יצא והקשו מ"ש ממצה גזולה דלא יצא ומתרץ תמן גופה עבירה ברם הכא איהו עבר עבירה תדע דאם הוציא מצה ברה"י בשבת יצא עכ"ל ומובא בטור יו"ד סי' ש"מ ובפר"ח או"ח סי' תכ"ד.
ולפי, ענ"ד ברור דכוונתו כמ"ש ואין זה ענין למ"ש התוס' בפרק לולב הגזול לחלק בין גזול ללולב של אשרה דבאשרה אפילו ג"כ הי' אפשר לו לצאת י"ח לאפוקי גזול אמנם לפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דגם באשרה י"ל מצוהב"ע היינו צריכין לומר דלא ס"ל כהירושלמי אמנם לפי מ"ש י"ל דמודה להירושלמי אלא דס"ל דבאשירה כיון דעכשיו א"א לעשות עוד מצוה באשירה אם לא אחר שיעבור עבירה הוי מצוהב"ע משא"כ באיסור זמן שאפשר בלא עבירה כלל ולפי"ז לא קשה מידי תמיהת הקרבן עדה שם בירושלמי על התוס' הנ"ל שלא הביא מהירושלמי הלזה דדבריהם ממש הוא ויותר קשה על הרשב"א בסוכה שהביא דברי הירושלמי וכתב ג"כ סברת התוס' ולא הרגיש שזה יוצא מהירושלמי ולפי ענ"ד חילוק יש ביניהם ועיין בשעה"מ פ"ח מלולב ולפי"ז לא ק"מ קושית חתן הנוב"י דהא הריב"א אאיסור יו"ט קאי ול"ש לומר מצוהב"ע דהא אפשר בהיתר גמור ודוק.
והנה לפי"ז נאמר דהריב"א באמת ס"ל כקושיא הלזו די"ל דמצוהב"ע אלא דביו"ט איירי דל"ש מצוהב"ע אבל לענין שליח הקן דשייך מצוהב"ע א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהוי מצוהב"ע ובזה באמת לא אמרה הריב"א ומתורץ קושית התוס'. שאלה אחת הצעתי לפני אדמו"ח הגאון המפורסם זצוקלה"ה ונהנה בפלפולי כי הוא הולך ע"ד האמת ומ"מ לא רצה להורות בזה לרוב חולשות עיניו והוא צוה עלי להציע הדבר לפני גדולי הדור הש"י ופקודתו שמרה רוחי וכתבתי עוד לגאון אחד אבל ג"כ השיב כהנ"ל והנה טירחא לי מלתא לכתוב לכמה מקומות והדבר נחוץ לדינא כי מילתא דשכיחא הוא ונשאלתי ע"ז זה כמה פעמים לכן אמרתי לבוא את דברי בדפוס ואבקש מאת גדולי הדור שיודעינו דעתם דעת תורה וזהו.
אשה אחת שיש לה כאב חולי ברחם והרופא ישראל עושה לה רפואות ע"י עטצע"ן וגם לאפי"ש (וא"ל) (אפשר דהוא ר"ת ואמר לה) שבכל פעם תראה כמו דם אבל יודע ברור שאין זה דם נדה שאינו מן המקור וגם אינו מטבע הדמים ורק משריפת הלאפי"ש והטבע דוחה לחוץ וא"א לו לעשות רפואות כ"א בשעה שהיא מסולקת דמים דווקא שלא בשעת ווסתה הנה מחלוקת ידועה בכאב אם היא כמכה שא"י שמוציאה דם בין הטו"ז בסי' קפ"ז וקצ"א והח"צ סי' ע"ג בתשובתו והסד"ט מכריע קצת בסי' קפ"ז אמנם הנוב"י סי' ראיתי שכ' אם באנו לדין כאב במכה נתת תורת כ"א בידו אמנם בנד"ז א"צ לזה ורק לעיין בנאמנות הרופאים.
והגה ענין נאמנות הרופאים מבואר בש"ע סי' קפ"ז דלאחר שנתחזקה יש מסתפקים אם לסמוך על הרופאים וכ' הב"ח משום דחזקת האיסור הוא נגד חזקת הרופא וגם י"ל כיון שחזקת האיסור הוא רק ספק שמא מן הצדדים וא"ס מוציא מידי וודאי כן הסביר הב"ח ולפיענ"ד עוד י"ל עפ"י מ"ש רש"י נדה דאפילו למ"ד ווסתות דאורייתא אינו וודאי שתראה אמנם בלא נתחזקה עדיין בבאהי"ט שם מביא בשם שבו"י ותשובת פ"י דנאמנים ועיין בפתח"ת שם שהרבה להביא תשובות המדברים בזה ובשו"ת חת"ס חיו"ד בהרבה תשובות כלל כלל חדש דהם נאמנים רק על הכללות ולא על הגוף הפרטיי ולפי"ז בנ"ד שיצא לדון על הכלל כולו דדבר זה גורם לביאת מראה דם ובפרט לפי דברי תשובת הרדב"ז שהביא בחת"ס סי' קע"ה וכן הביא הפתח"ת דהיכא שיש רגלים לדבר שיש להאמין אפילו רופא עכו"ם ומכ"ש בזה שישראל הוא ורגלים לדבר שאומר כן לכתחילה שיהי' כן:
אמנם בתשובה אחת מתשובות ח"ס וכן בחידושיו פ' לולב הגזול דף ל"ב כ' לתמוה על כל ענין נאמנות הרופאים שלמדו מתוך ספרי עכו"ם דחביל גופייהו ואיך אפשר לדון מזה על גוף ישראל ואפשר לומר קצת דלא אמרו דכל נכרים חביל גופייהו דבוודאי נמצא ביניהם מעונגי' ומפונקי' דלא אכלו שקצים וגם פוסקים ברפואת גופם כישראל וא"כ באו גם לפני הרופאים הרבה מהם דלא חבלו גופייהו וא"כ בלי ספק יודעים הם שיש גופים משונים בטבעם ולפי דברי הרופא הנ"ל הדם יוצא ממכה הזו ואם הוא נאמן טהורה לכ"ע.
אך אי צריך בכה"ג שנדע שמכתה מוציאה דם יש לדון עפ"י דברי המרדכי המובאה בש"ע סי' קפ"ז דשלא בשעת ווסתה תולה בווסתה והש"ך מפרש דבריו דמיירי בלא מכה כלל אלא דתלינן מחמת מיעוך התשמיש בצדדים משם בא הדם אבל הב"ח ועוד רבים מפרשים דמיירי ביש לה מכה שא"י אם מוציאה דם ולדינא מסיק הש"ך דרק לבעלה התירו אבל צריכה ז' נקיים אפי' אם יש לה מכה אבל הב"ח ורוב אחרונים מתירים אפילו בלא זיין נקיים ולקמן אות כ"ד כ' הש"ך דאם ראתה בלא תשמיש מיש צריך שיהי' לה מכה שמוציאה דם אלא שא"צ שתדע שעכשו יצא משם הדם ורבים תמהו על הש"ך דהוי לי' לומר לענין ז' נקיים צריכה כן דהא שלא בשעת תשמיש אין דנין אלא לענין ז' נקיים וכבר כ' לעיל דלענין ז' נקיים לא מהני מכה אפילו שלא בשעת ווסתה ובסד"ט כ' שזה ראי' לדעת הכנ"י דיש לחלק אם אשה זאת רואה מחמת תשמיש אז מקילין אצלה ג"כ שלא בשעת תשמיש אבל אם אינה רואה מחמ"ת כלל אז מחמרינין שצריכין מכה שמוציא דם והסד"ט אות י"ד והטו"ז חלקו ע"ז ונשארו דברי הש"ך ס"ק כ"ד בצ"ע:
ולפי ענ"ד נכון מאוד לומר עפ"י מ"ש הסד"ט ומובא בלחם ושמלה אות ט"ו דספק מן הצדדים שייך דווקא בשעת תשמיש שע"י מיעוך אבל שלא בשעת תשמיש לא ואם הש"ך ג"כ ס"ל כן אז נכונים דבריו דלעיל כדמייתי דברי המרדכי כ' בהדיא דסברתו לתלות שלא בשעת וסתו כמיעוך ובא הדם מהצדדים ולפי"ז שלא בשעת תשמיש דל"ש ספק זה יש להחמיר ואי הוי נקט הש"ך בס"ק כ"ד דלענין ז' נקיים די במכה שמוציאם שם הו"א דהיינו דווקא בשעת תשמיש ויש ספק צדדים משא"כ שלא בשעת תשמיש לא סגי וצריך שתדע שממכתה בא הדם הזה ולכך אשמעי' רבותא דאפילו שלא בשע"ת ג"כ די שתדע שמכתה מוציא דם לפעמים.
ולפי"ז לדברי הש"ך בנ"ד שלא בשעת תשמיש צריכין שנדע שמכתה מוציא דם אמנם בסד"ט הביא מתשובת הב"ח סי' פ"ד ופ"ה דפסק דאפילו ראתה שלא בשעת תשמיש א"צ ז' נקיים אם יש לה מכה וראתה שלא בשעת ווסתה א"כ א"צ לנאמנות הרופא כלל דהרי יש לה מכה ובפרט דע"י מיעוך הכלי ג"כ יש לחוש לדם צדדים ואפילו להש"ך אם נאמר כח"ס הנ"ל דנאמנים על הכלל א"כ נאמינהו עכ"פ שדרכה של רפואה זו להוצא דם וא"כ לכ"ע נאמן ובפרט ברגלים לדבר ורופא ישראל וליתר שאת יש לצרף קצת דברי תשובת ב"י סי' קט"ו מובא בסד"ט סי' קצ"ו קרוב לסופו שכ' דיש לספק אולי דם טהור הוא אע"ג דמה"ד רק ה' מיני דמים טמאים ואנן דלא בקיאין מחמירינן בכל מראה דם מ"מ מידי ספיק לא נפקא והסד"ט הסכים והאריך שם בספק חסרון ידיעה לכל העולם יעוי"ש ואני אם אמנם שעלתה מחשבה זאת על דעתי זה זה עשר שנים די"ל כן מ"מ יראתי להוציא דברים עלי מן השפה ולחוץ דא"כ בכל רואה מחמ"ת שהוא רק ספק דאפשר אחר התשמיש ראתה ובפרט לדידן דמחמירינין אפילו בסמוך משום דאין בקיאין בשיעור רמ"ת ואם נצרף עוד ספק דם טהור וא"כ כל רואה דם מ"ת הוי ס"ס ונצרף עוד חזקת טהרה דגוף וחזקת היתר לבעלה א"כ הי' ראוי להקל.
וע"כ. צ"ל כמ"ש בר"ן בפסחים דף ל' לענין דשיל"מ אע"ג דחמץ לאחה"פ ג"כ אסור מדרבנן מ"מ הוי דשיל"מ דחכז"ל לא להקל אמרו דבר זה שיהא אסור אחר הפסח ועי"ז יפקע מיני' שם דשיל"מ וחומרא דפסח אלא להחמיר אמרו וכן בזה נאמר כן דלא להקל אמרו שאין בקיאין במראית הדם ומסתמא גם בשו"ת הב"י צרפו רק לסניף בעלמא וגם אני אומר אחר שכבר צרפו מאור ישראל לשאר סניפים ואומר אע"ג דס' חסרון ידיעה לא הוי ספק מעליא. אמנם הש"ך ביו"ד סי' נ"ה הביא ממשאת בנימין דבס"ס יש לצרפו ולהקל והש"ך חולק וכ' הפמ"ג דבהפמ"ר יש לסמוך על המ"ב להקל ובשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' פ"ט הביא בשם איסור והיתר דרק מדרבנן הוא דלא הוי ספק ואני הוכחתי במקום אחר מכח קושית מעין החכמה שהקשה על הרמב"ם דס"ל דספק מה"ת לקולא מקרא דעץ אשר תדע כי לא עץ מאכל משמע אבל אם לא תדע אלא הוא ספק לך דאפשר דעץ מאכל הוא אסור ומוכח דס' אסור מה"ת ואלא ע"כ צ"ל דספק כזה מה"ת אסור גם להרמב"ם וכעין זה כ' בחוו"ד סי' ק"י בשם מהרי"ט דספק דאיכא לברורי מה"ת אסור ולפי"ז יש לדחות הראי' הנ"ל וא"כ ספק לכל העולם מותר מה"ת:
עוד יש לצרף דהנה הפליתי הקשה על דברי המרדכי איך הוא סומך על שלא בשעת ווסתה על חזקה דאורח בזמנו בא הלוא ק"ל ווסתות דרבנן ומה"ת אין כאן חזקה ואמרתי זה כביר דהרי עיקר סברא דווסתות דרבנן הוא משום דחזקת טהרה מנגד לה אע"ג דבריש נדה אמרי' דאשה כיון דמגופה קא חזיא ועלולה לראות איתרע לה חזקתה כבר כ' שו"ת פנ"י סימן א' דזה דווקא לטהרות ולא לבעלה ועוד דהתם ליכא מידי למתלי משא"כ בזה דאיכ"ל ויש מקום לתלות ול"ש רוב מן המקור עכ"ל וכל זה בשעת ווסת איכא עכ"פ חזקה אורח בזמנו בא משא"כ שלא בשעת ווסת דשני חזקות מחזקות זו לזו י"ל דלכ"ע חזקת טהרות מן התורה ואלימא טובא ובזה פרשתי עוד מה שתמה הפליתי על תשובת מהר"ם שכ' דשלא בשעת ווסתה טהורה אפילו אינה מרגשת דבאה מן המכה למ"ד ווסתות דרבנן ותמה הלוא אי ווסת מה"ת כ"ש דטהורה שלא בשעת ווסתה ותי' דצ"ל אפי' ווסת דרבנן עכ"ל ולפי ענ"ד י"ל דדווקא למ"ד דרבנן דא"כ חזקת טהרה אלימא וכנ"ל אבל למ"ד ווסת דאורייתא א"כ חזקת טהרה ליתא כיון דמגופה קא חזיא וגם חזקה דאורח בזמנו בא אינו אומר דאינו מקדים לבוא דאפשר דכוונתו דאם לא בא עד זמן הקבוע לו אז חזקה אלימתא דמסתמא יבוא אבל אפשר עכ"פ שיקדים א"כ אפשר דלא סמכי' שלא בזמנו:
ועכ"פ להלכתא דקי"ל דווסתות דרבנן א"כ שלא בשעת ווסת חזקה אלימא דטהורה והנה מצאתי כעת סברא זאת בסד"ט שכ' שראה כן בפוסק אחד וגם משמע כן מרן שבועות דף ר"נ יעויי"ש בסי' קפ"ז אות י"ד וא"כ אפשר לומר כדעת תשובת ב"י הנ"ל דאפשר דם טהור ועכ"פ כיון שהרופא ישראל אומר ברי לי ראוי להאמינו בצירוף כל הנ"ל וגם בחת"ס הביא סברת הסד"ט אלא שהאריך שם לתמוה על חזקת טהרה כיון שוודאי עשוי' להשתנות ועכ"פ בין ווסת לווסת דאינו עשוי להשתנות כלל מודה דחזקה אלימא הוא ולפי ענ"ד י"ל קושית החת"ס סי' קס"ח על חזקת טהרה כיון דעשוי' להשתנות והביא ראי' מדברי הר"ן שהביא הב"י ביו"ד סי' ר"א ובש"ע שם סעי' ס"ה מקוה שמימיה מתמעטין ועוד בקדושין דף ע"ט דכיון דאדם עלול להחלות לפרקים גריעא חזקת בריאת דידי' ולפי ענ"ד י"ל דבענינים אלו אפשר כל רגע שנשתנה החזקה ואין שום זמן שנאמר עכשו תהי' המקוה שלימה זמן מה או האדם יהא ברי דכמו שאפשר שתחסר המקוה או שיחלה האדם למחר כן ממש אפשר שנחסר המקוה או שנחלה האדם עתה ואין כאן שום חזקה אלימא משא"כ בחזקת טהרה של האשה יש זמן מוגבל וקבוע אשר בה בוודאי תהי' טהורה אם לא באיזה סיבה אבל בדרך הטבע בוודאי טהורה אלא שיכול להשתנות לזמן קבוע דהיינו לסוף שלשים וכדומה וא"כ כיון שיש זמן שחזקה זו אלימא מחזיקין לה כ"ז שאפשר כמו חזקת חי אע"ג דסוף האדם כו' מ"מ כל זמן שאפשר מחזקינין בחזקה וה"ה חזקת טהרה:
אלא שיש לחוש עפ"י מ"ש בנדה דף ע"א על מתני' דב"ש אומרים דכל הנשים מתות נדות ופריך הגמרא מ"ט דב"ש אילימא משום דכתי' ותתחלחל המלכה ואמר רב מלמד שפירס' נדה ה"נ אגב ביעתותא דמה"מ ראתה והא תנן חרד' מסלקת הדמים ומשני ל"ק פחדא צמית ביעתותא מרפיא וכו' ולבסוף מסיק טעמא אחרינא הנה היוצא מזה דביעתותא מרפיא דם המקור וא"כ גם כאן י"ל דמחמת ביעתותא שהרופא עוסק בה בפנים אפשר דחזיא ולכאורה זה אינו דהא זה הוא רק אליבא דב"ש ואנן קי"ל כב"ה ובפרט דלמסקנא גם לב"ש לא צריכין לזה אמנם כבר כתבו התוס' שם דמרב לחודא הוי מצי להקשות אמתני' דחרדה מסלקת הדמים אלא וכו' וא"כ גם בלא מתני' קשה ממתני' על רב וצריך לתרץ כחילוק הנ"ל וא"כ הדרא חששא הנ"ל.
אלא דנראה לי לפי ענ"ד לתרץ קושית התוס' שהקשו למאי צריך לאתויי' הכא הקושיא מרב על מתני' דהנה דבר זה ידוע בטבע דבשורה טובה או בשורה כו' שנשמע בפתע פתאום יכולה להביא לידי מיתה רח"ל לפעמים ואפשר דג"כ מביא דם והרמב"ן על התורה כ' גבי יעקב ויפג לבו שנשאר עומד מתנועתו כאלו מת אמנם ידוע גם כן דאם מקדימין אל האדם איזה הקדמ' קודם שמבשרין אותו הבשור' אז אין לידאג כיון שלא שמע הבשורה בפתע פתאום וכ"כ הגאון בעל פרי תואר בספרו אוה"ח עה"ת ע"פ ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי שהקדימו לו דברים בכדי שיוכלו לאמר לו אח"כ עוד יוסף חי שלא תהא הבשורה פתאומיית וימות ולפי"ז י"ל דמרב לחודא לא קשה על מתני' דאף דחרד' מסלקת הדמים דגבי אסתר שהי' בפתע פתאום גרם לה לביאת הדם כמו שאפשר שיגרום למיתה ח"ו אמנם חרדה מסלקת אפשר בדבר שאינו באה פתאום כל כך.
אמנם כיון דעל מתני' דנשים מתות נדות אומר ג"כ כדרב והא חרדה דמהמ"ו ג"כ אינו באה בפתע פתאום דמסתמא קודם לכן כבר יודעת ומרגשת שמוכנת למות שמרגשת בעצמה גם קודם ואעפי"כ קאמר דגורם לביאת הדם א"כ שפיר מקשה ממתני' דחרדה מסלקת וא"כ כשמתרץ לחלק בין פחדא דהיינו דאגה מסלק הדמים אבל ביעתותא גרמת להזלת הדם ואין חילוק בין פתאום לאינו פתאום וא"כ למסקנא דלא קשה ממתני' לא נשאר רק לתרץ מרב על מתני' דחרדה א"כ שפיר נוכל לתרץ כתירוצי הנ"ל לחלק בין פתאום לאינו פתאום וא"כ בנשים הללו שיודעין מקודם ואינו בא פתאום וא"כ אפשר דלא יגרום להזלת הדם.
עוד י"ל על קושית התוס' הנ"ל דהנה במגילה דף ט"ו מייתי הא דרב ור' ירמי' חולק ומפרש שנצרכה לנקבי' וא"כ לדידי' ל"ק ממתני' דחרדה ע"כ בלא מתני' דנדה דמוכרח כרב לא מקשה מרב דאפשר דלא קיי"ל בהא כוותי' כיון דלאו לענין דינא פליגו אמנם כיון דממתני' דנדה מוכח כרב א"כ מקשה ממתני' דחרדה ולמסקנא דלא קשה ממתני' לא תקשה מרב לחודא דאפשר דלא קי"ל כוותי' והראי' דלא מובא בשום פוסק קדמון הך דינא דרב וצע"ג אמנם במג"א סי' ג' ס"ק י"ד הביא דדוחק לחלק בין פחדא לביעתותא היינו לענין בקיאות אין חילוק.
והנה בסוטה דף כ' מוכח ממתני' שאמרו דהוציאו את הסוטה משם שלא תטמא את העזרה ומפרש שמא תראה נידה כדרב א"כ ע"ב צ"ל דגם ר' ירמי' במגילה דף ט"ו לא יחלוק ע"ז אלא שעפ"י קבלתו גם אסתר לא הי' כן אמנם אפשר עכ"פ להיות כן לכן הוציא את הסוטה וקצת מוכח משם נגד סברתי הנ"ל דגם אם יודעת מקודם יש לחוש שתתחלחל ותפרוס נדה שהרי משמע שם אחר שכבר עיניה היו בולטות חששו שתראה דם ורש"י כ' שם שגם זה הי' פתאום שלא היתה חרדה עד עכשו ופתאום מרגשת בצערה ועכ"פ מוכח דהא דרב דינא הוא ואין חולק בדבר לדינא א"כ תמוה גדולה על הפוסקים שלא הביאוהו להלכה.
ע"כ. נראה לי שלא הוצרכו להביא דין זה דממנ"פ אם מרגשת בעצמה שפירסה נדה מה לנו מאיזה סיבה בא הא אין שום חולק ואם לא הרגשה נאמר דבאמת לא ראתה כי גם רב לא אמר שמוכרח הוא שכן הוא אלא שלפעמים אפשר שנרתעת כ"כ וע"כ בסוטה שם חששו אולי תרגיש ותראה ובנדה שם נמי חששו אולי הרגישה ובאסתר נמי כן הי' אבל אם לא תרגיש נוקמוה על חזקת טהרה שלה ולפי"ז בענין השאלה אם היא אומרת ברי שלא נרתעת או ברי שלא הרגישה נאמנת לפי ענ"ד דהתורה האמינתה ואין בזה לתלות בטעות הרגשות כמו בשמשה או בבדיקה דסברה הרגשת שמש ועד ויעויין בחת"ס סי' קפ"ג הביא מגמרא נדה הנ"ל דביעתותא מרפיא (ומ"ש שם פלוגתא דשמואל בגמרא שלנו לא נזכר שום חולק ואולי כוונתו על ש"ס דמגילה דף ט"ו) וגם שם היא אמרה שהרגישה ע"י ביעתותא דמים קרים אבל בנידון זה אפשר דמודה ע"כ צ"ע בענין זה וגדולי הדור המה יורו בענין זה כדעת תורה אנא לי אחוי קידה החותם בברוך אומר לעומתם הק' יעקב פראגיר סג"ל. וזה אשר כ' לי כבוד מו"ח הגאון זצוקלה"ה:
בעזה"י פה חוסט ג' פ' דברים תרל"ח לפ"ק.
מיגון ואנחה ישלח ה' הברכה וההצלחה. לאהובי חתני הרב המאוה"ג המופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' יעקב סג"ל נ"י האבדק"ק אדא יע"א ולזוגתו היא בתי הצנועה הרבנית מרת בריינדיל תחי' עם כל אשר לכם יאמר שלום.
מכתבך קבלתי ושמחתי בו כי ראיתי מתוכו שאתם בעזה"י בקו הבריאה וגם השאלה שכתבת לי ראיתי פלפולך וראיתי ג"כ שהולך ע"ד האמת ונהניתי מזה מאוד והנה כבר כתבתי שאין אני מכניס עצמי להשיב הלכה למעשה. כי ראשי ואברי כבדים עלי וכח הזכרון נחלש אצלי ולראות מקור הדין בכל המקומות אין אני יכול מחמת חולשת עיני ובפרט בדבר כזה שהיא איסור כרת כי בהראי' ההוא איכא חשש אי ראתה והוי נדה דאורייתא משום דהרי כ' הרמב"ם בפ"ט מאיסורי ביאה שגם הרעדת האברים הוי הרגשה ולאו דווקא פתיחת הקבר. והסברא שכתבת על הא דאמרינין דהביעתותא גורם שתראה דם נדה הוא דווקא בפחד פתאום אבל פחד שאינו בא בפתאום לא אמרי' דגורם לדם נדה זהו סברא האפשרי אבל אין לעשות מעשה על סברא וגם אין כל הטבעיים שווין ופעמים גבי אשה הבעיתותא קלה ולפי טבעה גורם מה שבאשה אחרת ביעתותא דפתאום גורם ואין כל המזגין שווין:
גם על נאמנות הרופאים נהי דמרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל כ' בתשובותיו דעל הכלל הם נאמנים בוודאי היינו דווקא גבי רופא מומחה גמור אבל אין כל הרופאין מומחין הם בפרט מומחין גדולים ואם רצונך לעשות מעשה בענין זה צריך אתה לשאול רבנים מובהקים ולפי ענ"ד לפי דבריך אין הלאפיש מתעכב שם במקור אלא מבחוץ ע"כ תוכל לעשות הבדיקה המבוארת בסי' קצ"א דהיינו בשעה שעושה לה רפואה תתן מוח לפנים מן המכה כ"ד הכותב בחיפזון ולא הלכה למעשה דברי החותם בברכה המשולשת יהי ה' עמכם ויברך אתכם ואת כל אשר לכם ותזכו לראות בטובת ובהצלחת בניכם ובנותיכם יחיו חמיך ואביך הדו"ש. הק' משה שיק מברעזאווע עכ"ל הטהור.
ראה זה חדש מצאתי בתוס' רי"ד ב"ב דף כ"ד דבר חדש אשר הרבה אחרונים ובראשם בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ה שכ' דבכל ספק ראיית דם נדה יש לחקור אולי מן העלי' אע"ג דרוב מן המקור מ"מ לשאר מיעוטים וספיקות ובתוס' רי"ד בהא דתנן דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור אע"ג דאיכא עלי' דמקרבא ותני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבין עלי' על ביאת מקדש ושורפין תרומה א"ר ש"מ מדר"ח רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכו' והקשה התוס' רי"ד בכל נדה דאורייתא נימא הכי דלמא מעלי' נאמרה תורה שטמאה וודאי ונשמע מקרא י"ל כשיצא דם לחוץ קים לן שהמקור דרכו לזוב אבל העלי' אין דרכו לזוב אלא ימצאו בה טיפין ולא יזובו לחוץ אבל כשנמצא בפרוזדור י"ל הך טפה שנמצא בה מן העלי' אתי משו"ה אמר ש"מ מדר"ח עכ"ל.
הנה בלי ספק קבלה ביד התוס' רי"ד ונקבל אבל הקושיא הנ"ל אינה מוכרחת וי"ל כל דברי הגאונים שלא ראו זה דהנה פשיטא דהרגשה הוא במקור אבל דם שלא מן המקור אינו בא בהרגשה ולפי"ז מקרא אין ראי' דמיירי שראתה בהרגשה אין ספק מעלי' אבל כאן בנמצא דם בפרוזדור דמשמע דלא ידעה מקודם עד שמצאה וא"כ בלא הרגשה אלא שחזקתו מן המקור וחזקתו שבהרגשה בא כמבואר ברמב"ם ומבואר בנוב"י מהדו"ק סי' נ"ו דלמד כן מהא דר"ח וא"כ שפיר הוכיח רבא דווקא מדר"ח ולא מקרא ואני אמרתי דאולי מרן בעל תוס' רי"ד אזיל בשיטת הרי"ף דלא הביא כלל הא דשמואל דאמר עד שתרגיש בבשרה וס"ל דאפילו בלא הרגשה טמאה וא"כ מקשה לפי האמת דמה"ת טמאה אפילו בלא הרגשה ונימא מן העלי' אמנם להלכתא דקי"ל כשמואל וא"כ אין הוכחה מקרא כלל ואין ראי' להתוס' רי"ד אמנם רב אחד אמר לי שהוא ראה בתוס' רי"ד שהביא הא דשמואל וא"כ צ"ע:
על מ"ש בפת"ש ביו"ד סי' קפ"ד דאם עבר הווסת ולא ראתה אם הטילה מים ג"כ טמאה דאמרי' הרגשת מ"ר הוי וטמאה וסיים וצ"ע ואמרתי לפני מו"ח הגאון זצוקלה"ה דלפי ענ"ד ברור דבכה"ג טהורה דלא מצינו ארגשה וסברה הרגשת מ"ר הוי אלא בנמצא דם לפנינו אמרי' כיון שרוב דם מן המקור ובהרגשה כהרמב"ם הנ"ל דחקינן לומר שלא יצאה זו מן הרוב ואמרי' שגם זה מן המקור ובהרגשה אלא דסברה וכו' וגם בזה פלוגתא גדולה בפי' אם נאמר באמת ארגשה ומה"ת טמאה או נימא דהיא סברה דארגשה ועיין פליתי סי' קפ"ג ובהרבה אחרונים ובתפארת צבי ונ"ש מובאים בלחם ושמלה סי' קפ"ד כ' דאם טוענת ברי לי שלא ארגשה בשעת הטלת מי רגלים נאמנת אע"ג דאנן מחמירינן עכ"פ היינו רק בראינו אבל בלא ראינו אמרינן מסתמא אילו יצא דם היתה מרגשת ויודעת כרוב נשים והש"ך סי' קפ"ד כ' דבזה"ז ווסת כל היום וא"כ לדעת הפ"ת מסתמא הטילה מים וטמאה אבל לפי ענ"ד דטהורה והסכים עמי אדמו"ח הגאון זצוקלה"ה דוודאי הדין בזה דטהורה והשי"ת יקדשנו ויטהרנו:
תשובות מהר"ם שיק חיו"ד