אור ברסלב

מהרם שיק חושן משפט· רבי משה שיק

תשובה ט

תשובה ח

לכבוד אהובי תלמידי הוותיק הבחור המופלג החרוץ כש"ת כ"ה זלמן נ"י:

יקרתו הגיעני כו' ועל דבר דברי תורה אשר בא לפלפל בדין רשע דחמס בחו"מ סי' ל"ד ובדברי מל"מ פ"ד ממלוה ולוה דין ו' ואמרתי לבאר ענין זה וממילא יתברר ויבוא תשובה על דבריך הנה בסנהדרין דף כ"ז ע"א אמרינין דלרבא רשע דחמס בעינין ואוכל נבלות לתיאבון מקרי רשע דחמס ורצה הש"ס לומר דרבא ס"ל כר' יוסי שם דסובר מקל לחמיר לא אמרינין דנחשד וא"כ תמהני טובא ממנ"פ אי לאו דנבלה חמיר כמו לאו דלא תענה א"כ אמאי לא נפסל אם הוא רשע להכעיס בנבלה ואם אינו חמיר כמו לא תענה. משום דלא תענה הוי רע לשמים ולבריות א"כ אמאי במומר לתאבון פסול הרי אפילו רע לשמים ולבריות ס"ל לר' יוסי דאינו נחשד לעדות נפשות אע"ג דהוי לאותו דבר וגם הוא רשע דחמס אפי"ה כיון דהוי מקל לחמיר אינו נחשד כ"ש בנבילות לתאבון שבזה אינו רע לבריות איך נחשידנו וזה תימה רבה וצ"ע. ועוד קשה מה שהקשית אתה הלוא בעלמא אמרי' חשיד לדבר אחד לא הוי חשיד לדבר אחר וא"כ הא דפסול לאביי כל העובר בלאו הוא גזירת הכתוב וחידוש הוא ואיך הוסיפו חכמים על החידוש לפסול גם הפסול רק בעבירה דרבנן:

והנראה לפי ענ"ד בזה דהנה בוודאי יש סברא לומר דעדות ממון ונפשות וכיוצא שבעי' בירור טפי ודווקא עפ"י שנים עדים יקום דבר וגם זה הוא דווקא על דרך ההכרח הואיל ואי אפשר להעולם להתקיים בענין אחר ולכך בעינין איומים ושיהיו עדות שאילה"ז וכיוצא בו וא"כ מסברא ראוי לומר דנהי דלענין איסור דלא בעינין בירור כולי האי ודי בעד אחד ולכך אפילו חשיד לדבר אחר כל זמן שאינו נחשד לאותו דבר נוכל לסמוך עליו מכח חזקת כשרות ולמאי דאיתרעי איתרעי ולמאי דלא איתרעי לא איתרעי ואכתי מוקמינין לי' אחזקתי' ונאמן. אע"ג דיש מקום לומר דכשם שיצא בזה מחזקתו גם בדבר אחר יצא נאמן על עצמו בטענת ברי כיון דלדידן מסתפק לי' אבל בממון דבעינין דווקא עדות ולא מהני ג"כ עדותו של הבעל דבר א"כ כבר איתרעי חזקת כשרותו ועל אמירתו וטענת ברי שלו א"א לסמוך בממון ונפשות ולכך יש מקום לומר דבעדות ממון ונפשות אפילו אי רק נחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דבירור אין כאן:

ואדרבה תמוה לי איך אמרינין שם דרבא נמי כר"מ ס"ל דעד כאן לא קאמר ר"מ אלא בעד זומם כו' וקשה הא ר"מ ס"ל בבכורות דף למ"ד דחשיד לד"א חשיד לכה"ת כולה ואפשר דהתם רק מדרבנן קאמר וכאן קאי על מן התורה מיהו שם בבכורות דף ל"ה סוף ע"ב משמע קצת שהוא מה"ת וצ"ע. עכ"פ זה בוודאי אמת דהיכא דבעי' בירור ממש איכ"ל דבכה"ג לא הוי בירור:

עוד יש להקדים דברי הש"ך ביו"ד סי' קי"ט סקי"ב שכ' דאפילו חשיד לדבר חמיר דחשיד לדבר קל היינו דווקא אם שניהם מענין אחד עיי"ש וא"כ לפי"ז נראה דוודאי איסור נבילה חמיר כמו לאו דלא תענה דנהי דלא תענה רע נמי לבריות מ"מ יש בו מעלה דהוי לאו שאין בו מעשה משא"כ באכילות נבלות ואפשר דבעיני הבריות נבלה חמירא. אלא דאפי"ה לא נחשד על לא תענה הואיל ושניהם אינם מענין אחד. אלא דכל זה אי נימא דאיסור וממון שווין א"כ כמו דלא אמרינין מקל לחמיר הה"ד נמי דלא אמרינין מענין לענין. אבל אי בממון בעינין בירור טפי ואפילו מקל לחמיר אינו נאמן מכ"ש מחמיר לחמיר או לקל שאינם מענין אחד:

וזה הוא כוונת הש"ס דרבא סובר ממון ואיסור דינם שוה ולכך נהי דנבילה חמיר' בעיני הבריות כמו לאו דלא תענה מ"מ נאמן כיון דאינם מענין אחד. וזה הוא אם הוא רשע להכעיס דאז אינם מענין אחד (ופשוט דהאי להכעיס היינו שאינו חושש בדבר ולא שעושה כן כדי למרוד דאז הוי כגוי לכה"ת ופשיטא דפסול לעדות כמ"ש הבכור שור בע"ז דף כ"ו ע"ב ואני כתבתי במקום אחר דאפילו אי להכעיס חשיב כגוי היינו משום תולין שעובר הואיל ואינו מאמין בתורה וא"כ הוא כופר בתורה ומין ואפיקורס כגוי אבל מ"מ אפשר דזה הוא דווקא להחמיר אבל מ"מ איכ"ל דאינו מין ועושה רק מרוע מדותיו. ומיעוטא איכא שאינו מין. וא"כ יש נפ"מ אי פסול מצד רשע דפסול בוודאי אבל אי פסול משום מין דהוי כגוי הוא רק מחששא ואפשר מצד רוב ומושכחת לפעמים לצרף המיעוט לדבר אחר) אבל אם הוא רשע לתאבון הוי מענין כמ"ש הרי"ף כפין ואכיל נבילות כפין ומקבל שוחד וסהיד שיקרא ופשוט דאין חילוק בלתאבון אם עושה לתאותו וכמ"ש הרי"ף וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו ובין אם עושה משום דבשר נבילות בזול והכל הוא מענין אחד. ורש"י דנקט אוכל נבילות לתאבון שהוא בזול לישב לשון רשע דחמס הוא נקט. מיהו אפשר דהיינו דווקא אם אפשר לומר דאותו תאוה עצמה היא הביאתו לידי זה כלשון הרי"ף ואפשר דאפילו מתאוה לתאוה אמרינין כדמוכח מדברי התוס' בסנהדרין דף ט' הנ"ל:

וא"כ רבא דסובר דעדות ממון ונפשות שווין לאיסור ולכך ס"ל אי אמרינין דס"ל כר' יוסי אפילו ברשע דחמס. מקל לחמיר לא אמרינין והה"ד מחמיר לקל אם אין ענינם שווה ואינם מין אחד ואי ס"ל כר"מ עיקר הדבר תליא אם הם ענין אחד ורע לבריות חשיד גם לנפשות דיש אדם שממונו חביב עליו מגופו ויש שנפשו תלוי' בו כמאה"כ ואליו הוא נושא את נפשו אבל אם אינו רע לבריות בעינין מחמיר לחמיר וענין אחד. אבל לדידן דקי"ל כאביי אפילו מקל לחמיר ואפילו אינם בענין אחד חשדינן לי' משום דממון בעי בירור טפי ואדרבה באינו עובר בלאו דאית בי' מלקות ג"כ הוא ראוי להיות נפסל וכן באמת דעת התוס' והנמוק"י כמ"ש המל"מ הנ"ל. אבל אנן קי"ל כהרמב"ם דבעינין שעובר על לאו דאית בי' מלקות דילפינין רשע רשע או דרשע דחמס דקרא תרתי אמר או רשע או חמס אפילו אין לוקין וחידוש הוא:

וכל זה מה"ת אבל מדרבנן החמירו לעשות סייג לתורה ולחשוד גם העובר על לאו שאין בו מלקות ולא לחשוב אותו לבירור ולא עוד אלא בעובר אפילו על איסור דרבנן נמי כבר יצא מחזקת כשרותו ואין סומכין עליו. איברא דבעובר על איסור דרבנן יש לומר דלא נחשד כלל לעבור בדבר שאסור אלא שהוא סובר דהאי דרבנן אינו איסור ולכך ס"ל לתוס' בפ' איזהו נשך דף ע"ב והכי קי"ל בחו"מ סי' ל"ד דבעינין בדרבנן רשע דחמס או לתאבון שעי"ז ניכר שגם אצלו הוא איסור אלא שעובר לתאותו. וזה שייך באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא שאין לוקין עליו שמה"ת כשר וחכמים אסרוהו וחשדוהו אין סברא לחלק בין עושה לתאבון או להכעיס או בחמס כיון דיודע שהוא אסור ועובר זהו הטעם של המל"מ שם והוא ברור לפי:

ענ"ד דברי הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע

תוכן העניינים

מהרם שיק חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה