אור ברסלב

מהרם שיק חושן משפט· רבי משה שיק

תשובה ב

תשובה א

שיל"ת חוסט יום ב' כ"ה סיון תרל"ב לפ"ק. החיים והשלום וכ"ט לאהובי ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה אהרן דוד נ"י האבדק"ק יארמיט יע"א.

ע"ד תורה אשר האריך פר"מ נ"י ע"ד הפלפול שהיו בינינו בפעסט כי אני אמרתי דמה שכ' בתקנות שאם יסרב אחד לברר לו ב"ד אז הדורכפירונג"עס קאממסי"אן יבררו ב"ד והם ידונו את' המסרב שלא בפניו דדבר זה אינו ראוי עפ"י דין תורה. דכן הוא בדיניהם אבל בדיני ישראל אנו מוצאים שכופין אותו או בנידוי או בחרם ובשוטין או ע"י גוים שיכפוהו עשה מה שישראל אומר אבל לדון שלא בפניו לא שמענו ופר"מ נ"י האריך דאדרבה הא עדיפא מכפי' ע"י גוים וכדי לבוא על האמת אמרתי לברר דברי:

הנה בחו"מ סי' י"ח סעי' ו' פסקינין דבדיני ממונות ב"ד פוסקין שלא בפני בע"ד והסמ"ע שם ובש"ך סי' י"ג ס"ק ח' הקשו דדברי הש"ע סותרין דבסי' י"ג קי"ל דבעי' שיהיו הבע"ד עומדין לפני הדיינים ותי' דוודאי בהטענות צריכין שיעמדו לפני הדיינין. אבל הגמ"ד והפסק יוכלו לפסוק שלא בפניהם וכן נראה מלשון השמ"ק בב"ק דף קי"ב. והתומים שם הסכים להב"ח שלכתחילה בעינין בפניהם אבל אם א"א בדיעבד סגי שלא בפניו. ובקצה"ח הביא ראי' להב"ח מהא דיורדין לנכסיו שלא בפניו ואפי' ביתומים אמרינין דרק משום צררי אין נזקקין ותיפוק לי' משום דיתמי לשלא בפניו דמיא. ואני לא הבנתי ראי' זו דהרי מקור דין זה דבעינין שיעמדו לפני הדיינין הוא מדברי הריטב"א המובא שם בבדה"ב והם דברי הריטב"א ספ"ק דמכות שכ' בהדיא דמקרא ילפינין דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ד'. שני אנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינים לפני ד' אלו הדיינים. והא דמהני אנטלר היינו משום דאינהו כבעלי דבר: ושלוחם כמותם יעיי"ש. והרשב"א בב"ק דף קי"ב ע"ב כ' על הא דאמרינין שם דאין מקיימין השטר שלא בפניו לר"י משום דכתיב והועד בבעליו והקשה הרשב"א א"כ אפילו בהלכו למדה"י נמי. ותירץ כיון דבדיני ממונות לא כתיב אלא בד"נ דמיתת שור כמיתת בעלים וע"כ בממון הוא רק מדרבנן ולכך הקילו היכא דא"א ואפטרופס כבעלים דמי יעיי"ש:

וא"כ מבואר היטב דברי הש"ע דבוודאי לענין תחילת דין בשעה שטוענים כתיב גם בדיני ממונות ועמדו כו' דבעינין הבעלי דינים לפני הדיינין וכיון דבגופי' כתיב מעכב וכ' הרשב"א סי' אלף קי"ח דבשעת גמר דין איכ"ל כיון דקרא ועמדו דמיירי בשעת הגדת העדות שהוא לענין העדים כגמ"ד ולענין הבע"ד כתחילת דין ויש סברא לחלק ואיכ"ל דווקא בשעת הטענות ואכתי מנ"ל בשעת גמ"ד ואם נימא דצריך לפניו ע"כ ממיתת השור יליף וכיון דיש לחלק כמ"ש הרשב"א שם בתשובה לא אמרי' בי' משפט אחד כמ"ש התוס' בריש פרק אחד דיני ממונות ולכך פסק דהפסק דין א"צ להיות לפניו אבל שעת הטענות הא מקרא מפורש הוא בעדים זוממין בין בממון בין בד"נ. וא"כ לא קשה קושית התומים מסי' קכ"ד דנשים יקרות ות"ח הסופרי דיינים שמביאים טענותיהם לפני הב"ד הם שלוחי הבע"ד ומקרי לפניהם ומיושב קושית הקצה"ח דכל זה שייך בשעת הטענות אבל בשעת גמ"ד דפוסקין אפילו שלא בפניו ואנן קי"ל דמקיימין שטר שלא בפניו ולא צריך לפסק ההוא בפניו ולכך גובין בכה"ג:

ובזה מובן היטב דברי הירושלמי בפרק הכותב על המשנה דף פ"ח דגובין שלא בפניו בשבועה ומוקי הירושלמי כשעמד בדין וברח דקאי לר"י דסובר דאין מקיימין השטר שלא בפניו ולכך מוקי כשעמד בדין לקיומא שטרא בפניו אבל אנן דלא קי"ל כר' יוחנן וסבירא לן דמקיימין השטר שלא בפניו וס"ל דזה מקרי כגמ"ד ולא בעי' בפניו ולכך אפילו לא הי' כאן בהעמדת הדין גובין. וזה כוונת האדרכתא שכותבין שלא בפניו שהרי לעולם קודם. האדרכתא צריך לפסוק דינו או לקיומי שטרא וכן פי' בנמוק"י בב"ק דף קי"ב ע"ב דכותבין אדרכתא היינו לבתר דקיימו שטרא שלא בפניו והוי כגמ"ד וזה לא בעי' בפניו וכן בכל מקום שנזכר אדרכתא ע"כ כבר פסקו הדין דאל"כ הוי לי' למימר דפוסקין דינו ואח"כ כותבין אדרכתא:

וכן מבואר מלשונו של הרמב"ם פכ"ב ממלוה:

וכל זה ביארתי לפי דעת הסמ"ע והש"ך ושאר האחרונים שהביאו. אמנם אפי' להב"ח והתומים והקצה"ח שהסכימו עמו בדיעבד אפילו שלא בפניו מהני. היינו אם כבר שמעו טענותיו אפילו שלא בפניהם. אבל אם לא ידעו כלל טענותיו בוודאי אין דיניהם דין וכ"כ הכנה"ג סי' י"ז אות ל"א:

וכל זה מעיקר הדין אמנם פר"מ נ"י אתא עלה מכח הפקר ב"ד הפקר ועל זה לא חלק אדם מעולם דאפילו שלא בפניו אם השעה צריכה יכולים להפקיר כדילפינין מקרא. אמנם אע"ג דיכולים להפקיר כדילפינין מקרא מ"מ לא מצינו בש"ס ופוסקים דמאן דלא ציית דינא מפקירינין לנכסי' דאפילו בהנך דמורידין אמרינין דממונם אסור לאבד ואפילו במקום שהפקירו היינו דווקא אם א"א בשום אופן אחר. וכ"כ מרן הגאון זצוקלה"ה בחת"ס ח' אהע"ז סי' ק"ח דכל שיש שום אפשרות אין מפקירין לנכסי' והוכיח זה שם בראיות. וכן מוכח מדאמרו בב"ק דף קי"ב וכן כ' הפוסקים דסרבן משמתינין לי' ומנדין אותו עד שיבוא ולא אישתמט בשום מקום לומר דדנין אותו שלא בפניו:

ומ"ש פר"מ נ"י כיון דלייטינין ומכין ה"ה הפקר נכסי' כבר כתבתי דאין הנידון דומה לראי'. ומיהו בלא"ה ל"ד הכאה וקללה כתיב בעמך דווקא בעושה מעשה עמך כדאיתא בסנהדרין פ"ה ואין כאן שום איסור. מה שא"כ להפקיר נכסיו. ומטעם זה מצינו נמי דכופין לאדם לציית דין ע"י ערכאות לעשות מה שישראל אומרין ובעינין לזה דווקא רשות ב"ד. ובמרדכי פ' הגוזל בתרא אות קצ"ה הביא מעשה ר' אפרים ושראוי למתחו על העמוד כו' משום דע"י שמסרו לגוי הפסיד לו ממון ואי מפקירין לנכסי' מאי כולי האי אם יביא לו פסידא עיי"ש אדרבה גם למאן דאוסר והא דבעינין רשות ב"ד הוא משום חשש כתוא מכמר שיהא לו הפסד ממון אבל משום לפניהם לא שייך בזה ולכך בעינין ומהני רשות שהם יכלכלו אם יש חשש הפסד:

ועוד דגוף הדין דהפקר ב"ד הפקר פליגו בי' אי בעי' דיינא דרב אמי ורב אסי כדאיתא במרדכי פ"ק דב"ב אות ת"פ ובתשובת מרן זצ"ל הנ"ל רצה ג"כ לומר דדווקא מדרבנן מועיל וכ' דמהרי"ק בשורש א' ס"ל ג"כ דבעי' דווקא דיינא כר"א וכר' אסי יעויי"ש ואמרינין בגיטין דף ל"ו ע"ב דהאי פרוזבול עולבנא דדיינא הוא וכו' ובמ"ק דף ט"ז משמע כאידך מ"ד דכל ב"ד יוכל להפקיר וכן נראה מדברי הרמב"ם פכ"ד מסנהדרין דין ו' דכל ב"ד יכול להפקיר מיהו כ' שם בהלכה ד' דווקא הוראת שעה אבל לא לקבוע הלכה לדורות ושם הלכה. כ' דצריך הב"ד לראות אם זה האיש ראוי לכך והיינו בהפקר ב"ד שהוא רק משום עונש וקנס אבל בתקנה משום תיקון עולם שצריך להפקר ב"ד בוודאי מצינו שתיקנו לעולם אבל כאן דהוא לענוש אדם פרטיי הוי רק צורך שעה וא"כ תקנה שקובעין לדורות להפקיר ממון של מאן דלא ציית דינא זה לדעתי אינו ראוי לקבוע ולכך מצינו בדברי רז"ל רק למאן דלא ציית שמתא או נדוי וחרם. וכיון שלדעתי דין זה בלא שמיעת הטענות אינו דין אא"כ אתאינין עלה מכח הפקר ב"ד הפקר ועל הפקר ב"ד יש לפלפל אם כל ב"ד רשאין לעשות כן. וכפיי' ע"י גוים אין בו שום איסור כמבואר בב"י בחו"מ סי' כ"ו לכך לדעתי זה עדיף. ולדעתי הא דקי"ל בחו"מ סי' כ"ו דצריך רשות ב"ד לכוף ע"י גוים הוא מטעם דלפעמים יבוא מזה פסידא לישראל כמ"ש במרדכי ב"ק הנ"ל ואין רשות לב"ד לענוש ע"י הפקר ב"ד (כאן חסר איזה תיבות) עד כאן כתבתי לברר מה שאמרתי אז לפר"מ ני':

אמנם גוף הדין קשה לפסוק דין שלא בפניו דהרי פסק הרמב"ם בפכ"א מסנהדרין דין ד' דאסור לדיין לשמוע דברי טענת בע"ד בלי חברו ושע"ז נאמר לא תשא שמע שוא וא"כ איך רשאי לשמוע דברי בע"ד יחידי והתורה קראה שמע שוא ובשלומא מאן דיליף בסנהדרין דף ח' מקרא דשמוע בין אחיכם איכ"ל היינו בציית דהוא אח ורוצה להשמיע וגם על הלאו דעבר הלוה דקרינין בי' לא תשיא נראה דהיינו דווקא אם אינו נזהר בדברו ורוצה להטעים כדנקט הש"ס ר"פ שבועות העדות אבל אם הלוה רוצה לדייק בלישני' ושלא לומר רק האמת כאשר הי' לית בי' לאו. ובזה מיושב לשון הרמב"ם בפכ"א מסנהדרין ממה שהקשה עליו הכ"מ דמלשון הרמב"ם משמע דהבע"ד אינו עובר אלא משום מדבר שקר תרחק היינו דלפעמים אם מדייק אינו עובר אבל מ"מ ראוי להרחיק אביזרא דשקר ואסור משום מדבר שקר תרחק. אבל האיסור לאו דב"ד דאינם יודעים אם משקר והכתוב קראה שמע שוא איך רשאין לשמוע ואפילו בגברא דלא ציית הרי לעבור על ל"ת אסור אפילו צריך לבזבז כל ממון כדקי"ל ביו"ד סי' קנ"ז ולאו זה הוא מן התורה ונמנה ברמב"ם במנין המצות.:

ובאמת גם על הא דקי"ל בחו"מ סי' קכ"ד בנשים יקרות ות"ח דשולחין סופרי דיינים קשה הא איכא משום ל"ת שמע שוא והי' מקום לומר דגם התובע אזיל לשם. מיהו בירושלמי פ' כה"ג שהובא בר"ן ר"פ שבועות העדות ובשאר ראשונים דמשמע שם בירושלמי דרשאין להעמיד אנטלר א"כ קשה כנ"ל. ואפשר כיון דהוא מדעתו הוי כאלו הימני' כמו בשליש דפי' התוס' בגיטין בפ' האומר דאפילו על שקר הימני' וה"נ הימני' שיטעון הדברים כהוייתן וא"כ איכ"ל דלא קרינין בי' שמע שוא. וא"כ כ"ז מדעתו אבל שלא מדעתו לא אדע איך אפשר לעבור על ל"ת שמע שוא. ונהי דיש לחוש לגבר אלם ואם א"א בענין אחר אמרינין ביבמות דף צ' דאפילו בקום ועשה יש כח ביד חכמים לעשות סייג לתורה ולענוש גם באופן שאינו כתורה וגם עובר עה"ת רשאי לעשות לצורך שעה. אבל לא מצינו אלא הוראת שעה בזה כן נראה לי:

ואם אפשר דהנידון מיירי דאין לבעל הדין שום טענה רק הכל נודע ומבואר עפ"י עדים וזה מילתא דל"ש ולאו כל אפין שווין ואיך אפשר לקיים התקנה ההוא בכלל. ואמנם יש מקום לקיים הדבר כפי מ"ש פר"מ ני' בסוף דבריו דכיון שקבלו התקנות שוב רשאין להסיע על קיצתן כדקי"ל בחו"מ סי' רל"א וכמ"ש ב"י בשם המרדכי ב"ב הנ"ל וא"כ הם שהפקירו ועשו הכל מעצמם. אלא שגם ע"ז יש לפלפל דהא הוי אסמכתא ובשעת קבלתן לא אסקו אדעתייהו שלא יצייתו ושיזדמן כה"ג וכ"כ בתשובת מרן זצ"ל באהע"ז סי' ק"ח הנ"ל בנידון דידי' ונהי דדברי הקהל הוי כב"ד חשוב מיהו מעכשו לא הוי ותליא בפלוגתא המובא בר"ן בנדרים דף כ"ז ע"ב ובחו"מ סי' ר"ז בב"י ואפילו אי מועיל ב"ד חשוב איכ"ל כמ"ש הסמ"ע סי' ר"ז ס"ק מ"ב דהטעם הוא שוב משום הפקר ב"ד הפקר וא"כ תליא שוב בפלוגתא הנ"ל כן נראה לפי ענ"ד:

מיהו כיון דפר"מ ני' כ' דאין אפשרות האידנא בשום כפי' אחרת וא"כ כשיזדמן מקרה ע"כ יהא צריך לעשות אז סייג לתורה בהוראת שעה אפילו לדונו שלא בפניו אם לא יהא אפשר בענין אחר כן נראה לי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה