מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה שמב
שלום וכל טוב וכו' מוה' יעקב שלום נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק טאפלשון יע"א:
יקרתו הגיעני על נכון וכו' ועד"ת אשר בדק לן מעלתו אשיב לו להיותו שואל כענין בדין שכ' הרמ"א בסי' תרצ"ה שאם שלח משלוח מנות. ולא רצה המקבל ליקח או מחל יצא והפ"ח כ' שלא ידע מנ"ל הא. ומעלתו נ"י בא לדון בדבר חדש באומר הרני כאלו התקבלתי איכ"ל דגם הפר"ח מודה וכן לענין ריבית ביו"ד סי' ק"ס כ' מעלתו דמסתבר באומר הריני כאלו התקבלתי בוודאי מהני מחילה אפילו למ"ד דלא מהני מחילה:
ולפי. ענ"ד אין הדין כן. ואדרבה דברי הרמ"א תמוהין לי. איך סתם זה דהרי מבואר בתשובת הרשב"א סי' י"ח ובאבודרה' ריש הלכות ברכות בשם הראשונים דבמתנות עניים אם מוחל העני נפקע המצוה ואין חייב ליתן. ולכך אין מברכין על מתנות עניים. ומחילה לא שייך כמו שכבר ביארתי בתשובה בסי' שכ"א) (ובתשובה השייך לענין כיבוד אב ואם) אלא או שמוחל השיעבוד והחיוב. או שיאמר הריני כאלו התקבלתי ובדבר שהיא שלו ואין עליו שיעבוד רק חיוב ומצות בוראו א"א למחול. אלא לומר הרני כאלו התקבלתי ומבואר דבזה אינו מקיים המצוה אדרבה בזה נפקע המצוה. כיון שאין העני רוצה. וזהו רצונו שלא לקבל לא חייבו השי"ת. וכן כ' שם לענין כבוד אבותיו ורבותיו וכיוצא וא"כ ה"ה לענין משלוח מנות ומתנות לאביונים אם הם אינם רוצים לקבל או מוחלין אין עליו החיוב אבל מ"מ לא קיים בזה המצוה משלוח מנות ומתנות לאביוני' ונפ"מ שאם יש אחרים צריך לשלוח לאחרים. אלא א"כ כלם אינם רוצים לקבל או למחול אז לא מבטל למצוה. דאל"כ הי' ראוי לו לברך על מצות אלו. וכמ"ש הרשב"א הנ"ל. אע"כ דיש ביד אחרים לבטל המצוה ממנו וא"כ דברי הרמ"א תמוהים לכאורה:
ובוודאי כך נראה מסברא. דנהי באומר הרני כאלו התקבלתי הוי כאלו קיבל מכל מקום הוא לא נתן. ולכך תליא בתנאי שאומדנא שכוונת התנאי הי' לטובת המקבל. אז אמרינן דמהני כאלו התקבל אבל היכא שיש אומדנא שכיוון לצעורי דהיינו שכוונתו על נתינת הנותן. אמרינן בגיטין דף ע"ד ע"ב דלא מהני הריני כאלו התקבלתי והטעם שהרי הנותן לא נתן. וא"כ כדי לקיים מצוה ויהא מצוה לעושי מצוה צריך נתינת הנותן ומה בכך שאצל המקבל הוא כאלו קיבל. מ"מ הנותן לא נתן ולאו מצוה דילי' הוא. ועל מצוות לאו ליהנות ניתנו. פרש"י בר"ה דף כ"ח אלא לעול על צווארו והיינו דוגמת לצעורי קא מכוון. ולא חלילה לצעורי. אלא אדרבה לטובתינו. עכ"פ נראה הסברא ישרה לפי ענ"ד פשוטה כמ"ש הרשב"א הנ"ל דבמחילה אפי' במחילת הרני כאלו התקבלתי נפקע המצוה אבל לא נתקיימה:
וכן לענין קנין או קידושי אשה אפילו לפי מ"ש המל"מ בפ"ה מאישות דאפילו לא נתן הוא. אלא שעל ידו קיבלה הוא מהני אבל מ"מ לא מהני הרני כאלו התקבלתי דאפילו בקיבלה על עצמה פחות משו"פ לומר דאצלה שוה כפרוטה מסתפק הר"ן בפ"ק דקידושין אי מהני. אבל הריני כאלו התקבלתי פשיטא דלא מהני ומטעם הנ"ל נהי דהוא לא צריך ליתן. מ"מ היא צריכה ליהנות ממנו בשו"פ ובזה נקנית הוא לו וקנין בכדי לא אשכחן. וה"ה לענין מתנות כהונה פשיטא דלא מהני מחילה לקיים מצות נתינה. (אלא דבמתנות כהונה מבואר מדברי תשובת הרשב"א הנ"ל. דאפילו המצוה אינה נפקעת):
ודברי בה"ג המובאים בש"ך סי' ש"ה ס"קה ביו"ד דגברא רבה ידע למחולי מהני קשים דמ"מ הוא לא נתן ומטעם זה באמת הש"ע שם לא ס"ל כוותי' דצריך שיהא שוה חמש סלעים לשום אדם. ולכאורה קשה ניחוש שמא שוה חמש סלעים במדי וממילא מהני קבלתי וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין ומובא בב"ש סי' ל"א גבי חוששין שמא שו"פ במדי וא"כ הוי ספק אי נפדה או לא והמע"ה. ולמה פסק הש"ע דבעי' שיהא שוה לשום אדם חמש סלעים. וי"ל דזה הוי כא"י אם פרעתיך דקי"ל דחייב לשלם מיהו לפי מאי דקי"ל בח"מ סי' ע"ה סעי' יוד וי"ח דהיכא דהוי ספק לשניהם. ואפילו בא"י אם פרעתיך ואפילו לצי"ש פטור לי"א קשה. וצ"ל דהש"ע לכתחילה קאמר וא"כ יש לומר דהרמב"ם דסתם בפי"א מבכורים בדיעבד קאמר. ולכך לא חילק בין אם שוה לשום אדם וכמו שחילק הש"ע ועיי"ש בש"ך ובטו"ז. עכ"פ דברי בה"ג נראים דלא כמ"ש לעיל:
והנה לענין ריבית נמי נראה דמחילה מפקיע למ"ע דוחי אחיך עמך למאן דסובר דמהני מחילה כמבואר ברמב"ם בפ"ד ממלוה וביו"ד סי' ק"ס. אבל לא קיים בזה המ"ע לא מבעי' לפי מ"ש הרשב"א בב"ק דף קי"ב דהמלוה קנה הריבית ורק רחמנא רמי עלי' מצוה כמו צדקה לאהדורי ולכך לברי' לא צוה לאהדורי' יעויי"ש וא"כ דינו כמ"ש הרשב"א לענין צדקה. ואפילו לדברי התוס' בב"ק שם דהוי כמו גזילה אצל המלוה מ"מ מ"ע לא נתקיים. ולכך סוברין הגאונים דמחילה לא מהני כיון דהמ"ע לא נתקיים נשאר הלאו למ"ד קיימו ולא קיימו והוי כמו מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני אלא א"כ נימא שימחול למפרע שלעולם לא הי' ריבית. וזה אי אפשר לכך לא מהני מחילה:
אבל להרמב"ם דסובר דמהני מחילה נראה פשוט דסובר נמי דבמחילה לא מקיים המ"ע דוחי אחיך עמך אלא דריבית הוי לאו שניתק להשבון ולא נתחייב כ"א תשלומין ונהי דהשתא איפקע התשלומין מכל מקום גברא בר תשלומין הוא ושיעבוד הוא דאיפקע. כדאיתא במכות דף ט"ז גבי משכון הגר. ולא דמי לשאר ניתק לעשה עכ"פ זה נראה בוודאי דגבי ריבית לא שייך כ"א מחילה דהרני כאלו התקבלתי לפי דברי רשב"א בב"ק דף קי"ב וגם אין כאן שיעבוד נכסים כמ"ש המל"מ בפ"ד ממלוה. ואפי"ה סוברי' הגאוני' דלא מהני מחילה מטעם שלא קיים המ"ע. וא"כ ה"ה בנידון דידן לענין מנות:
ואין להביא ראי' מדברי הריב"ש סי' שפ"ז בנשבע שבועה שאתן לפלוני והוא אינו רוצה לקבל דפטור דכוונת אתן היינו אם ירצה לקבל ובאמת שכ"כ נמי הרשב"א בחידושיו לשבועות דף כ"ה. וצ"ע קצת דדבריו סותרין למ"ש הרשב"א בחי' גיטין דף ע"ה ע"א משמע בנשבע ליתן צריך ליתן בע"כ אלא דנתינה בע"כ חשיב נתינה וע"כ דלא יהיו דבריו סותרין. נראה דהמעיין בריב"ש יראה דטעמו הוא הואיל ולטובת המקבל כוון אבל אם אנו רואין ומשמעות שבועתו הוא שרצה לקנוס את עצמו ולצער עצמו נשבע שיתן אז באמת לא קיים מצות נתינה. אם המקבל אינו רוצה לקבלו. ובזה מיירי הרשב"א בגיטין דמ"מ נתינה בע"כ חשיב נתינה. ומ"ש הש"ך ביו"ד בסי' רל"ו ס"קח דטעמו דהריב"ש משום הרני כאלו התקבלתי בריב"ש לא משמע כן. עכ"פ מוכח לפי הנ"ל דהיכא דיהא נחשב לנתינה. בעי' שיתן ממש וא"כ קשיא דברי הרמ"א גבי משלוח מנות:
ע"כ נראה לי לפי הלשון המבואר במהרי"ב שהעתיק כוונתו נראה דבא למעט דלא נימא כמ"ש רשב"א בגיטין. דצריך ליתן בע"כ לקיים נתינה קמ"ל. כיון דאינו רוצה איפקע המצוה. אבל המצוה לא קיים דהיינו אם יש אחרים וא"כ גם כוונת רמ"א איכ"ל מאי דאמר יצא היינו באין אחרים כאן שרוצה לקבלו וקמ"ל דלא בעי ליתן בע"כ דממילא נפקע המצוה וכדעת הרשב"א הנ"ל. כן נראה לפי ענ"ד בדין זה. מיהו יש לומר דכאן קפיד קרא רק על משלוח מנות והרי שלח, משא"כ גבי צדקה בעי' נתינה ועפי"ז גם בגזל וריבית יש לומר. כיון דלנתוקי ללאו אתא תליא במשיב וקיים מ"ע אפילו לא קיבל כן נראה לפי ענ"ד לחלק דברי ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: