אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה רצח

תשובה רצז

עוד להנ"ל

מעלתו הקשה על דברי החינוך מצוה ק' שכ' המפרק חיבור חושן מן האפוד בשעת עבודה לוקה מלאו זה. ותמה עליו דשעת עבודה מאן דכר שמי' בקרא דלא יזח. ועוד דבמכות דף כ"ב ע"א פריך ולחשוב נמי דבשעת חרישה עבר משום לא יזח. ואי ס"ד דבשעת עבודה בעי' בשעת חרישה. איך הוי שייך עבודה עכ"ל. ובאמת דברי החינוך תמוהין. דבכל מוני המצות שראיתי לא כ' שום אחד כדבריו והנראה לפי ענ"ד לאחר העיון לישב. דבשורש לאו זה פליגו בכוונתו הרמב"ם בפ"ט מכלי מקדש סובר המפרק החושן מן האפוד דרך השחתה עובר בלאו זה ולאו דווקא שלא יזח מחשב האפוד אשר הוא דבוק בו. ע"י הרכיסה מטבעותיו לטבעות חשב האפוד אלא סובר דעיקר האיסור דלא יזח נמי למעלה: דמודבק החושן בשרשרות בכתפי האפוד דרך השחתה. וטעמו דסובר. דלא יזח הוי כמו לא יסח. כמ"ש הרמב"ן. וא"כ כוונתו לאסור נתיצה: ונתיקה דרך קלקול ככוונת לשון יסח ועיקר האיסור על המפרק ונותץ:

אמנם החינוך נראה דסובר דיזח הוא משורש זחח כמ"ש הרד"ק וביאורו שלא יגבה החושן מן חשב האפוד שע"י הרכיסה בפתיליו. הוא מודבק אבל כשאינו מודבק. הוא מוגבה ממנו. וזה אסרה התורה ולא יזח. היינו מלשון משרבו זחיחי הלב וכו' ולפי"ז עיקר האיסור על המלובש בו ואינו מודבק הוא עובר. דפשוט אם מפרק ורוצה לחלוץ החושן והאפוד דשרי. דאל"כ האיך הי' חולץ וע"כ דשרי לפרק ואיסורו רק שלא יהא מלובש כשהוא מפורק ועכ"פ נראה אפילו אם מפרק שלא ע"מ לחלוץ אינו לוקה המפרק. דהוי ה"ס דשמא יחלוץ. וע"כ עיקר המלקות. הוא על המלובש בו בלא רכיסה:

וזה למדתי. מדברי הריטב"א. במכות דף כ"ב ע"א. שכ' דקושית הש"ס שם הוא רק לר"ח דמתני' דכל זמן שהוא מלובש עובר ע"ש. ומדלא מפרש דבשעת חרישה ניתק הרכיסה של כה"ג כשם דפריך שם בכה"ג שמחק השם ואינך. וע"כ דסובר דבשעת הפירוק אינו לוקה. ועיקר האיסור הוא כשהוא מלובש בו ועפ"י האמור נראה דזה כוונת החינוך הנ"ל. דסובר כנ"ל. דהמפרק א"א לחייבו דהוי התראת ספק רק המלובש. וע"ז כתב דשפיר משכחת לה דהמפרק אפילו אחר לוקה מלאו זה כגון שמפרק בשעת עבודה שא"א לחולצן ועובר המפרק מלבד האיסור שעובר המלובש בהן. דאז לא הוי התראת ספק. שע"כ יעבור המלובש. כן נראה לפי ענ"ד כוונתו נכון:

ועוד. הי' אפשר לומר בכוונתו ע"ד הנ"ל דהנה לפי האמור דהמלובש עובר והרמב"ם סוף הלכות כלאים פסק. דכהן הלובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים. וא"כ י"ל דשלא בשעת עבודה אם נתפרק לו הרכיסה א"א להלקותו משום לא יזח דכבר עובר משום כלאים. ואין איסור חע"א ונהי דאיסור לא יזח הוי מוסיף דהרי מוסיף דאפילו בשעת עבודה אסור מ"מ יש לדון לפי מ"ש התמים דעים. סוף פסחים דאם אוסר בפסח עצמו מצה. לא חשיב כולל דהרי התחיל באיסור עיי"ש. והובא בח"י באור"ח סי' תפ"ה. וא"כ יש לדון דה"ה לענין מוסיף הנ"ל. אמנם בהיפוך כשנתפרק בשעת עבודה. עובר אפילו שלא בשעת עבודה ואפי"ה עובר נמי משום כלאים. דהרי זה הוא עובר משום אבנט דהוי כלאים. וא"כ לפי"ז הי' אפשר לומר בכוונת החינוך הנ"ל דהמפרק בשעת עבודה היינו דבשעת עבודה אם נתפרק אז עובר אח"כ. אפילו שלא בשעת עבודה ולוקה מלאו זה אבל אם שלא בשעת עבודה נתפרק אינו לוקה מלאו זה דכבר חייב מלקות. משום לאו דכלאים. וזה הי' מדוקדק בלשון החינוך. מ"מ מסוף דבריו שכ' שאפי' אשה עוברת מוכח כתי' הראשון ומכל מקום א"ש:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה