מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רעו
בו בפרק נשאלתי. אותן אנשים שמפטמים תרנגולים ואווזות. ומשליכין לתוך פיהם מיני קטניות. או מיני תבואה אם מחוייבי' לבדוק את הוושט מהם. והשבתי דלפי ענ"ד צריכין לבדוק את הוושט דהרי עיקר הדבר דצריכין לבדוק הוא מבואר ביו"ד סי' ל"ג ברמ"א סעי' י"ח שכך תיקנו בעירו. ונתפשט משם המנהג לכל קהלות ישראל וכ' הרמ"א שאותן אווזות המלעיטין וכו', ומבואר בשבת דף קנ"ה ע"ב אמתני' שם דמה בין המראה להלעטה. המראה הוא למקום שאינה יכולה להחזיר והלעטה הוא למקום שיכולה להחזיר: והרמ"א בתשובה ע"ט המובא במג"א סי' ש"ה ס"קיב דייק בשם החילוק בין המראה להלעטה. וא"כ הא דכ' הרמ"א ביו"ד דאותן אווזות המלעיטין צריך לבדוק הוושט ונקט לשון הלעיטה שהוא לפי דעתו רק השלכה לתוך פיו ואפי"ה כ' דצריך לבדוק. וא"כ נראה שגם בכה"ג צריכין לבדוק:
ובזה א"ש קושית הב"ח. שהקשה על מה דסיים הרמ"א שם ויותר הי' טוב וכו' והקשה כיון דשכיח ריעותא א"כ מדינא צריך בדיקה ולהנ"ל מיירי הרמ"א במלעיטין דשם לא שכיח ריעותא ולכך מסיים שפיר דיותר הי' טוב וכו', וכן בריש סי' ל"ג. דייק הרמ"א בלשונו בלשון המראה, וגם הרי מדמה הרמ"א דין זה דבדיקת הוושט. לבדיקות הסירכות ובסירכא הא קי"ל ביו"ד רס"י ל"ט ס"ב ומבואר שם אפילו בחיות וגדיים וטלאים דלא שכיחו שם סירכות. אפי"ה צריכין לבדוק וע"כ דלא פלוג רבנן בתקנתייהו וא"כ ה"ה בבדיקת הוושטין שתיקנו שצריך לבדוק כמו בסירכות. גם כן לא חילקו בין המראה להלעטה. אפילו אם בהלעטה לא שכיחו ריעתות. אפי"ה לא פלוג ובלא"ה ההלעטה עצמה תלוי' באברים שמלעיטין ואם שפחות המלעיטין. אינם משגיחים להלעיט בנחת ובמתון. אפשר דשכיח בהו ריעתות. כן נראה לפי ענ"ד:
ועוד לפי מ"ש הפליתי. ומקצת אחרונים דס"ל דנקובת הוושט כספק בשחיטה ואתחזק איסורא. וא"כ לפימ"ש המג"א בסי' תל"ז דהיכא דהרוב בא להוציא מידי חזקה אפילו היכא דאיכ' טרחא לא סמכינן וכו' וצריך לברורי. וה"ה בהלעטה: אפילו לא שכיח. וכל זה לענין הבדיקה אבל לענין החומרא שהחמירו מקצת אנשים שלא לאכול מאווזות שנתפטמו ע"י המראה נראה מדברי הב"ח עצמו שכ' דדווקא אם תוחבין המאכל בדוחק כדרך המראה. בכה"ג כ' דאין לאכול מאותן האווזות אבל הלעטה. שהוא מה שמשליכין לתוך הפה דבכה"ג לא שכיח ריעותא כולי האי. ובכה"ג לא אמר הב"ח כלל. דאין לאכול מהם. כן נראה לי: