אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה רל

תשובה רכט

שיל"ת יערגין יום ה' כ"ח אדר תר"ט לפ"ק: החיים והשלום וכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג המפורסם מוה' ישראל דוד נ"י האבדק"ק פעזונג יע"א: מכתבו הנעים בעש"ק קבלתי וכו' והנה ראיתי דעת מעלתו נ"י בשנה אשר החטים המצויין צמחו והוכרחו ליקח חותן לחיטי דפסחא. החטים הנמצאים בהם מצומחים עפ"י היתר שכ' הש"ע באו"ח סי' תנ"ג סעי' ג' הלכה פסוקה דחם ששים בהאינם מצומחי' נגד המצומחים כשרים. וכ' מעלתו נ"י. דיש להצריך להניח מן הקמח סאה או חצי ויתלו המצומחים בקמח זה. או מתורת פדיון. והנה זה כמו שהביא המג"א בסי' ת"ל בשם מהרש"ל שהצריך שיאכל כל אחד מעט מקמח שלו קודם הפסח דאולי הי' שם חמץ. יתלו בזה שאכלו אמנם לפע"ד אין לזה שייכות לנידון זה דהנה לכאורה קשה לי על דברי הב"ח בסי' תנ"ג שכ' לחוש לדעת הסמ"ק. דקמח בקמח הוי יבש ביבש. וא"כ אם הי' בהם חטים מצומחים נהי דיש ששים. מ"מ ביבש ביבש. קי"ל בסימן תמ"ז סעי' ד' דחוזר וניעור ולכך יש לאפות הכל קודם הפסח. שע"י הלישה ואפי' נעשה לח בלח. וכן כ' כל האחרונים וגם הראשונים: ולכאורה קשה. אי לא סמכינן על הפוסקים דקמח הוא לח בלח. אלא חשבינן לי' ביבש ביבש. וקי"ל דאין בילה. וא"כ כמו שחששו לענין חלה. אי אמרינן אין בילה אם הי' השאור של פטור חיישינן דלמא כל החלה של פטור כמבואר בתה"ד סי' ק"ן וביו"ד סי' שכ"ד סעי' י"א ה"נ ניחוש. אולי יתרמי מלתא שבעיסה הנילושת לא יהא ס' נגד הקמח של איסור. וע"כ צריכין לסמוך על הביטול של קמח בקמח. ומה הועילו חכמים בתקנתן ונראה דאפילו למ"ד דקמח בקמח. חשיב יבש ביבש. מ"מ מודה דלא חיישינן דיתרמי דהאיסור יתפרד מן ההיתר ויתחבר בפ"ע ולענין זה וודאי יש בילה. והרי הוא בחזקתו כמו שהי' מעיקרא. איסור מובלל בהיתר עד שהי' ס' בהיתר נגד האיסור. כן הוא גם עתה וממקומו הוא מוכרע שהרי הרמב"ם הוא מן הסוברים דקמח בקמח כיבש ביבש. וכמ"ש בפי"ג מתרומות דין ד'. ואפי"ה פסק שם במתניתן דתרומות דאין המדומה אוסר אלא לפי חשבון. וכבר האריך להביא ראיות בס' מקור חיים. סי' תס"ז ס"קג וא"כ לפי"ז קשים דברי מהרש"ל הנ"ל וראיתי במק"ח שם דהקשה על המהרש"ל. ממתני' הנ"ל בפ"ה דתרומות. דאמרינן דאין המדמע אלא לפי חשבון אבל לא אמרי' דאפשר למתלי בי' וגם הוא נגד החוש: דנאמר דנתקבץ כל האיסור ביחד. דדווקא בחתיכה. או בטבעת וכוס שנפל אחד מהם ליה"ג. י"ל היינו האי דנפל אבל זה א"א לומר דנתקבץ יחד:

אמנם על המהרש"ל לא ק"מ. דכוונת המהרש"ל הוא לצאת מחששא אולי נתערב מכל כלי הטחינה. איזה פירור: או פרורי חמץ. והנך פרורים. א"א שיתפרדו בכל הקמח והם מונחי' על כורחך במקום אחד ולחשש כזה שפיר מהני. שיאכל מקצת ממנו. ואז יש ס"ס חדא אולי לא נתערב. ואת"ל נתערב בו. אולי בא הפירור לתוך הקמח שאכל קודם הפסח וכן סברת הראב"י. המובא במג"א. בסי' תס"ז ס"קד מיירי ג"כ בשמונחים החטים שבא עליהם המים במקום אחד ולא נתערבו ונתבלבלו. בכל הכרי בכה"ג אם נאכל מהם יש לתלות. אולי הי' מזדמן שזה שאכל הי' האיסור. אבל באיסור הנבלל. הוא נגד החוש ונגד הדין לומר דהאיסור היינו האי דנאכל ומלשון מעלתו נ"י משמע דמצד תורת פדיון אתי' עלה וזה אינו מובן. דאיך יפדה. דבר קודם שחל איסורו כדי שלא יחול איסורו ואפילו בפסח עצמו למאן דסובר דמהני פדיון היינו להתיר בהנאה ולא באכילה. ועכ"פ לא מצאתי טעם לזה. שיאכלו מן הקמח קודם פסח ואינו מעלה ואינו מוריד.

ועפ"י, מ"ש בכוונת מהרש"ל לא ידעתי מה הקשו עליו האחרונים. בסי' ת"ל: דקמח בקמח הוי לח בלח דעיקר החשש שלו: שמא נתערב בו פירור מקמח חמץ. וכבר מבואר בסי' תס"ו ס"קט במג"א דפירור בקמח מקרי יבש בלח. ואין בו ביטול כלל אלא א"כ אפאו קודם פסח ועפ"י מ"ש לא קשה. מה שהקשה במקו"ח על המהרש"ל הא במג"א תס"ז ס"קד מבואר. דלדידן לא מהני אם נאכל אחד מהן ולפענ"ד לא קשה דהתם וודאי הוא דנתערב חמץ אבל בגוונא דמהרש"ל הוא רק ספק. וא"כ איכא ג' ספיקות שמא לא הי' בו תערובות חמץ ואת"ל הי' שמא היינו האי דנאכל. ואת"ל שעדיין לא נאכל. דלמא זה שאוכל עתה. אינו האיסור. ובג' ספיקות קי"ל ביו"ד סי' ק"י סעי' ח' דלא בעי' שיאכל שנים שנים. ולכך א"ש דגם לדידן שייך תקנת מהרש"ל ומיושב נמי הא דבסי' תס"ו ס"ד בנתיבש הלחלוחית. שלא כ' תקנה זו. חדא כיון שע"י הניהול והריקוד נתפזר אם הי' בו חמץ. ולא יתקבץ במקום אחד ולא מהני שיאכל או שיפיל מקצת ממנו ותו כיון דשם יש בוודאי חמץ לא מהני לדידן שיאכל כקושית מקו"ח הנ"ל:

ולפי"ז בעכברים שאכלו ויש ספק אם יש שם לחלוחית שנתיבש: עיין במג"א סי' תס"ז ס"קט בשם הב"ח שאסר באכילה לפי הנ"ל יש מקום להקל. אם אוכל ממנו קודם הפסח. ונוטל ממנו מעט קודם הניהול והריקוד. דאז יש ג"כ ג' ספיקות וראיתי במכתב עלי שומר ציון. מכתב ט'. בשם הרב הגאון מוה' אברהם נ"י אבדק"ק שוואבאך שהקשה דנוקי הקמח על חזקתו והאריך בסברות בזה: ולפי ענ"ד לא קשה דכמו דלא אזלינן בדשיל"מ בתר רוב ה"נ לא אזלינן בתר חזקה ולכך החמיר הב"ח לענין אכילה והתיר בשהי' עכ"פ אם הוא ספק אם יש שם לחלוחית שנתיבש והשליכו קמח משם כנ"ל וגם כבר אפו קודם הפסח יש מקום להתיר והנה בגוף דין חטים שצמחו שהתיר בש"ע סי' תנ"ג אם יש ס' בהיתרא. הפר"ח פקפק וסובר לחוש למ"ד אפי' בלח חוזו"נ ותו משום מבטל איסור לכתחילה דהטו"ז כ' ביו"ד סי' קל"ז דדווקא היכא דא"א בענין אחר מהני אם אין כוונתו לבטל והכא אפשר לברור מתוכם המצומחים. ועיין בשעה"מ בפט"ו ממ"א דין כ"ה. הביא דתוס' פליגו על זה. דאפילו אין כוונתו לבטל אסור. והביא שם דדברי הר"ן סתרו אהדדי.

ולפענ"ד. לישב דלעולם באין מתכוין לבטל מותר, אלא כיון דוודאי נעשה. הוי כמו פסיק רישא. ולכך בעי' דווקא א"א בענין אחר. דהוי כמו לא אפשר ולא קא מכוין. אמנם כאן כ' הראבי' מטעם אחר לא חשיב מבטל איסור הואיל וקודם פסח עדיין היתר הוא אבל הפר"ח השיג ע"ז והכריח מהרשב"א דהואיל ודעתו לעשות כן לצורך פסח הוי כמבטל איסור. ואני אומר דתרווייהו צריכו דוודאי מטעם הטור לחודא. לא מהני כקושית הפר"ח מהטו"ז וע"כ צ"ל דכאן שאני. דדווקא היכא דהוא איסור: להי דאין כוונתו לבטל הדבר נעשה ממילא ופ"ר בכל מקום כמתכוין אבל כאן דעתה הוא היתר אלא דאנן נאסר לו. מצד דעתו וכוונתו שכוונתו לעשות כן לצורך פסח ע"ז שפיר אמרינן כיון דבכוונתו תליא מלתא. הא אין כוונתו לבטל ומותר מצד הכוונה. ומצד המעשה בלא"ה מותר משום דעדיין היתר הוא וא"ש לפי ענ"ד: ולפי"ז ועפ"י, הנ"ל. דחשיב כמו פ"ר. אמרתי לישב קושית השעה"מ הנ"ל על הר"ן הנ"ל דנהי דהר"ן התיר בא"מ לבטל. היינו לדידן דא"מ שרי אבל שם האי אליבא דרב. דסובר בעלמא א"מ כמתכוין יש לומר דה"ה הכא חיישינן. עכ"פ הדרינן לנידון שלנו. דאם הוכרחו ליקח חטים שצמחו והן מיעוטא דמיעוטא. ויש יותר מס' בהיתר שרי ואין נפ"מ בזה ליטול מהקמח. לאכול קודם הפסח. כן נראה לפענ"ד:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה