אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה רח

תשובה רז

שיל"ת יערגין יום ג' תמוז תר"ח:

החיים והשלום וכ"ט. להרב הגאון המפורסם מופ"ה עה"י פה"ח נ"י כש"ת מוה' יעקב עטלינגער נ"י. האבדק"ק אלטונא יע"א:

ראיתי בעלים לתרופה. מכתב מ"ח ומ"ט דברי הרב האבדק"ק אלטונא יע"א שהשיג על דברי אדמ"ו הגאון מוה' משה סופר זצל"הה. בדין גידולי חמץ. וביעורי איסורי הנאה. ולפיענ"ד דברי מרן זצ"ל הם נכונים בטעמם ונימוקם עמם וטרם אבוא להצדיק דבריו אברר גוף דין ביעורי איסורי הנאה והוא מתחלק לג' חלקים. חלק הא' הם הנקברין שנשנו במשנה סוף תמורה איסור הנאה שלהם ילפינן מקרא ושהן מהנקברין. כ' הרמב"ם בפיה"מ שהוא מדברי הקבלה. ולא מצינו בשום מקום שיש מצוה בקבורתן. ואפילו בעגלה ערופה שדרשו חכז"ל כריתות דף ו'. וערפו שם וכו' שם תהא קבורתו. ותו דאפשר ללמוד מגז"ש שם שם. מקבורת מת. דאיכא מצוה. אפי"ה מבואר מתוס' תמורה דף ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין. דס"ל דאין מצוה לקברו. ונהי שאין מצוה בקבורה מ"מ מחוייב לקברו ולא יניחם במקום התורפה. שלא יבואו בהם לידי תקלה ונראה דתקלה סברא דאורייתא הוא. ובכמה דוכתי אמרו. לא אמרה תורה שלח לתקלה וכן מוכח מדברי רש"י בע"ז דף נ"ב ע"א בד"ה מאי מזבח טעון גניזה פרש"י דהא אסור בהנאה מבואר כיון דאסור בהנאה. טעון גניזה:

ולפי"ז דברי התוס' בריש פסחים ד"ה אור וכו'. שכתבו בפשיטות דערלה וכ"כ ובב"ח. אין חיוב לבערם אפילו משום חשש אכילה תמוהים והיותר תימה שגם על ערלה וכה"כ כ' כן. והא מבואר סוף תמורה דאפילו לקוברן אסור משום חשש תקלה. שמא ימצאם אדם ויאכלם. ונראה דכוונת התוס'. דאין חיוב לבערם מיד. ולא חיישינן בזמן מיעוט לתקלה. כדקי"ל נמי ביו"ד סי' נ"ז. משא"כ בחמץ אבל בזמן מרובה. וודאי חיישינן לתקלה וחייב לקוברן והנה הרב דק"ק אלטונא נ"י כ' בפשיטות במכתב מ"ט. דהיכא דלא כתיב לא יאכל. רשאי להאכיל אה"נ לכלב של הפקר ומטעם זה התיר להשליך ערלה וכה"כ לכלב של הפקר. וזה תימה רבה הרי בערלה כתיב שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל: וכ"כ ילפינן מערלה. כמבואר ברש"י סוף תמורה אמנם גוף הסברא כ' גם במקור חיים. בסוסי' תמ"ח בפשיטות. וכן משמע מלשון הירושלמי ר"פ כל שעה דדווקא היכא דכתיב לא יאכל אסור להשליך לכלב של הפקר:

אמנם תמהני. איך כתבו בפשיטות כן. הא מבואר בהדיא בס' שערי דורא סי' פ"ה ופסקו בתורת חטאת סי' פ"ה סעי' ג' ובאו"ה כלל כ"א דין י"ב. דבב"ח אסור להשליך. לבהמות הפקר. והובא דבריהם בפ"ח סי' צ"ד ס"קי ובשאר אחרונים א"כ מבואר אע"ג דלא כתיב לא יאכל אסור ליהנות אמנם טעמא דמלתא או דס"ל דיש מצוה בקבורה וילפינן כל איסורי הנאה מע"ע. וע"ע ילפינן ממת ופליג אדברי התוס' סוף תמורה הנ"ל ויותר נכון לומר דס"ל כמ"ש הלח"מ בפ"ב מה' שחיטה. דין א' בסוף דבריו דקי"ל כהאי מרבנן דיליף בפסחים דף כ"ד כל איסור הנאה מובשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ועל כל איסורי הנאה כתיב לא יאכל וא"ש אפילו לפי פשטות לשון הירושלמי או דס"ל כמ"ש הכה"ג ביו"ד סי' ק"ט בשם התשב"ץ והובא בס' באר יעקב דף מ"ג ע"א. דזה ג"כ חשוב הנאה. או טובת הנאה. אם יכול להנות כלב של הפקר. וכן באמת משמע בפשטות הלשון. הנאמר בפסחים דף כ"ב אי אתה רשאי להשליך לכלב כל איסורין שבתורה משמע אפילו לכלב של הפקר:

וזה נראה דעת הרמב"ם. והר"ן בנדרים דף מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע וכו' והב"י ביו"ד סי' רי"ו והובא בש"ך סי' רכ"ג ס"קד והקשה על הר"ן הא אין מחזיקין לו טובה ולי בלא"ה הי' דברי הר"ן קשים. הרי אין כוונתי ואין רצונו שיחזיקו לו טובה והוי דבר שא"מ ושרי כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ב בד"ה ואבמה"ח וכו'. וכ"ת דהוי פס"ר. הא הר"ן כ' בסוגיא דריחא מלתא דבהנאה לא שייך פס"ר וא"כ יהא מותר שיתן לבניו או לאחיו. דבר שאסר לו אביו בהנאה אמנם אי ס"ל כהתשב"ץ הנ"ל א"ש. דזהו עצמו מה שמהנה לאחר חשוב טובת הנאה והוכרח הרמב"ם והר"ן לפרש: דאינו נותן אותו לאחרים אלא מראה מקום להם. והוי כמפקירו ומיושב קושית הב"י עכ"פ מבואר לפי הנ"ל הסכמת הפוסקים האחרונים דכל איסור הנאה. אסור להשליך לכלב של הפקר. וכ"כ הגאון מרן בחת"ס סי' של"ו בפשיטות:

חלק הב' הוא ערלה וכה"כ שמנה סוף תמורה בהדי הנשרפין וכ' הרב דק"ק אלטונא נ"י במכתב הנ"ל בפשיטות. דאין חיוב לשורפן ובאמת שכ"כ ג"כ מרן בחת"ס סי' רפ"ו בד"ה והנה וכו' וכן מבואר בתוס' ריש פסחים ד"ה אור וכו' שהבאתי לעיל דאין מצוה לבער ערלה וכ"כ. וכן כ' הריטב"א בסוכה דף ל"ה ע"א ד"ה והנכון וכו'. דערלה אין חיוב בשרפה אבל הוא עומד לשרפה. ויש להביא ראי' לזה. גם מדברי תוס' פסחים דף כ"ו ע"ב ד"ה בין וכו' שהוכיחו מהא דאסור לנטוע ערלה לכתחילה. דזוז"ג אסור לכתחילה. וקשה מנ"ל. התם שאני דערלה מהנשרפים. וכל הנשרפי' לא יקברו ולכך אסור לכתחילה. וע"כ או דתוס' ס"ל כדעת מרן זצ"ל שיתבאר לקמן בחלק הג' או כנ"ל דערלה אין מצוה בשריפה: ונהי דחייב לבער. כדי שלא יבואו לתקלה. גם ע"י זריעה בזמן מועט ירקב ובזה מיושב נמי. מה שתמהו בס' באר יעקב דף כ"ב ע"א בד"ה ומאי וכו' ובפ"י בפסחים בדף כ"ב ע"ב בד"ה מנין שלא יצבע וכו'. דאיך אפשר למילף ערלה מכה"כ לפימ"ש רתויו"ט סוף תמורה דלית לן היקש ע"ז אלא במה מצינו ילפינן ורשיא מאי לכלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה ואסור שלא כדה"נ אמנם להנ"ל לא חומרא ילפי' אלא קולא ילפינן. דהוא מהנשרפין ולא שמחוייב דווקא לשורפו אלא שרשאי לשורפן ועפרן מותר.

ועפי"ז מיושב נמי קושית הפר"ח באהע"ז רס"י קכ"ד. שהקשה לפי דעת המפרשים דס"ל להרמב"ם כל העומד לשרוף כשרוף דמי אמאי פסק סוף פ"א מטומאת אוכלין. דערלה וכ"כ מטמאין טומאת אוכלין. הא כעפרא בעלמא נינהו כקושית הש"ס במנחות דף ק"ב ע"ב. על נותר ולהנ"ל א"ש. דע"כ לא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף. אלא היכא דיש מצוה בשריפה משא"כ בערלה וכ"כ כל הנ"ל הבאתי לראי' דערלה וכ"כ. אין מצותן בשריפה אלא דרשאי לשורפן ועומדים לשריפה. כדי ליהנות בעפרן אמנם מתוס' תמורה דף ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין וכו' מבואר דערלה מצותו בשריפה. ובתוס' חולין דף קט"ו ע"א ד"ה פן תוקדש כ' בהדיא דכ"כ מצותן בשריפה וכן מבואר ביתר ביאור שם דף קט"ו ע"ב ד"ה כ"כ יוכיחו כ' דערלה וכה"כ הוי חומרא אצלם שהן בשריפה: וכ"כ תוס' בסוכה דף ל"ה ע"א ד"ה דערלה. וכ"כ מצותן בשריפה. וא"כ דברי התוס' סותרין אהדדי בזה:

ולכאורה קשה לפי דעת התוס' בחולין הנ"ל דמצוה לשרוף ערלה. א"כ הנהנה מן הערלה. שלא כדה"נ נהי דמצד הנאה לית בי' איסור דאורייתא מ"מ אם הנאה הוא. באופן שעי"ז נתבטל מצות שריפה. הרי ההנאה אסור מה"ת שלא לבטל מצות שריפה. א"כ קשיא בפסחים דף כ"ה ע"ב דרבינא שייף לברתי' בגוהרקי דערלה ולפום לישנא בתרא שם מיירי בחולה שאב"ס וכיון שכן איך ביטל מ"ע דאורייתא שלא במקום סכנה ואפשר דבזה פליגו הני תרי לישנא דלכך ס"ל לל"ק דהוי חולה שיב"ס. דאל"כ נהי דשלא כדה"נ שרי מה"ת. מ"מ לא הוי רשאי לבטל מצות עשה דשריפה ול"ב סובר דערלה אין מצוה בשריפתה. כדלעיל ובזה יתיישבו דברי התוס' הסותרין אהדדי כיון דבש"ס פליגו בי' גם התוס' ביארו על ב' האופנים. ולפי האמור דלישנא פליגו בי' אי קי"ל בעלמא כל"ב ה"נ קיי"ל דערלה וכה"כ אין מצוותן בשריפה. ומ"מ חיוב לשורפן. שלא לבוא בהן לידי תקלה:

אמנם כל זה בערלה בא"י אבל בח"ל יש ראי' מבוארת. דאין בו חיוב שריפה. שהרי אמרו בקידושין דף ל"ט ע"א: ספק לי ואנא איכול והיינו בוודאי. באופן שאין חברו. מחזיק לן טובה ולפי דעת התשב"ץ. המבואר בחלק הא' מיירי שאינו נותן לו ממש. שזה ג"כ חשיב הנאה. ולהנותן הוא וודאי ערלה. ואסור בהנאה אפילו בח"ל וכן הקשה בש"ש שמעתתא א' פ"ב. וע"כ דמיירי שאינו נותן לו ממש. אלא מפקיר וזורק ומטעם זה קשים לי דברי מג"א בסי' תרמ"ט ס"קכ שכ' דמקרי לכם. הואיל ורשאי לספק לחברו וקשה הא באופן שנהנה ממנו. בוודאי אסור וצ"ע. עכ"פ קשה איך הוא רשאי לספק. הא מבטל מצות שריפה וע"כ דאין כאן מצות שריפה. וכן מוכח. מדאמרינן בברכות דף ל"ז ע"א. צלף של ערלה בח"ל זורק את האביונות וכו' דקשה איך יזרוק הא מהנשרפין הוא וע"כ בח"ל שאני ותימה על מרן זצ"ל בחת"ס סי' רפ"ו דהביא ראי' מרבותיו דאין מצוה בשריפה ולא עלה על דעתו לחלק בין א"י לח"ל. ונראה דזה באמת כוונתו: בשלמא אם אין מצוה. רק משום תקלה, א"כ יש סברא לחלק. דבח"ל דספק מותר והמוצאו ואוכלו לא קעביד איסורא ולא שייך תקלה לכך בח"ל א"צ לשרפו ורשאי להניחו במקום הפקר אבל אם נימא דיש מצוה בשריפתו. אין לחלק בין א"י לח"ל. אפילו למ"ד דרבנן וכ"ש לדידן דערלה בח"ל הלכה. והכי מסתבר:

ועפי"ז מכל הראיות הנ"ל וגם מרבינא דלעיל הוי ראי' דאפילו בא"י אין מצוה בשריפה ועפ"י האמור יש לישב קושית הב"ה ביו"ד סי' רצ"ד דלמה לא פסק בטוש"ע בערלה דישרף ובכלאים כ' דשורפין והנ"ל י"ל דהרי הבאתי ראי' מצלף. ושם בברכות כ' הרי"ף סתם. צלף של ערלה זורק האביונות ותמוה עליו וביאר יפה בצל"ח שם דס"ל ערלה בזה"ז אפילו בא"י הוי רק מדרבנן כמו בח"ל דכל מקום דכתיב כי תבאו היינו ביאת כולכם לדעת הרמב"ם ספ"א דתרומות ולפי"ז כלאים בא"י דאורייתא וערלה אפילו בא"י דינו כמו בח"ל וא"צ שריפה. ומותר לזרוק ומ"מ ערלה וודאי. אסור בהנאה. ואסור אפילו להשליך לכלב של הפקר כאשר ביארנו בחלק הא' ותרומה טמאה שנשנה במשנה בתמורה שם בהדי הנשרפין עיין ברש"י ותוס' בשבת דף כ"ה. ע"א פלוגתא אם מצותו בשריפה:

החלק הג' הם הנשרפין שנמנו במשנה סוף תמורה. כגון נותר ופיגול וטמא וכל שפסולו בקודש. וחמץ לר"י. מהם מבואר בקרא דמצותן בשריפה ומהם אמרינין בפסחים דף פ"ב ע"ב דהלממ"ס הוא ומבואר בפסחים דף כ"ז ע"ב דביעור דשריפה עדיף משאר ביעורים דבשרפה מכלה הדבר לגמרי ולכך כל הנשרפים לא יקברו ולא ישחק אותם ויזורם לרוח ואפילו אם מאכילן לכלב מבטל מצות ביעור שריפה כמבואר בתוס' ביצה דף כ"ז ע"ב בד ה ועל וכו' וברמב"ן וברשב"א ר"פ מפנין ומ"ש רש"י והרע"ב בסוף תמורה. דכל הנשרפין לא יקברו הוא רק משום חשש שמא ימצאם אדם ויאכלם יפה כ' הרב אבדק"ק אלטונא נ"י דכתבו כן משום דקאי נמי על ערלה וכה"כ. ובאלו אין מצוה בשריפתן ואפי"ה לא יקברו משום חשש ואפילו משקין דנותר דכיוצא בו טעוני' שריפה כמ"ש רמב"ם בפי"ב מפסולי המוקדשין דין ו' וממילא לר"י דיליף חמץ מנותר אפילו משקין טעונים שריפה. והא דתנן משקין בקבורה היינו משקין דערלה וכה"כ דווקא וכמ"ש נמי הרב דק"ק אלטונא נ"י הואיל ואין מצוה בשריפה. רק משום תקלה. ובמשקין אם קוברו אין כאן חשש וכל זה נראה הסכמת רוב הראשונים.

אמנם אדמ"ו הגאון מהרמ"ס זצל"הה. כ' בתשובה אחת הנדפסת בעלי שומר ציון מכתב מ"ח. נהי דחזיתי מדעתי' דגם הוא סובר כתוס' ורמב"ן ורשב"א הנ"ל. דשריפה דווקא. מכל מקום כ' דאיכ"ל דרש"י והרע"ב ס"ל דשריפה לאו דווקא אלא צריך ביעור: בדבר שמכלה אותו עד שיתמקמק ונעשה עפר ולפי"ז גם קבורה אם נעשה עפר סגי. ולכך פרש"י הא דלא יקברו הוא משום תקלה ולפי"ז אפילו בנשרפין רשאי להאכיל לכלב וזה ביעורן וזה דעת רש"י בביצה דף כ"ז ע"ב וע"ז הקשה הרב דק"ק אלטונא נ"י איך אמר רע"ק בפסחים דף ה' מצינו להבערה שהוא אב מלאכה. ומזה הוכיח הש"ס דאין ביעור חמץ אלא שריפה. וקשה הרי אכתי יכול להאכיל החמץ לבהמת הפקר לפי שיטת רש"י שפירש כן למ"ד השבתה בכל דבר שמשבית אותו ולפענ"ד אי משום הא לא ארי'. דהרי אנן לרש"י קיימינן ורש"י ס"ל בביצה דף כ"ז. דרחמנא אחשבה להבערה ואפילו לכלב אסור להאכיל וכבר הקשה הפ"י בפסחים שם דאפי' אי השבתתו בכ"ד נימא רחמנא אחשבי' וביאר יפה. דאם השבתתו בכ"ד ל"ש רחמנא אחשבי' כיון דרשאי לעשות כל מה שירצה אבל אי ס"ל דביעור חמץ רק שריפה אפילו להאכיל לכלב אסור דרחמנא אחשבי' כמבואר להדיא ברש"י ביצה דף כ"ז ובלא"ה נמי לא קשה. כיון דר"י יליף מק"ו. או מבנין אב דתשביתו היינו שריפה וא"כ דלרש"י הה"ד אכילה לכלב מ"מ ע"כ קרא דתשביתו מיירי נמי בשריפה. וא"כ מצינו להבערה שהוא אב מלאכה:

אך אמנם לפענ"ד הדבר תמוה נהי דסברא גדולה הסביר לן מרן זצ"ל כיון דמכלה אותו עד שנעשה עפר. מה לי ע"י אש או ע"י דבר אחר מ"מ בהדי כבשי' דרחמנא למה לן. הרי אמרו בפסחי' דף ע"ה סע"א. דכל מקום דכתיב באש ישרף בעינן דווקא שריפה: בדבר הבא מן האש ואסור לשרוף באבר מעיקרו. וכ"ש בקבורה. ובפסחי' דף פ"ב ע"ב אמרינן בהדיא דלא סגי בקדשים הנפסלין בקבורה ולפי לשון רש"י שם ד"ה דסגי יש לישב ותו דהרי ביעור נותר בעינן דווקא ביום. וגם חמץ ילפינן מני' לענין לילה כדאיתא באו"ח רסי' תמ"ה. וע"י קבורה הביעור והכילוי נעשה גם בלילה ומי יודע אימתי מתחיל הכליון ובירושלמי ר"פ במה מדליקין משמע אפילו מבעיר אותו מבעו"י והולך ושורף ביו"ט או בלילה אסור ואיך אפשר בקבורה ולכך נראה דס"ל למרן אליבא דרש"י והרע"ב כדעת הרב"י ביו"ד סי' רס"ב דאע"ג דממעטינן מילה בלילה מ"מ בדיעבד כשר אפילו בלילה, וה"ה הכא דכתיב ביום השלישי באש ישרף כשם דשלישי אינו לעכוב. ואפילו ברביעי קיים המצוה. וה"נ ביום. והה"נ באש ישרף. אינו לעיכוב אלא למצוה מן המובחר כדי למהר לשרפו וכילוי שלו ואהני קרא. ואהני סברא דבדיעבד אפילו ע"י קבורה נעשה עפר מהני וממילא אם אין לו עצים כדיעבד דמי ואפילו לכתחילה הו"א שיקבר. ואסרו חכמים מטעם תקלה. כן נראה לפענ"ד בכוונת מרן זצ"ל דרק בדיעבד קאמר ומצוה מן המובחר בשריפה וקרא דתשביתו בוודאי מיירי במצוה מן המובחר ושפיר קאמר רע"ק מצינו להבערה וכו':

וכבר אמרתי שגם מרן מודה שהסכמת הפוסקים הראשונים דהנך דמצוותן בשריפה בעינן דווקא שריפה ובאמת תמהני ע"ז דהרי אשרה דכתיב בה קרא בהדיא שריפה ותנינן נמי סוף תמורה כל הנשרפין. עפרן מותר חוץ מאפר אשרה וכו' וא"כ הרי מבואר דאשרה מן הנשרפין. ומבואר בפסחים דף כ"ז ע"ב: דשוחק וזורה לרוח גרע משריפה והיכא דבעינן שריפה אסור לשוחקן ולכך הקשו חכמים שם לר"י לא מצא עצים לשורפן יהא יושב ובטל. וא"כ איך פסק הרמב"ם בפ"ח דין ו' ובטוש"ע יו"ד סי' קמ"ו סעי' י"ד. דע"ז ומשמשיה שוחק וזורה לרוח וצע"ג. ודעת התוס' והרשב"א המובא במל"מ שם א"ש דס"ל דקודם שחיקה צריך שרפה אמנם להטוש"ע קשה. והנה התוס' ביבמות דף ק"ג ע"ב בד"ה סנדל וכו', כ' דע"ז דישראל לא הוי מהנשרפין אלא מהניגנזין והנקברים. ובזה מיושבים דברי התוס' בפסחים דף כ"ז ע"ב ד"ה חוץ מעצי וכו'. שהקשו דלהוי האפר כע"ז שנשתברה מאלי'. ותמה עליהם במגיני שלמה שזה קושית הש"ס ר"פ כל הצלמים על כמה משניות ומשני דלמא מגבה לה. והוי ע"ז של ישראל ולית לה ביטול ומאי קושיא ולהנ"ל א"ש דאי הוי ע"ז דישראל. הוא מהנקברין ואז אפרה מה"ד אסור. וברייתא משמע דאע"ג שהוא מהנשרפין אפי"ה אפרה אסור. ושפיר הקשו התוס':

ועתה אבוא לבאר דין עפרן דכל הנשרפין. אפרן מותר. וכל הנקברין עפרן אסור. ובתוס' תמורה דף ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין וכו' מבואר דהנקברין עפרן אסור מה"ת והחק יעקב בסי' תמ"ה או' ח' כ'. בפשיטות דאסור רק מדרבנן והפנ"י בפסחי' דף כ"ז ע"ב ד"ה פסקא ר"י וכו'. ושם בד"ה חמץ שישנו וכו' לא ברירא לי' ואומר דיעות לכאן ולכאן. ולפענ"ד מהא דאמרו חכמים כל הנקברין לא ישרפו. וחששו שמא יבוא ליהנות מעפרן. מוכח דעפר אסור מה"ת. דאל"כ הו גזלג"ז וגם מהא דפריך סוף תמורה. ממוראה ונוצה דיצאו מידי מעילה מאי לאו דמותרין. ומאי קושיא. הא אין שבות ואיסור דרבנן במקדש מזה נראה ראי' דעפר הנקברין אסור מה"ת לכל הפחות לת"ק. דס"ל כל הנקברין לא ישרפו והטעם כתבו התוס' בתמורה שם. דבנקברין אין מצוה בביעורן משא"כ בנשרפים ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ולכאורה קשה על התוס' לפי"ז מאי פריך שם בתמורה מבשר המת הא בשר המת מצותו בקבורה ונעשה מצותו. ולכך עפרו מותר. ונראה דקושית הש"ס דהרי מת ילפינן שם שם מע"ע. ובעגלה ערופה ילפינן בפסחים דף כ"ו ע"א דאפילו נעשה מצותו נשאר באיסורו:

ולכאורה עדיין קשה. בערלה וכ"כ לפי מה שהוכחנו לעיל. דאין מצוה בשרפה א"כ למה עפרן שרי ונראה דשם בלא"ה א"ש. דהרי אפקי' איסורו בלשון פן תוקד אש ולאחר שריפה לא כתיב בי' איסור בשלמא בעלמא. דכתיב איסור לא יאכל וכולל גם הנאה ואפשר דגם אפרן אסור. הוכרחו התוס' לומר הטעם משום דנעשה מצותו ועדיין קשה איך אפשר לומר דגם אפרו אסור הא הוי שלא כדה"נ ושרי ונראה כיון דאמר הכ' לא יאכל ובכלל לשון זה גם ההנאה. א"כ אסור ליהנות ממנו מכל חילוקיו ומכל יסודותיו גם מחלק העפריות שבה. ושלא כדה"נ דשרי. דווקא אם הוא שלא כדה"נ לכל חילוקיו אבל אם נהנה מאפרו. כדרך הנאה שנהנין מעפר זה לא מקרי שלא כדה"נ וכל זה אם אין מצות ביעור אבל אם כ' רחמנא מצות ביעור ואין לך דבר שנעשה מצותו ואסור א"כ בכה"ג העפר שרי וע"כ בכלל לא יאכל. אין העפר בכלל. ולכך אפילו אם נשרף באופן שלא קיים המצוה אפי"ה העפר שרי. ובזה נדחין דברי המקו"ח בסי' תל"א ד"ה לכן וכו' וכן בסוסי' תמ"ג. דס"ל דאם נעשה עפר. באופן דלא קיים המצוה. אין עפרו מותר. והרב דק"ק אלטונא נ"י הביא ראי' מאגוז של ערלה מהירושלמי דאפילו אם נקבר אפרן שרי וכן מוכח סוף תמורה. דאפילו נשרף ממילא אפרן שרי אע"ג דלא נעשה מצותו. דהרי מוקמי' ברייתא דכל הנשרפין אפרן מותר. בנשרף ממילא וא"כ קשיא לדברי התוס' הנ"ל. אלא וודאי כדפרישית דע"י מצוות ביעור מוכח דעל העפר לא נאמר איסור הנאה. כן נראה לפענ"ד:

ועדיין צריך לבאר דברי התוס' הנ"ל. דלדבריהם גבי חמץ לרבנן דס"ל שוחק וזורה לרוח ומצוה בביעור א"כ יהא עפרן מותר משום דנעשה מצותו והרמב"ם והטוש"ע בסי' תמ"ה פסקו שעפרן אסור והמקו"ח בסי' תמ"ה. ר"ל באמת להתוס' עפרן מותר. ולפענ"ד לר"י דילפינין מנותר צריך חמץ שרפה משום איסור הנאה כמו נותר אפילו אם לא עבר עליו ואינו שלו ולית בי' מצות תשביתו. ולכך כיון דמכח איסורו צריך ביעור. שפיר מקרי נעשה מצותו אבל לרבנן דלא ילפינן מנותר אלא שצריך ביעור מכח ב"י ותשביתו. והיינו דווקא אם לא ביטול דהחמץ שלו. וכ"כ המקו"ח בסי' תל"א בד"ה לכן וכו' אבל אם ביטל או חמץ של אחרים א"צ לשחוק ולזרות לרוח אלא לקבור ככל הנקברין. וא"ס נהי אם הוא שלו צריך לבערו ולהשביתו. מ"מ אין זה נעשה מצותו דלאו מצוה גרם. אלא הבעלים גורמים. ומצוה שלהם מצדם הוא. ולכך א"ש דפסק הרמב"ם. דלרבנן עפרן אסור ולעולם דגם הרמב"ם ס"ל כדברי התוס' הנ"ל. הארכתי בדברי התוס' הנ"ל. שצריכים ביאור גדול. כי הם עמוקים:

והואיל ובאתי לדברי הנ"ל אמינא. מה שנ"ל לישב קושית המג"א רס"י תמ"ה מה שהקשה על הרמב"ם דכיון דפסק דעפרן אסור. איך כ' דרשאי לשורפו. הא כל הנקברין לא ישרפו והנראה לפענ"ד. דהרי הטעם שע"י השרפה יטעו העולם דאפרן מותר וזה שייך בנקברין דעלמא דאין בהם מצות ביעור רק משום תקלה וא"כ השרפו ע"כ טעמו. דלא ליתי לידי תקלה. וקשה. הא אכתי יבוא לידי תקלה בעפר ואם דעתו לקבור העפר למה לי' שריפה. הרי יכול לקבור מיד והשריפה הוא לחנם וע"כ מוכח ממעשיו דרצונו ליהנות מעפרו ולכך אינו שרפו אבל בחמץ. נהי דלרבנן הוא מהנקברין מ"מ השתא שהוא חמץ שלו. ולא ביטלו. מצוה עליו לבערו משום מ"ע דתשביתו. ולכך אם שרפו ש"ד. ותבוא עליו ברכה. שמיהר וזירז עצמו במצוה ואין ראי' משריפתו שרוצה ליהנות מעפרו דאיכא למימר דרוצה לקבור האפר ואין לו' א"כ יקבור החמץ. שזה אסור דצריך לשרפו מכח מצות תשביתו ומה לי אם שחקו וזורה לרוח. או שרפו. לכך שפיר פסק הרמב"ם דרשאי לשרפו ואעפי"כ האפר אסור בהנאה ודווקא שאר הנקברי' הוא דלא ישרפו מטעם הנ"ל אבל חמץ אף דהוא מן הנקברים מצד עצמו אבל צריך ביעור מצד תשביתו. והביעור הוא. או שחיקה. או שריפה וא"ש:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה