מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה רד
בעזהי"ת חוסט יום ד' פקודי תרל"ו לפ"ק:
את חג המצות יחוג בדיצות תלמידי הרב הגדול המופלג בתורה וביראה. כש"ת מוה' זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק האלאש יע"א.
מכתבך קבלתי ועל מה שחקר מעכ"ת נ"י בהא דקי"ל באו"ח סי' תמ"ד. בערב פסח שחל להיות בשבת. ונשאר בשבת בשחרית עוד חמץ יתנהו לנכרי במתנה. הלוא טוב הי' להפקיר: דהפקר אין בו איסור כל כך כמו במתנה כמבואר במג"א סי' י"ג. ולפענ"ד גוף הדין ליתן לנכרי. בח"י ובא"ר כתבו באם שכח למכור חמצו קודם השבת יתן החדר. עם החמץ שמונח שם. במתנה לגוי וגם המפתח. והח"י כ'. דאפשר להתיר ג"כ. למכור בשבת והעתיקו הדבר הזה במקצת אחרונים. והח"י הביא ראי' לזה. מעירובין דף ס"ו מתוס' ד"ה יפה וכו' דמותר לשכור רשות עכו"ם בשבת. ולא הוי כמו"מ לפי שאין עושין. אלא להתיר טלטול ובאמת גוף דברי התוס' וכ"ש ראיות הח"י צ"ע לי טובא דהרי בעירובין דף ע"ג פליגו ב"ש וב"ה אי רשאין לבטל רשות בשבת ומפרש התם בגמרא. דב"ש דאוסרין. משום דסוברין. דהוי מקנה רשותו. וב"ה סובר דמותר משום דהוי רק סילוק רשות ומזה מביא המג"א בסי' שנ"ו ס"קטו ראי' דאסור ליתן מתנה. להקנות לחברו. אפילו בלא קניץ סודור דב"ה מתירין רק משום דהוי רק סילוק רשות אבל כל היכא דהוי מקנה רשות. גם לב"ה אסור וא"כ האיך כתבו התוס' דהואיל דלא הוי רק להתיר טלטול שרי:
ובדברי התוס' עצמן אפשר לדחוק קצת דכוונתם. כיון דלא הוי רק כדי להתיר טלטול לא הוי רק סילוק רשות אבל הא דהח"י מביא ראי' מהתם דמותר להקנות לו היכא דהוי רק כדי להנצל מן האיסור זהו דבר תמוה ואפשר דכוונתו כיון דקי"ל בש"ע. דמותר ליתן לגוי חמץ הנשאר בשבת בשחרית. ומהתם מעירובין הוכיח המג"א לעיל. דמתנה הוי כמקח וקנין וממילא כמו דמותר ליתן במתנה כדי לסלק מאיסור. ה"ה דמותר למכור. אלא שגם דמיון זה קשה. חדא במתנה וודאי ליכא עיקר חשש. שאסרו חכמים מקח וממכר. משום שמא יכתוב. ובמתנה לא שייך טעם זה. אלא משום לא פלוג אסרו כל הקנינים. והמג"א בסי' תמ"ז ס"קה. הביא דדבר שהוא משום לא פלוג. לא חמיר כל כך. כמו גוף האיסור ויש להקל גבי' טפי וכן הוא באמת במג"א סי' שנ"ו: התירו לצורך שבת. בשעת הדחק מתנה אבל מכירה לא מצינו שיתירו. וא"כ ליכא להביא ראי' ממתנה. ועדיין עמדה הקושיא הנ"ל. ונהי דהכא. גבי חמץ איכא צורך טפי מהא דעירובין. דהא איכא חשש. דלמא אתא למיכל מיני'. או שיעבור על בל יראה מ"מ לא מצינו התירא דשכירות. או מכירה משום חשש שלא יבוא לידי איסור:
ועוד יש לחלק בין מתנה למכירה ושכירות. דנהי דהרמב"ם סוף הלכות מכירה. כ' המוכר או הנותן בשבת מלקין אותו וכו', ומשמע משם דנתינה שוה למכירה מ"מ נראה. דדבר מאכל או כיוצא בזה דדרך ליתן בלי מחיר תשלומין. ולא דמי כלל למכירה. בכה"ג נראה. דלכ"ע זה לא הוי בכלל איסור מכירה דדווקא דבר גדול דאין דרכו להנתן אלא במחיר זה איכ"ל דדמי למקח וממכר ומהרמב"ם הנ"ל משמע גם כן. דעיקר האיסור: הוא רק על הנותן. דגם במו"מ נראה דנהי דשניהם עוברים מ"מ עיקר האיסור על המוכר. דגבי' שייך טפי חשש שמא יכתוב ומטעם הזה. אין אני מבין דברי המקנה. באהע"ז סי' מ"ה. שכ' דעל הנותן אין איסור ואפשר לומר דלפעמים אין על הנותן איסור. דהנה כבר כ' הפר"ח בסי' תמ"ד דביטול בשבת אין אסור. משא"כ להפקיר וכו'. והסברא הוא דהביטול אינו אלא כיאוש דמסלק רשותו. כמ"ש מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל חיו"ד סי' שי"ז. דגבי יאוש רק מסלק רשותו. ויכול לחזור בו. משא"כ בהפקר עיי"ש. וגם הביטול הוא מסלק ממנו החמץ:
ובזה. אני מבין דברי הרע"ב ריש פסחים. שכ' דאור לי"ד בודקים. שלא יעבור על בל יראה. דלמא יחזור מביטולו והיינו מטעם הנ"ל דהביטול הוא רק כיאוש אלא שאני תמה כיון שהביטול אינו רק יאוש א"כ למה אמרינין. מדאורייתא בביטול בעלמא סגי נימא הואיל ואי בעי חוזר דהרי המג"א בסי' תמ"א הביא דברי הר"ן בסוגי' דהרהינו דלא אמרי' הואיל ואי בעי פריק. משום דמחוסר ממון. משמע גבי חמץ דלא מחוסר ממון שפיר אמרינין הואיל. ולא ס"ל כתי' הא' בתוס' דגבי חמץ ל"א הואיל. בסוגיא דהואיל וצ"ע:
עכ"פ מוכח דסילוק מותר והרשב"ם כ' בב"ב דף קל"ח דהנותן מתנה ע"י אחר והלה אינו רוצה לקבל כל המחזיק בו זכה. היינו ג"כ מטעם זה. ומה שהקשה התוס' על הרשב"ם מבואר ברא"ש פרק הגוזל בתרא סי' כ"א לישב ובגמרא ר"פ מי שהחשיך נראה דהמוצא מציאה בשבת רשאי לזכות בה אע"ג דקונה הדבר וא"כ משכחת לה. מתנה ע"י אחר דמותר עפ"י פי' הרשב"ם ובזה יש לישב הקושיא מסבלונות הנ"ל. דשם משלח ע"י אחר ולפי סברא זו נ"ל דע"פ שחל בשבת דצריכין ליתן החמץ הנשאר לגוי דטוב ליתן לו ע"י אחר אלא דבחול ממילא מסלק עצמו ולפי"ז אפשר לישב דין דח"י הנ"ל. עפ"י מ"ש מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחלק יו"ד סי' ש"י שהקשה על מכירת חמץ שלנו דלכאורה אינו מועיל כלל. מפני שהגוי אינו מכוון לקנות וכ' שם דהקושיא מעיקרא ליתא דמה לי אם דעת הגוי לקנות או לא אנן לא בעינין אלא להוציא מרשותינו. דמכירת בכור. בעינין שיזכה הגוי בבהמה. אבל בחמץ. כל שיצא מרשותו של ישראל אינו עובר עליו. והרי הישראל הוציאו מרשותו באמת ואם ירצה הגוי ליקח לו. לא ימחה בידו וא"כ מאי איכפת לן בזה שאין דעתו של גוי לקנות עיי"ש:
א"כ גם במכירת חמץ סגי בסילוק וכבר אמרנו דסילוק שרי דהוי רק כמבריח ארי בעלמא וא"כ שפיר כ' הח"י ראי' מהתם. כמו דאמרינין התם. הואיל והוי רק סילוק רשות מותר אפילו ע"י שכירות ה"ה הכא א"כ גם בחקירות מעלתו ני'. דבין במתנה ובין בשכירות ובין בהפקר גבי חמץ. דהוי רק סילוק רשות בעלמא זה מותר אפילו בשבת ויו"ט כדלעיל אלא שבאמת מרן הגאון זצ"ל עצמו כ' שם שאין לסמוך על תירוצו ומשמע דלא ברור לי' כולי האי א"כ עדיין יש לכאורה לחקור. אם רשאין להפקיר. כדברי מעלתו אלא דממ"נ דאי אמרינין. דהפקר אסור משום דהוי כמקנה לחברו וכמ"ש הפר"ח וכבר הביא גם מעלתו דגם בשעה"מ פ"ח מהלכות לולב הביא בשם הרשב"א והריטב"א דהפקר אסור. ובמאירי ר"פ מפנין כתב דמותר מ"מ לפי הנראה מרוב הפוסקים דאסור וא"כ אין נפ"מ בין מתנה להפקר. אלא שאני אמרתי עוד לפי מה שביארתי דהיכא דהוי רק סילוק בעלמא. כגון ביאוש לכ"ע מותר בשבת ויו"ט וכן בביטול חמץ והפקר דאסור משום הפקר כקנין דמקנה אותו דבר לעלמא. דלא כקצוה"ח וכמו שהשיג עליו מרן בחיו"ד סי' שט"ו:
והטעם דהוי קנין כ' הרמב"ם משום דהוי כנדר וביארתי במקום אחר (לעיל תשובה קצ"ה) דהפקר הוי בין לעניים בין לעשירים והאומר אתן לעני הוי כנדר זהו טעמו של הרמב"ם: וכן נראה מלשון הגמרא. בב"ב דף קמ"ח. וברשב"ם יעויין שם וא"ה בחמץ דמפקיר בשבת. דאין לעני ישראל זכות בו איכ"ל דלא הוה כנדר והוי רק סילוק בעלמא וממילא אפשר דלכ"ע גם בהפקר אין בו איסור קנין ובלא"ה נראה לי טעמא דהסוברים דהפקר לית בי' איסור בשבת ויו"ט משום דמסתמא אין דעתו אלא לסלק עצמו ואינו רוצה דווקא שיקנו אחרים והוי כדבר שא"מ. על הקנין לאחרים. ובפרט דבר שאפשר שיאכלום בהמות ולא הו: פ"ר הקנין שיקנו אחרים וא"כ איכ"ל דדווקא למ"ד דבר שא"מ אסור הוי אסור להפקיר בשבת ועכ"פ בחמץ. איכ"ל דלכ"ע לדידן לית בי' איסור. דאינו מתכוין להקנות לאחרים דבשלמא במפקיר חפ' הראוי. איכ"ל כמ"ש הרשב"ם בב"ב הנ"ל דדעתן לאקנויי משא"כ בחמץ הוי כדבר שאינו מתכוין וגם לא אפשר ולא קא מכוין. דשרי בדרבנן בפסחים דף כ"ה ומטעם זה גבי ציצית בסי' י"ג שצריך שיקנה אחד. איכ"ל הפקר אסור משא"כ בשבת דף קל"א דא"צ שיקנה אחר אינו אסור להפקיר:
ומכל מקום לא אדע מה שפלפל מעלתו דבמקום מתנה יפקיר: דממנ"פ. הרי לרשות הרבים אינו יכול להוציאו משום איסור שבת. וברשותו הרי קי"ל דלא מהני הפקר. אלא דווקא צריך לבער מדרבנן ואפילו בדיעבד קי"ל באו"ח סי' תמ"ח. דאפילו יש עדים שהפקירו בהפקר גמור אפי"ה לאחר הפסח אסור בהנאה דמדרבנן אין לחמץ תקנה. אלא או לבערו או למכרו: או ליתנו לגוי קודם שיגיע זמן האיסור. וא"כ בשבת דא"א לבערו: שפיר פסקו בסי' תמ"ד. או יכפה עליו כלי. עד חוה"מ ולבערו אז או ליתנו לגוי. באופן המותר ולדעת הח"י ועשיתי לו סמוכין להסביר טעמו: מותר אפילו למכור אם הוא שעת הדחק והפסד מרובה. כדקי"ל בסי' רמ"ד דמשום הפסד מרובה. התירו שלא יבוא לידי איסור היותר חמור. וא"כ ה"נ אפשר לומר כן. והנראה לפענ"ד כתבתי. ויברך ה' אותך ואת כל אשר לך ותשמח בשמחת יו"ט הבא לקראתינו לחיים ולשלום כאות נפשך. ונפש רבך. הדורש שלומך: ה"ק משה שיק מברעזאווע: