מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה קצט
בעזהי"ת יערגין י"ב ניסן תרי"ג לפ"ק:
את חג המצות. יחוג בדיצות. הרב המופלג המאוה"ג החרוץ כש"ת מוהרר וואלף פיקס נ"י אבדק"ק סערעד יע"א:
מכתבו קבלתי בשבוע העברה וכו' ובשלהי מכתבו העיר מעלתו בח"ת וביקש ממני לחוות דעתי בענין זה ודבריו יתפרדו לשלשה ראשים לשום עליהם עין עיוני א' מעלתו כתב דלדעת רוב הפוסקים. הסוברים בע"פ אינו עובר בב"י אמרינן בחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות דנהי דעובר בב"י אבל עשה ליתא. אם אמנם שכ' כן מקצת אחרונים. מ"מ לדינא הדין דין אמת לאמתו ונראה הדבר מוכרח דאית בי' מ"ע של תשביתו. שהרי במ"ע דתשביתו לא כתיב לך. ומנ"ל דדווקא בשלו אזהר רחמנא. וע"כ או מק"ו מלאו דליתא בשל אחרים. כ"ש עשה או מג"ש דשאור שאור לג"ש. וא"כ דיו לבא מן הדין. להיות כנידון. ודון מינה ומינה לכ"ע דבשל אחרים. כשקיבל עליו אחריות. דאית בי' בל יראה גם בעשה איתא. וכ"כ הנוב"י בסי' כ' בחאו"ח במהדו"ק: ואע"ג דבצל"ח בפסחים דף ל' סע"ב בשמעתין דהרהינו. לא כ' כן. קושטא קאי והאמת כמ"ש בנוב"י ואע"ג דלענין ב"י. לא ילפינן שאור שאור משום דכתיב שבעת ימים בהדיא. או כמ"ש הנוב"י משום דאיתקש לאכילת חמץ לר"ש:
ב' כתב לפי שיטתו דבקיבל עליו אחריות לית בי' עשה אם כן עובר עליו אפילו במשהה כדי לבערו ואני אומר אפילו למאן דס"ל דבקע"א לית בי' עשה א"א לומר. דלענין משהה כדי לבערו יש חילוק. דנהי דגם הצל"ח. בסוגיא דהרהינו כ' דבר תימה. דלהנ"ל יש לומר בקע"א לא מקרי לאו הנל"ע לפי סברת הצל"ח הנ"ל היינו לענין ניתק לעשה. אבל לענין משהה כדי לבערו א"א לאמרו שהרי כבר האריך ותמה השאג"א בסי' פ"א. לתמוה על סברת תוס' הנ"ל. איך אפשר לומר משהה כדי לבערו אינו עובר עליו שהרי באידך לאו הניתק לעשה אע"ג דעשה מנתק. מ"מ איסורא איכא וחבול ישלם רשע הוא. מ"מ בהאי לאו הנל"ע ס"ל לתוס' דלאו דלא יראה. לא נאמר. אלא א"כ רוצה להשהותו כדי לקיימו והטעם נראה לפענ"ד דהוכיחו כן משום דקשיא להו הרי עשה דתשביתו אינו לנתק אלא קדום. והוי כלאו שקדמו עשה וכמו שהאריכו האחרונים וע"כ ניחא להו כתי' הש"ס במכות דף ט"ו ע"א. דכל ימיו בא ללמד. כל ימיו בעמוד והחזר קאי לעשותו ניתק לעשה. וה"נ מישב רש"י בפסחים דף צ"ה ע"א ד"ה לא יראה מדכתיב שבעת ימים לא יראה לך ויש אם למקרא בבנין נפעל יראה. משמע לא יהיה בראי' שבעת ימים אלא בעמוד והשבת ואם דעתו באמת להשבית. קודם שיכלו השבעת ימים לא עבר כלל על ל"ת ואם דעתו לקיימו ועובר על בל יראה מ"מ עדיין יש בידו לקיימה לעשה המנתקת למהוי ניתק:
ולפי"ז יש לישב קושית השאג"א בסי' פ"א הנ"ל. לר"א דס"ל דלא תקרא לה שם קשיא לדברי התוס'. דהרי רק משהה כדי לבערו. ולהנ"ל לר"א סובר בקידושין דף י"ח. יש אם למסורת. אפשר לא ס"ל כן ועכ"פ כיון דהתוס' סוברים דלא יראה הפירוש דווקא אם רוצה לקיימו שבעת ימים ואינו רוצה להשבית. אבל ברוצה להשביתו. אין איסור ואינו באזהרת. לא יראה ולא ימצא שבעת ימים א"כ חמץ שקע"א דגם כן הוא בכלל לאוין אלו. ע"כ ג"כ אי משהה אותם. כדי לבערם אינו עובר עליהם. והנראה לפענ"ד. לדעת התוס' אפילו אם בסוף לא ביערם כגון שמת קודם שביערם. מ"מ לא עבר למפרע דאל"כ. למ"ד דחיישינין שמא ימות א"כ אסור להשהות כדי לבערו ותוס' פסחים דף כ"ט כ' דבריהם לריה"ג. וריה"ג דאמר בסוכה דף כ"ג אף אין כותבין עליו גיטי נשים. מדקאמר אף משמע דסובר כר"מ דחייש שמא ימית. וא"כ איך כ' התוס' דלריה"ג מותר להשהות כדי לבערו ונהי דיש לדחות. דסובר בהא כריה"ג ולא בהא. מ"מ נראה לפענ"ד עיקר דאפילו אי חיישינין שמא ימות ולא יבער. מ"מ אין כאן איסור כיון דלא שהה כדי לבערו ואי לא אמרי' כן יש לישב קושית הש"א בפשיטות לר"א דאיכא למימר דר"א חייש שמא ימות אלא האמת יורה דרכו דאין חילוק בזה. וכיון שבכלל האיסור דב"י גם חמץ שקע"א ובל יראה ליתא במשהה כדי לבערו גם בקיבל עליו אחריות דג"כ מהאי קרא נפקא לי' ג"כ במשהה כדי לבערו אינו עובר כן נראה לפענ"ד נכון ואמת:
ג' בא מעלתו לומר. דחלה שנקרא לה שם חלה הואיל שעי"ז מתרת עצמה לפי שיטתו דלית בי' איסור עשה דתשביתו לית בי' ג"כ איסור מוקצה כמ"ש בפ"ק דביצה דף ו' באפרוח הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ודבריו תמוהים חדא מה שרצה לומר במכתבו דאם רק יחדו לאלה הוי מוקצה כמו מטה שיחדה למעות הרי הביא ראי' לסתור במטה עצמה לא קי"ל דביחוד הוי מוקצה אלא א"כ נתן עלי'. ואפילו יחדה ונתן לדינא איכא ב' דיעות בש"ע או"ח סי' ש"י סעי' ז'. עכ"פ ביחדה לחלה בוודאי אין מוקצה וגם אינו דומה כלל להתם. כאן ביהש"מ לא הי' מוקצה ואין מוקצה לחצי שבת לטלטול אלא לאחר שקרא לה שם הוי מוקצה אפי' למאן דלית לי' מוקצה דהוי כצרורות ולא חזי למידי וכמו שכ' הרי"ף בפ' אין צדין גבי ספק מוכן:
אבל מה שדימה דין זה לדינו של שמואל דבריו תמוהין התם איירי דהשתא הוא חזי אלא מכח שלא הי' ראוי מעיקרא נימא בי' מוקצה וע"ז אמר שמואל דהשתא פנים חדשות בא לכאן. הואיל ומתיר עצמה בשחיטה אבל אם עדיין. לא חזי לשום דבר הוי לי' כצרור ואבן ומאי יועיל לן אם השתא אית בי' דין אחר ואין הדעת סובל סברא משובשת כזו ותו הרי ממקומו הי' יכול להכריע בחלה שנטמאת דאמרי' בביצה דף כ"ח. דהוי מוקצה הרי הוא מתרת עצמה עי"ז. שא"צ לשמרה אפילו מטומאה חמורה. ועד עתה הי' בה מצות ושמרתם את משמרת תרומתי. כדאיתא ספ"ק דפסחים וגם הא דמתיר עצמה בשחיטה אינו ברור כל כך. איך קיי"ל עיין בר"ן פ"ק דביצה וכ"ש אם כבר חל פעם אחד עליו איסור מוקצה שוב לא פגע כמו בנולד מום בבכור ועל כן דבר זה לא ניתן להאמר והי' זה שלום מנאי הדורש שלומו ה"ק משה שיק מברעזאווע: