מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה קסד
הנה ביבמות דף קי"ד אמרינין. דלקטן מניחין אותו אפילו לינוק מן השקצים ורמשים ומזה מוכחינין שם דקטן א"נ אין מצווין להפרישו עיי"ש. והקשה לי תלמידי הרב הגדול וכו' מו"ה זוסמאן נ"י אבדק"ק האלאש יע"א הא אמרינין בכריתות דף י"ג דקטן היונק משדי אמו אינו יונק שיעור כזית תוך אכילת פרס. וא"כ לא הוי רק חצי שיעור וגם לא שייך חזי לאצטרופי: משום דתינוק א"א לו לינוק רביעית בתוך א"פ. וא"כ הוי רק ח"ש וחצי שיעור מותר מה"ת היכא דל"ש חזי לאצטרופי. אפילו אליבא דר"י דסובר ח"ש אסור מה"ת בזה לא הוי רק איסור דרבנן והאיך מוכח שם מדאמרינין דקטן מותר לינק משקצים. דאנן אינם מצווין להפריש קטן כשאוכל נבלות. הא התם גבי יונק לא הוי אלא ח"ש ול"ש חזי לאצטרופי וא"כ לא הוי אלא איסור דרבנן ואיך מוכיח שם דגם באיסור דאוריי' אין מצווין להפרישו ע"כ קושיתו.
ולפענ"ד לא קשה חדא דנהי דהש"ס מלמד אותנו דאין תינוק יכול להניק שיעור רביעית תוך אכילת פרס: אין כל הנקבים ואין כל היניקות שווין דאף דמשדי אמו א"א לינק שיעור רביעית תוך אכילת פרס אבל מבהמה טמאה שנקבה גדול אפשר לומר שקטן יונק שיעור רביעית תוך אכילת פרס. וא"כ לא קשה קושיא הנ"ל. ועוד נראה לפענ"ד דאצל דברים טמאים גם ח"ש אסור מה"ת ואפילו אליבא דר"ל דסובר דח"ש מותר מן התורה. אבל בדברים טמאים מודה. דהרי מבואר בתורת כהנים בבהמות טמאים. ובשאר דברים טמאים. שנאמר טמאים הם. לרבות עירובן. וגם משקץ הם. ילפינן דעירובן אסור משום דדווקא היכא דכתיב אכילה אז אפשר לומר אליבא דר"ל דח"ש מותר משום דרק אכילה אסרה תורה אבל ח"ש לא הוי אכילה. ומותר אבל בדברים טמאים דלא כתיב אכילה רק טמאים הם אפשר לומר. דאפילו ר"ל סובר דח"ש אסור ג"כ מה"ת משום דלא כתיב אכילה. וא"כ לא קשה מידי קושיא הנ"ל:
ועוד בלא"ה בדבר שרגילין לאכול או לשתות מעט מעט מספקא לי' לבעל תוס' יוה"כ. והובא במל"מ פ"ג מה' ברכות דדבר שדרכו לשתות מעט מעט כגון קאפפע וכיוצא איכא למימר. דאפילו אם שוהה בשתיית רביעית יותר מכדי אכילת פרס אפי"ה איכ"ל דמצטרפין. וא"כ הוי רביעית שלם ולא קשה קושיא הנ"ל. ועוד נראה לפענ"ד דאפילו לר"ל ג"כ ח"ש אסור מה"ת בכה"ג. דאיתא בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל דח"ש אסור מן התורה באיסור הנאה דדעתו למלאות. ואין כוונת הירושלמי דדעתו למלאות תוך אכילת פרס. דזה פשיטא שהוא חייב על ח"ש שלאחריו. אלא הכוונה דדעתו למלאות שרוצה לאכול כדי שבעו אלא ששוהה בין ח"ש לח"ש יותר מכדי א"פ. דהוא ערך ח' מינוטין כמ"ש מרן בחת"ס בחלק הששי. וממילא זה כוונת הירושלמי. דלכאור' זה דבר שאינו מובן. דאם האדם רוצה למלאות עצמו כדי שבעו באכילת חזיר. אלא שרוצה שלא יצטרפו לכזית שלם. ולכן שוהה בין ח"ש לח"ש הכי נימא דלר"ל לא יחייב משום דח"ש מותר מן התורה. וזה דבר שאין הדעת סבלתו. ולכן אמר בירושלמי. דבדעתו למלאות היינו דרוצה למלאות כרסו בדבר איסור רק ששוהה באכילתו וכנ"ל גם ר"ל מודה. דח"ש אסור מה"ת. כן נראה לי ברור בכוונת הירושלמי:
וממילא לפי"ז גם בקטן היונק הוא כן דנהי דשוהה יותר מתוך אכילת פרס עד ששותה רביעית מ"מ הרי התינוק יונק למלאות כריסו עד כדי שבעו. והוי דעתו למלאות. עד שיהא שבע: וגם ר"ל מודה בזה דח"ש אסור מה"ת ואע"ג דשוהה יותר מכדי אכילת פרס. דלא שייך חזיא לאצטרופי. אעפי"כ אסור ואף שאין דעת בקטן לומר דדעתו למלאות. מכל מקום הרי התם לענין טומאה מתניא. וא"כ אעפ"י שאין בו דעת מ"מ הוא יונק וממלא עצמו להיות שבע ולכן לא צריך שיעור שלם בכדי אכ"פ משום דבאופן זה גם ח"ש אסור מן התורה אפילו לר"ל. וכנ"ל נ"ל ברור: