מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה קנח
החיים והשלום וכ"ט לאהובי תלמידי הבחור וכו' כש"ת מוה' זלמן שפיטצר נ"י.
מכתבך הגיעני וע"ד הד"ת אשר באת לשאול בדין סריקה בשבת. אי שרי ע"י גוי. ודין זה מתחלק לד' פרטים א' איסור סריקה מאי הוא אי הוא איסור דאורייתא. או דרבנן. והב'. אי המניח עצמו לסרוק אי אמרינן בי' מסייע לית בי' ממש או אית בי' ממש והוי, כאלו עשאו בעצמו. והג' דין פסיק רישא. גבי אמירה לגוי אי שרי. וה"ד שבות דשבות אי שרי במקום מצוה: ועל כל אלה פתחת פתח לנפשך.
והנראה לפי ענ"ד בדין הראשון אי סריקה מלאכה דאורייתא וכו' הנה בזה פליגו ראשונים וגם האחרונים בכיוצא בזה וביו"ד בסי' קצ"ח סעי' כ' בטו"ז ס"ק כ"א ובנקה"כ שם פליגו אי אשה ששכחה ליטול צפרני' קודם השבת להטו"ז לא תאמר לגוי ליטלם ולהש"ך בכה"ג לא מבעי' ליטול ביד בוודאי מותרת לומר אלא אפילו בכלי מותר לה לומר לגוי דהוי שבות דשבות דלקיחת הצפרניים הוי מלאכה שאצ"ל ופטור לדעת הרבה פוסקים והחכ"צ הכריע לאסור כטו"ז מכח דברי הריב"ש סי' שצ"ד שכ' דבגיזה חייב אפילו אינו צריך לגיזה והמג"א ר"ס ש"מ מעיקרא הביא גם הוא דברי הריב"ש ואפי"ה הסכים לבסוף להתיר כהש"ך והמחהש"ק כ' דהמג"א שווי' נפשי' הדרנא ממעיקרא ולפענ"ד אין כאן חזרה וכוונתו להתיר. אפילו לסברת הריב"ש ונקדים דהנה הסדרי טהרה בסי' קצ"ח שם. הסכים עם הש"ך ודחה דברי החכ"צ וכ' להוכיח שהתוס' והרמב"ן והרא"ש והר"ן פליגו עלי' עיי"ש ולכאורה יש להוכיח עוד דהרשב"א והרמב"ן פליגו עלי' דריב"ש ממה שהקשה הרשב"א והרמב"ן בשבת דף ק"ח ע"ב. דלמה לא אמרינין גבי ניטל צפרניו בשערו דחייב נמי משום עוקר דבר מגידולו ואי ס"ל כריב"ש לא קשה כמ"ש המרי"ט אלגז"י בבכורות דף כ"ה וכ"כ המגן אבות דלהריב"ש דווקא גוזז חייב אפילו א"צ לגיזה. משא"כ משום עוקר דבר מגידולו דחייב משום קוצר בעינין שיצטרך למה שעוקר ומנ"ל להוכיח דלא שייך בבע"ח עוקר דבר מגידולו אלא וודאי פליגו עלי' דריב"ש:
אמנם כעת מצאתי וראיתי ברמב"ן בשבת דף ק"ו ע"א בשמעתין דמקלקל שהאריך וכ' גם כן כהריב"ש ולא מטעמי' אלא דכאן וכל כיוצא בזה מקרי צריך לגופי' שהוא צריך לגופי' של מלאכה שהמלאכה הוא הנטילה וזה הוא צריך מה לי אם צריך לצורך הגזוז או לצורך הגוזז לתקן וליפות עצמו עיי"ש וא"כ לדידי' א"ש בין אם מחייב משום עוקר ובין אם מחייב משום גוזז כיון שהוא נוטל כדי לתקן או ליפות גופו הוי צריכה לגופי' וזה נראה דעת הטוש"ע בסי' ש"מ. ובסי' שכ"ח דסתמו דבריהם דבנוטל שערו וצפרניו או עור שפיר חייב אם נוטלן בכלי והנקה"כ דחק טובא ולהנ"ל מבואר שכך דעתם כהרמב"ן וא"ש הוכחת הרשב"א והרמב"ן (ומה שהקשה עוד המהרי"ט אלגזי דמנ"ל להוכיח דשם דף צ"ד ע"ב אינו חייב בנוטל צפרניו ושערו משום עוקר דבר מגידולו נראה פשוט דכוונתו עפ"י מאי שפרש"י שם ד"ה אפילו בכלי נמי פטור וכו' דקאמר דהו"א דלרבנן אפילו בכלי פטור משום דלא קרוי' גזיזה אלא בצמר עיי"ש. וא"כ אי ס"ד דחייב משום עוקר מאי ס"ד ותו נראה אי חייב משום עוקר יהא חייב אפילו בפחות ממלוא פי הזוג דתנא התם דהיינו ב' שערות. והמהרי"ט שם כ' דאם החיוב הוא משום עוקר דהוא תולדות קוצר בעינין כמו בקוצר שיעור גרוגרות עיי"ש. ודבריו תמוהין לפענ"ד, דדווקא בקוצר לאכילה שיעורו בכגרוגרות אבל בקוצר לצורך דבר אחר שיעורו נשתנה וכדאיתא שבת דף ק"ג ע"א בתולש אם לאוכלין וכו' ואם ליפות כ"ש וכו' וא"כ ראיות הרמב"ן נכונה. אמנם הרא"ש בבכורות דף כ"ה דפליג עלי' וסובר דחייב בתולש מבע"ח משום עוקר דבר מגידולו נראה די"ל דעליוני הצפרניים והשערות אינם יונקים. כאשר נראה בחוש כמו עשבים דפטור ביבשים. כמו שכ' המג"א בסי' של"ו סקי"ד. אבל בתולש מעיקרו איכא למימר דחייב:):
ועכ"פ לפי האמור לדעת רוב הפוסקים בנוטל צפרניו ושערו וכיוצא חייב מה"ת משום גוזז אפילו אינו צריך להן. וכהריב"ש ולא מטעמי' אמנם כדי שלא יסתרו דברי הרמב"ן עם מ"ש בבכורות דף כ"ה דבתולש כדי לשחוט הוי אצ"ל הואיל ואינו צריך להו. ע"כ דהתם שאני כיון דהתלישה הוא רק כדי שיהא ראוי לשחוט ולא לצורך הגיזה. ולא ליפות לכך חשיב אצ"ל. וא"כ הה"ד אם תולש כדי לטבול ובפרט שהרי אם הי' רוצה לטרוח טובא לנקר לא הי' צריך לגזוז לדעת רוב הפוסקים הוי הנטילת הצפרניים אינו צריכה לגופי' וכיוצא בזה כ' הס"ט וא"כ אפילו להריב"ש והרמב"ן וסייעתו הוי הנטילה ע"י גוי לצורך טבילה שבות דשבות. וא"כ נכונים דברי המג"א ואין צריך לומר דחזר מדבריו אלא אדרבה רוצה להתיר אפילו להריב"ש וכ"ז בנטילת צפרניו לצורך טבילה. אמנם בנידון שלנו לענין סריקה כיון דהוא צריך לתלישה לתקן שערו. א"כ לפי דעת הפוסקים הנ"ל דהיינו הריב"ש והרמב"ן. הוי איסור דאורייתא ולא מצינו מאן דפליג כ"א תוס' (ומ"ש דאיכ"ל דאפילו להריב"ש הוי רק דרבנן דהוי תלושה כלאחר יד. לא מסתבר דבריב"ש שם מבואר בהדיא דהוי מלאכה דאורייתא וגם מסברא. כיון דהשתא קיימינין דכל הסורק דרכו להשיר נימין המדולדלין וסריקה הוא דרך דרכן של בני אדם וא"כ אדרבה בהנך שערות זהו הוא דרך תלישתן ולאחר יד חשיב דבר דאין דרך תלישתו כן וכפרש"י בבכורות דף כ"ה. ומה שהבאת ראי' מדברי השעה"מ בפכ"ה משבת. שכ' בתולש במגררת של בהמה הוי כלאחר יד פשוט שיש לחלק בין סורק באדם שאמרו כל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מכוין וזה דרכו משא"כ מגרר אצל בהמה):
אמנם מכל מקום יש לדון. לא מבעי' לפי מ"ש מרן הגאון זצ"ל בחת"ס סי' ק"מ דמפרש נימין המדולדלין שנעקרו קצת ממקום חיבורן י"ל דהוי רק מדרבנן עיין ברמב"ם בפיה"מ בשבת דף צ"ד ע"ב אלא אפילו לפי הנראה לפענ"ד דאין כוונת דלדול שנעקרו קצת ממקום חיבורן. אלא למעלה מדולדלים ומעורבין מכל מקום נראה דאיכ"ל דלא דמי לנוטל שערו ליפות. דהגיזה הוא מיפה אותו וזה רצונו משא"כ כאן בסורק דעיקר כוונתו הוא ליפות ע"י פירוד השערות וסידורן. נהי אם נדלדלו שערותיו א"א כי אם ע"י תלישה מ"מ אין לו צורך בתלישה אלא בהפירוד והסידור ועל ידי מקרה בא לו התלישה צורך להפירוד איכ"ל דגם הרמב"ן מודה דלא הוי צורך גופו ועוד יש סברא לומר דאפילו להרמב"ם דסובר משאצ"ל חייב הכא בסריקה פטור דיש לדמות זה. למ"ש הה"מ בפ"י מה' שבת דין י"ז בסופו בשם ספר הבתים. דכיון דאין כוונתו למלאכה רק להציל מן ההיזק לא חשיב מלאכה. ודבר זה אינו מובן אלא עפ"י מ"ש בס' מגן אבות בפ' כלל גדול גבי אבות מלאכות כיון שדבר זה בעכר"ח בא הנחש או המורסא והוא אינו עושה אלא לסלק גם להרמב"ם פטור ובזה יש לישב קושית הא"ר בסי' ש"מ סק"ד על הה"מ שתי' על הרמב"ם דפוטר בחתך יבלת משום מלאכה שאצ"ל והא"ר תמה הא להרמב"ם מלאכה שאצ"ל חייב ולהנ"ל י"ל. שכוונתו ע"ד סברת ס' הבתים הנ"ל אמנם בריב"ש מבואר דסריקה הוי מלאכה דאורייתא ואע"ג די"ל מסברא דהכא שאני משאר נוטל שערו אנן כאצבע בקירא לסברא:
ועתה נבוא לפרט השני אה יש לאסור משום מסייע. והנה בזה פלגו הטו"ז והש"ך ביו"ד סי' קצ"ח הנ"ל והחכ"צ בסי' פ"ב הנ"ל הכריע גם בזה. כהטו"ז דבמסייע הוי בי' איסור או מה"ת או לכל הפחות מדרבנן ועיקר מחלקותם תליא בהא דאמרינין במכות דף כ"א ע"ב דבמסייע הניקוף חייב מלקות מזה הוכיח הטו"ז דבמסייע יש בו ממש. והש"ך בנקוה"כ כ' דהקפה שאני ובוודאי גם התוס' בשבת פ' המצניע דף צ"ג בד"ה אר"ז וכו' שהקשו מביצה ולא מהך דמכות דלא שייך תירוצם וע"כ דס"ל דבמכות שאני דגלי קרא וראיתי בנוב"י מהדו"ת חחו"ח סי' ע"ו בגליון שם רצה לומר לדע' הכ"מ פי"ב מע"ז דסובר דהיכא דלא מסייע אין הניקף עובר ס"ל כהטו"ז עי"ש אמנם לפי דבריו משמע דסובר דחיוב הניקוף הוא דחשבינין לי' ע"י סיוע שלו. כאלו הוא מקיף ועיין בספר סדר למשנה דלא משמע כן עיי"ש שהאריך ולפענ"ד נראה. דהכ"מ הכריח כן סברתו. מכח דקשיא לי' איך אמרינין בנזיר דף נ"ז ע"ב. דהיכא דהמוקף לא עבר. רשאין להקיף את הקטן. ואמאי הא בכל איסורין שבתורה אסור לקטן למס פי לי' איסור בידים מה"ת ומ"ש כאן דשרי. אלא וודאי. אם אינו מסייע לא קעביד הניקוף איסורא. ואפילו מסעי' וממטי השער. מ"מ זה לא קספי' לי' בידים וקטן אוכל נבלות. אין אנו מצווין להפרישו:
איברא דלפי"ז. לכאורה קשיא על התוס' שם. ובשבועות דף ג' ד"ה ועל הזקן וכו'. דהקשו לר"ה אמאי אמרינין מראשו דנזיר ומצורע. עשה דוחה ל"ת אמאי יקיף קטן וכו' ולפי הנ"ל לא הקשו כלוה. דהיכא דהניקוף גדול קעבר הקטן המקיף. ונהי דהוא לאו בר דעת. אסור לי' למספי לי בידים. אמנם נראה דלר' אדא ב"א דדרש מלא תקיפו. להקיש מקיף לניקוף. ואם הניקוף אינו עובר. המקיף אפילו איסורא דרבנן לי' בי'. א"כ נשתנה איסור זה מכל איסורין. דהיכא דהניקוף קטן לית בי' איסורא כלל. וממילא לא חשיב לי' למספי ושפיר קשיא להו. אמנם לר"ה דלא דרש להקיש מקיף לניקוף. וא"כ דינו כמו בכל איסורין ואכתי קשיא לר"ה. איך שרי לי' לאשתו להקיפו. הא קספו לי' איסורא. אלא וודאי כהכ"מ ובזה עצמו פליגו. ר"ה סובר דאם אינו מחוייבת לחנך. ואינה מצווה להפרישו ורב אדא ב"א אמר תקבר חובה לבני'. דאסור דגם האם חייבת לחנך. וכדעת האורח מישור. המשיג על המג"א ריש סימן שמ"ג. עיין במחהש"ק שם ובזה מיושב מאי דקשיא להו להמפורשים. כיון דשרי הקפה זו. למה קילל ר"א ב"א לחובה. ולהנ"ל א"ש. מיהו זהו דוחק. דאפי אי אם אינה מחוייבת. מ"מ הי' לו לר"ה לחנכם:
אמנם לכאורה קשיא לי בהיפוך. דאי ס"ד כהכ"מ. א"כ מנא לי' לר"א ב"א. שבני ר"ה סיוע סעיי' בהדי המקיף. עיין בתוס' נזיר דף נ"ז ע"ב ד"ה ודידך וכו' וצ"ל דלטיי' משום חשש דסייעו בהדי' וכפי' התוס' שם ד"ה ור"א ב"א. וכו' דלטי' דס"ל דגם אשה הוא בכלל איסור מקיף מיהו קשיא לי ע"ד הכ"מ עמדה קושית התוס' בשבועות דף ג' ע"א. ד"ה ועל הזקן וכו'. חדא למה אמרינין ראשו דמצורע. דעשה דל"ת לא יסייעא בהדי' ולא יעבור הניקוף והמקיף יוכל להיות קטן. או אפשר לר"א ב"א כיון דהניקוף פטור. היכא דלא מסייע א"כ גם המקיף פטור. ובזה אפשר לחלק מכל מקום עמדה קושית התוספת האחרונה. דלמה מוקי בנזיר דף נ"ז ע"ב באשה וקטן. ואמאי לא מוקי לה באינו מסייעו בהדי'. וקטן אקיף להו וצ"ע. עכ"פ הדרינין לדמעיקרא. דבפלוגתא זו פליגו הפוסקים וגם השטמ"ק בביצה דף כ"ב תי' כסברת הטו"ז ונראה דבוודאי כ"ע מודים. דבמסייע לית בי' חיוב. וניקוף שאני. ובשבת אפילו שנים שעשאו פטורין. ואמרינין בביצה דף ל"ג ע"א. א' הביא העצים. וא' שופת הקדירה וכו' האחרון חייב. אלא דמכח האי דמכות. גבי ניקוף. מוכח דבמסייע חששא אית בי' ולא חשבינין לי' כאלו אינו ושם בביצה אמרינין. דלית בי' ממש. וא"כ דאין כל המסייעים שווים ומאן מפיס. וא"כ קשה להתיר. נטילת הצפרנים על ידי גוי דלא מצינו דהתירו שבות דשבות. אלא בלית בי' שום מעשה ע"י ישראל. אבל אם יש בו שום מעשה. מנ"ל להתיר:
ואפשר לומר סברא אחרת. דדווקא במסייע לעובר עבירה חשיב מסייע יש בו ממש. לחייב אותו ג"כ כיון שיש לו חלק כמעשה ההוא וגם ישראל העושה אדעתא דידי' הוא כשלוחו. משא"כ אם העושה הוא גוי ולית בי' עבירה והסיוע שהישראל מסייעו אינו גורם שיהי' עי"ז עבירה. וע"כ לענין נטילת צפרנים בשבת נהי דהסכימו האחרונים דשרי. ובדרבנן שמענו להקל וכמו שהכריע הסדרי טהרה אם לא נטלה צפרניה. אבל משום צפורן אחד תוכל לנקר ושרי. ואם אי אפשר לנקר תיזהר בכל מה דאפשר שלא תסעי' בהדי' אלא שהגוי בעצמו יקח ידה. ויטה אותה כרצונו ומכל מקום בנ"ד יש בזה מקום להקל יותר כמ"ש ג"כ דהכא הסיוע אינו אלא לסריקה אבל לא להשרת שער ועיין עוד בטו"ז באו"ח סי' שכ"ח סק"א וא"כ משום מסייע אין לאסור:
ועתה נדבר מהפרט השלישי. אם יש להתיר משום פס"ר. דאצל גוי שרי כמ"ש המג"א בסי' רנ"ג ס"ק י"ח וס"ק כ"א. וכן כ' ריש סי' שי"ד שע"ז אינו מצוה עליו ואמנם אתה הקשית. נהי דמשום אמירה אינו אסור. מ"מ יהא אסור משום דהגוי עשה מלאכה בשביל ישראל ואיך התיר בסוף סי' רנ"ג. להסיק התנור אע"ג דהוי פס"ר לענין המאכל. משום דאינו מצוה לו להחם לו המאכל דמ"מ לא גרע מאלו עשה מעצמו. ויהא אסור לישראל ליהנו' ממנו והארכת בזה ולא קשה מידי. דבוודאי אם כיון הגוי להחם לו המאכל. בוודאי הי' אסור. וכמו שהקשה באמת הטו"ז שם. אלא דלהמג"א לא חיישינן לזה. וכמ"ש התוס' שבת שם. וא"כ כיון דתלינן דהנכרי לא כוון להחם בשביל הישראל וא"כ מבואר דהוי כאלו נעשה מעצמו וכמו שכ' בסי' רע"ז ובסי' שכ"ה ובסי' תקט"ו. דהיכא דהגוי עושה מלאכה אדעתי' דנפשי' מותר לישראל ליהנות ממנה היכא דאיכא רוב ישראל ה"נ שם. כיון דהמלאכה נעשית מאלי' לצורך ישראל שרי. אמנם כל זה בנידון דהמג"א. אבל בנידון שלנו לפי חד תי' בריב"ש שם לא מהני זה דהנה באמת ענין הפס"ר אינו שווין דיש דהמלאכה הנעשית ע"י פס"ר הוא מלאכה אחרת. כגון גורר וכו' אמנם כאן הפ"ר הוא המסייע למלאכה שהוא עושה. וכיון שדעתו לסרוק. וא"א לסרוק. אא"כ ישיר שער א"כ ע"כ שלא מרצונו. ודעתו ומחשבתו הוא מכוין להסיר נימין המדולדלין:
וזהו כוונת הריב"ש בריש סימן שצ"ד לישב הסתירה. דרש"י פי' מטעם פס"ר ובש"ס אמר להסיר נימין המדולדלין הוא מכוון: ותי' בתי' השני שע"י שהוא פס"ר הוא מכוון לעשות כן. וע"כרח כיון שהוא רוצה לסרוק. ובלשון הריב"ש יש ט"ס וכ' שם בר"ת ע"כ וצ"ל על כרחך. וא"כ כיון שהוא מכוון להסיר א"כ כאן אסור דהוי מתכוין לעשות בשביל ישראל ואסור משום שלוחו של ישראל וא"כ אין להחמיר מטעם זה ואין חילוק אם נהנה ממנו בשבת או לא. כל שהנכרי עושה בשביל ישראל וישראל רואה צריך למחות לו: כמבואר כסי' רנ"ב סעי' ב' כ"ש שאסור לרמז לו או לגרום לו שיעשה אפילו אינו נהנה ממנו. וזה פשוט:
ועתה נברר הפרט הרביעי דשבות דשבות במקום מצוה הש"ע בסי' ש"ז סעי' ה' הביא ב' דיעות בזה. ולקמן סי' תקפ"ו הכריע להתיר אמנם לפימ"ש המג"א בסי' ש"ז ס"קז דשבות דמלאכה שאצ"ל. חמיר. א"כ י"ל דבכה"ג אפילו במקום מצוה אסור וא"כ קשיא מנ"ל להש"ך וסייעתו להתיר. נטילת צפרניים לצורך מצוה. מטעם שבות דשבות במקום מצוה. דלמא משאצ"ל שאני וצ"ל דלענין מצוה לא גזרו דלמאי ניחוש משום דלמא יצוה לעשות אפילו ביהא צריך לגופו. מה בכך האיכא בעל העיטור דסובר להתיר. ואינהו מיכל אכלו. ולדידן מסתם נמי לא סתם בתמי' אמרו חכז"ל. ובכיוצא בזה איתא בסי' רס"א או משום דנטילת צפרניים גבי מצוה. סתמא לעולם הוא שלא לצורך גופו. ולכך לא גזרו:
ועתה נחזור לנידון שלפנינו כיון שבררתי: דמטעם פס"ר בשל גוי ע"י גוי אי אפשר להתיר. וא"כ לא נשאר לן להתיר ע"י גוי אלא מכח שבות דשבות במקום מצוה. ואם נתיר על זה אנו צריכין למינקט קולי קולי בהדדי. דחשיב נטילת שער גבי סריקה מלאכה שאצ"ל וגם דמסייע אין בו ממש וגם שבות דשבות במקום מצוה שרי וגם דנחשב כה"ג למצוה וע"ז בוודאי אין להביא ראי'. ממ"ש הד"מ באור"ח להתיר לעשות מחיצה בשבת. שלא לבוא לידי איסור טלטול עיי"ש. דהתם על הכלל כולו מתקנים. אבל כאן כל אחד יחוש לעצמו ובוודאי לכתחילה צריך לסרוק מע"ש. ועל זה אין כאן מצוה. כי אם אם שכחה. או נאנסה מע"ש ולא סרקה והיא מצטערת לילך כך. מאן דמקיל לה יש לו על מאי לסמוך על גירסת המ"מ והטור בסי' ש"ז בהרמב"ם. דמצטער ג"כ מותר בשבות. דשבות דהיינו ע"י גוי ואני אינו מתיר ולא אוסר. ובזה אסיים ואחתום בברכה. אוהב נפשו ודוש"ת הקן משה שיק מברעזאווע: