מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה קמג
שיל"ת חוסט ט"ז תמוז תרל"א לפ"ק:
החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב הגאון המפורסם כש"ת מוה' חיים סופר נ"י אבדק"ק מונקאטש יע"א:
מכתבו קבלתי וע"ד אשר העיר מעלתו נ"י פלפול שהי' בינינו המובא לעיל (סי' ק"מ קמא) במומר לחלל שבת בפרהסי'. והוא חולה שיש בו סכנה אי רשאין לחלל שבת עבורו וכ' פר"מ נ"י שמצא מציאה גדולה בדברי מרן הגאון בעל חתם סופר חחו"מ סי' קע"ז שכ' בישראל גמור וכיוצא בתינוק הנמצא בשוק המחלל שבת בפרהסיא אין מחללין עליו את השבת עכ"ל מרן זצ"ל וא"כ מבואר מזה כדעת מעלתו דאפילו במומר לתיאבון אם עושה בפרהסיא. אין לחלל שבת עליו דדומיא דתינוק היינו לתיאבון עכ"ל פר"מ נ"י ותמהני עליו מה מציאה מצא. הלא לא נעלם מעיני הדר"ג נ"י שיש ג' דינים במומרים דמומר לתיאבון קי"ל ביו"ד סי' ב' דמקרי בר זביחה. וה"ה דמקרי כאן מומר לחלל שבת לתיאבון בר שמירה. אם אינו עושה בפרהסיא. דכיון דחושש על אותה מצוה. ומזה כתבתי באיש כזה שעובר רק לתיאבון אפילו עושה בפרהסיא. מ"מ כשהוא נוטה למות הוא קרוב לתשובה. כמ"ש מרן זצ"ל בחיו"ד סי' שמ"א במומר לע"ז לתיאבון. דסברא גדולה הוא כשהוא נוטה למות חוזר בתשובה עיי"ש:
אבל יש עוד מין מומר אחר מלבד מומר להכעיס. מומר שאינו לא להכעיס ולא לתאבון כמבואר בר"ן ריש חולין. ופסקו בש"ע סי' ב' שמי שאינו חושש לזבוח לא להכעיס. ולא לתאבון. שחיטתו פסולה דאינו בר שחיטה. וא"כ ה"ה לענין שבת. אם אינו חושש לא להכעיס ולא לתאבון אינו נקרא בר שמירה וא"כ נראה דעל מומר כה"ג. כיון דמצות שבת בעיניו כאלו אינו כלום ואינו חושש עליהם אפילו אם לא חילל בפרהסיא שבת. אין מחללין שבת עבורו דאיש כזה וודאי אינו קרוב לתשובה. ואינו בר שמירת שבת וא"כ לפי מ"ש מרן הגאון בחתם סופר חיו"ד סי' רמ"ה דתליא בשמירת שבת. בכה"ג אין ראוי לחלל שבת עבורו. והנה תינוק הנמצא מבואר וידוע דאינו במדרגת מומר לתיאבון. רק שהוא אינו חושש על שבת כמ"ש מרן שם. א"כ אם נימא גדול שהוא באיסור דוגמתו היינו וודאי ג"כ שאינו חושש על שמירת שבת. וא"כ אם נרצה לדייק מדברי מרן זצ"ל שכ' בגדול כיוצא בו יש לדייק בהיפוך. דווקא באינו חושש על שבת. אין מפקחין עליו אבל לתיאבון מפקחין עליו אם הוא בסכנה. ובצרה שלפי מאי שכתב מרן בסימן שמ"א הנ"ל. שיש סברא גדולה שמהרהר בתשובה וזה נגד דברי פר"מ נ"י:
אלא דלפי האמור יש להקשות על דברי מרן זצ"ל למה נקט דווקא במחלל שבת בפרהסיא. אפילו אינו עושה בפרהסיא הדין כן לפי מ"ש לעיל מיהו שם בסי' רמ"ה בחת"ס לא פסיקא לי' ומשמע דמספקא ליה. לדידן דילפינן מוחי בהם. אי תליא דווקא בשמירת שבת עיי"ש. ועוד הרי הר"ן בגיטין פ' השולח בס"ת שכ' מומר. כ' דיעה אחת דזה דמקרי לאו בר זביחה או בר קשירה. הוא רק מדרבנן. וא"כ בפ"נ לא החמירו ולכך נקט מרן זצ"ל מילתא דפסיקא והנה כעת אמרתי סמוכין לסברת מרן זצ"ל בסי' שמ"א הנ"ל מדברי העט"ז המובא בש"ך ביו"ד בסי' ש"מ ס"קי שכ' דמומר שנהרג מתאבלין עליו הוא שחזקה שהרהר בתשובה והש"ך הקשה עליו דבגמרא מבואר משום דמיתה שלא כדין מכפר ולפי ענ"ד כוונת העט"ז דלכאורה דברי העט"ז מורים דלא כדברי מרן זצ"ל הנ"ל. דהא הוא ס"ל דדווקא בנהרג מתאבלין משום האי חזקה דמוכח דבמיתה טבעיית אינו מהרהר תשובה בנוטה למות דהרי במת מיתה טבעיית חין מתאבלין עליו מיהו איכא למימר בנהרג איכא חזקה ובמיתה איכא רק ספק תשובה ומספק אין מתאבלין. ואדרבה נראה דיש ראי' מהעטרת זקנים דהרי קושית הש"ך חזקה שהוא נגד הגמרא ונראה דגם העט"ז ראה וידע דברי הגמרא אלא דפשיטא לי' דכפרה בלי תשובה ליכא אפילו בנהרג שלא כדין ובכל חילוקי כפרה אמרינין בסוף יומא דבעינין תשובה וכן נראה מדברי הר"ן בחי' לסנהדרי' שם. ובתוס' שבועות י"ג ד"ה בעומד במרדו ולכך הוצרך העטר"ז לומר דהחזקה שהרהר בתשובה ולכך סמכינין היכא דנהרג שלא כדין דהו"ל כפרה וחייבין להתאבל משא"כ במת על מטתו אפילו נימא דהרהר תשובה מ"מ לא הוי לי' כפרה. עד שעת עיכול וכן בכל הנך דמונה בסי' שמ"ה דאין מתאבלין עליהן דלא סגי בתשובה לחודא ובעי' מיתה ועיכול. ולכך אין מתאבלין עליהן ושם בסנהדרין דף מ"ז פריך ממת על מטתו א"כ משמע דגם במת על מטתו מסתמא כשמטה ידו: הוא חוזר ומהרהר בתשובה וראיה לסברת מרן זצ"ל הנ"ל:
ועוד. נראה לי ראי' מסנהדרין דף ע"ב ע"ב דדרשינן אין לו דמים: ויש לו דמים. בבא במחתרת. בין בחול. ובין בשבת. ודמים לו בא ללמוד דחייבין לפקוח את הגל עליו וקשה פשיטא: ותי' בת"ח דקמ"ל אע"ג שהוא רשע ומחלל שבת שחתר מחתרת כשבת אפי"ה מפקחין עליו ולכאורה קשה מכאן על דברי הרא"ם בספר יראים סי' מז. והובא ביו"ד סי' רנ"א דמומר לתאבון אין אנו מחוייבים להחיותו ולא מעלין אותו עיי"ש. ואיך מחייב כאן לפקוח עליו את הגל וצריך לומר כדברי מרן זצ"ל דאמרינן מסתמא כשהי' בצרה הרהר תשובה. מיהו בב"י שם אי' דצריך שנדע שעשה תשובה כראוי. ואכתי קשה. וצ"ל כמ"ש הש"ך וטו"ז שם. דדווקא ברגיל: וכאן איכ"ל דהוי רק פעם אחת. ולא נעשה מומר בפ"א. באמת המעיין שם בספר יראים דמייתי ראי' מונקלה אחיך לעיניך דקודם המלקות לא נקרא אחיך. משמע אפילו פ"א. וצ"ל כיון שהתרו בו שאני. מיהו לכאורה לכ"ע קשה. לפי התרגום דמתרגם על אם זרחה השמש היינו עינא דסהדי והוי פרהסיא ונהי דפרהסיא היינו עשרה. מ"מ הא כתוב לדעת התרגום אם זרחה השמש סתמא שהי' בפרהסי': והפליתי ביו"ד סי' י"א דעתו דבפרהסיא מקרי אפילו שלא בפני עשרה. והוי מחלל שבת בפרהסיא ודינו כגוי והסכימו האחרונים אפילו בפ"א נעשה מומר. וקשה אמאי מפקחין עליו. וצריך לומר כמ"ש מרן דמסתמא עשה תשובה:
ועפי"ז יש לישב התרגום דשביק פי' הש"ס דזרחה השמש היינו אב על בנו. וכדדייק לשון עליו. ומפרש פי' אחר. ולהנ"ל י"ל דקשיא לי' למה לן קרא לדידן דילפינן מוחי בהם דמיני' מוכח דאפילו במחלל שבת כל שלא עשה כן בפרהסיא מחללין עליו וכמ"ש בתשובת מרן זצ"ל סי' רמ"ה הנ"ל. ולמה לי דמים לו ולכך סובר דע"כ הקרא כולל גם אם זרחה השמש שהי' בפרהסיא. ולזה אצטרך דמים לו וראי' לסברת מרן כן נראה לי:
וכדי לברר עוד הדברים אמרתי להביא כאן מה שאמרתי בישוב קושיא אחת שראיתי בס' עטרת צבי בשם הגאון מעיין החכמה שהקשה על ר' ישמעאל דיליף ביומא פ"ה דפ"נ דוחה שבת מקו"ח דמחתרת עיי"ש. וקשה למה לא יליף מקרא דאין לו דמים בין בחול ובין בשבת. ואין לומר דהתם משום ראב"ש דס"ל בסנהדרין ע"ה. דמחלל שבת נותן להצילו בנפשו דזה אינו אפילו לדידי' כיון דהריגת חבירו הוי מקלקל. והריגת זה שהוא חייב להציל חבירו הוי מתקן. ואיך ניחול שבת בשביל חילול מקלקל ואמרתי לישב דהרי שם דף ע"ג ע"א ילפינן מקרא. דיש לאו ומ"ע להציל חברו מסכנה. וא"כ לכאורה נוכל לידע דפ"נ דוחה שבת משום עשה דוחה ל"ת. וצ"ל דשבת עשה ול"ת ואע"ג דגם בפ"נ עשה ול"ת כבר כ' רש"י ורי"ף בב"מ דף ל"ב. דזה אינו מועיל לדחות והריב"א סוף חולין דף קמ"א כ' דכל כה"ג נהי דהעשה אינו דוחה. הל"ת מיהו דוחה ואמרינן במכות דף י"ג ע"ב דלמיתה בעינן אזהרה. ועל עשה א"א להמית. רק כרת מצינו דלא בעי אזהרה. וא"כ מיושב היטב קושית המעיין חכמה דמקרא דאין לו דמים הו"א אינו מוכרח. דרשאי להציל בפ"נ בחילול שבת. אלא דאם עשה אינו חייב מיתה דעשה דוחה ל"ת. ואפילו מאן דלית לי' כריב"א מ"מ הו"א וסברא הי' אפשר לומר כן ולעולם עשה נשארת ואסור ולכך בעינן קרא להתיר פ"נ. ולפי מ"ש הנוב"י בסוף מהדו"ק בכוונת הריב"א הנ"ל יש ג"כ לישב על דרך הנ"ל ואין להקשות בהיפוך כיון דידעינן פ"נ מקרא למה לי כאן אין לו דמים דהו"א כיון דסוף סוף נהרג אדם. לא שייך וחי בהם קמ"ל:
ואכתי קשה למה לא יליף פ"נ דדחה מקרא דדמים לו. דדרשינין דחייב לפקוח ונראה דמדמים לו אינו מוכרח רק דאפילו הוא רשע אין לעמוד על דמו וצריך להשתדל עבורו להצילו ואפשר ע"י גוי או שנים שעשו מלאכה. ולעולם דאינו רשאי לחלל שבת על פ"נ ואצטרך קרא בפ"ע ולפי"ז לכאור' אינו מוכרח ראי' לסברת מר"ן זצ"ל מהתרגום דאיכא למימר דבשביל רשע ובפרט מחלל שבת לתאבון בפרהסי' אין מחללין אע"ג דאסור לעמוד על דמו דשמא ישוב. אבל לשמא שב לא חיישינין כמו במת דאמרינין שמא מת לא חיישינין וכדי לעשות עוד סניף לענין זה אמרתי לכתוב לפר"מ מאי דקשה לי על דברי הרא"ם בס' יראים בסי' מ"ז ופסק כן בש"ע יו"ד סי' רנ"א. דמומר לתאבון אין אנו מצווין להחיותו ובס' יראים שם ביאר טעמו דלא מקרי אחיו במצות וגרע מעבד יעויי"ש שהאריך וקשה לי א"כ איך ס"ל לרבא בסנהדרין דף כ"ז ע"א. דלהכעיס כשר לעדות וגם אביי לא פסלו אלא משום דאל תשת רשע עד ותיפוק לי' דפסול משום דאינו אחיו ולענין עדות בעינין אחיו במצות כדאיתא בב"ח דף פ"ח ולשון מומר משמע ברגיל בו ואפילו נדחוק ונימא דרבא מיירי בעשה פעם אחד. מ"מ קשה מאי פריך שם מברייתא דמועלין בשביעית דלמא מיירי ברייתא ברגיל כדמשמע דהוי מומר ולא מקרי אחיך:
ובמל"מ פ"ה דין א' האריך בכלל הזה וגם אני כתבתי במקום אחר וזה צ"ע לי ובס' יראים מבואר דהוא מן שאינם מורידין ולא מעלין ולא ס"ל כתוס' ע"ז דף כ"ז ע"ב ד"ה אני שונה וכו' ולהרא"ם אפשר דס"ל כפירוש הריטב"א שם דבמומר לא שייך נפקא מיני' בנין דמעלו עיי"ש ובאמת כבר תמה בבכור שור בגיטין דף מ"ז למה לא הביא הש"ע דעת התוס' ולדעת התוס' נראה דלהשבת גופו דמומר צריך אפילו לבזבז ממונו דהרי בסנהדרין דף מ"ג ע"א ילפינין מקרא דוהשבתו דאפילו ממון צריך לבזבז וזה נראה דעת בעלי התשובות שהביא שם בפתחי תשובה ביו"ד סי' רנ"א דס"ל דצריך לבזבז ממון להציל מומר לתאבון אמנם הש"ע פסק במקצת כס' יראים דמומר לתאבון איז חייבין להחיותו ולענין אין מעלין לא פסק כוותי' אלא פסק ביו"ד סי' קנ"ח כהרמב"ם דאסור לעמוד על דמו וחייב להצילו ומשמע אפילו בבזבוז ממונו. כמו בישראל וקשים דברי הש"ע אהדדי וגם הטו"ז שם הקשה כיוצא בזה על הדרישה:
ולפענ"ד דהש"ע הכריע אם עומד לפנינו ועומד במורדו מסתבר לי' כהרא"ם דאינו חייב להחיותו אבל כשהוא בסכנה דיש סברא לומר. דעשה תשובה או הרהור בתשובה. ולכך אסור לעמוד על דמו ולפי"ז מיושב קושית הבכור שור על הש"ע דאיכא למימר דבכה"ג דהש"ע גם התוס' לא פליגו וגם מזה יש ראי' לסברת מרן זצ"ל הנ"ל ובפירוש כ' הרמב"ם סוף הלכות רוצח והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים ובין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעקרי הדת שנאמר אמור אליהם חי אני כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב מדרכיו וחי' עכ"ל ובגוף הנידון שלנו כבר כתבתי במכתב הראשון דאין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות אם המסוכן קרוב לתשובה ונראה מתחרט. כי בלא"ה צריך בחינה לזה אם הי' רשעו רק לתאבון דהיינו דלא שביק התירא ובאופן כזה אמרתי דנראה לי להתיר ואחתום בברכה דברי ידידו הדוש"ת. הק' משה שיק מברעזאווע: