מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה קז
בעזהי"ת חוסט אור ליום א' פ' ויחי תרל"ו לפ"ק
החיים והשלום וכל טוב להרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' משה הכהן ראפאפורט ני' היושב בשבת תחכמוני בישוב אטשאד יע"א:
מכתבו קבלתי ובו נשאלתי ע"ד איש יהודי אשר קיבל מיהודי אחר מלאכת הטאבאק ויש לו שכירים הרבה לשנה ובמשך השנה צריך לשכור עוד שכירי יום אם מותר לעשות לכל הפחות ע"י שכירי השנה. והיהודי הנ"ל אמר שמורה אחד התיר לו ליתן לא' משכירי השנה רווח בכל שנה ועי"ז יהא נחשב לו כשותף. ומעלתו ני' כ' דנראה דאסור מדינא דאפילו שכירי שנה אפילו לדעת הרמב"ם המבואר בסי' רמ"ד סעי' ו' דקבלנות לזמן מועיל אבל הכא שרווח הישראל טובא דמי' למ"ש השע"ת בסי' רמ"ג בשם תשובת דברי יוסף סי' ט' דכיון דמרויח הישראל ע"י מעשה שבת. גם להרמב"ם יש לאסור ואין לסמוך על נתינת רווח להחשב כשותף. וכ' מעלתו ני' כיון דהיהודי שוכר ומשלם ועל פיו הם עושין אין זה מועיל. דהם שלוחיו ולא דמי לשותף דסי' רמ"ה ובפרט שמרן הגאון בחת"ס בתשובה נ"ח כ'. דהיכא דהשותפות הוא רק להתיר הוי כהערמה, ואסור משום מ"ע. עכ"ל בקצרה.
והנה כל דבריו נכונים. דבוודאי אין מקום להיתרים הנ"ל חדא דבשדה קי"ל באו"ח בסי' רמ"ד דאינו מועיל קבלנות. משום מ"ע. והשנית דאפילו שכירי שנה אין נקראים כלל שכירי קבלנות אלא שכירי יום דדווקא אם מקבל הפועל על עצמו לגמור איזה מלאכה וברשותו לגמור אותה מלאכה באיזה עת שירצה מקרי קבלן לדעת הרמב"ם אפילו אם הוא מושכר לאותו מלאכה על כל השנה אבל היכא דאין על הפועל לעשות ולגמור המלאכה ההוא אלא שצריך לעבוד דבר יום ביומו מה שאפשר לו. הוא מקרי שכיר יום דמה לי אם שכרו ליום אחד או לשלשים יום או לשס"ה ימים כמספר השנה ואפילו לדעת האומרים דלהרמב"ם אפילו היכא שהבעה"ב נהנה גם בשבת מעשיות הפועל מותר. מ"מ בכה"ג שהפועל לא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעשות דבר יום ביומו לכ"ע מקרי גם להרמב"ם שכיר יום ואסור מדינא ואפילו אם הי' שוכרם לעשות בקבלנות ממש דהיינו שאם עובד הקרקע במשך הקלאפטער: או יאך או קיבעל כפי המנהג ואז הפועל יכול לעשות איזה יום שירצה ובדידי' קא טרח והוי קבלנות ממש מ"מ הא קי"ל בסי' רמ"ד הנ"ל דקבלנות בשדה אסור:
ויש בזה ב' טעמים דלהרב המגיד הטעם כיון דלעת הקציר והאסיפה יראה שאין הפועל לוקח חלק מאותו דבר שגידל בשדה. ולא הוי כאריס. יתלו בשכיר יום וכן הסביר הטו"ז שם והתוספות שבת שם הסכים להטעם דהעולם לא ידעו החילוק בין קבלן לשכיר יום וגם הקבלן בעיני העולם כשליח לבעלים בדבר הנעשה בפרהסיא ואפשר שיש נפ"מ בין שני הטעמים לנידון הנ"ל שלטעם הרב המגיד הנ"ל שהעולם יראו בעת הקציר למי מאספין הגידולין א"כ היהודי הראשון הוא עובר ומחזי כשלוחיו והשני אינו עובר אלא על לפני עור אבל אם הטעם כמ"ש התוספת שבת הרי השכירים נראים כשלוחים של היהודי השני וא"כ הוא עובר מצד עצמו. ועכ"פ אפילו בקבלנות אין לנו היתר אפילו אם הוי באמת קבלנות באופן דלעיל ולא מצינו היתר לגבי מכס בסוף סי' רמ"ד היכא דיש לחוש דישראל עצמו. יעבוד דלדעת המג"א דוקא היכא דמציל מידם וגם הוא עסק גדול וא"כ לא ידעתי כאן היתר ויעויין בסי' רמ"ה בטו"ז סק"ג ואפילו להמג"א שם סק"ח דהתיר היינו משום דהוי כמציל מידם כמ"ש התוספת שבת ואין כאן היתר אלא א"כ יעשה באמת שותפות עם גוי אחד. דהיינו שהגוי יהי' שותף באותן חדשים. או שבועות שהמלאכה מרובה וצריכין לעשות גם בשבת. ובאותן השבועות והחדשים יהי' הגוי השותף מכניס ומוציא ומשלם להפועלים:
ובכה"ג אע"ג דלקח השותף רק כדי להתיר איסור שבת מכל מקום כיון דגם בחול באותן שבועות וחדשים הגוי מכניס ומוציא נראה דגם מרן הגאון בחת"ס מודה דרק משום מ"ע הוא דאסור אבל כה"ג דלעיל דגם בחול הגוי מכנים ומוציא הרי מוכחא מילתא דזה שלקח הגוי לשותף כדי להיות מותר בזה אין קפידא שהרי מבואר שם בסי' רמ"ה שאם היו שותפין מכבר ולא הותנו דבשבת יהי' לשל גוי יוכלו לבטל השותפות ולהשתתף מחדש כדי להתיר לגוי לעשות בשבת על אופן כזה ונראה דגם בנידון הנ"ל יש תקנה לעשות אם שוכרין להגוים באמת בקבלנות על קיבעל או יאך כדלעיל ועל דרך המבואר במג"א באו"ח סי' רמ"ח זה דעתי ואחתום בברכה יהי ה' עמו ויברך אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: