מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה פז
להרב הגדול הנ"ל
ועל דבר תורה אשר העיר מעלתו ני' ושאל ממני עצה אם יזדקק עצמו בעסק שידוך באשה שמתו לה ב' אנשים והיא אשת חיל ויהי' זה שידוך טוב והגון לבחור הלומד תורה. הנה אין חכמה ואין עצה לנגד דברי חכז"ל שאמרו לשלישי לא תנשא. ואם שהרמב"ם כ' שהוא רק על דרך הניחוש וכאוכל מכישא דאסר גינאה וטעמו י"ל דהנה יש להביא ראי' לדבריו למ"ד מזל גורם. וכן פסקו הפוסקים והלשון מזל גורם לכאורה קשיא מדברי התוס' בכתובות דף ב' ע"ב ד"ה מציא אמרה לי' שתי' בתירוץ הב' דאשה היא שדה הבעל ואין הבעל שדה שלה. א"כ אין שייך לומר דמשום מזלה נענש הוא ואיך אמרינן כאן דמשום מזלה מת הבעל שוב מצאתי שכבר הקשו הראשוני' בריש כתובות כזה והובא בש"מ שם. ומכח זה כתבו התי' הראשון של התוס' ועכ"פ לפי תירוץ הב'. וכן הובא בש"מ שם בשם התוספי הרא"ש וקשיא להרא"ש לשיטתו שפסק כמ"ד מזל גורם. אלא וודאי דהוא כסברת הרמב"ם שהוא רק כעין ניחוש והפחדה המזיק לאנשים חלושים. ולכך יש לה כתובה מהאנשים הראשונים אע"ג דהוחזקה קטלנית כיון דאין בה חשש סכנה דרק פחדו וגופו החלש הוא הגורם ורק בג' זימני דאז עכ"פ מקח טעות אית בה. כדבר שיש בו מום אז גם כתובה לית לה:
אמנם. כל זה למ"ד מזל גורם. אבל למ"ד מעין גורם. אכתי איכא למימר דמן הדין הוא. וחשש סכנה יש בה. ובזה מיושבי' דברי הרא"ש דביבמות דף ס"ד כ' דלכך קיי"ל בקטלנית דב' זימני הוי חזקה משום דהוי חשש סכנה וחמירא סכנתא. ומשמע שם דחשש גמור הוא וקשיא להרא"ש הנ"ל הא דפרק קמא דכתובו' ולהנ"ל איכא למימר דביבמות קאי הרא"ש למאן דאמר מעין גורם ומעלתו רצה לפרש מ"ד מעין גורם עפ"י מה שהביא השל"ה בפ' כי תצא בפרשת יבום דרוח הנשאר מבעלה הראשון במעי' הוא הדוחה את השני לפעמים עיי"ש עפ"י הזוהר. ולפענ"ד ש"ס דידן לא ס"ל הא דזוהר. דא"כ כל אלמנה סכנתא (ובאמת כ' בשל"ה שם דכל אלמנה סכנתא אלא דלא הוחזקה עדיין שהראשון ידחה את השני דדלמא יהי' איפכא) וגם האיכא בנייהו דנפל מדיקלא ומת שאמרו ביבמות ס"ד ע"ב קשיא ומעלתו הרגיש בזה וכ' דמשום הניצוח של הרוח הראשון אין ראוי שימות מיתה כזו אלא וודאי חטאו גרם וכמו שאמרו חכז"ל דין ד' מיתות לא בטלו. וזה תימה דא"כ גם למ"ד מזל גרם האיך איכא למימר דמשו"ה נפל ומת אלא וודאי דהפירוש בש"ס כפשוטו. והנה מדברי הרמב"ם שהביא משמע שגם זה קים לי' עפ"י חכמת הרפואה שאין לזה חשש לומר מעין גורם אלא שהוא כניחוש:
והנה הנוב"י מהדו"ק סי' ט' כ' להמציא קולא עפ"י תשובת הרא"ש שכ' לפרש הא שאמרו מזל גורם על כרחך אין הפירוש שמזלה גרם שימותו בעלי' שלא מצינו מזל כזה אלא דהמזל גורם היינו שמזלה לחיות חיי עוני וצער ועי"ז מתו בעליה. ומזה הוליד הנוב"י הנ"ל דבאשה שהיא בעלת מסחר וגם בהיותה אלמנה היא עשירה ונכבדת. א"כ א"א לתלות במזלה עיי"ש. ולפענ"ד דבריו אינם מוכרחין ולא שמענו כיוצא בזה ואם האמת שמזלה לחיות חיי עוני פועל זה על בעלה. אבל איך תפעול זה להמית את בעלה די שתפעל עליו שיעני אבל לא שימות וע"כ צריך להסביר דהנה אמרו טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וע"י שמזלה חיי צער דהיינו חיי ארמלא וא"כ אין חילוק בין עשירה לנכבדת. ודלא כהנוב"י וכן מצאתי בש"מ בריש כתובות בהדיה שכ' שמזלה למיתב ארמלא וזה כנ"ל עיי"ש:
וראי' לזה עוד שהרי אמרו ביבמות ס"ד ע"ב דאמר רבא על אביי שנשא לחומה שהיתה כבר נשואה לב' אנשים ומי איכא דעבד עובדא בנפשיה כוותיה אע"ג שפסק רבא לה מזונות מנכסי אביי כמו שהיתה רגילה בחיי בעלה עיין כתובות ס"ה ע"א. וכיון דמתזנא ומתפרנסת מנכסי בעלה כמו בחייו ועל כרחך רק משום דטב למיתב טן דו הוא. וא"כ כיון דסברת הנוב"י ליתא ואפילו הרמב"ם וסייעתו לא כתבו להתיר לגמרי וחששו עיין בתשובת חכ"צ סי' א'. שאפילו לענין יבום חיישינן. אעפ"י שראיותיו לפי מ"ש הנוב"י סי' י' באהע"ז מהדו"ק אין ראי' מרש"י ומרמב"ן. ולענין יבום וכיוצא שיש בו צדדים יש להתיר. אבל בנידון שלנו שאין בו צד להתיר רק לעשות נגד דברי חכז"ל די להקל בדיעבד וכמו"ש התה"ד והובא ברמ"א באהע"ז סימן ט'. אבל לא לכתחילה ורוח והצלה יעמוד להבחור הלומד תורה ממקום אחר לשמור את דרך עץ החיים. להיות דרכיו דרכי נועם. וכל נתיבותיו שלום. דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: