מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה סח
עוד בענין הי"ל להרב המפורסם הנ"ל:
הנה מעלתו ני' השיג עלי על מ"ש ראי' מצפורן של קטורת שנעלם ממני דברי תוס' ישנים בכריתות שם וגם משופר של ר"ה דאין נותנין לתוכו מי רגלים. אע"ג דיכול לסלק ולנקות וגם יש אומרים דמי רגלים היינו מעיין שנקרא כך. והנה משופר של ר"ה אין ראי' דהנה תשמישי מצוה אסור לשמש בהן ובדבר מגונה אפילו לאחר מצותן אסור כדאיתא במג"א סימן כ"ב. וא"כ שופר של ר"ה לא מבעי' אם כבר תקעו בו ועדיין עומד לתקוע בו הרי אסור לשמש בו ואסור לגנותו משום ביזוי מצוה כמו כל תשמישי מצוה וא"כ מה שייך שיסלקו מי הרגלים הרי בשעת נתינתו לתוכו הוא מבזה תשמישי מצוה וכ"כ התוס' בכריתות שם בהדיא דאסור משום תשמישי מצוה ואפי' אי לא תקעו בו עדיין נמי י"ל לפי מ"ש המג"א בסימן תרל"ח ס"קג דהזמנה לגוף הקדושה דאפילו אם מילתא הוא מ"מ תשמישי מצוה קילי עיי"ש. והר"ן ריש פרק ראוהו ב"ד גבי שופר מבהמה טמאה כ' דשופר דבא לזכרון כפנים דמי ולא דמי לשאר תשמישי מצוה. וא"כ איכא למימר דגם בהזמנה מועיל ואסור לבזותו והנה התוס' דימו צפורן של קטורת לשופר דהוי תשמישי מצוה ומאי ענין זה לזה. וע"כ או דס"ל דצפורן הוי הזמנה לגוף הקדושה לקטורת או דס"ל דקנו אותן הסימנים במעות הלישכה ולכך עדיפו מתשמישי מצוה ובוודאי אסור ואין מזה ראיה לנידן שלנו שבשעה ששמשו למיאוס לא הי' תשמישי מצוה אלא לאחר שפינו המיאוס רוצים ליחדו ולקבעו למצוה:
וכן המפורשים מי מעיין הם הוא דברי הכלבו שהביא בשם יש מפורשים והביאו הב"ח באו"ח סי' קל"ב ס"ל דפשיטא דאסור היינו לשרות דבר המיועד לקודש בדבר מטונף ומאוס אבל לאחר שפינו אין ראי' וא"כ מתוס' אין ראי' אבל מהאבודרה"ם שכ' לתרץ הואיל והוא בתערובות ע"כ ס"ל דצפורן עדיין לא נקרא תשמישי מצוה ולא קנה אותו במעות הלשכה ואין איסור אלא משום שיתנו ממנו אח"כ לקטורת. על זה שפיר קשיא לי כנ"ל דמוכח ממנו דפינוי אינו מועיל. מיהו כבר כתבתי שאין מזה ראי'. ומכל מקום נראה דבכה"ג פינוי מועיל דהרי הבני מעים הם ג"כ מטונפים ואפי"ה לאחר שרחצום נאמר בהם ריח ניחח בעולה ולכאור' יש לי להביא ראי' דפינוי אינו מועיל מהא דאמרינן בבבא בתרא דף צ"ז ע"ב יין שנתגלה וסיננו ואפילו לר"נ דסינון מועיל להדיוט אסור ומאוס לגבוה וא"כ לכאור' מוכח דסילק ופינוי אינו מועיל מיהו משם יש להביא ראי' איפכא מדברי הטור באו"ח סי' ער"ב שהביא בשם הרי"ץ דגם בזה"ז יין שנתגלה אסור לקידוש וכ' הב"ח לפרש דיליף זה ממה דאסר ר"נ בסינון וזה מוכרח דאל"כ למה הביא הטור סינון דהרי אנן לא קימ"ל כר"נ וקשה האיך מביא הרי"ץ ראי' מהתם מסינון התם כיון דהי' מאוס פעם אחד נשאר באיסורו. משא"כ בזה"ז וע"כ דפנוי מועיל ולכך הוכרח לומר דהטעם דגילוי מצד עצמו הוא פחיתות וריעותא וא"ש דברי הטור והרי"ץ ויהי' ראיה לדברי דלעיל:
והנה מעלתו ני' רוצה לומר דבעינן שיפסיק בקביעת דירה שיעשה מרפת ההוא בית דירה וידור שם אדם חודש או ב'. או י"ב חודש כפי מה שנקרא בעלמא דירה ואז יכול לעשות מהדירה ביהכ"נ והנה זה בוודאי סברא נכונה וכבוד שמים. אבל דנאמר דעי"ז הותר. לא מצאתי לזה מקום דאפילו נימא דעקירה מועיל מ"מ כה"ג שקבעו רק דירה כדי לעשותה אח"כ לביהכ"נ. אפשר דאינו מועיל כמו דאמרינן לי"א ביו"ד סי' פ"ח בהג"הה דברהמ"ז ע"ד לאכול בשר לא מקרי הפסק ותו דבלא"ה איכא עקירה מיד כשעוקר הרפת וכונה בית נקרא בית. דקרא כתיב מי האיש אשר בנה בית. אבל עדיין אינו נקרא ביהכ"נ עד שיתפללו בו וא"כ איכא הפסק ובוודאי אם יפסקו בדירה איכא כבוד טפי מכל מקום זהו אם אפשר ולמצוה מן המובחר. אבל שיגרום זה היתר לא שמענו. ובתוס' מגילה דף ו' ע"א דברי המתחיל. טרטיאות משמע דכל שהי' בו דבר מטונף לעולם אסור ונראה דאסור עד שישתקע שמה מינה. ונהי לפי מ"ש באגרת שלפני זה אין מזה ראי' לנידון שלנו דהכא לא שמשו המחיצות והקורות לדבר מאוס כדלעיל מכל מקום שמענו מתוס' דהיכא דאסור לעולם אסור ואם נימא דכאן פינוי אינו מועיל א"כ לעולם אסור עד שיתקע השם המגונה מיני':
ומה שהביא מעלתו ני' מדברי התורת כהנים פ' מצורע דבית מנוגע אמרינן על קרא ונתץ אבניו וכו'. דקורה שבין בית ועלי' דאינו שייך לא לבית ולא לעלי' וה"ה כאן לא שייך לרפת אלא דמכל מקום אסור משום מיאוס. משם אין ראי' דוודאי קורה שייך לבית וגם לעלי' והוי בשותפות לשניהם אלא הואיל דכתיב אבניו בעינן מיוחד לו דוקא וכעין שדרשו בב"ק דף צ' עבדו וכספו המיוחד לו וממעטים עבד של ב' שותפין וכן פי' בקרבן אהרן אבל וודאי הקורה שייך לשניהם וא"כ אי חסור גם הקורה אסור והנה מעלתו ני' הביא ראי' דאפילו פינוי את המאוס אסור. מבגדי כהונה שדרשו ולבש בגדים אחרים שבגדים פחותים ילבש להוצאה וכו' והנה מזה אין ראי' דהרי בגדי כהונה אין מלבנין ואין מכבסין כדאית' בזבחים פ"ח ופסקו הרמב"ם בפ"ח מכלי המקדש דין ה' ואם כן ע"י ההוצאה את הדשן בוודאי יש לחוש שיתלככו. ושוב לא יהי' להם תיקון. ולפי מ"ש הלחם משנה בכוונת הרמב"ם בפ"ב מתמויין דין יו"ד דבגד שעושה לתשמיש מכובד אסור לעשות בו תשמיש פחות ונראה שם דהוא הדין בהיפוך אם עושה לתשמיש פחות לא יעשה בו תשמיש מכובד מכל מקום הרי אמרו על זה דלמדה תורה דרך ארץ ואמרו בשבת דף קי"ט ללמוד מזה דלתשמיש פחות ילבש בגד פחות וכן כיוצא בזה שם בשבת קי"ד כיון דדרך ארץ קמ"ל א"כ היינו לכתחילה וכבר אמרנו דלכתחילה וודאי אין לעשות מכל בגד ששימש בו הדיוט. לא ישתמשו בו לקודש כדקי"ל בסי' קנ"ג גם לענין בית הכנסת:
אמנם כל הנ"ל הפלפול אם עתה אינו מאוס אלא מכח שהי' בו מעיקרא דבר מאוס. אבל עתה כתב לן מעלתו ני' שעדיין מאיסתי' עלי' וא"א לנקות הזוהמא אשר על הקורה. אלא שרוצין לצייר. וע"י סיד וכיור מסתפק מעלתו ני' אי עדיין שם מאוס עליו והנה ציור אינו כצבוע שכתבנו למעלה בשם מרן זצ"ל בחת"ס חאו"ח סי' ל"ט דהוי שינוי גמור. דהתם אינו חוזר לברייתו משא"כ כאן. אמנם בדבר זה לא אוכל לדון ואין לאדם בזה אלא מה שעיניו רואות דהנה דבר מאוס אינו כשאר איסור דיש לו דין מה"ת אלא תליא בטבע האדם. ואית בי' קולי וחומרי. ואם אינו מאוס לו ודעתו יפה אמרינן בגמרא ופסקו בש"ע סי' ס"ו דבצים המוזרות מי שדעתו יפה יאכלם. וכיוצא בזה אמרו במקום שאינו מאוס כ"כ או בדבר שאינו מאוס כ"כ בכל הללו אזלינן בתר הרוב ולא מקרי מאוס לאוסרו לגבוה: ושוב יש בו חומרא למי שהוא מאוס לו אפילו אית בי' ששים כ' הש"ך ביו"ד סי' ק"ד דאסור אפילו למצוה ולכאור' הבאתי ראי' לזה דלא כהטו"ז דכתב דמועיל ששים דהרי אמרו בבכורות דף מ"ד ע"ב דלא ישתין אדם מים ע"ג כלי חרס דהני מדורי דבבל מהדרו מים לעין עיטם. והרי בוודאי יש ס' ואפי"ה אסור. מכל מקום היינו בדבר מאוס. אבל אם יציירן ויהי' נחמד למראה שיהא דעתו של אדם אף אחר הציור והכיור קוצה בו אינו נראה לי ולא אוכל להבין וכמדומה לי שאז לא יהא שום אדם קיצה בו שהרי האדם יראה לעינים ועינא וליבא סרסרי דעבירה נינהו ואפילו נימא מכח ידיעתן שהו' מקודם מאוס יהי' גם עתה המיאוס על זכרונו. כי לדעתי שוב יבא העין ויראה כי הוא נחמד למראה ולא יקוץ בו. וטוב מראה עינים מהלוך נפש כתיב וא"כ הציור הזה עושה רק שיהא דעתו של אדם יפה. וא"כ כיון דעתה אינו מאוס שוב אין לנו לדון רק מכח שהי' מאוס. ומזה כבר דברנו:
אמנם שוב נפל בדעתי שהרי אמרו בסנהדרין דף ל"ט דלכך נבראת האשה בהיות האדם ישן שלא יראה אותה בניוולה ותמאס עליו משמע דראיה דמעיקרא פועל שגם אח"כ יהא נמאס בעיניו. אמנם אין לאדם בזה אלא מה שעיניו רואות ואם הדבר יפה ומקובל בעיניו ובעיני כל הרואים אי אפשר לומר עליו שהוא מאוס ונפשו של אדם יקיץ בו משום שהי' מאוס מעיקרא והש"ס אמר רק דמלתא דעדיפא מיני' עבד השי"ת עם האדם במה שלא ראה מעולם בבזיונה ובניוולה איברא דעדיין יש לדון דאם אמנם דהצד הנראה לנו בכיור וציור אינו מאוס מכל מקום הקורה בעצמה מתחת הציור הלוא היא מאוס. והקורה כולה משמשת למצוה ואפילו העלי' והגג נתקדש ומשמש למצוה. ואם כן איך ישתמש דבר שתוכו מאוס למצוה:
מכל מקום גם זה נראה דלית בי' חששא. דמיאוס אינו שוה בכל אפין ומאוס לשתי' או אכילה צריך לדון על כל חלק מחלקיו אם הוא מאוס או לא אבל לבנות אצלו מקרי רק מאוס אם מה שהוא נראה הוא מאוס. אבל חלק שבתוכו מאי איכפת לן בזה. ומי יתן ויקרא לו שם מאוס לבנות בו משום שתוכו הוא מאוס. וא"כ איכא למימר כיון דמה שנראה לנו הוא יפה ונחמד לא מקרי כלל מאוס אפי' אם מה שתחת הציור הוא מאוס. מכל מקום לבנות בו אינו מאוס דלבנות בו קפדינן רק על חלק הנראה וא"כ אפשר דבכה"ג לא הוי מאוס. וא"כ באנו לדון בזה רק על מה שכבר הי' מאוס. ומזה כבר דברנו ואסיים בברכה ושלום: הק' משה שיק מברעזאווע: