מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק
תשובה מו
החיים והשלום וכל טוב לתלמידי הרב המאור הגדול המופלג כש"ת מו"ה אלכסנדר אדלער אבדק"ק יאנקנט יע"א:
מכתבך קבלתי וע"ד אמתלא שכתבת על שלא באת לקבל פני לק"ק אדא. דבר הזה א"צ אמתלא ובלא"ה דנתי אותך לכף זכות וגם ידעת שאין אני מבקש כבוד וע"ד מבוקשך בקהלה הידוע עשיתי כמבוקשך וע"ד ד"ת שכתבת לי שנתעוררת על דברי התוס' שבת דף ד' בהא דחציו עבד וחציו ב"ח וכו' הלא אין אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. והמשחרר עבדו הרי עובר בעשה והקשית דהא תנן במתניתן וכותב לו שטר על חצי דמיו ומשנתן דמים ליכא עשה כמ"ש הרשב"א הנה על התוס' לא קשיא דאטו גברא אגברא קרמית. רק יכולת להקשות רשב"א אדברי רשב"א שהרי גם הרשב"א בשבת שם הקשה ג"כ קושיא זאת. וא"כ סותר את דברי עצמו ובאמת הרשב"א בגיטין דף ל"ט חולק על הרמב"ם שאומר דעשה דלעולם ב"ת הוא משום לא תחנם ודווקא בעושה לטובת העבד עיי"ש וכן כ' הר"ן שם וכבר הקשה ע"ז המג"א בסי' צ' סק"ל גם הטורי אבן ריש חגיגה האריך בזה.
והנה גוף דברי הרמב"ן והר"ז קשה הרי לא קי"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא ובזה הי' אפשר לישב קושית המג"א והטורי אבן דבזה פליגו הסוגיות דבגיטין קאי למאן דאמר דדרשינין טעמא דקרא משא"כ בברכות דפריך עלה הא מצוה הבא בעבירה הוא קאי למאן דלא דרש טעמא דקרא ועכ"פ ספיקא הוי אי זה טעמא דקרא ובלא"ה נ"ל דאפילו לדעת הרמב"ן איכא למימר דווקא מה"ת אינו אסור אלא היכא דעושה לטובת העבד אבל מדרבנן אסור אפילו אין עושה לטובת העבד. ובזה ג"כ מיושב קושית המג"א הנ"ל והיינו משום דאסור עכ"פ מדרבנן ובזה מיושבים ג"כ דברי התוס' דקודם זה הקדימו דגם באיסורי דרבנן א"א לאדם חטא בשביל שיזכה וכו' ולכך הקשו התוס' שפיר כמובן:
אמנם בלא"ה נראה אפילו אם נימא אם העבד נותן דמי עצמו לאדוניו אז אין האדון עובר בעשה היינו דווקא אם האדון רוצה באמת למכור העבד ולוקח עבורו דמים מה שאין כן דבאמת אין האדון רוצה בזה וקרוב לוודאי שלא יבא לידי גבי' ע"י השטר שכותב לו העבד שהרי העבד הוא גברא ערטילאי ורק אפשר שברוב הימים יתעשר ויבוא לידי גביי' והשחרור אינו בשביל נתינת הדמים שלא בא לעולם אלא בסיבת העבד שיוכל לישא אשה ובכה"ג ס"ל להרשב"א שם דאע"ג שעושה בשביל המצוה אפי"ה איכא עשה דלא כהר"ן הנ"ל וכן ס"ל להתוס' ולכן שפיר הקשו דאין אומרים לאדם חטא:
והנה בע"ז דף ס"ג ע"ב קא מבעי' למיעוטי את התיפלה ש"ד או לא וקא פשיט שם מהא דתניא דעוקרין עם הגוי בכלאים וקאמר דברייתא כר"ע דס"ל מקיים כלאים לוקה ולהכי למעוטי תפילה ש"ד. ואח"כ מסיק דאיכ"ל דברייתא אתיא כר"י דאסור ליתן להם מתנת חנם ואפי"ה למעוטי את התיפלה ש"ד ומדרבי יהודא נשמע לר"ע והקשו בתוס' דל"ל למימר מדר"י נשמע לר"ע נלמוד זה מר"י עצמו ונראה דהרי ר"י ס"ל דבר שא"מ אסור. וכל שכן היכא דהוי פסיק רישא דאפילו לר"ש אסור מן התורה וא"כ אפילו אין מתכוין אלא למעט התיפלה הרי הוא אסור וצריך לומר דמכלל לא תחנם דרשינין נמי דלא תתן להם חן וכן עוד כמה דרשות וא"כ בקרא עצמו משמע דביאר לן טעמא דאיסורא דלא ליתן להם מתנת חנם משום לא תתן להם חן ולכן אפילו אם דבר שא"מ אסור מכל מקום הכא מותר אם הוא אינו מתכוין ואין כאן איסור כלל כמובן: ולכך, א"ש בפסיק רישא לר"ש או לר"י דדשא"מ אסור. אבל מזה עוד לא נשמע בשאר עבירות כגון מקיים בכלאים וכה"ג דיהיה מותר למעט את התיפלה דשאני התם דגלי קרא ומהיכא תיתי לשאר עבירות דיהיה מותר ולכך קאמר הש"ס דמכל מקום הרי גוף איסור של קיום ע"ז והאיסור דלא תחנם הוא רק משום סרך ע"ז שלא יהא לו קורבה עמהם וממילא כיון דגלי לן קרא כאן אכל לא תחנם שנעשה שלא לטובתם רק לטובת הישראל ש"ד ממילא ג"כ כאן דלמעט את התיפלה שפיר דמי וה"ה נמי גבי כלאים נלמד מק"ו מקיום עבודה זרה ולכך קאמר מדרבי יהוד' נשמע לרע"ק:
ובזה יש לישב קושית הרשב"א בגיטין דף ל"ט הנ"ל על הרמב"ן שהקשה דהאיך אפשר דהטעם משום ל"ת הרי גם לגר מותר ליתן מתנת חנם כ"ש לעבד וודאי מותר עיי"ש ולהנ"ל אפשר לומר דכוונת הרמב"ן הוא דרמו דגבי לא תחנם אמרינין דאם אינו עושה לטובת העכו"ם רק למעט את התיפלה ש"ד. ה"ה כאן דאין איסור בעושה לטובת עצמו אבל באמת אין כוונתו דכאן האיסור הוא משום לא תחנם אלא דילפינין מק"ו מאיסור דלא תחנם שם בע"ז ובזה ממילא מובן דמוכרח לומר כמ"ש לעיל דבזה דהעבד כותב שטר על דמיו בזה לא נפקע האיסור של לעולם בהם תעבודו דזה אינו טובה לישראל ואחתום בברכה יהי' ה' עמך ויברך אותך ואת ביתך דברי רבך הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: