אור ברסלב

מהרם שיק אורח חיים· רבי משה שיק

תשובה לט

תשובה לח

אור ליום ג' פ' וישלח שנת תרל"ז לפ"ק:

החיים והשלום וכ"ט להנגיד הרבני המופלג מוה' יוסף פיש ני' עם כל אשר לו בק' רויזענבורג:

מכתבו. קבלתי והי' לי למשיבת נפש שהזכרני עת שהיינו בישיבת מרן הגאון קדוש ישראל בעל חת"ס זצ"ל ומה ששאל בנו הצעיר שיחי' טעם למה אין מברכין ברכת המצות על ק"ש ותפלה שהן דאורייתא מכל שכן מקריאת הלל ומגילה הנה קושיא זו קשה בהרבה מצות שאין מברכין עליהן וכבר כתב הרשב"א בתשובה סי' י"א להקשות ע"ז על כמה מצות וכן באבודרה"ם וכק"ש ובתפלה י"ל הטעם לפי הכלל שכ' הרשב"א שם דבמצוה שאפשר שלא יבוא לידי גמר אין מברכין עליו והנה במצות ק"ש ותפלה דווקא בכוונה תליא מלתא ובריש פרק הי' קורא פליגו תנאים עד היכן צריך כוונה. וכוונה זו היינו כוונת הענין ולא סגי בכוונה לקיים המצוה כמ"ש ושמתם את דברי אלה על לבבכם ובתפלה נאמר ולעבדו בכל לבבכם. ואמרינן איזה עבודה שהיא בלב זו תפלה ואם לא כוון כוונת הענין אפילו אם מכוין לעשות מצות הבורא מ"מ לא עשה המצוה כתיקונה.. משא"כ בשאר מצות אפילו לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה אין צריך כוונה אלא לקיים מצות הבורא ברוך הוא וכיון שמברך עליו לקיים מצות הבורא הרי עשה את המצוה כתיקונו וזה נראה לי כוונת הירושלמי ריש כיצד מברכין דיליף מקרא דואתן לך את התורה והמצות דצריך לברך על המצות ודחקו המפורשים דזה רק אסמכתא כמ"ש ג"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת בה' ברכות ולי נראה דהכוונה בירושלמי הנ"ל דצריך לברך על המצות היינו משום דצריך כוונה ולכך במצוה דיש לה משך זמן ובנתיים יסיח דעתו ומחשבה מבטל מחשבה. ולכך צ"ל בפה ואז אין המחשבה מבטל דיבור כמו בברכת התורה וכל זה בשאר מצות דבעי' דווקא כוונה ואמירה ובעי תרתי דאנן קיימ"ל דלא כשמואל בברכות דף כ"א דס"ל א דרבנן נראה כוונתו דהדיבור הוא דרבנן וסגי בכוונה והשאגת ארי' האריך ופלפל בזה ועכ"פ כיון דאנן קי"ל דבעי תרתי הדיבור והכוונה ואם לא כיון כראוי אינו מקיים המצוה ולכך לא תקנו ברכה על זה כמו שהביא הטור באו"ח סי' תל"ב דלכך אין מברכין על ביטול חמץ משום דעיקר ביטול בלב ועל דבר שבלב אין מברכין כן נראה לפענ"ד הטעם בזה:

ומה שהעיר מעלתו מדוע בכוס של מילה אינו שותה המברך. ונותנים לאחר לשתות הלוא יותר טוב הי' שישתה המברך הנה ביו"ד סימן רס"ה ס"ד איתא דבתענית נותנין לתינוקת לשתות. ואם אין תענית שותה הסנדק וכ' הש"ך דלא ראה מנהג זה אלא דלעולם נותנין לתינוקת ובפ"ת שם הביא בשם ספר חמודי דניאל שישתה המברך והנראה לי פשוט דהא קימ"ל דאסור להפסיק בין הברכה לשתי' כדאיתא באו"ח סי' קס"ד סעי' ו' ושם בסי' תקצ"ב דלכתחילה אפילו מענין הדבר שמברכין עליו אין לשוח ואם הפסיק בדבר שאינו שייך להברכה אפילו בדיעבד צריך לחזור ולברך:

והנה הא דמברכין אשר קידש ידיד מבטן על הכוס אינו מדין הגמרא אלא מנהג כמ"ש הטו"ז שם משום דאין אומרים שירה אלא על היין ולא דמי לכוס של קידוש וכיוצא בו דהקידוש צריך לכוס דווקא וא"כ אפילו נימא דהברכה אשר קידש ידיד לא חשיב הפסק בין ברכת בפה"ג לשתי' כיון דצריך לכל הפחות מצד המנהג מכל מקום התפלה שאומר המוהל המברך על הכוס או"א קיים את הילד וכו' שהיא תפלה על הילד זה וודאי לא שייך לכוס. ואין לזה שייכות כלל לברכת בפה"ג ובוודאי יש לחוש דהוי הפסק שלא מענין הברכה לכך הנהיגו ליתן הכוס לשתות לסנדק וכיוצא בו ששמעו הברכה ולא הפסיקו אלא בשהי' בעלמא דקיל יותר ולכך כתב הרמ"א דישתה הסנדק ועל זה כ' הש"ך דהמנהג להשקות התינוקת דלעיל בהלכות ברכות י"א דאפילו שהה יותר מכדי דיבור הוי הפסק ולכך הנהיגו ליתן לשתות לתינוקת דאין קפידא כ"כ בתינוקת אם ישהה או יפסיק שהרי רק משום שלא יהא גנאי לכוס צריכין לטעום ממנו וכבר הארכתי בזה במקום אחר. ומ"ש החמודי דניאל דישתה המברך צ"ע מטעם הנ"ל:

תוכן העניינים

מהרם שיק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה