מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק
תשובה קנב
דין א') אשה אחת יצאה קול עלי' שזינתה תחת בעלה אמרתי לבאר כל חילוקי דינה. הנה אם האשה עצמה מודית שזינתה לענין כתיבה מבואר ברמב"ם פכ"ד מאישות דין י"ח דמפסדת כתובתה כדין אשה שוודאי זינתה דהודאת בעל דין כמאה עדים והוא נלמד מהש"ס דסוף נדרים עיי"ש בהה"מ ולפי ענ"ד אפילו לדעת הראב"ד המובא בר"ן בפרק המדיר דף ע"ה גבי עוברת על דת שכ' דאי ליכא עדים והודית בעצמה לא מפסדת כתובתה דאין אדם משים עצמו רשע והקשו עליו מסוגי' זאת דסוף נדרים דמוכח לענין ממון לחייב עצמה או להפסיד נאמנת מטעם הודאת בע"ד וכבר תו' בטוב טעם בשער המלך וכ"כ בסד"ט סי' קפ"ה דהכא גבי טמאה אני לך איכ"ל דבדרך תשובה אמרה כן וכדי שלא להכשיל את בעלה עיי"ש:
ובלא"ה נראה דהנה לכאורה יש להבין מאי טעמא דהראב"ד דלכאורה דבריו קשים להבין וכמו שהקשה גם בשמ"ק וכי אם יאמר אדם שגזל ושגנב יהא פטור משום דאאמע"ר. ונראה דסברת הראב"ד דוודאי בעלמא אמרי' דהודאת בע"ד כמאה עדים משום דאפילו אם נימא דבאמת אינו מחוייב מ"מ הרי כיון שהודה שמחוייב הרי התחייב א"ע. או אם הודה שחבירו אינו חייב לו א"כ הרי מחל לו. אך כל זה בעלמא אבל בכתובה י"ל דס"ל להראב"ד כמו דקי"ל באהע"ז סי' ס"ו סעי' ג' דלכל הפחות בע"פ לא מהני מחילה וא"כ דבריו המה מילתא בטעמא כיון דאין אמע"ר ואינו נאמן על המעשה ורק דנימא דמצד הודאתה מחלה על כתובתה וכתובה הרי לא נתנה למחילה ולכך שפיר פסק הראב"ד דאם אין עדים לא הפסידה כתובתה:
ואין לומר דדווקא באשה דעלמא לא ניתנה כתובה למחילה כיון דהיא יושבת תחת בעלה ואסור לו לשהות עמה בלא כתובה והבעל מחוייב ליתן לה כתובה אם ירצה להוציאה לכך לא מהני מחילה. משא"כ כאן בעוברת על דת שדינה שתצא א"כ י"ל דמהני מחילתה זה אינו שהרי ע"ז אנו דנין שהרי להראב"ד אאמע"ר וא"כ אינה נאמנת לענין שיהא מצוה לגרשה והרי היא כשאר נשים ולא מהני מחילה. ולפי"ז שם בנדרים דמיירי למשנה ראשונה דנאמנת דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא וא"כ אין ראוי לה כתובתה מכאן ואילך והוי' לה כאלו כבר נתגרשה שכ' הב"ש שם סק"ט דמהני מחילה בכתובה ולכך שפיר אמרו דאין לה כתובה. ולפי"ז אין ראי' להרמב"ם דלדידן דס"ל דאינה נאמנת ואיך נימא דלענין כתובה תהא נאמנת. ובלא"ה איכ"ל דהרי אמרו שם דמתני' אתיא כר"י ור"י ס"ל בכתובות דף נ"ז דמהני מחילה:
ונראה דאם אמרה אשת ישראל לבעלה טמאה אני לך והיינו ע"כ שזינתה ברצון אכתי אינה עושית עצמה מרשעת דהרי קי"ל באהע"ז סי' קע"ח סעי' ג' דאם זינתה וסברה שמותרת לזנות נאסרה על בעלה אע"ג דלענין קרבן חשובה שוגגת ואינה נעשית מרשעת בזה וכמ"ש הרשב"א סי' אלף רנ"ו ואפילו אמרה לבעלה שזינתה ברצון אין בכלל זה שידעה שיש איסור בדבר ואפשר שזינתה ברצון בשוגג ואפילו אמרה שזינתה במזיד מ"מ הא קי"ל דפלגי' דיבורי' ואמרי' שזה אמת שזינתה מדעתה אבל לא במזיד וכמ"ש הרשב"א בתשו' הנ"ל דאאמע"ר ולכך מאמיני' לה שלא הי' באונס אבל מ"מ גם במזיד לא הוי:
ולכך שפיר פסק הרמב"ם דאפילו למשנה האחרונה דאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה מ"מ פלגי' דיבורה ונאמנת לענין כתובה מטעם הודאות בעל דין ולא שייך אאמע"ר. וכל זה בדין הרמב"ם אבל בעוברת על דת אם אמרה שהאכילתו במזיד שפיר כ' הראב"ד דאיכ"ל דאאמע"ר מה תאמר דנימא דהאכילתו בשוגג א"כ לא מקרית שוב עוברת על דת דקי"ל דתצא בלא כתובה שיש לחוש שתכשילהו גם בפעם אחרת ואם היתה שוגג אין כאן חשש. ואם כן מיושב קושית שעה"מ על הראב"ד. ועכ"פ נראה מסברא דגם הראב"ד מודה להרמב"ם שאם אמרה שזינתה ברצון הפסידה כתובתה:
דין ב') לענין איסור כבר אמרו במשנה אחרונה שאינה נאמנת דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר ומשמע דלולא טעם זה היתה נאמנת אע"ג דאין דשב"ע פחות מב' ואין ע"א נאמן לאסור אשה על בעלה מ"מ היא היתה נאמנת על עצמה שהיא הבעל דבר וגם שוי' אנפשה חתיכה דאיסור' ולכך סברו במשנה הראשונה דנאמנת לדעת הר"ן רק מדרבנן. ולדעת התוס' והרא"ש הובא בר"ן שם נאמנת מדאוריית'. אבל במשנה אחרונה אמרו משום דשמא עיניה נתנה באחר ולכך לדעת הר"ן וסייעתו אקמוה אדאוריית' דהרי מה"ת אינה נאמנת דאין דשב"ע פחות מב' ומטעם בע"ד ושויא אנפשה חד"א לא שייך דהיא אינה ברשות עצמה משום דהיא משתעבדא לבעל ולא חשיבא כבע"ד לעצמה ולכך מה"ת לא שייך כה"ג שוי' אחד"א ורק מדרבנן האמינו לה ולכך משום חשש שמא עיני' נתנה באחר העמידו על ד"ת ולטעם הר"ן א"ש אפילו בגוונא דל"ש עיניה נתנה באחר אפי"ה לא פליג עיין בפסקי מהרי"א סי' רכ"ב:
(ומכאן מוכח דהר"ן לא ס"ל כדעת קצת האחרונים דטעמא דשוי' אנפשה חד"א הוי מטעם נדר דאי משום נדר הא יכולה אשה לאסור הנאת תשמישו עלי' עיין בשעה"מ פ' כ"ד מה' אישות שהקשה כן בשם מהרי"ט על דברי תוס' רי"ד מיהו זה אינו דהכא שאמרה טמאה אני לך הוי כהנאת תשמישי עליך ובזה אינה יכולה לאסור וכדלעיל בנדרים דף ט"ו ע"ב) או דאי הטעם משום הודאת בע"ד הוא מן התורה. אבל אי משום דהוי כנדר הוי רק מדרבנן וא"כ שוב הוי תי' הר"ן א"ש והעיקר כתי' הראשון):
אמנם תוס' והרא"ש ביבמות דף כ"ד כ' דהואיל וראו חכמים שבדבריה שקר לכך אמרו דאינה נאמנת. ולכאורה קשה דמאי בכך דאינו אמת מ"מ הא שוי' נפשה חד"א. דאפילו אם יש עדים המכחישין אותה כבר הוכיח המל"מ בפ"ט מאישות דאמרי' שויא נפשה חד"א. ונראה דס"ל להתוס' דהיכא דלא ידעי' שהוא שקר אמרינן שויא נפשה חד"א מטעם הודאת בע"ד ומהני מה"ת אפילו אי משתעבדא לאחר מ"מ היא בע"ד על נפשה ונאמנת מה"ת. אבל היכא דידעינן שהיא שקר נהי דאסורה מ"מ היינו מדרבנן או מטעם נדר ודווקא היכא דלא משתעבדא לאחר כן נראה לפי ענ"ד בכוונת התוס' והרא"ש והתוס' בנדרים סברו דבאמת מה"ת נאמנת רק דבמשנה אחרונה הפקיעו חכמים ועקרו דבר מה"ת דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת עיי"ש. עכ"פ לכ"ע אינה נאמנת או מן התורה או מצד עקירת דין תורה:
אכן כל זה אם רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת כ"פ מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ב עפ"י דברי התוס' יבמות דף כ"ד הנ"ל וראיתי בהגה"ה בנמוק"י סוף נדרים שהקשה דלמה מייתי מדברי מהרא"י הנ"ל הא הוא סוגיא ערוכה בירושלמי סוף נדרים דמבואר שם דאם יש שם אמתלא נאמנת והיינו כשיש רגלים לדבר. ולפיענ"ד דיש לדחות דמשם אין ראי' דהנה לאביי דסובר בקידושין דף ס"ו דהיכא דשתק אמרי' דע"א נאמן ולפי מ"ש תוס' שם אין זה מכח הודאה אלא שנראה שיש רגלים לדבר ואני ביארתי במקום אחר דאביי ורבא פליגו אי ע"א נאמן בדשב"ע דלא אתחזק דאביי סובר דרגלים לדבר מרעא החזקה והוי כליתא לחזקה וע"א נאמן. ורבא פליג אפילו בליכא חזקה אין דבשב"ע פחות מב' ואפילו איכא רגלים לדבר:
וא"כ לאביי דסובר דביש רגלים לדבר ע"א נאמן ה"ה כאן דנאמנת אם יש רגלים לדבר לא מטעם דשוי' נפשה חד"א אלא מטעם ע"א וא"כ איכ"ל דהירושלמי סובר כאביי אבל לדידן דקי"ל כרבא וא"כ מצד עד אינה נאמנת אפילו ברגלים לדבר וא"כ י"ל דאינה נאמנת דמטעם שוי' נפשה חד"א הא לא שייך לפי הר"ן הואיל ומשתעבדא. ומצד ע"א הא אינה נאמנת ולכך איצטריך להביא ראי' מתוס' והרא"ש. ואפשר שהתוס' והרא"ש לטעמייהו דס"ל דטעמא דאינה חתיכה דאיסור' הוא משום דראו חכמים רוב פעמים שמשקרת. ולכן ביש רגלים לדבר שוב אמרינן דשוי' נפשה חד"א:
אבל לפי' הר"ן לשיטתו באמת אפילו יש רגלים לדבר לא שייך שוי' נפשה חד"א הואיל ומשתעבדא ולכך אפילו אם יש רגלים לדבר אינה נאמנת. ולכן באמת לא פירש הר"ן הנך עובדי דסוף נדרים באומרת טמאה ומן הדין אלא למאן דרוצה להחמיר וא"כ נראה דפליג על זה וסובר אפילו ביש רגלים לדבר דאינה נאמנת ואנן קי"ל להחמיר כדפסק בש"ע באהע"ז סי' קט"ו סעיף ו':
ועפ"י האמור יבואר נמי סתירת התוס' שהקשה המהרא"י דביבמות כ' התוס' דהיכא דיש נגד הרגלים לדבר. רגלים לדבר בהיפוך שוב אינה נאמנת ובכתובות דף ס"ג לא כתבו כן ולהנ"ל מבואר דזה תליא בהנך ב' סברות דהתוס' בכתובות קאי לפי סברת התוס' בנדרים דמן התורה נאמנת דשוי' נפשה חד"א אלא שעקרו הדין תורה משום מגדר מילתא שלא תתלה עיניה באחר והיכא שיש רגלים לדבר שוב אין כאן מגדר מילתא שהרי נראה כי אמת הדבר. ואין לומר דעל זה עצמו נגדר מילתא דאפילו בכה"ג לא תהי' נאמנת כי היכא דלא תעשה בענין שיהא רגלים לדבר דגם אם היא תרצה לעשות לא יזדקק לה איש כדאמרי' בכתובות פ"ב אם היא הוחזקה לחזור אחר זיוף כל ישראל מי הוחזקו וכיון דלא שייך מגדר מילתא בכה"ג אפילו אם יש רגלים לדבר בהיפוך משום דלא ארכוסי מירכס מ"מ נאמנת מה"ת משום שוי' נפשה חד"א ובכה"ג אין מגדר מילתא שיעקרו רבנן דבר מן התורה דאי הוי מגדר מילתא גם אי אירכס לא הוית נאמנת ולכן דברי התוס' בכתובות ברורים מילתא בטעמא:
אבל התוס' ביבמות לטעמייהו דס"ל דלכך לא אמרי' שוי' נפשה חד"א הואיל וראו רוב פעמים שהוא שקר ולכן היכא דיש אומדנ' דלא ארכוסי מירכס שוב אמרי' היכא דלא מירכס יש אומדנא ורוב פעמים בכה"ג לא זינתה ואמרי' שהוא שקר ולכך ל"ש שוי' נפשה חד"א וא"ש דברי התוס'. ולפי"ז נראה דיש לסמוך על דברי התוספת ביבמות שהרי תוס' בכתובות דבריהם מיוסדים על דברי התוס' בנדרים. והר"ן שם בנדרים כבר הביא שם להקשות על זה ואין להם תי' מרווח ולפי שיטת ותי' הר"ן והוא ג"כ תי' הנמוק"י והריטב"א גם התוס' רי"ד המובא בשעה"מ הנ"ל נראה אפילו ביש רגלים לדבר אינה נאמנת כדלעיל וא"כ יש לסמוך עלייהו לכל הפחות היכא דיש רגלים לדבר נמי בהיפוך:
דין ג') והנה אם יש קול ואח"כ אמרה טמאה אני מבואר לעיל דלפי דברי הרמ"א סוס"י מ"ו דהיכא דיש קול נאמנת לומר שנתקדשה מאחר קודם שנשאה זה. והה"ד כאן וכן הביא בשעה"מ בשם מקצת תשובות אחרונים ואינם תחת ידי:
דין ד') ואם מאמין הבעל לדבריה חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציאה וראיתי בתשובות ר"י הלוי סי' שהביא בשם הרא"ם להקשות הא בעלמא היכא דשוי' נפשה חד"א כופין אותו שלא יתירה לעצמו עיי"ש ובאמת לפי לשון הרמב"ם ולפי מה שמפרש נמי בס' בית מאיר בכוונתו דאפילו בסעי' ז' באומר שראה שזינתה אפי"ה אין כופין הדבר קשה אבל לפי לשון הש"ע נראה דטעמי' כמ"ש הב"י בעצמו לעיל סוסי' מ"ו וכפי מה שביאר השעה"מ בכוונתו דס"ל דל"ש שוי' נפשה חד"א אלא היכא דיודע הוא בעצמו. אבל היכא דרק סומך על אחר ל"ש שוי' נפשה חד"א ובפרט דכאן לא נקט בלשונו שאמר שהוא מאמין לדבריה אלא שנפשו יודע שהוא מאמין לו בזה אמרינן דחייב לגרשה כיון דלבו נוקפו עכ"פ דעת הרמ"א דס"ל לעיל סוסי' מ"ו דגם בכה"ג שייך שויא נפשה חד"א ואפי"ה סובר כאן דאין כופין ע"כ צ"ל כמ"ש הבית מאיר:
והנה לקמן סי' קע"ח סעי' ט' הביא הרמ"א דיעות הפוסקי' דלדידן דאית לן חדר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר דמאמין לה עיי"ש והנה לדעת הרמ"א דגם אי מאמין לאחר שייך לומר דשוי' אנפשי' חד"א א"כ נראה דזה תליא ג"כ בג' תירוצים שהבאתי לעיל בדין ב' דלתי' הר"ן דהואיל ומשתעבדא לאחרינ' לא אמרי' שוי' נפשה חד"א י"ל גם אצל הבעל לדידן דאית לן חדר"ג מקרי משועבד לה אע"ג דלפי הש"ס מבואר בכתובות דף אש ע"א דהבעל יכול לשוות את אשתו עליו חתיכה דאיסור' שדיך לחלק בין בזמנם לבין בזה"ז אע"ג דלפי הסברא נראה דגם בזה"ז ליכא למימר דהאיש שדה האשה משא"כ באשה אמרו דנסתחפה שדהו וכמ"ש התוס' ריש כתובות דף ב' ריש ע"ב וכן מצאתי באמת בתשובת רש"ל סי' דיש לחלק בין איש לאשה בענין זה. מ"מ לפי דעת הר"ן אפשר דגם באיש אינו נאמן:
אבל לפי סברת התוס' בנדרים דבאשה תיקנו שלא תהא נאמנת ועקרו דין תורה שלא תהא יכולה להפקיע עצמה מבעלה וזה אין שייך כאן דהרי היא גרמה ואפילו בע"א המעיד כן והוא מאמינו לא שייך כן ולמה יפקיעו רבנן הדין תורה. ונראה דאפשר כיון דרגמ"ה החרים שלא לגרש בע"כ ומאי הועיל בתקנתו יאמר שראה שזינתה ע"כ הי' גם זה בכלל. שלא יוגרם לגרש בע"כ ולכך אין אנו מאמינים לו לגרום שיגרש בע"כ שאפשר שהב"ד מסייע ידי עוברי עבירה:
וזה נראה כוונת הרמ"א שם שהביא שמנדין אותו על שגרם לגרש בע"כ והב"ש שם סק"ט הקשה דתוס' כ' זה אי מאמינים לו משא"כ לרמ"א דס"ל דאין מאמינים לו. ולהנ"ל נראה דהרמ"א הביא זאת לטעם דלכך אין מאמינים לו דאולי יסייעו בזה ידי עוברי עבירה ומשום זה אין הב"ד מכניסין עצמן לדבר זה לא לכוף לשמש עמה ולא לכוף לגרש. אבל לטעם ראשון כופין אותו לשמש עמה כיון שאינו נאמן לשווי' אנפשי' חד"א וזה דעת הי"א שהביא שם וכן משמע מתשובת רש"ל הנ"ל דהא דמנדין הוא טעם דלכך אין מאמינים מיהו שם כ' בלשון אחר דאינו נאמן שמאמין לה הואיל ויש איסור להאמין ולפי ענ"ד אם הוא באמת מאמין לה אין איסור וחרם וכ"כ הגה"ה בנמוק"י סוף נדרים ולכך נראה לפי ענ"ד כמ"ש:
אמנם לתי' התוס' והרא"ש ביבמות דמצד שרוב פעמים משקרין לכך אינה נאמנת באומרת טמאה אני נראה פשוט דבאיש לא שייך זה וא"כ לפי מ"ש הרמ"א לעיל בסי' קט"ז סעי' ו' בענין רגלים לדבר דנאמן לחוש לדברי התוס' ביבמות גם כאן נאמן. ועכ"פ אם יש רגלים לדבר בוודאי הבעל נאמן. וגם אם היא עוברת על דת רשאי לגרשה בע"כ מצד עוברת על דת שוב אי מאמין לדבריה או לעד נאמן לשוי' אנפשי' חד"א דחייב לגרשה וכ"כ בנוב"י מה"ת בסי' ובאמת יש לומר דע"א או אמירתה לא גרע מרגלים לדבר וא"כ לעולם יהא נאמן לומר שמאמין. מיהו התוס' בכתובות דף כ"ו ד"ה והאמר כו' הוכיחו דע"א גרע מקול וכיון דבקול כתבתי לעיל דיש פלוגתא א"כ בע"א לכ"ע לא מהני וא"ש דברי הרמ"א:
החלק הב') הוא באם הבעל אומר שזינתה לענין כתובה פשוט דאינו נאמן להפסידה מיהו פסק בש"ע סי' קט"ו סעי' ז' דיכול להשביעה. והבית מאיר כ' דלכאורה זה תליא בפלוגתא אי אמרי' בעלמא מיגו דחשיד אממונא כו' או בעי' דווקא שידעי' שהוא גזלן דאי חשיד אממונא חשיד ג"כ אשבועה ה"נ חשידה על עריות דפסולה לעדות פסולה לשבועה. ואפשר לישב זה מצד ב' טעמים חדא דהרי קי"ל לקמן סי' קע"ח דא"צ שיראה כמכחול בשפופרת אלא ראה אותם שוכבים כמנאפים והה"ג שם פליג. ובאמת תימה איך כ' לענין לאוסרה על בעלה בעינן טפי ממה דבעינן לענין להרוג אותם:
ולפי ענ"ד אפשר לישב דבריו עפ"י מ"ש בתשובת מיי' להלכות אישות דשמעו נשימות כעין מנאפים ואמר דאולי עשו זה כדי להפקיע עצמה מבעלה כמו שאמרו באומרת טמאה אני וה"נ סברת בעה"ג דלענין לאוסר' בעינן שיראו כמכחול דאל"כ יש לומר שעשו זאת כדי להפקיע עצמה מבעלה זהו נראה סברת בעל ה"ג אבל אנן לא תלינן בזה אלא אזלינן בתר רובא או בתר חזקה שאם שכבו כדרך מנאפים מסתמא עשו מעשה זנות אע"ג דאפשר ששכבו כן ולא עשו מעשה מ"מ אנן בתר רובא אזלינן וכל זה ביש עדים אבל אם הבעל אמר כן והיא מכחשת דאנו מסופקים עם מי האמת והרי אפילו לפי דברי הבעל מ"מ אפשר שלא עשו מעשה ונהי דהוי כעין מיעוטא מ"מ אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא ותשבע:
או נראה דנהי דקי"ל דהחשיד על השבועה לעולם נשאר חשיד עד שילקה בב"ד ויתברר שעשה תשובה כדקי"ל בחו"מ סוס"י ל"ד לענין עדות וסי' צ"ד לענין שבועה מיהו איכ"ל זהו אם הוא בוודאי פסול אבל אם הוא רק חשיד אממונ' נהי דלאביי חשיד אממונ' חשיד נמי אשבועה היינו אם הוא עדיין חשיד אממונ' דהרי אפילו לאביי לא אמרו אם פעם אחד נעשה חשיד על ממונא דמיפסל לעולם. על שבועה וגם אביי מודה דווקא גזלן אמרו וע"כ דווקא על אותו ממון שנחשד עליו בגזלנותא פסול גם לשבועה אבל כאן נהי דכבר עברה באיסור א"א השתא אינה עוברת והאיסור אשר עשתה כבר עבר ואפשר הרהרה תשובה בלבה והוי כעין ס"ס חדא שמא לא זינתה ואפילו זינתה אולי מתחרטת ולכך נאמנת בשבועה. ולענין איסור.
זה דין ב') כבר ביארנו למעלה בח"א בדין ד' אם הוא נאמן לשוי' אנפשי' חד"א ושאין הדין הזה ברור ויש סברות לכאן ולכאן אא"כ יש רגלים לדבר או דעברה על דת דיכול לגרשה בע"כ אז אם הוא אומר שזינתה נאמן לאוסרה עליו וחייב לגרשה. ולענין העובר שאומר עליו שזינתה עיין באהע"ז סי' ד' סעי' כ"ט דאם אומר שלא בא עלי' ושאין הוולד ממנו אז נאמן לשוי' להולד ממזר או ספק ממזר היכא דיש לתלות שזינתה עם נכרי ועבד. אמנם אם גם הוא בא עלי' עיי"ש בסעי' כ"ו דתלינן בבעל. מיהו בפרוצה ביותר יש לעיין שם בסעי' ט"ו ועיין בזה מ"ש בחי' לאהע"ז שם:
חלק הג') אם לא הודית ויש ע"א שזינתה ע"א אינו נאמן ואם הוא נאמן תלי' ג"כ בדין ד' שהבאתי לעיל בחלק הא'. אמנם הרמ"א בסי' קט"ו סעי' ז' הביא דדוקא אם נאמן לי' ג"כ בדבר האיסור ובסי' קע"ח סעי' ט' כ' דווקא בשותקת. והמהרי"ט בחאהע"ז סי' א' האריך להשיג בזה ולפי ענ"ד הא דפירש"י בקדושין דף ס"ו ע"א גבי ההוא סמיא כו' אי מהימן לך כבי תרי כו' דהיינו בשותקת נראה דרש"י מפרש כמו שכ' מהרי"ק המובא ברמ"א סי' קט"ו סעי' ז' דהפירוש אי מהימן לך היינו לענין שאר דברים דהיינו אי מהימן לי' בשאר דברים וקים לי' בגוי' דלא משקר יאמין לי' ג"כ וזיל אפקה.
ועל זה קשה לי' לרש"י מאי פיסקא הא אפילו אי מהימן לי' לענין שאר דברים דלמא בכאן דאשתו מכחשת היא מאמין לה דקים לי' בגווה דאינה משקרת ומאי פיסקא דאי מהימן לי' בעלמא דגם כאן יגרש וע"כ צריך רש"י לפרש דהטעם הואיל ושותקת ולכך תליא רק באם מהימן לי' העד בשאר דברים כן נראה לפי ע"ד בכוונת רש"י וכן יש לפרש גם דברי הש"ע בסי' קע"ח סעי' ט'. ובזה מיושב דשם בסעי' ח' לא התנה דמיירי בשותקת דשם דמיירי שהיא פרוצה בעיניו וקינא לה ולכך א"צ לפרש בשותקת דאפי' היא מכחשת אינו מאמין לה ולכך כ' סתם דאם העד נאמן בעיניו אסורה לו:
דין ב') וכל זה ביש ע"א עד טומאה אבל בעד כיעור כ' הב"ש בסימן י"א ס"ק י"ד בשם תשובת מהר"מ דאפי' מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת והחמ"ח שם ס"ק ח' כ' להיפוך ובאמת שבגוף תשובת מהר"מ דבריו סותרין דבתחילה כ' דבע"א אפילו מהימן אינה נאסרת בעד כיעור ושוב בסוף דבריו כ' בהיפוך וכבר האריכו בתשובות האחרונים לישב דבריו ורובם הסכימו דבעד כיעור אפילו מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת ועיין בתשובת מהר"מ לובלין סי' פ' ביאר היטב:
ובגוף סתירת תשובת מהר"מ הנ"ל נראה לפי ענ"ד ג"כ. דהנה נראה פשוט דדין זה דמוציאין בעידי כיעור הוא רק מדרבנן דמה"ת אינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה אבל בסתירה לחודא אפילו היתה ככיעור שהגיפו דלתות או באפילה אינה נאסרת. ונהי שספק טומאה ברה"י אסור ומסוטה ילפינן. ואפי' חזקה לא מהני צ"ל כל זמן שאין קינוי וסתירה אין כאן מקום הספק וכמ"ש התוס' ר"פ כשם ואזלינן בתר חזקה (מלשון הראשונים נראה דמאן דאוסר אוסר מה"ת ומשוי לי' דברים מכוערים כקינוי וסתירה וזה הוא דעת הנוב"י וא"ש):
ומטעם זה קשים לי דברי הנוב"י במהדו"ק חאהע"ז סי' ע"ב בסוף התשובה שכ' ראי' מסנהדרין דף ל"א דאין אשה נאסרת בעידי כיעור דאל"כ איך יאמרו לאוסרה על בעלה או בועלה באנו דא"כ הוי להו למימר רק כיעור. ולפי ענ"ד זה אינו דאיכ"ל לאוסרה עליו מה"ת ולהלקותו או לפוסלו לעדות מה"ת וכיוצא בזה באו ועכ"פ כיון שנראה שזה רק מדרבנן אפילו אם יש ב' עדים. א"כ אם יש ע"א שאינו נאמן לאסור רק שהוא מאמין לו ואצלו הוא איש מהימן נראה מסברא כדעת האחרונים דאינה נאסרת דדווקא אם יש עדים הנאמנים ואיתרע חזקתה ושוב חיישינן שמא זינתה אבל בע"א נהי דהוא מהימן לי' לא איתרע חזקתה מ"מ אצל כולי עלמא ולא חיישינן שמא זינתה ולכך הואיל והחשש הוא רק מדרבנן לא החמירו בע"א:
וכל זה אם אין כאן ריעותא זו דע"א ראה בה דבר מכוער ובזה מיירי בתשובת מהר"מ הנ"ל בתחילת דבריו אבל לבסוף קאי שם באותה אשה שילדה לאחר שפירש בעלה ממנה י"א חדשים ונהי דבריעותא זו הוי תלינן באשתהי אשתהי מ"מ איתרע חזקתה ולכן אם יש עד כיעור שהוא מאמין לו חיישינן שמא זינתה כן נראה לפי ענ"ד בסתירת המהר"מ. והנה היכא דהפסידה כתובתה ואינה נוטלת אלא בלאות הקיימין אם גם הנדוניא מפסדת עיין בזה בתשובת חכ"צ' ובס' בית מאיר ובלשון הר"ן ר"פ אעפ"י מבואר דהנדוניא שזינתה קיימת דינא כמו בלאות שאינם קיימין וכ"כ הנמוק"י ר"פ האשה רבה ועיין בבית מאיר סי' קט"ו סעי' ה' שהאריך והניח בצ"ע למעשה: