אור ברסלב

מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק

תשובה קמא

תשובה קמ

בעזהי"ת חוסט בחודש טבת תרכ"ד לפ"ק. להרב המאוה"ג החרוץ המפורסם המופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' ישראל דוד נ"י האבדק"ק פעזונג יע"א.

על דבר אשה שנישאת לאיש ואחר איזה חדשים מהנישואין המליטה זכר והבעל נהרג ולא נשאר זרע ממנו כי אם הילד שילדה לאחר הנישואין ונשאר אח קטן ויש עד אחד או אפשר ב' עדים המעידים שהאיש הנ"ל אמר שממנו נתעברה ונשאלה השאלה אם אותו הזרע פוטרה מחליצ' במקום עיגון דנהי דהש"ע סתם באהע"ז סי' קנ"ו סעי' ט' כדעת הרמב"ם בפ"ג מיבום שכ' מי שזינה עם אשה כו' ונתעברה ואמר זה העובר ממני ה"ז ספק וחולצת ולא מתיבמת ומבואר מלשונו אפילו לא דיימא מעלמא ואע"ג דהרא"ש והרשב"א והמ"מ והיש"ש דעתם להקל לכל הפחות בלא דיימא מ"מ הש"ע לא הזכיר דעתם והכריע כהרמב"ם ומאן ספין וחשיב להכריע כנגדו מכל מקום במקום עיגון וגם שבנידון הנ"ל היתה מצוי' אצל האיש הנ"ל ובכל יום איזה שעות היו מיוחדים יחוד גמור והיו מקושרים בעבותות האהבה והרא"ש בתשובה כלל פ"ב כתב דבמיוחדת נראה דגם הרמב"ם מודה והרמ"א שם בסי' קנ"ו הביא זה בשם י"א ולפי הנרא' הואיל והנמוק"י סוף פרק אלמנה לכהן גדול הביא בשם הריטב"א שכ' אפילו במיוחדת לו לפילגש חוששין על אחד וא"כ נראה דפליג גם על הרא"ש בתשובה ולכך נשאר מקום לדון בעובדא הנ"ל הלכה למעשה וצריכין אנו לחקור מצד ג' דברים א') מצד הודאתו שממנו הוולד. והב') מכח שבא עלי' אי תלינין שממנו נתעברה. והג') מכח דיבורה והודאתה:

והנה מצד הודאתו הנה ביש"ש פ"ז מיבמות סי' י"ב פליג על הרמב"ם הנ"ל ופסק דהבעל נאמן דהתור' האמינתו מקרא דיכיר דדרשינין יכירנו לאחרים וכ' עוד שהרמב"ם לטעמי' דס"ל שיכיר קאי דווקא לענין בכורה וכדעת בעל הלכות גדולות בקדושין דף ע"ח וב"ב דף קכ"ז אבל רוב הפוסקים פליגו פליגו עלי' בזה ולכך הכריע גם לענין שלנו דנאמן ובאמת לא זכיתי להבין דבריו בזה שהרי הרמב"ם לא ס"ל כבעל ה"ג כמבואר מדבריו בפ"י מה' איסורי ביאה דין ט"ו ודין ט"ז דפוסק כהרי"ף ואינך פוסקים דנאמן על בנו לכל דבר וצ"ע על היש"ש בזה. מכל מקום מבואר דעתו דלדעת הפוסקים דהאב נאמן לכל מילי גם כאן נאמן לומר שממנו נתעברה ושזרעו הוא לפטור אשתו מחליצה ויבום:

אמנם הנוב"י מהדו"ת בחאהע"ז סי' כ"ז וכ"ח וכ"ט שדא בי' נרגא בנאמנות האב דכ' דאם יש לתלות שהודה כן כדי להתירה לו חיישינן שמא עיניו נתן בה כמו דאמרי' בכהן שהעיד על השבוי' עיי"ש שהאריך בזה ומעלתו ני' כ' שבנידון הנ"ל אין לחוש בזה שלא מיחה בו אדם מלישא אותה דלא ידע איש שהיא מעוברת ובגוף חשש הנוב"י פליג עלי' מרן הגאון בעל חת"ס בח"ר מחלק אהע"ז סי' ט' וכ' דלא חיישינן שיזלזל בעצמו לומר שזינה עמה משום שעיניו נתן בה וכעין שכ' הר"ן סוף נדרים טעם משנה ראשונה שהיתה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דאי לאו קושטא קאמרה לא הוי מזלזלא נפשה. וראיתי בנוב"י שם סי' כ"ט שכבר עמד השואל על סברא זו דכיון דאמרי' גבי שבוי' אפי' לפחות דמיו לא חיישינן על עיניו נתן בה כ"ש לפחות גופו וכבודו. והנב"י דחה דהרי אין אדם משים ע"ר ועכר"ח פליגנן דיבורי' ובשוגג עשה א"כ ליכא זלזול. וזה אינו דהרי סוף נדרים מיירי באמרה טמאה אני לך באונס ואפי"ה אמרי' דלא הוי אמרה גנאי על נפשה. ואע"ג דקי"ל כמשנה אחרונה דאינה נאמנת נראה דהיינו דסברא הנ"ל דלא מזלזלא נפשה לא אלים כב' עדים ואין אשה נאסרת אלא בב' עדים כדיליף דבר דבר אבל היכא דע"א נאמן אלא דניחוש שמא עיניו נתן בה שפיר איכ"ל דסברא דלא מזלזלא מבטל חשש שמא עיניו נתן בה והוי כעד דעלמא וכדעת מרן זצ"ל:

אמנם בנידון שלנו י"ל דגם הנוב"י מודה דהרי למשנה אחרונה חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ואעפי"כ קי"ל באהע"ז סי' קט"ו סעי' ו' בהגה"ה דאם יש רגלים לדבר נאמנת ולא חיישינן לעיניה נתנה באחר ולדעת הב"ש שם אפי' רק מתיחדת וא"כ ה"נ אם יש רגלים לדבר וכמו שיתבאר לקמן איכ"ל דלכ"ע לא חיישינן בפרט שהרי הי' בידו לעשות כיון דאפקרה לעלמא בוודאי אפקרה לחשוקה דוגמת הנך ריקים ופוחזים בעלי מלחמות שיש להם תשירות כזאת גם הנוב"י מודה כן נראה לפי ענ"ד:

מיהו טעם זה אינו מועיל אלא שלא לגרע אותו משאר ע"א דעלמא אבל לא חשבינן לי' משום כך למזלזל עצמו כב' עדים וכעין שכ' הר"ן בחי' גיטין דף נ"ה דהטעם דמתוך שנאמן להפסיד שכר על הדבר לא מועיל היכא דבעינן ב' עדים וא"כ בנידון שלנו לדעת היש"ש דהאמינתו התורה ע"כ מקרא דיכיר והטעם נראה לפי ענ"ד להסביר דהתורה ירדה לסוף דעת האב שאינו עושה שקר בנפשו ובזרעו ולא יקלקל אדם על בנו ולכך האמינתו תורה כבי תרי ולפי"ז נראה דזה שייך אם אומר שהוולד ממנו ובנו הוא שפיר י"ל דחזקה החזיקה לן התורה שלא יאמר אדם על מי שאינו בנו שהוא בנו. אבל אם אומר רק שבא אלי' והוא עצמו מסופק שאפשר שזינתה עם אחר ואינו בנו א"כ גם על זה שמודה שבא אלי' אינו כבי תרי אלא כשאר ע"א דעלמא:

ובזה נ"ל לישב היטב דברי הטור בסי' ד' שכ' באם היא אומרת שמעוברת מממזר והוא מודה שבא עלי' אפי"ה הוי הוולד רק ספק ממזר והב"י כ' דפסול הוא ותמוה טובא מלבד ממה שכבר תמה הנוב"י בסי' כ"ז הנ"ל דהטור לשיטתי' דס"ל בסי' קנ"ו כהרא"ש דלענין יבום לא חיישינן לאחר עיי"ש מה שתירץ. אבל לשון הב"י שכ' דפשוט הוא. הוא תמי' רבתא. אמנם להנ"ל נראה דהב"י מפרש בכוונת הטור שלא הביא כלל פלוגתת הרמב"ם בזה וע"כ סובר כאן דאומר רק שבא עלי' והוא עצמו חושש שאחר ג"כ בא אלי' ולשון דאפקרה לאחרינא זהו עצמו חשש הבעל ולשונו בכה"ג ס"ל להב"י דסברא נכונה ופשוטה הוא דאינו נאמן כבי תרי אלא בעד אחד ולענין ממזר ע"א אינו נאמן וכמו שיתבאר לקמן ולא עדיף מאם דאינה נאמנת ולכך נראה דשינה הטוש"ע את לשון הרמב"ם דהנה הרמב"ם כתב דמודה שממנו נתעברה והטוש"ע כ' דמודה שבא אלי' והיינו הטור לטעמי' כן נראה לפי ענ"ד נכון בדעת הטור ולהנ"ל א"ש:

ועכ"פ באומר שהוולד ממנו בכה"ג בוודאי התורה האמינתו ועשאו כב' עדים והיינו טעמא דהיש"ש וקשיא לי' על הרמב"ם למה ס"ל דאינו נאמן ותי' שלו כבר כתבתי שהוא תמוה אמנם דבר גדול דיבר הרא"ש בתשוב' כלל פ"ב דהכא לא שייך נאמנות האב דהוא עצמו טועה ואומר בדדמי ולא שייך לומר דנאמן דמנא ידע. וזהו טעמו של הרמב"ם:

ועוד יש לפקפק על היתר זה של היש"ש מדברי הרשב"ם ותוס' ב"ב דף קל"ד דכ' דהא דהאב נאמן דווקא אם ידעי' שהוא בנו ואומר שהוא בכור או ממזר אבל על איש אחר שלא החזיק בבנו לומר שהוא בנו בכורו אינו נאמן והביאו הטור בחו"מ סי' רע"ט והדרישה הביא דברי הנמוק"י שם שהחמיר עוד יותר ובקצוה"ח סי' רע"ז סעי' י"ב רצה להוכיח כדעת הרשב"ם או לכל הפחות להכשיר אין האב נאמן ובכתובות דף כ"ה ב' דאמרי' דהאב נאמן לומר על בנו כהן להאכילו בתרומה משום מיגו דבידו להאכילו אבל בלא"ה אינו נאמן. ועוד מירושלמי שם לפי ענ"ד אין ראי' דאיכ"ל דהתם מסתמא קאמר אפילו בבן גדול דאית לי' בני בנים ובכה"ג אמרי' ביבמות דף מ"ז דאינו נאמן מתורת אב והוכרח לומר משום מיגו. ותו כבר כ' הראשונים מובאים בשמ"ק דמיירי ביצא קול על בנו שהוא ב"ג ולכך בעי' מיגו לקצוה"ח לשיטתו דס"ל בש"ש. שמעתתא ז' סעי' ד' דהיכא דאינו נאמן לכל אינו נאמן כלל וא"כ שם דלענין יוחסין להשיאו אינו נאמן לא הי' לו להיות נאמן גם לתרומה אלא מפני שיש מיגו ויתבאר סברא זו לקמן אי"ה. עכ"פ מהתם אין הכרע. מ"מ נתבאר לן שלשיטות גדולי הראשונים אין היתר הנ"ל של היש"ש:

ואפשר כאן דמיירי שאמר שממנו נתעברה קודם הנישואין ואז לא הי' דבר שבערוה ולא הי' נפ"מ כלל רק לאיסור. ולאיסורין ע"א דעלמא נמי נאמן. והי' נאמן אפילו בלי קרא דיכיר וכיון שכבר אחזיקוהו אז לבנו ואז הרי הי' נאמן שוב מהני ומועיל גם אח"כ אע"ג דנעשה דבר שבערוה וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מסנהדרין דע"א שהעיד על חתיכה שהיא חלב או על אשה שהיא גרושה ונאמן באיסורין ואם אירע שאח"כ אכלו אדם בעדים לוקה וה"נ כיון דאחזיקני' לענין שלא תהא מעוברת חבירו דהוי איסור והי' נאמן. שוב נאמן גם לענין דבר שבערוה.

וגוף הסברא אי נידון שלנו דמיא להא דהרמב"ם אפשר דתליא בתי' הפנ"י בקדושין דף מ"ג ממאי דקשיא עליו מהתם דאמרינין דהאב נאמן רק לאיסור ולא לעונש וכיוצא והש"ש שמעתתא ו' פי"ב תי' בדרך אחת ממ"ש הפנ"י בקו"א בקדושין שם ולדבריו י"ל דלא דמיא לכאן וכן לא מועיל לדידי' מאי דאחזיקינין לבנו לענין פדיוה"ב ואמר זה בני בכורי וצ"ע בזה. מ"מ אפשר שגם הרשב"ם והתוס' מודים בנידון הנ"ל דנאמן כסברת היש"ש ואין כנגדו בבירור אלא סברת הרא"ש בתשובה הנ"ל:

ולפי"ז נהי דמסיק דאינו. נאמן דממנו הוא מ"מ נקוט מיהו פלגא בידך דמ"מ נאמן דבא אלי' דנהי שכתבנו לעיל דבא אלי' אינו נאמן היינו באומר רק שבא אלי' וחושש שהוולד אינו שלו אבל כיון שאמר שהוא בנו א"כ נהי דאמרינין דאינו נאמן משום דאומר בדדמי מ"מ מוכח דבא אלי' וא"כ אנו באין להיתר הב' דלרשב"א והרא"ש והמ"מ והחמח"ו דכיון דידעינין דבא אלי' ולכל הפחות בלא דיימא מעלמא לא חיישינין על אחר וכרבא סוף פרק אלמנה לכה"ג וכבר כתבתי שהרמב"ם פ"ג מיבום דין ד' פליג על זה ולשונו משונה שכ' מי שזינה כו' ה"ז ספק לענין כשם שזינתה עם זה זינתה עם אחר ומאין נודע הדבר שזה בנו וודאי והרי אין לו חזקה ולעולם ספק הוא וכן סתם הש"ע בסי' קנ"ו.

מיהו דברי הרמב"ם סותרין אהדדי א' דב"פ ח' מה' תרומות דין י"ד כ' דאשה שנאנסה מכהן דאע"ג דהדבר ספק אפי"ה הוולד בחזקת זה שבא עלי' ודיימא מיני' וקו' זו יישב הב"ח והסכים עמו הב"ש דהרמב"ם ס"ל לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן. דבדרבנן סמכי' ולא חיישינין לשמא בא עלי' אחד ולכך בפ"ח מתרומות דמיירי בתרומה דרבנן כו' אמנם הא דפסק הרמב"ם בפט"ו מה' איסורי ביאה במודה ממזר שממנו נתעברה חיישינן שמאחר ג"כ נבעלה הניח הב"ש סי' ד' ס"ק מ' ולהש"ע יישב. ובלא"ה כבר כתבתי שהש"ע שינה וכ' כלשון הטור שאמר רק שבא עלי' ובכה"ג א"ש וכמו שכתבתי. אמנם להרמב"ם קשיא טובא.

מיהו יש לישב לפי מ"ש הבית מאיר שם בסי' ד' סעי' כ"ו לדעת הה"מ והרמב"ם ס"ל כמ"ש הריטב"א בקדושין דף ע"ג ע"א גבי ד"ת שתיקה כשר שכ' דרבא דפסק כר"א דספיקות בוודאית אסור לית לי' דרש דקהל וודאי דווקא לא יבא ולדידי' גבי ממזר הוי איסור דאורייתא א"ש גם להרמב"ם:

אמנם כדי לישב לישנא דהרמב"ם דהאריך בפ"ג מיבום טובא וגם בפ"ח מה' תרומות נראה מלשונו שבא להסביר טעמו. וטעמו ג"כ סותר וגם כדי לישב קושית הרא"ש בתשובה עליו דמ"ש ירושה מיבום וחלוצה נראה לפי ענ"ד לישב בעזה"י דסברת רבא דסובר דתלינין דזה שבא עלי' וודאי הוא כעין סברת מהר"י סי' ע"ט המובא בש"ש שמעתתא ז' פ' י"ט דאין ספק מוציא מידי וודאי וכמו שהביא הב"ש בסי' י"ג ס"ק נ"ג דאם ידוע דאחד נתלוה עמו אי ניחוש גם לאחר פליגי בזה עיי"ש. והיינו מטעם דא"ס מוציא מידי וודאי כ"כ הרא"ש בתשובה סי' פ"ב הנ"ל דהטעם משום דא"ס ממו"ד אלא דקשיא לי על המהר"י והב"ש ושיטות הנ"ל דס"ל דסמכינין ע"ז להתיר א"א הרי אמרי' בגיטין דף כ"ז בנאבד גט ליוב"ש אפילו דידעינין דיוב"ש זה אבד גט זה אפי"ה חיישינין גם לאחר וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה כאן. וצ"ל דהיינו דווקא לרבה התם בהוחזקו ושכיחי שיירא ואינהו מיירי בלא שכיחי וכמ"ש נמי הש"ש הנ"ל ונידון דידן נראה לדמות להוחזקו ולא שכיחא שיירא דהרי בוודאי שכיחי פריצי בעלמא והוחזקו פריצי. אבל לא שכיחא שיירא אצלה בפרט בלא דיימא מעלמא ולכך נהי דהוחזקו פריצי ס"ל כרבה כדס"ל ביבמות דף קט"ו גבי יצחק ריש גלותא בחדא ריעותא לא חיישינן ולכך לא חייש אבל אביי או דס"ל פרצה קוראה לגנב וחשיב לי' כשכיחא או יותר מסתבר דס"ל לשיטתי' ביבמות דף קט"ו דגם בחדא ריעותא חיישינין וכדס"ל לר"ז בגיטין דף כ"ז:

והשתא דנראה לן להסביר סברת אביי ורבא בפלוגתא דרבה ור"ז בגיטין כ"ז וכבר כ' שם הפנ"י דאפילו לר"ז דחייש בהוחזקו גרידא ולא שכיחא שיירא היינו מדרבנן דווקא בגט אבל בממון לא חיישינין וכמו דפשט רבא ביבמות דף קט"ו ע"ב מניני בר חבי סוף פ"ק דב"מ אמרינין היכא פשוט מר איסורא ממונא בממונא לא חיישינין וגם בירושלמי דגיטין הובא ברשב"א שם כ' חומר הוא בעריות וא"כ לפי"ז א"ש קושית הרא"ש הנ"ל דלכך ס"ל להרמב"ם דדווקא לחליצה שהיא עריות חוששין אבל לממון לירושה לא חיישינין וא"ש:

ולבאר עוד יותר לשון הרמב"ם צריכין להקדים דיש ב' מיני . חזקות חזקה דמעיקרא דאזלינין בתרה ואמרינין אוקי אחזקה והוא כעין א"ס מוציא מידי וודאי וכן הסביר הרמב"ם בנזיר ס"ב וכ"כ בספר שערי תורה ואין זה וודאי אלא שדין תורה הוא דאין מוציאין אותו מוודאי שלו מכח ספק. וכל זה בחזקה דמעיקרא אבל חזקה בשעתה מחמת מנהג או טבע העולם כגון בנה כרוך אחריה דסוף קדושין וחזקה דאא"פ תוך זמנו וכיוצא בזה הם חזקות בשעתה מצד וודאי. ויש חילוק ביניהם לדינא דנגד חזקה דמעיקרא דעת הרבה פוסקים דע"א נאמן באיסורין נגדה עיי' בש"ך ביו"ד סי' קכ"ז. ס"ק י"ו משא"כ נגד חזקה בשעתה:

ועוד דנגד חזקה דמעיקרא נאמן הבעל דבר לומר ברי לי כמ"ש המהרש"א ביבמות דף פ"ח ע"ב אבל נגד חזקה בשעתה אין ע"א נאמן ואין הבעל דבר נאמן לומר ברי לי כמבואר כל זה בנוב"י מהדו"ק סי' נ"ד ובס"ד סי' קפ"ה:

ובזה נתישב לי מאי דקשיא לי בחולין דף י"א ע"ב שם אמר רב מרי דממכה אביו ואמו ילפינין דאזלינין בתר רובא דדלמא לאו אביו הוא אלא לאו דאזלינין בתר רוב ורוב בעילות הלך אחר הבעל. וקשה למה לו לומר רוב בעילות דאפילו הוא רק חד בעילה שדינין לי' אחר הבעל ובפרט באשה לבעלה דלא דיימא מעלמא ולא אפקרי גם אביי מודה ולמה לי רוב בעילות ואפילו נימא כמ"ש התוס' בסוטה דף כ"ז ע"א ד"ה רוב בעילות דגם בבעל לא חשיב וודאי בעיל מ"מ השתא דאמרינן דעפ"י רוב בעיל הבעל למה לי רוב בעילות אפילו בחד בעילה סגי ולכאורה יש להוכיח מכאן כהרמב"ם. ולאידך פוסקים צ"ע וצ"ל דלרווחא דמילתא נקט כן או דקושטא קאמר שגם רוב בעילות יש:

אמנם להנ"ל א"ש דהרי יש נפ"מ דאי נימא דרק מטעם דבעיל חד זימנא ותלינן בי' משום א"ס מוציא מידי וודאי איכ"ל אם. ע"א הי' אומר בהיפוך הי' נאמן והה"ד דגם האם נאמנת אם אומרת שבא עלי' גם איש אחר וא"כ אפשר דמקרי התראת ספק. אבל מצד רוב בעילות היא חזקה בשעתה ואין ע"א ובעל דבר נאמן כנגדה ולכך שפיר הורגין אותו וא"ש דנקט רוב בעילות. וא"ש בזה לשון הרמב"ם בפ"א מאיסורי ביאה דיליף ממכה וממקלל אביו דאזלינן בתר חזקה וכירושלמי סוף קידושין. ולהנ"ל מובן מדע"א אינו נאמן לומר בהיפוך ועיין בסד"ט רס"י קפ"ה ואין כאן מקומו:

ועפי"ז מדיוק לשון הרמב"ם בפ"ח מתרומות שכ' אעפ"י שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין ולא שייך מסתמא רוב בעילות וא"כ טעמא רק משום א"ס מוציא מידי וודאי והיינו דכ' הרמב"ם דאע"ג שהוא ספק הוולד בחזקת זה שבא עלי' דאין ספק ממ"ו. היינו גדר חזקה וס"ל להרמב"ם דסוגיא דיבמות דף ס"ט קאי רק בשאר ענינים מלבד עריות דזיל בתר טעמא דרבא משום דא"ס מוציא מידי וודאי ובעריות הא אמרינין חומר זו דלא סמכינין על זה ולכך כ' הרמב"ם דלענין יבום בפ"ג מיבום הנ"ל דאע"ג שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום כו' ומאין יודע שזה בנו וודאי והרי אין לו חזקה והיינו דאין לו חזקה בשעתה דרוב בעילות דחזקה כזו מקרי וודאי ולענין עריות בעינין דווקא וודאי. כן נראה לפי ענ"ד נכון בכוונת הרמב"ם:

אמנם לפי"ז נתעורר עלינו יותר הקושיא הא דפסק הרמב"ם בפ' ט"ו מה' א"ב דאם אומרת שנתעברה מממזר והוא מודה דחיישינין דאפקרית עצמה גם לאחר דהא ממזר ראוי להיות לו כשאר דיני התורה ונימא אין ספק מוציא מ"ו. ולא שייך תי' הנ"ל שכתבתי. ונראה לפי ענ"ד לישב רק נקדים עוד דלכאורה יש להביא ראי' להרמב"ם ממה שאמרו במכות דף כ"ג ע"ב דרוח הקודש הופיע אצל יהודא דאמר צדקה ממנו ומנא ידע ודחה רבא דילמא חישב יומא וירחא כו' ולכאורה יש גם בזה סתירה לרבא לשיטתו דביבמות דף ס"ט דהרי יהודא בעיל וודאי ותלינין בי' כיון דלא דיימא מעלמא וצריך לומר דבאמת זה כוונת הדיחוי דלאו מכח אומדנא דיומא וירחא אלא שלא הי' אומדנא בהיפוך שהרי יומא וירחא בלא"ה קשה דהרי כמשלוש חדשים כתיב ולא הי' אז עדיין נודע ימי ירחי לידה וע"כ דהכוונה שחישב אם אפשר שממנו נתעברה ותלינין בי' לרבא לשיטתו:

אלא דקשיא לן דבסוטה דף י' סתם שם הש"ס דע"כ רוח הקודש הופיע דאל"כ מנא ידע וא"כ היינו דלא כרבא ומטעם זה לא אדע מאי דקשיא לי' למהרש"א בחיד"א במכות שם על רש"י בחומש דפי' ג"כ דברוה"ק נאמר דלא כמסקנא דש"ס מכות ומכל מקום הרי איכא סתמא דסוטה. ולכאורה ראי' מכאן להרמב"ם דבכה"ג לא מקרי ידיעה וקשיא לאידך פוסקים. אבל נראה דמהתם אין ראי' והנוב"י מהדו"ת בחאהע"ז בסי' מ"ב הוכיח דבב"נ לא אזלינין בתר רוב והה"ד דלא אזלינין בתר חזקה דמעיקרא דגרע מרוב וא"כ שם דמיירי קודם מ"ת דפלפלו המפורשים עיין בפר"ד אם הי' דינם קודם מ"ת כבן נח ובזה איכ"ל נמי דפליגו ב' המסכתות דבסוטה ס"ל לש"ס דדינם כב"נ ולא אזלינין בתר רוב וחזקה ולכך קאמר הש"ס מנא ידע וע"כ דהופיע רוח הקודש היינו עצמו רוח התורה דלפי דבריו היינו ידועה וא"ש:

ולפי"ז לפי מ"ש הפר"ח ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס והפנ"י בקדושין דף ע"ג דגבי ממזר לא אזלינן בתר חזקה ואפילו בתר רוב כ' הפנ"י שם דלא אזלינן כיון דגלי קרא דבעינן ממזר וודאי וא"כ לפי דבריהם דדבר שאמרי' רק מכח חזקה דמעיקרא לא מקרי וודאי ממזר וה"ה כאן נהי דתלינן בזה שבעל וודאי מ"מ וודאי לא מקרי כמ"ש הרמב"ם בפי' בפ"ג מה' יבום הנ"ל וא"כ אינו בכלל ממזר וודאי ואסור בממזרת וודאית. ונהי דגם קהל וודאי לא הוי מ"מ הא קי"ל ספיקין בוודאין אסורין וכדלעיל וא"ש. ואין להקשות א"כ איך אמרינן ביבמות דף ס"ט לרבא בארוס ואריסתו שאם בא עלי' תלינן בי' ומשמע שמותר בבת ישראל ואמאי הא לא הוי כוודאי קהל ויהי' כשתוקי בישראל דאסור זה אינו דשתוקי הרי מה"ת בכל ענין כשר בישראל ורק מדרבנן אסור ובכה"ג ל"ג כיון דאית לי' חזקה להיתר. ובלא"ה הרי כתבתי לעיל דברי הבית מאיר סימן ד' סעי' כ"ו שכ' דלהרמב"ם לא קי"ל כדרש דקהל וודאי וא"ש ונכונים ומיושבים כל דברי הרמב"ם:

והשתא דאתיתי להכי נראה דבמקום עיגון איכ"ל דמודה הרמב"ם דסמכינן ע"ז דחזקה שהוולד מן הבא עלי' וודאי הוא דהרי הרא"ש בגיטין דף כ"ז הקשה בפסק הלכה דברי הרי"ף והרמב"ם דשם פסק כר"ז דבחד ריעותא חוששין. וביבמות דף קט"ו ביצחק ר"ג פסק כרבא דאין חוששין ותי' דגבי יצחק ר"ג הוי חשש עיגון משא"כ בגט וכ"כ הב"ש בסי' י"ז ס"ק נ"ו לדעתם וא"כ לסברא הנ"ל במקום עיגון מודה הרמב"ם. אמנם כל זה לפי תי' הרא"ש אבל הרמב"ן ז"ל במלחמות והנמוק"י שם ביבמות תי' באופן אחר דהתם שאני די"ל כאן נמצא וכ"ה וא"כ מוכח דלדידהו גם במקום עיגון חששו לולא דיש עוד סברת דכ"נ וכאן הי' מסייע. וכאן לא שייך כ"נ וכ"ה. ומכל מקום נראה דסברא זו דהיתה מצוי' אצלו ומיוחדת עמו ביחוד ובהתקשרות אהבה זה עדיף והוי כמו סברת כ"נ וכ"ה וכמו שאבאר לקמן אי"ה דכבר כתבתי דהרא"ש כ' דמיוחדת בביתו לא קאמר הרמב"ם אלא שפירוש מיוחדת הוא סתום. הנה בחלקת מחוקק סי' ד' ס"ק כ"ה פי' שהיא פילגשו ובא עלי' כמה ביאות וכ"כ הנוב"י הנ"ל בסי' כ"ז דמיוחדת לאו היינו משודכת לו אלא מיוחדת לו לביאה וכ"כ מרן זצ"ל בחת"ס בחאהע"ז ח"ר סי' והב"ש שם בסי' ד' כתב דלאו דווקא פילגש אלא שמצוי' בביתו ומודה שבא עלי' כמה ביאות. וכן נראה לפי מ"ש אני טעם וסברת הרמב"ם עיקר תלי' בזה אע"ג דלא ידעינן זה התורה האמינתו בזה אם אומר שבא עלי' כמה ביאות כדלעיל ובהיפוך אפילו היתה פילגשו ואומר שלא בא עלי' אלא פעם אחת חיישינן מאחר:

וזה הוא כוונת הרמ"א בסי' ד' סעי' כ"ו שכ' אף דמיוחדת חיישינן היינו באומר שבא עלי' רק פעם אחד ובכה"ג איכ"ל דמיירי הנמוק"י בסוף פרק אלמנה לכה"ג בשם הריטב"א ולפי"ז אינו חולק על הרא"ש בתשובה הנ"ל וקשיא למה כ' הרמ"א בסי' קנ"ו דעת הרא"ש בשם י"א הא לא מצינו מאן דפליג. אמנם הב"ש בסי' ד' סעי' כ"ו שם נראה דאינו מחלק בין בא עלי' כמה ביאות וגם לשון הרא"ש בתשובה הנ"ל בעובדא דידי' נראה מלשונו דלא שייך רוב ביאות אלא עיקר טעמא משום דמצוי בביתה ושכיחא לי' ופרוצה לי'. וראי' לדברי מדברי הד"מ בחו"מ סי' רע"ט שכ' בשם הרא"ש בהיתה משרתת שלו ורגילה עמו לכן שדינין בתר דידי' אבל בלא"ה חיישינן שאמר בדדמי מתחילת לשונו משמע דבמצוי אצלו תליא מילתא ובסוף לשונו משמע טעם אחר דע"י שמצוי אצלו קים לי' בגנה ולא חיישינן שאמר בדדמי:

ולפי"ז גם בעובדא הנ"ל אם יתברר שהי' ביניהם התקשרות האהבה והיתה מצוי לו בכל עת ביחודים כדרך אלו שסכנה להם אם יראה איש אחר ובפרט לטעם הראשון שנראה מלשון הרא"ש משום דתולין במצוי כדאמרי' לענין דרוסה ביו"ד סי' נ"ז ועיין במ"ש מרן זצ"ל בחת"ס בח"ר מאהע"ז סי' נ"ז ד"ה גם ובחיו"ד סי' ס"ג כ' במחצה על מחצ' לכ"ע אזלינן בתר המצוי גם לרבנן בפ"ב דמכשירין וגם הרשב"א בקדושין דף ע"ג ע"ב והב"ח בסי' קנ"ו כ' דלכך תולין בארוס משום דאזלינן בתר המצוי ולכך אפילו להרמב"ם בפ"ג מיבום בארוס מודה וא"כ ה"ה בנידון הנ"ל וסברא זו דמיא לסברת כ"נ וכ"ה לפי מאי דמפרש הש"ש שמעתתא ז' פי"ח בכוונת הנמוק"י, וא"כ לפי"ז בנדון הנ"ל גם להרמב"ן אליבא דהרי"ף והרמב"ם לא חיישינן כן נראה לפי ענ"ד:

ועתה נבוא לחלק הג') מצד אמירה דידה דהנה הנוב"י הנ"ל סי' כ"ז כ' דעל הרמב"ם בפ"ח מתרומות לא קשה כלל דהתם לעצמה נאמנת ומרן זצ"ל בח"ש מאהע"ז בסי' ע"ה ועוד בהרבה תשובות הקשה עליו דהרי גם בני' ועבדיה יאכלו ואפילו הבן יוכל לעבוד על המזבח וכן הקשו א"כ מאי ראי' מביא רבא ביבמות דף ס"ט גבי ארוס ואריסתו דבבא עלי' אין הוולד שתוקי ממתני' דנאנסה לכהן הא במתני' שאני דנאמנת לעצמה. ומרן ז"ל תיקן שם דבריו דמתוך שנאמנת לעצמה נאמנת ג"כ על אחרי' ומתוך זה צידד דגם הרמב"ם בפ"ג מה' יבום לא מיירי אלא א"כ אין נפ"מ לעצמה אבל היכא דצריכה עדותה גם לעצמה כמו בנידון שלנו דהיא צריכה עדותה לעצמה להתירה לשוק גם לאחרים נאמנת אלא שלא סמך למעשה על תי' זה וגוף הסברא יתבאר לקמן אי"ה:

אלא דלי קשה דהא בפט"ו מה' איסורי ביאה בדין י"ז וי"ח דייק המ"מ דאם בא עלי' ולא דיימא מעלמא אפילו אילמת ושותקת הולד כשר וא"כ איך אפשר לומר דהטעם משום הואיל ונאמנת לעצמה. ותו קשיא לי על הנוב"י ודברי מרן זצ"ל הרי אמרינן בכתובות דף כ"ד דאינו נאמן לומר אני כהן לאכול בתרומה והרא"ש בגיטין דף נ"ד מנה זה בכללים שלו דמשום שבח כהונה חשיב כמו מידי דממון. והרמב"ם בפ' כ' מה' איסורי ביאה פסק דאפילו ע"א אינו נאמן להעיד על אחד שהוא כהן וצ"ע. ומקודם שאבאר דברי מרן זצ"ל אמרתי להקדים איזה כללים בדין נאמנות וממילא ירווח לן שמעתתא:

הנה קי"ל דאין דבר שבערוה פחות מב' ולהעיד על האדם שהוא ממזר או ב"ג מבואר בקידושין דף ס"ו דהוי כדבר שבערוה וכמו שלפסול מקרי דשב"ע הה"ד להכשיר לכהונה ולהתיר לבוא בקהל דינו כדבר שבערוה וביאר כן בש"ש שמעתתא וי"ו פ"ב ופרק ט"ו ושם מחלק בין לפסול הוולד ובין לפסול אשה ע"י מקרה שקרה בה מקרה גרושה וזונה מקרי לפי דעת הרמב"ם בפ' י"ו מה' סנהדרין רק איסור וע"א נאמן בה. ובזה מיושבים כמה קושיות מה שהקשה הבית מאיר בסי' ד' סעי' כ"ו למה האשה נאמנת על עצמה אע"ג דהיא איסור דאורייתא ועל ולדה לומר שאינה ממזר ונקרא בדוקי הוא רק משום דהוי איסור דרבנן ולהנ"ל מיושב דלהכשיר הוולד הוי דבר שבערוה:

אמנם התוס' הרי"ד בקדושין דף ס"ו כ' בהדיא דמהסוגיא שם מוכח דלהעיד על האשה שהיא גרושה מקרי דשב"ע ובס' יריעות שלמה להגאון ממאקאווי ז"ל בבית יד שלו כ' שגם מהרמב"ם אין הכרח עיי"ש ואין כאן מקומו. מבואר ב' דינים דע"א אינו נאמן להכשיר ולהתיר ולד. ב' להעיד שאחד כהן אינו נאמן על עצמו ולהרמב"ם אפילו ע"א אינו נאמן. דין ג' ע"א נאמן להעיד ליבמה לשוק האריך בנוב"י קמא בחאהע"ז סי' נ"ד דמקרי רק איסור ולא דבר שבערוה וחולק על המרדכי בפ' מצות חליצה סוסי' נ"ח וש"ג ביבמות דף צ"ב דס"ל דהוי דבר שבערוה. ואני כבר כתבתי במקום אחר דאי אמרי' כדעת הפוסקים המובאים בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ"ו דבאיסורין אפילו נגד חזקה נאמן ע"א ע"כ יבמה לשוק הוי דבר שבערוה דאל"כ מאי קא מבעי' ביבמות דף צ"ד אי ע"א ביבמה נאמן. אי הטעם משום דייקא ויבמה לא דייקא. או דהטעם משום מילתא דעל"ג כו' עיי"ש ותיפוק לי' דבלא"ה עד אחד נאמן אפילו נגד חזקה:

ובחידושי אמרתי לכאורה דיש ראי' להנוב"י מב"ב דף קל"ד ע"ב עפ"י מאי שהקשו התוס' שם בד"ה אזל לי' הואיל כו' דא"כ מאי טעמא דמתני' כו' וגם לשון אזל לי' הואיל דר' יוסף קשה. ואמרתי דהנה לכאורה קשה טובא לדעת הנוב"י דיבמה לשוק לא הוי דשבע"ר והא דאין ע"א נאמן היינו משום חזקה א"כ מנ"ל לר' יוסף להוכיח דגם בעל שאמר גירשתי נאמן משום הואיל זה הא בקדושין דף ס"ד פליגו ר' ור"נ אי מיגו זו כעדים או כחזקה דמיא וא"כ דלמא דווקא יבמה לשוק סמכינן על הואיל משום דהרי לא הוי דשב"ע אלא דמשום חזקה אין ע"א נאמן וכיון דאיכא הואיל אזדא החזקה וממילא ע"א נאמן אבל בגירושין דהוי דשב"ע י"ל אפילו איכא הואיל אין דשבע"ר פחות מב' וצ"ל דר' יוסף ס"ל כרב המנונא ביבמות בדף צ"ב דס"ל יבמה שזינתה אסורה ליבמה ולדידי' דינה לגמרי כא"א ומודה הנוב"י דלר' יוסף מקרי יבמה דשב"ע והיינו דדחה ר"ש שם ואמר אזל לי' הואיל דר' יוסף דהיינו דהדמיון של ר' יוסף אינו מטעם הנ"ל אלא ס"ל דאע"ג דיבמה לשוק נאמן. אבל בעל שאמר גירשתי אינו נאמן משום דזה מקרי דשבע"ר משא"כ יבמה לשוק וא"ש ויהי' ראי' להנוב"י:

אבל ממה שהקשיתי לעיל מוכח לכל הפחות דתליא בפלוגתא וגם לכאורה מסוגיא ומנידון שלנו יש להוכיח ולהכריח דלא כהנוב"י דאי כהנוב"י למה פסק הרמב"ם והטוש"ע שאינה נאמנת לומר שממנו נתעברה הא קי"ל דכל דבר שהי' פעם אחד בידו נאמן ע"א אפילו נגד חזקה וכאן אם היא אומרת שמעולם לא נבעלה לאחר תהא נאמנת דזנות באונס לא שכיח ולא חיישינן אלא על זנות ברצון וזה הי' בידו ונאמנת אלא ע"כ משום דחשיב כמו דבר שבערוה. ולדידן דקי"ל כשמואל ביבמות דף צ"ב ע"א דמספקא לי' אי תופסין קדושין הוי ספק דשב"ע וראיתי בנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' צ"ג ד"ה דע כו' דס"ל דהוי ספק דבר שבערוה. ודבריו סותרין עם מ"ש בתשובה סי' נ"ד. וברא"ש בתשובה כלל נ"ב נראה מדבריו דע"א לענין יבמה לשוק חשיב כמעיד על איסור:

ולכאורה י"ל דמנידון שלנו אין ראי' דעדות זה שאמר הבעל . דהבן הוא ממנו וזרעו הוא הוא לענין שני דברים א' להתירה לעלמא והב' לאוסרה על האחין ולענין האחין בוודאי דהוי דשב"ע והנוב"י שם בסי' נ"ד ס"ל בד"ה ואמנם כו' דאם הוא דבר שבערוה לאחד מקרי לכולם כמו דבר שבערוה ואין ע"א נאמן לשום דבר אפילו לדבר איסור היכא דעדותו נוגע גם לדבר שבערוה. וכיוצא בזה כ' הש"ש שמעתתא ז' פ"ד וא"כ הכא גם לאיסורין אינו נאמן וא"ש לשיטתי'. אמנם לדינא גם הדין הזה צ"ע טובא דהא קי"ל פלגינין דיבורי' בתרי גופים ואפילו בעדות ממון ועדים קרובים לאחד ורחוקים לשני פסק בח"מ סי' נ"א ס"ו בע"פ נאמנים לרחוק ואמרי' בגיטין דף ח' עצמו קנה נכסים לא קנה. ובע"א באיסורין לא מצינו דנימא בטלה מקצתה בטל כולו ואפילו בחד גופא אמרי' בקידושין דף ס"ג דנאמן האב על בנו לנדרים שהם איסורין ואינו נאמן לעונשין וכיוצא עיי"ש וה"נ אמרי' בסוטה דף ל"א דחמש נשים נאמנים לענין איסורין אבל לא להפסידה כתובתה:

ומכל הנך נראה לענין איסור לא אמרי' בטלה מקצתה בטלה כולה דבאיסור לאו בעדות תליא מילתא רק שנדע שכך הוא ואע"ג דקי"ל כרבי במכות דף וי"ו דגם בממון אמרי' כן התם גזה"כ הוא מכח משפט אחד כן נראה לפי ענ"ד מן הראיות הנ"ל ומסברא. וראיתי ברשב"א בחידושיו למס' גיטין דף ח' נראה ג"כ ראי' דלא כהנוב"י שכ' שם דמטעם זה לא שייך בטלה כולו דהרי עדות ע"א לא נתבטל וחזי לאיצטרופי לדשב"ע אם יבוא עוד עד אחד עיי"ש, ומדבריו משמע דלא ס"ל סברא דידי דהיכא דסגי בעד אחד לא אמרי' דבטלה כולו דהרי עדות בפ"נ כאיסור דמיא ואין מזה הכרח דאיכ"ל דקושטא קאמר ולעולם כמ"ש. והנה מהרא"ש בתשובה כלל נ"ב נראה מלשונו דיבמה לשוק הוי כאיסורין. ובכלל פ"ב כתב דהיא אינה נאמנת וקשיא קושיא דלעיל דלמה לא תהי' נאמנת כיון שהיא בידה הרי באיסור נאמן ע"א בדבר שהי' בידו וע"כ מוכח לכאורה כמ"ש דהואיל ונגד האחין הוי דשב"ע וא"כ יהא מוכח כסברת הנוב"י הנ"ל וצ"ע:

ועתה צריכין אנו לעיין אפילו הוי דשב"ע במקום דליכא חזקת איסור אי ע"א נאמן. והנוב"י שם בסי' נ"ד פשיטא לי' דנאמן ע"א. וכבר הביאו דפלוגתת הפוסקים הוא דהרמב"ן בחי' ריש גיטין כ' דבדבר שבערוה אפילו לא אתחזק בעי' ב' עדים. והר"ן בקידושין דף ס"ג כ' דלכך נאמן לומר אני קדשתיה כיון דאינו בא להוציא מחזקה גם בדבשב"ע נאמן: ובגיטין דף ס"ג בשמעתין דשליש דברי הרמב"ן והר"ן הם סותרין מהיפוך להיפוך הרמב"ן סובר בקידושי שליח ואשה אומרת לא קדשני ע"א נאמן. והר"ן כ' אפילו לא אתחזק ואפילו בדרבנן אין ע"א נאמן. וכבר העיר בזה בס' ידיעות שלמה הנ"ל. ובשב שמעתתא. שמעתתא ו' פ"ג הביא דברי המהרי"ק בשורש ע"ב דהכריע ג"כ דבמידי דלא אתחזק אפילו בדשב"ע ע"א נאמן וכ"כ בתשובת מיימוני לאישות סי' ג': ולפי הכרעת הש"ש לפי מ"ש לפרש דברי התשובות מיימוני יש חילוק אם לפי דברי העד לא התחיל מעולם להיות דבר שבערוה אז ע"א נאמן:

וזה נראה ג"כ טעם הר' יונה בכתובות דף ט' בשמעתין דפתח פתוח דאם היא טוענת ברי נאנסתי היא נאמנת ומותרת לו והביאו הרמ"א באהע"ז סי' ס"ח סעי' ז' בהגה"ה וכ' הרשב"א הובא בשמ"ק הטעם דמידי דהוי ספק חלב דע"א נאמן ותמה הא הוי דשב"ע ונראה טעמו משום דלא אתחזק איסורא אדרבה אתחזק היתירא וכדברי הש"ש הנ"ל דאין כאן התחלת דבשב"ע. ובזה אפשר להסביר למה סוטה אינה נאמנת לומר שלא זינתה והרשב"א שם תי' דהוי רגלים לדבר ולדברי ש"ש בכה"ג איכ"ל דחשיב כאלו התחיל כבר דשב"ע ושוב אין ע"א נאמן:

ולפי"ז לכאורה ג"כ קשה למה כאן בסי' קנ"ו הנ"ל אין האשה נאמנת לענין חלוצה דנתעברה ממנו ושוב מצאתי בנוב"י מהדו"ת חאהע"ז סוס"י י"ד שעמד בזה ותי' דדעת הר' יונה דווקא היכא דאיכא חזקת כשרות וחזקת היתר והיינו לפי שיטתו שם עיי"ש. אבל לפי מ"ש טעם רבינו יונה דס"ל דבלא אתחזק אפי' בדבר שבערוה ע"א נאמן אא"כ חשודה ונתיחדה איכ"ל דחשודה לביאה אבל לענין יבום למה לא תהיה נאמנת אלא א"כ נאמר דמחזיקינן מאיסור לאיסור. וא"כ באנו לפלוגתא דרבוותא או דבאמת מיירי בזינה עם אשה לאחר שכבר נשאה ונתחזקה ליבום וכדעת וחילוק מרן זצ"ל. ולעי"ז לפי שיטות אלו בנידון שלנו לדעת הרבה פוסקים היא נאמנת:

ועוד כ' הנוב"י בתשובת נ"ד הנ"ל דהיכא דיש רגלים לדבר אפילו בדבשב"ע ע"א נאמן וראי' מסוטה ובספר יריעות שלמה בכללי ע"א חולק עליו דרגלים לדבר דסוטה דקינא לה ונסתרה שאני משאר רגלים לדבר וכן נראה לי דלא כל רגלים לדבר שווין. מ"מ אם יתברר בעדים בנידון הנ"ל כל הנך קרבותא ויחודים והתקשרות אהבת האיש עם החשוקה הנ"ל ושבנפשה היא להראות וכ"ש להתיחד עם אחר איכ"ל דהוי רגלים לדבר וע"א נאמן לדעת הנוב"י בכה"ג ומודה רשב"ם דהיא נאמנת:

ועכשו נחזור לראשונות לדברי הנוב"י ודברי מרן זצ"ל כיון דביררנו דלגבי תרומה לא סגי בע"א וכן לענין ממזר וכן לענין חליצה ויבום א"כ ע"כ ליתא לדברי הנוב"י ודברי מרן זצ"ל ומעלתו הקשה איך אפשר לומר כתירץ מרן זצ"ל דלעצמו עדיפא אדרבה הא קי"ל דאשה אינה נאמנת לומר מת יבמי וע"א קא מבעי' לי' וכמו שהאריך הרמב"ם בפ"ג מה' יבום הלכה י"א בכיוצא בזה. אמנם כוונת מרן זצ"ל מבוארת כמו שביאר בעצמו בחיו"ד סימן קמ"ז שכ' שם לבאר דברי הרמב"ן שכתב שכוונת הרמב"ן דדווקא בדבר שהוא תלוי' בגופה והיא בגופה וע"י גופה וס"ל למרן זצ"ל דה"ה זנות שבא מגופו ובגופה וטומאה כתיב בה כדם נדה היא נאמנת על עצמה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם על אחרים וס"ל מידי שבגופה אפילו בדשב"ע נאמנת וסוטה שאני כמ"ש לעיל בשם הרשב"א דרגלים לדבר או משום דהוי כחשודה לאותו דבר ומזה צידד מרן זצ"ל היכא דאמירה דידה לעצמה איכ"ל דגם הרמב"ם מודה דאם אמרה ממנו הוא אינה צריכה חלוצה. אלא שמרן זצ"ל לא סמך למעשה בזה:

ושוב כ' מרן זצ"ל דבזה יש להבין כוונת התוס' בחגיגה דף י"ד ע"ב ד"ה בתולה כו' דס"ל דגם ר"י סובר כן והא דס"ל בכתובות דף י"ג דלא מפיה אנו חיין במעוברת הטעם דאולי אין בדעתה להנשא ואינה מעידה לעצמה רק לעיבור. ועל זה קשה ממדברת ותי' מרן זצ"ל דכיון שנסתרה היא חשודה ואפילו בכה"ג אינה נאמנת וכי תימא א"כ גם במעוברת יתרץ התוס' כן ותי' אפשר שנאנסה ולא איתרע חזקתה. וע"ז הקשה הרב הגדול מוה' פינחס ליב ני' האבדק"ק קאמארן יע"א הא בנאנסה גם ר"ג מודה עיי"ש. ולי לא ק"מ דהרי השתא קיימינן דגם לר"י ס"ל באמבטי נתעברה וא"כ הי' יכולה לומר באמבטי נתעברתי ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת במיגו אפילו הוא שווי' נפשה רשיעא נאמנת במיגו וכ"כ בנוב"י מהדו"ת חאהע"ז סי' י"ד. וכל זה אי תלינן באמבטי אבל כבר הוכיח המל"מ בפי"ז מה' איסורי ביאה דין י"ג דלא קי"ל כבן זומא דמאמבטי תתעבר ולכך אם נאנסה אינה נאמנת וא"ש דברי מרן זצ"ל וא"כ דברי חכמים קיימים ובנידון הנ"ל שפיר י"ל דגם הרמב"ם מודה דנהי דמרן זצ"ל לא סמך על זה למעשה מ"מ מדבריו עצמו נראה בסי' קכ"ג דאם הי' מקום עיגון הי' נראה לו להתיר:

וא"כ נחזיר מעניני צדדי היתר האשה ההוא. דיש"ש משום הודאה דידי' ואפילו לרשב"ם והרא"ש בתשובה מ"מ איכ"ל דנקוט מיהו פלגא דנאמן דבא עלי' ושוב לדעת הרבה פוסקים תלינין רק בי'. ואפילו להרמב"ם במקום עיגון ולדעת הרמב"ן לכל הפחות היכא דיש רגלים לדבר או שמצוי' לו או מיוחדת לו מודה. ותו דלהנוב"י היכא דיש רגלים לדבר היא או עד אחד נאמן. ותו כיון דלא אתחזק לדעת הרבה פוסקים אפילו בדשב"ע נאמן ע"א וכאן אי לא מחזיקינין מאיסור לאיסור אין כאן חזקה ותליא בפלוגתא. ועוד לדעת הנוב"י לא מקרי דשב"ע ולסברות אלו אפילו לא הודה הבעל אלא בפני עד אחד מועיל דלדבריהם עד כאן לא קא מבעי' לן אלא עד אחד ביבמה מהו כו':

ולדעת הרא"ש באהע"ז סי' קנ"ח סעי' ג' וב"ש ס"ק ב' ובבית מאיר סי' קנ"ו סעי' ח' כ' דהיכא דלא עבידא לאגלויי כגון בנ"ד וכיוצא אפילו במקום עיגון פסקינין להחמיר דווקא באתחזק אבל בדבר דלא אתחזק לדידהו פשיטא דנאמן. אבל כבר הראינו למעלה דדבר זה צ"ע ולכך בעי' שיהי' ב' עדים כשרים שהודה בפניהם קודם הנישואין שממנו נתעברה אז נראה לפי ענ"ד דבמקום עיגון יש להקל אם יסכימו עמנו רבותינו גדולי ישראל. מיהו נראה בנוב"י סי' צ"ג דמשום המתנה איזה שנים לא מקרי מקום עיגון להמתין עד שיתגדל כל ימי' וכן לשון הרא"ש בגיטין כ"ז משום עיגון כל ימי' כל זה כתבתי לדון בהלכה ולא למעשה אלא א"כ יסכימו גדולי הדור אמטינא שיבא מכשורא דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה