מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק
תשובה קלג
בעזהי"ת יום א' פ' חקת תרל"ד לפ"ק פה חוסט יע"א. החיים והשלום וכ"ט להרב המופלג בתורה המאוה"ג כש"ת מו"ה יצחק קונשטארט אב"ד דק"ק אבאניע יע"א.
מכתבו קבלתי שבוע העבר ואם אמנם הדבר קשה עלי מחמת חולשת ראות עיני בט"י ומלאכתי נעשית ע"י אחרים בכל זה באתי להשיבו ע"ד שאלתו בעובדא שאירע לו שסידר גט אחד בחדש אייר העבר. ולפי דעתו הי' שעת הדחק וצורך שעה כמבואר במכתבו. ועתה הבעל אחר הטורח הרב שהטריח עד שהשיג רצונו שיגרש. אח"כ נהפך לאיש אחר ומערער באיזה ערעורים ופקפוקים כאשר פרטם מעלתו ששה ערעורים. ובמאי דסיים מעלתו אפתח.
א) שמערער על כל הגט בכלל ואמר שנתן הגט על תנאי קודם כתיבת הגט התנה עם חותנו שלא תינשא לאיש עד כלות ארבעה עשר חדשים ואם לא כן יעשו יתן קנס שקצבו להם ועי"ז טוען שהי' על תנאי וכ' מעלתו שאין בדברים אלו ממש מצד ג' דברים. א) שלא נודע דבר זה לשום אדם אלא היו הדברים בינו לבין חותנו. שנית שבפירוש נאמר שלא יבוטל הגט בשביל זה אלא שישלמו קנס. והג') שהרי בפירוש ביטל כל התנאים והמודעות. והביא מעלתו ראי' מדברי הרדב"ז הובא בפ"ת רס"י קמ"ג' עכ"ל בקיצור:
ובאמת גוף הדין אם אמר בדרך גילוי דעת לאחרים נראה דתליא בפלוגתא אם מהני דהרי בסי' קל"ד באהע"ז איתא פלוגתת הב"ח והטו"ז וס"ל דנהי דקי"ל כאביי דגילוי דעת בגיטין לאו מילתא ס"ל להב"ח שהה"ד לאחר שהתחיל כתיבת הגט דווקא אבל מקודם לזה שהי' גילוי דעת קודם המעשה גילוי דעת בגיטא מילתא היא והביא ראי' מב"ב דף מ"ם דמקשינן התם אי המבישא ודמתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא ובתשובת מהר"מ לובלין סי' קכ"ב וקכ"ג האריך ג"כ בשכ"מ שהטעו אותו בשעת נתינת הגט עיי"ש שהאריך ג"כ בזה דאפילו לא היו הדברים בין הבעל והאשה אפי"ה הגט בטל וכדעת הב"ח דגילוי דעת בגיטא קודם המעשה מהני:
ונראה דגם הרמב"ם סובר כן דהרי בקדושין דף ס"ב אמרי' אם טוען הבעל סבר הייתי שהיא כהנת כו' כ' הר"ן דקמ"ל דאפילו לר"מ דבעי' ת"כ היינו היכא דהתנה אבל בגילוי דעת סגי בלא כפילא. ועוד תי' דמתני' אתיא כרחב"ג. והרמב"ם בפ"ח מאישות הלכה ז' הביא המשנה כצורתו והא הרי הרמב"ם ס"ל בפ"ו מאישות כר"מ דבעי' ת"כ וע"כ דס"ל כתי' הראשון של הר"ן דגילוי דעת מהני וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"י מגירושין דפסק אם מוציא אשתו משום שם רע או משום איילונית כר"י דלא יחזיר והקשו עליו הא בעי' ת"כ ונראה דטעמו משום גילוי דעת:
ובזה יש לישב נמי קושית שעה"מ פ"ו מאישות מה שהקשה על הרשב"א מר"פ שבועות העדות דבר פלוגתא דר"מ דהוא ר"י לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן והקשה השעה"מ דהרי בגיטין דף מ"ו ע"ב אמרינן דר"י ס"ל דאמרי' מכלל לאו אתה שומע הן עיי"ש. ולהנ"ל נראה דאף למ"ד דלא אמרי' מכלל לאו א"ש הן מ"מ גילוי דעת מיהו הוי וכמו שהקשה הרשב"א בגיטין ע"ה על ר"מ גופי' ודחק לתרץ. ולר"י איכ"ל דסובר באמת כן משא"כ בשבועה דבעי' ביטוי שפתים ולא סגי בגילוי דעת ולכך פוטר התם משבועת העדות וכן דעת המובא בתורת גיטין דף מ"ו בחידושיו לתוס' ד"ה אי אמר לה כו' ועכ"פ גוף הדין אי גילוי דעת בגיטין קודם המעשה מהני תליא בפלוגתא דרבוותא. אמנם טעם השני הוא לכאורה מוכרח שהרי אח"כ אמר שנותן בלי תנאי וביטל דבריו הראשונים:
אבל גם על זה יש לכאורה לפקפק קצת דהרי בפ"ת סי' קנ"ד סקל"ו הביא בשם תשובת מהר"מ אלשי"ך סי' ע"ח על עובדא (המבואר שם בפ"ת בסי' קנ"ד בסה"ג סקל"ו) דהגם דבשעת נתינה לא התנה כלום בזה. מ"מ לא מוכח דביטל דבריו הראשונים רק דלא התנה תנאי חדש אבל מ"מ עכ"פ התנאי אשר מאז ומקודם לא ביטל. ומטעם זה השיג הפ"ת בסי' קל"ד סק"א על ספר בינת אדם במעשה באחד שהחליפו להבעל המשכונות שהתנה קודם גירושין שישלישו אותם. והיינו משום דמה שנתן הגט הרי אין מזה הוכחה שביטל התנאי הראשון. וא"כ בנידון הנ"ל אפשר נמי כיון דהי' כבר ביד שליש כתוב וחתום שאינה רשאי להנשא עד, לאחר י"ד חודש ואם יעברו יצרכו לשלם קנס שהקציבו ואם לא יקיימו הדבר אפשר שעדיין יהי' כתנאי:
ובאמת גוף סברת מהר"ם אלשיך קשה דנהי דמהא שנתן גט בלי תנאי י"ל כסברתו מ"מ הרי הוא אומר אח"כ שכל דיבור ושכל פעולה שעשה שיגרום שום ריעותא בגט או שאר פסול שיזיק בנתינת הגט ההוא הוא מבטל מעכשו וכמו שסידרו באריכות בלשון שמבטל הבעל המודעא וכל דבר שמבטל הגט (אלא די"ל הרי נשתנה סידור הגט ויש סידורים בכמה אופנים כמבואר ג"כ מלשון רמ"א סי' קל"ד ומי יודע אופן הסידור של מהר"מ אלשיך) אבל לפי לשון סדר הגט שאנו מורגלין בה כפי הסדר של מהר"מ ר' יוזפע"ס לפי ענ"ד שהכל בכלל הביטול. ואמנם בנידון שלפנינו בלא"ה לפי מ"ש מעלתו שבפירוש הותנו שהחיוב הנ"ל לא מגרע כח הגט. אלא שישלמו קנס אם לא יקיימו התנאי א"כ בוודאי אין שום חשש. וערעור זה כמאן דליתא:
ועתה נבואה על הערעורים שעירער הבעל על השמות והם מתחלקים והיו לארבעה ראשים הא' שכתבו שמו שמואל משה ואם אמנם שם העריסה כך הוא אבל עכשו קוראים אותו רק בשם משה. הב' דלא כתבו דמתקרי משה. והג' שנקרא פאדין. והד' שכתבו שם אביו אליהו ולא כתבו רק גט אחד. ואם אמנם קשה עלי להכניס עצמי לדון בדין השמות שאין להם עיקר ושורש בגמרא. ובלא"ה עיקר הדבר שלא העיר מעלתו האיך קורין אותו לתורה שזה הוא עיקר הדבר והי' למעלת כבודו לחקור אחר דבר זה במקום לידתו ודירתו. בכל זה לא אוכל למנוע מלהעיר על חלקי הדברים ומעלתו ני' יחקור אחר כל שורש דבר:
והנה באהע"ז סי' קכ"ט סעי' י"ח בשם שנשתנה מחמת חולי שהוא עיקר שאפילו אם רק לפעמים קורין אותו בשם ההוא אפי"ה כותבין אותו לעיקר ובג"פ צידד בזה למה ואיך ובש"ס גיטין דף ל"ד אמרו ההיא דהוי קרו לה מרים ופורתא שרה כו' צריך לכתוב מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכ"ש שיש לה מזה נראה דלענין קריאת שם אזלינן בתר רובא עד כאן דבריו ויש להסביר עפ"י משנה ז' פ"ד דפיאה דאמר ר"ש אפילו תשע ותשעים אומרים שלא כהלכה ורק אחד הוא שאומר כהלכה שומעין לזה שאומר כהלכה:
וא"כ י"ל דהגמרא מיירי ששני הצדדים שווין ואין טעם וסברא לשם זה יותר מזה ולכך אזלינן בתר רובא דעלמא משא"כ הכא דמיירי שנשתנה שמו מחמת חולי א"כ זה השם הוא עיקר ולזה אף אם הרוב אינם קוראים לו בשם זה מ"מ לא אזלינן בתר רובא ורק שם זה עיקר. ומזה נוכל לדון ג"כ שאם יש לאדם שם עריסה שנתנו לו אבותיו או שאר בני אדם בקפידא שרצו שיהי' נקרא בשם זה אחר אחד מקרוביהם שהלכו לעולמם או שקראו לו שמו אחר גדול וקדוש מפורסם אחד בזה י"ל ששם העריסה יש לו חשיבות. אפילו לדעת הגט מקושר שהובא בפ"ת בסוף סדר השמות וכה"ג שבקפידא נותנים לו השם בכוונה ובדקדוק יש לו מעלה (וכשם שהשם שהביאו לחיים (היינו שם מחמת חולי) הוא עיקר כן השם שנתנו לו המביאין אותו לחיים ורוצים להחיותו ולהשאיר שם אבותיו הוא ג"כ עיקר וכ"ש נגד שם של גוים שבוודאי אינו כהלכה ואין הולכין אחר הרוב בזה ולזה אם המיעוט קורין אותו בשם הישראלי אזלי' בתרייהו):
והנה אין קי"ל דשם שעולה בו לתורה הוא העיקר כדאיתא בכללי שמות סעי' כ' ומרן בחת"ס חאהע"ז סי' כ"א חקר בזה אמאי נלך באמת אחר השם שעולה בו לתורה. ונראה לפי ענ"ד להסביר הדבר ע"ד שאמרו בב"ק בשור המועד שהחזיק לשבתות אינו מוחזק לימות החול ובס' עיון יעקב ריש מגילה הביא שם על כתב אשורית שאמרו חכז"ל שעזרא כ' התורה בלשון אשורית שגם מעיקרא הי' להם הכתב אלא שלא שמשו בו אלא לדברים הקדושים וכן מצינו בספרים לענין לשון הקודש:
ובזה נראה להסביר דהה"ד אם נקרא בשם אחד שהוא חול מענין עוה"ז וענין הב' המורה לענינים קדושים אין שם החול מגרע השם שניתן לקדושה. וא"כ נראה טעמא דקי"ל דשם העולה לתורה הוא עיקר דנהי דלדברים של חול השם האחר הוא עיקר בכל זה לענין תורה ומצוות מוחזק הוא לשם זה לעיקר הנ"ל אם נודע שלתורה עולה בב' שמות שמואל משה בוודאי הוא שם העיקר. אמנם מדלא העיר מעלתו בזה אפשר שבמקומותיכם אינם קוראים לתורה בשם העצם ואם כן בכה"ג באמת קשה מאוד להבחין ולידע שם העיקר מה הוא ואיזה הוא:
וגם יש להסתפק אולי נשתקע השם לגמרי דנהי דלענין נשתקע קי"ל אפילו בנודע שיש לו שם אחר אלא שאין קורין אותו בשם אחר שנקרא מעריסה אפי"ה מקרי נשתקע. ומרן בעל באהע"ז סי' כ' כתב דאם עולה לתורה בשם אחד וחתימתו הוא בשם עריסה כותבין שם שעולה בו לתורה לעיקר. ועל השם שחותם עצמו בו כותבין דמתקרי עיי"ש ואפילו להטו"ז שחולק וס"ל דעל שם החתימה אין לכתוב דמתקרי מ"מ כיון דגם שם העריסה הוא כן שפיר שייך לשון דמתקרי:
וא"כ בנידון הנ"ל שכ' מעלתו שחותם עצמו S.M בוודאי גרע מזה ואיך נימא דיועיל לעשותו לשם עיקר ואפשר דאפילו לענין נשתקע אינו מועיל. אלא דמ"מ אפשר דאם עושין לו מי שבירך וכיוצא בזה עושין לו בשני השמות שמואל משה. ובזה וודאי מועיל ולא חשיב נשתקע אבל לעשותו לשם עיקר נראה מדברי מרן בחת"ס חאהע"ז סי' ל"א דרפי' בידי' ומסופק בי'. אבל בתשובה סי' ל"ח נראה מדבריו שע"י מי שבירך נעשה שם העריסה שם עיקר. ואע"ג דבאותה תשובה עצמה כ' דאם לא כתב רק שם העברי ולא כ' שם הלעז דפסול וזה לכאורה סתירה ממ"נ דאם שם העריסה עיקר א"כ לדעת רוב הפוסקים באהע"ז סי' קכ"ט אם כתב שם העיקר כשר וא"כ למה כ' דפסול. ויש לומר דדווקא לענין לכתבו בתחילה ועל השני דמתקרי דאין קפידא כל כך כמבואר בב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"ז בשם תשובת הריב"ש אבל אם לא כתבו שם הלעז כלל י"ל דפסול:
והנה בנדון שלנו שכ' רק שם שמואל משה אם הוא במקום שאין קורין לס"ת בשם העצם באנו למחלוקת הטיב גיטין בליקוטי שמות סעי' ב' וג' עם הגאון מסאנץ נ"י בספרו דברי חיים דבט"ג כ' דאם יש לאדם ב' שמות והעולם קורין אותו רק בשם אחד הוי רק קיצור השם וכשר והיינו שכ' שם העריסה שמואל משה כבנדון דידן ולא כתבו דמתקרי משה כשר לדעת הטיב גיטין. אבל הגאון ני' בדברי חיים כ' דפסול דזה שם בפ"ע וצריך לכותבו בפ"ע וא"כ בקהלות שאין קורין לתורה בשם העצם א"כ לכאורה דין האנשים כדין הנשים. וא"כ במקומות שאין קורין לתורה בשם העצם ובגט לא נכתב אלא שם העריסה ולא השם שקורין אותו בני אדם (ולדעת מרן בחת"ס חאהע"ז סי' ל"ח הוא פסול וכמבואר למעלה) א"כ באנו לפלוגתא הנ"ל:
ואפשר לומר דעד כאן לא הכריע מרן זצ"ל אם מי שבירך יועיל לשווי' שם העריסה לעיקר אלא בנשים אבל באנשים אפשר דמועיל לכ"ע והחילוק בזה דהרי מבואר דקי"ל דאין הבן יכול לשנות שם אביו להחזיקו באחר ודווקא שם עצמו יכול לשנות כמבואר בסי' ק"ל לענין עדות א"כ המי שבירך של האשה שאין היא בעצמה קוראת לה השם רק הבעל מצוה להש"צ לעשות לה מי שבירך בשם הזה. ע"כ הוי רפי' בידי' דאדמ"ו אם בזה עושה את השם לעיקר משא"כ באיש שעומד שם בשעת עשיית המי שבירך ועושין המי שבירך על שם הזה י"ל דהמי שבירך עושה את השם לעיקר:
ובתשובה אחת כתבתי ראי' לדברי הט"ג (עיין לעיל תשובה קכ"ה) עפ"י הקושיא שהביא בפ"ת בשם ס' גליא מסכתא באהע"ז סי' קכ"ט ס"ק כ"ד על הא דאמרי' במי שיש לו ב' שמות דאינו רשאי לכותבן בב' שיטין משום דהוי כשם אחד וע"כ צריך לכותבן דווקא בשיטה אחת והקשה מהתוספתא וכן פסק באהע"ז סי' ל"ח סעי' ל"ג ואם קידש אשה ע"מ ששמו יוסף ונמצא שמו יוסף שמעון מקודשת. ולפי ענ"ד לא קשה דהרי קי"ל אם יש לאדם ב' שמות ובפי העולם נקרא רק בשם אחד אמרינין דהוי רק קיצור השם ולדעת הטי"ג בליקוטי שמות הנ"ל כ' דלכתחילה יש לכתוב גם הקיצור ולדעת הבית מאיר אפילו לכתחילה אין לכתוב ועכ"פ היינו קיצור השם וא"כ שפיר אמרה התוספתא דמקודשת וממילא יש ראי' לדברי הטיב גיטין וא"כ אם כ' רק שם העריסה כמו בנ"ד שכ' שמואל משה לחוד ולא כ' דמתקרי על השם שקורין אותו העולם מ"מ מהני דשם משה הוי רק קיצור השם ואינו מעכב עכ"פ בדיעבד:
אמנם מה דלא כ' שם הלעז שהרי נקרא גם מאריץז אין מועיל טעם הנ"ל דנהי דכבר כתבתי במקום אחר בתשובה אחת (עיין לעיל סי' ק"ה וקי"א) דלפענ"ד דשם הלעז אינו מגרע עיקר השם שהיא השם הקודש דשם הלעז נקרא וניתן רק לעניני חול משא"כ לענין תורה ומצות וכדומה נשאר שם הקודש מתחילה ועד סוף. במקומו ובאשכנ"ז נותנין מיד ב' שמות א' לעניני חול וא' לעניני קודש וא"כ אינו מגרע כלום ואעפ"י שדעתי נוטה כן. אבל כבר כ' מרן בחת"ס סי' ל"ח דאם כתב רק שם הקודש ולא כ' שם הלעז באשה דבגט פסול ומי ירים ראשו נגדו כו':
ע"כ בנדון שלנו אם עולה לתורה בב' שמות אע"ג דלא כתבו השם שקורין אותו בו וגם לא שם הלעז כשר הוא וכבר הסכימו רוב הפוסקים דאם כ' רק שם העיקר דכשר. והוא הדין אם נקרא בשני שמות בבית אבותיו ואצל משפחתו שמדקדקין לקרותו דווקא בב' שמות כמו שאירע המעשה שכ' מעלתו ואם גם עושין לו המי שבירך בב' שמות אפילו אם באותו קהלה אין קורין לס"ת בשם העצם אפי"ה כבר כתבנו דבכה"ג שמקפידין לקרוא אותו בשם העריסה וודאי הוי עיקר השם וכשר. אבל אם בני משפחתו אינם קורין אותו בב' השמות אפילו אם כשעושין לו מי שבירך מזכירין לו הב' שמות אין אנו מסכים להתיר ואף שדעתי נוטה להתיר בכל זה לא ארים ראש נגד מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל שכתב דגט פסול הוא:
ומעלתו האריך דלא מקרי נשתקע שם העריסה אחד דלפעמים חותם עצמו בשניהם מצד אדרעס"י שלו S.M והביא דברי הט"ג בליקוטי שמות סעי' כ"ח וכ"ט ועוד שאר ראיות אלא דמכל זה אין ראי' אלא על דלא נשתקע אבל אבל משום זה עדיין לא מקרי שם העיקר ואין זה ענין למ"ש מהרי"ק. דאותיות S.M אינם מועילים כלל להחזיק שמו שמואל משה שכן יכולין לרמז על ס"אמועל מ"אריץ או ש"א מ"ארקום ע"כ לדעתי אין זה מהני להחשיבו לשם עריסה ועיקר מועיל רק אם נקרא בב' שמות אלו לתורה או ע"י צרופין שכתבתי למעלה:
ובשם אלי' בדיעבד וודאי יש להתיר כמ"ש מעלתו וכמו שכ' בספר דברי חיים ובפרט ששמעתי מבחור אחד מפה שר' אלי' זה נקרא אחר הגאון ר' אלי' ווילנא זצ"ל שנראה ונקרא בכל הספרים שלו בשם אליהו בויו לבסוף. ועל הערעור שהשמיט הסופר מלת יום שכ' רק כ"ט לירח כבר הביא מעלתו דברי הפ"ת סי' קכ"ו סק"ו בשם תשובת גבורת אנשים דכשר וכן נראה לפי ענ"ד גם כן. ועל ערעור שהגט נכתב בחודש אייר אין בו ממש וכמה בתי דינין בישראל וגם פה קהלתינו ק"ק חוסט כותבין ומסדרין גיטין בחדש אייר אף בלי שום צורך ודחק. ואחתום בברכה משולשת ויהי' ד' עמו כאות נפשו ונפש ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: