אור ברסלב

מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק

תשובה לח

תשובה לז

שיל"ת יערגין ער"ח אלול תר"ה לפ"ק: כשמוע קול שופר יוחק לחיים טובים בספר ה"ה ידידי הרב המאוה"ג המפורסם ערוגת הבושם החרוץ ושנון כש"ת מוה' ישראל דוד נ"י האב"ד ור"מ דק"ק פעזונג יע"א:

מעשה אצבעותיו אמרי נועם כתובים אלי מאת מעלתו קבלתי זה איזה שבועות עם שאלת תשובה אחת על אודות אשה עגונה אשת ר' ניסן ממאדיאבו"ל שנטבע במים שאין ל"ס ואת הנאמר והנגזר עליה מאת ידידי נ"י ראיתי ואנכי לא באתי רק להשיב מפני הכבוד ולעשות רצון מעלתו נ"י אשר ביקש ממנו לעיין במכתבו ולהודיע לו דעתי בזה ובגוף הנידון לא אענה ולא אלך בגדולות ובנפלאות ממני לדבר בתק"ע. כי הדבר הזה יאתה להביאו לפני גאוני ארץ ולהם המשפט וה' עמהם. ובאמת כאשר ראיתי כן תמהתי אם אמת הדבר שיש עדי טביעה ששהו בכדי שת"נ איך לא נתקבלו עד כה בב"ד וברוב הימים הכל נשכח וכי זה הוא אשר שקדו חז"ל על תקנות בנות ישראל העגונות ומי יודע מה יולד יום:

והנני להשיב על דברי מעלתו וזה החלי בעזר צורי וגואלי הנה ראשון העמיד מעלתו יסודו על הע"א המעיד כי תיכף כאשר ראה את המת אמר שלפי קומתו ועביו אין זה כי אם ר' ניסן כו' וע"ז פלפל מעלתו שיהא זה כטב"ע ותליא בפלוגתא דר"ת וסייעתו ביבמות דף ק"כ אי מהני טב"ע כה"ג לאחר ג' ימים והנה יש לדון בזה א' כיון שר"נ הנ"ל נטבע במים שאל"ס ונמצא אח"כ איש אחד אשר הי' נרא' לעיני העד שהוא ר"נ הנ"ל והנה ודאי דטב"ע קי"ל דמהני בכל התור' ואמרינן בחולין דף צ"ו ע"א דאי אמדי עדים דאית להו טב"ע כו' הורגין עליו ומוכח בש"ס שם דאין חילוק בין ע"א לב' עדים דאי מהני טב"ע בב' עדים ה"ה דמהני ג"כ בע"א ול"ח דע"א אומר בדדמי וקשיא לכאור' על הרמב"ן והרא"ש דחולקין על הרי"ף בר"פ האשה שלם וסוברין דאפי' חיישינן בע"א שאומר בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן:

אבל נראה דלא קשה דלענין איסור דהדין דע"א נאמן באיסורין וגדול כחו באיסורין כמו ב' עדים בדיני נפשות, א"כ מינה כמו בד"נ סומכין על טב"ע דב' עדים ה"ה באיסור סומכין על טב"ע דע"א אבל לענין עדות אשה דבאמת מה"ת בעינן ב' עדים אלא דהקילו בע"א או מה"ת משום דהוי מדעל"ג מכ"מ כיון דבעינן ב' עדים איכ"ל דלא הקילו אלא היכא דל"ש בדדמי אבל היכא דשייך בדדמי לא הקילו וג"כ לא שייך למימר דמדעל"ג לא משקר לפי שהוא אומר בדדמי שכדבריו כן הוא ונרא' לו שלא יתבדה וע"ז הוא סומך ואומר:

והנה לפ"ז לכאורה יש לדון לפמ"ש הנוב"י ח"ד בחאה"ע סי' מ"ג להוכיח דמי שנפל למים שאל"ס אפי' אם לא שהו העדים בכדי שתצא נפשו מ"מ לית לי' חזקת חי והוא ספק חי או מת והנה בתשובת מיי' להלכות אישות והובא בש"ש שמעתא ו' פ"ג וכן במהרי"ק שורש ע"ב כ' דבדשב"פ היכא דלא אתחזק איסור גם ע"א נאמן והוי כמו איסור דע"א נאמן וא"כ היכא דע"א נאמן והוי כתרי ולא חיישינן שיאמר בדדמי וא"כ קשה למה אמרינן גבי הנך ב' ת"ח שנטבעו בר"פ האשה שלום כגון דאסקוה לקמן וחזיני סימנין דמיני' ילפינן דעל טב"ע לא סמכינן דחיישינן לבדדמי וקשה הא התם ע"א נאמן מה"ת ול"ח לבדדמי מיהו התם י"ל דלא נודע שנטבעו אלא ע"פ נשים וא"כ אכתי הויין בחזקתייהו לולא הנשים וא"כ אמרו והעידו נשים נגד החזקה ומה"ת אינם נאמנים דבעי' ב' עדים כשרים דאין דשב"ע פחות מב' וחיישינן לבדדמי:

אך קשה לפי"ז דמאי קשיא להו להתוס' על המנהג שנהגו להתיר על פי עד א' בטב"ע וכן קשה על הרז"ה והרא"ש שסוברים דהאיבעי' הוא לענין בדדמי והקשו מהא דאמרינן לקמן דף קנ"א דהתיר רבא ההוא דטבע בדגלת כו' וקשה דלמא שא"ה משום דידעו בו שטבע במים שאל"ס ופסקה חזקת א"א וממילא מה"ת ע"א נאמן ול"ח לבדדמי וכן קשה על הרי"ף דהוא סובר דהא דהאיבעי' דע"א במלחמה אי חיישינן שמשקר הואיל והיא לא דייקא וקשיא לי' ג"כ הך מעשה דדגלת וקשה ג"כ כנ"ל דשא"ה דידעו דנפל למים שאין להם סוף דלית לי' שוב חזקת חי וממילא לא חיישינן דמשקר כיון דמה"ת הוי כשנים ועיין בנוב"י קמא חאהע"ז סי' כ"ח מ"ש להקשות כיו"ב ומה שכ' לתרץ ובזה מיושב גם קושיא הנ"ל אבל דברי התוס' והרא"ש עדיין אינו מיושב בזה:

ולכך נראה דהרי"ף סובר כהרמב"ן ריש גטין דף ב' ע"ב וכ"כ הר"ן בגיטין בשמעתין דשלש דאפי' בלא לא אתחזק מ"מ אין דשב"ע פחות מב' וקים להו לחז"ל דמעשה דדגלת לא שהו העדים אצלו בכדי שת"נ דאי נימא דהיו עדים ששהו דאז הדין דמה"ת מותרת ורק לכתחלה הדין דלא תנשא א"כ איך הוכיחו הש"ס ביבמות דף קכ"א ע"א מהנך מעשים דריב"ב לקולא פליג דלמא שא"ה כיון דמה"ת מותרת ורק לכתחלה לא תנשא וכיון שקים להו לחז"ל דבהנך מעשים לא שהו העדים בכדי שת"נ שפיר קשיא ל' להרי"ף והרז"ה והרא"ש מהתם:

ועפ"י מ"ש בחידושיי דפלוגתא דמהרי"ק ותשובת מיי' הנ"ל עם הרמב"ן והר"ן תליא בפלוגתא דאביי ורבא בקדושין דף ס"ו ע"א דסובר רבא דאפי' בשותק אין ע"א נאמן בדבשב"ע אף על גב דשתיקה חשיב לר"ח שם דף ס"ה ע"ב בד"ה נטמאו כו' כרגלים לדבר ומבטלין החזקה ואפ"ה אינו נאמן וכן נראה מלשון הר"ן בפ' האומר הנ"ל דמייתי ראי' מרבא וא"כ מדוייק לשון הרי"ף והרז"ה שהקשו ממעשה דדגלת ולא הקשו ממעשה דהתיר רב דימי ולפי הנ"ל א"ש דבדגלח התיר רבא אע"ג דסובר דבדשב"ע אפי' ליכא חזקה אין ע"א נאמן רק משום דאקילו בי' רבנן ושפיר קשיא להו למה כאן בהנך ת"ח לא התירו ולכך הוכרחו להקשות רק מרבא עכ"פ הדרינן לנידון שלנו דאע"ג דבעלמא לא חיישינן דהעד אומר בדדמי מ"מ כאן שפיר חשו הואיל והוא מקולי דרבנן לא הקילו אלא היכא דליכא חשש בדדמי:

אמנם בדברי הרי"ף אינו מבואר היכא דראו עדים או ע"א לאחד שנטבע והכירו בט"ע דניחוש לבדדמי ולפי פי' הרמב"ן ברי"ף דלהרי"ף קא מבעי' לי' רק משום חשש משקר אי ניחוש דהעד משקר היכא דהיא לא דייקא וע"ז פשט מב' ת"ח שהתירו עפ"י נשים וס"ד שאמרו שנטבעו וע"ז לא שייך בדדמי רק דניחוש למשקר וס"ד בעדות טביעה אע"ג דלא אמרו קברתיו הוי כמו במלחמה שאמרו קברתיו ומשני דבעדות טביעה לא סגי אלא צריך שיאמרו דהעלהו לקמן ואמרו סימנים והנך סימנים ביאר הרמב"ן דהיינו סימנים במקום המוצנע וכדרך דמהדרי' אבדה ועפ"י פי' הריב"ש שביאר הלח"מ בפי"ג מגירושין ג"כ הוא על דרך זה אלא דסובר דגם בקברתיו יש חשש בדדמי קצת שמא קברו איש אחר ע' בחכ"צ סי' צ"ה וקא מבעי' וקברתיו בע"א אבל בלא קברתיו דשייך בדדמי בודאי פשיטא דאינו נאמן:

ולפי"ז כשמדחה דאסקהו לקמן וקאמרי סימנים י"ל דהיינו כי היכא דלא תפשוט בעיין אבל לפי מאי דמסיק הרי"ף דהאבעי' איפשטא דהיינו דלהרמב"ן דהאבעי' הוא אי משקר איפשט דלא משקר ולהריב"ש דלדדמי קצת לא חיישינן א"כ י"ל דאפי' בלא סמנים אלא טב"ע לחודא מהני אפי' בראו הטביעה וכן דעת הנוב"י קמא חאה"ע סי' כ"ח בפשיטות דלרי"ף מהני טב"ע לחודא וכן סובר הרמב"ם וכן דעת המרדכי שם בפ' האשה שלום דהא דקאמר וקאמרי סימנים הוא וי"ו המחלקת וגם דעת רמב"ן כן:

אמנם ראיתי בתה"ד סי' ר"מ דכ' בפשיטות דאי אמר בטביעה וראיתיו מת לא מהני לרב אלפס ולכאורה הו"א די"ל דכוונת התה"ד דמשוה לר"ח ור' אלפס לאו מחד טעמא אלא דסובר להרי"ף בעי' נמי וקברתיו גבי מים שאל"ס וכמו שהסביר הריב"ש בסי' שע"ח והנוב"י שם כ' זה מטעמי' דנפשי' ולא נזכר שהוא דברי הריב"ש אלא משום דאסקוהו לקמן וטלטלו אותו ממקום למקום א"כ חזינן דלא בלבלו המים וחשיב כמו קברתיו דידענו דמת ולכך התה"ד בעובדא דידי' שפיר כ' דלר"ח לא מהני משום דחיישינן על טב"ע שאומר בדדמי ולר' אלפס משום דלא טלטלו אותו אמנם התה"ד בעצמו כ' בפסקיו וכתביו סימן רכ"ג דלהרי"ף לא בעינן קברתיו במים שאל"ס וא"כ ע"כ סובר דלהרי"ף לא מהני טב"ע משום בדדמי וקשה מנ"ל:

ונראה דגם התה"ד מודה דלהרי"ף אי אמר ע"א שראה אותו על היבשה לאלתר לאחר שהעלוהו והכירו היטב דנאמן דל"ש בדדמי אבל אם אומר שראו אותו מת סתמא אינו נאמן דחיישינן לבדדמי ומזה למד הרי"ף דהה"ד במלחמה חיישינן לבדדמי וצ"ל קברתיו אלא שדעת התה"ד וכן דעת חכם אחד בריב"ש סי' שע"ח ודעת הגהות מיי' וכן נראה מלשון הרמב"ן במלחמות דגבי מים לא בעינן קברתיו אבל דעת הרשב"א והריב"ש ושאר האחרונים וכן נראה לי מלשון רי"ף דבעינן וקברתיו אלא דעסקו בטלטלו חשוב כמו קברתיו ובש"ע סעיף ל"ג העתיק דברי הרמב"ם דבעינן בנטבע קברתיו והחמ"ח ס"ק ס"ב כ' כלומר שראהו מיד בשעה שהעלוהו ואפשר שסובר כדעת החכם שהובא בריב"ש וסייעתו וכנ"ל דקברתיו לאו דוק' ואפשר דכוונתו כיון דראוהו בשעה שהעלוהו א"כ הוי כטלטלו וחשיב כקברתיו וכריב"ש. והנוב"י בסי' הנ"ל תמה עליו ולא זכר שם כל הדיעות הנ"ל. (ומה שתמה שם הנוב"י על התה"ד בכתביו סי' רכג שכ' דהרמב"ם דמצריך קברתיו היינו דוקא בראו הטביעה ותמה כיון דקברתיו בעי' משום דשמא בלבלו המים ולא מת מה לי ראו הטביפ' ולפענ"ד טעמא דראו הטביעה וידעו כי משעה שנטבע עד השתא א"א לו לחיות ולכך אומר בדדמי ואנן חיישינן שמא יצא ושוב נטבע כמ"ש הנוב"י שם) ועכ"פ זה נכון דלדעת הרי"ף והרמב"ם ושאר הרבה פוסקים מהני טב"ע:

אך אמנם התוס' כ' בשם הר"ח דלא מהני טב"ע ולהרז"ה ולהרא"ש נמי בראו או בידעו הטביעה אין סומכין על טב"ע אפי' תוך ג' משום דהוה אבעי' דלא איפשטא ואע"ג דבעלמא קי"ל באיסורין דאפי' באיסורא דאורייתא מהני טב"ע כמבואר ביו"ד סי' ס"ג מ"מ בעדות אשה דהוי מקולי דרבנן הא דמהני ע"א לא הקילו היכא דיש לחוש לומר שהעיד בדדמי וא"כ לפ"ז אפשר לומר דהיכא דשייך בדדמי דהוי אבעי' דלא איפשטא אפי' אי נישאת תצא דהוי חשש דאורייתא דאי לא האמינו חכמים לע"א וכה"ג א"כ עמדה על איסור תורה וא"כ קשיא האיך פסק הרמב"ם אם נשאת לא תצא ונראה כיון דחשש בדדמי היינו כמו שביאר הרמב"ם שראה העד בו דברים שרובן למיתה והעיד בדדמי שוודאי מת א"כ אפי' אי אמר בדדמי מ"מ זה אמת שראה בו דברים שרובן למיתה וא"כ מותרת היא מה"ת דאזלינן בתר רוב ורק מדרבנן אסורה ולכך שפיר פסק הרמב"ם דאם ניסת לא תצא:

ולכאורה ה' מקום לומר דהיינו להרמב"ם לטעמי' דנראה מדבריו בפי"ג מגירושין וביאר דבריו בנוב"י ח"ר סי' ל"א דמה"ת נאמן ע"א ולכך זה בודאי נאמן דראה בו דברים שרובם למיתה ומותרת מה"ת והאבעי' רק על דרבנן ולכך אם נישאת ל"ת אמנם להפוסקים דרק מדרבנן נאמן ע"א א"כ י"ל דבכה"ג שלא האמינוהו נשאר חשש דאורייתא ואם נישאת תצא לפמ"ש רש"י בשבת דף קמ"ה ע"ב ד"ה לעדות אשה כו' דרק משום עיגונא אפקעינהו רבנן כו' וצ"ע עכ"פ לפי האמור נהי דלהרי"ף האבעי' בוקברתיו. מ"מ נפ"מ בלא קברתיו דאי בקברתיו נאמן בלא קברתיו ל"ת ואי בקברתיו אינו נאמן דחיישינן למשקר א"כ בלא קברתיו אפי' נישאת תצא:

ועפי"ז יש לישב מה שמקשין על הרי"ף איך פשט מב' ת"ח הא התם לא אמר קברתיו ואפי' לס"ד דאיבעי' לא מהימן וא"כ אדרבה תקשה לנפשי' ולהנ"ל י"ל דלס"ד דסבר דרבי התיר במים שאל"ס ע"כ דסבר דאע"ג דאפשר שינוצל ע"י גלי או ע"י מחילה של דגים ואפ"ה מותרת וא"כ סמכינן ארובא וממילא גם בלא קברתיו ורק אם אמרו שראו בו דברים שרובן למיתה נמי מותרת וא"כ באמת לפי ס"ד זו גם בלא קברתיו האבעי' וזה הוא באמת קושית הש"ס ותסברא הא מים שאין להם סוף נינהו כו' והיינו כנ"ל דלא סמכינן ארובא וממילא בלא קברתיו נמי פשיטא דא"נ ומסיק דמיירי באסקהו וקאמרי סימנים ועכ"פ דעת הר"ח ע"כ דסובר דהאבעי' לא איפשטא וא"כ ע"כ סובר דהאבעי' משום בדדמי וא"כ לפי מה דדחי דבעינן חזיוהו לאלתר וגם סימנים א"כ מיני' הוכיחו דטב"ע לחודא לא מהני כאן בדבר שבערוה:

ולכאורה קשה לי הא הרשב"א והר"ן והריטב"א בחולין צ"ו ע"א הביאו בשם ר"ח דע"ה אינו נאמן באיסורין בטב"ע וא"כ מאי קשיא לי' כאן הא כאן מיירי בנשים ולא הוו צורבא מרבנן ולכך לא סמכינן אטב"ע ובעי' סימנים ולעולם דצ"מ נאמן אפי' בראו הטביעה נאמן בט"ע והנראה לפענ"ד דבאמת הר"ח עצמו שהביא בחולין יליף לה מכאן דהיכא דאיכא חשש בדדמי לא סמכינן אטב"ע דנהי דגם ע"ה יש לו טב"ע והכרה מ"מ חשדינן לי' שאומר בדדמי שאינו משים כ"כ אל לבו לדקדק הדק היטב ולכך הוא בעצמו יכול לסמוך אטב"ע דקלא וכן בב' עדים שאמרו על א' בטב"ע דקטל נפשי' ולפי"ז בצ"מ הי' אפשר לומר דנאמן בטב"ע ותימה האיך סתמו הפוסקים בשמו ועכ"פ גם לר"ח מסקו התוס' והביאו ראי' מן המנהג דבאדם שלם סמכינן אט"ע דהוי טב"ע גמור:

ובזה ג"כ לא קשה להר"ח שהביאו הרשב"א בחולין הנ"ל מהא דאמרו פלוני דאית לן בי' טב"ע קטל נפשא דבאדם שלם הוי טב"ע שפיר. ולפי"ז לכאורה קשה איך מביא שם בחולין ראי' דטב"ע עדיף דלמא טב"ע דאדם שלם עדיף וצ"ל דנהי דלפי הנראה שם מהנך עובדי דכרכשתא וגבא דבישרא חשיב כמו כאן דנטבע אחד דמה לי האי אבדה או האי אבדה ושייך בדדמי וראוי לומר דא"נ מ"מ מדמה הש"ס צומ"ר בהנך דברים שוה לטב"ע דעדים באדם שלם:

ועפ"י האמור נראה דלא קשה קושית הב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ח דמהני טב"ע ולקמן סימן קל"ב דלא סמכינן להרמב"ם על טב"ע דלפי הנ"ל י"ל דבסי' קל"ב מיירי דידעינין דנאבד לו כאן גט אלא דחישינן לשני יב"ש כמו שכ' התוס' בגיטין דף כ"ד, ובב"מ וא"כ הוי כמו ראו או ידעו הטביעה דלא מהני טב"ע. ועפי"ז גם דעת הרמב"ם הוא כדעת ר"ח ואפשר גם להרי"ף וסייעתו נהי דמשמעתין אינו מוכח דעת ר"ח לפי שיטתם אבל מגיטין שם מוכח ומ"מ כיון דאסקו התוס' דגם לר"ח באדם שלם מהני טב"ע ככה י"ל גם להרמב"ם וא"כ באדם שלם לא נשאר לנו חשש לאסור אי ניכר בטב"ע כ"א לדעת הרז"ה והרא"ש והטור דסברו לחלק בראו הטביעה לא סמכינין אפילו באדם שלם אטב"ע:

והנה בפירוש דברי הרא"ש נחלקו המפורשים. בחמ"ח סי' י"ז ס"ק נ"ה ועיין בק"נ יבמות שם והעיקר נראה לפי ענ"ד כדבריו וכפי' מהר"י ב"ל דהרא"ש לא הקיל אלא בראו לאלתר ואינו שלם דלר"ח לא מהני טב"ע והרא"ש הקיל אם לא ראו הטביעה ולפי ענ"ד דהרא"ש הקיל בתרתי והחמיר בחדא ור"ח החמיר בתרתי והקיל בחדא דלר"ח דסובר דבאדם שלם מהני טב"ע ומשמע דמוקי האי דדגלת באדם שלם ולפי"ז באדם שלם אפי' ראו הטביעה מפני טב"ע והיינו קולא דס"ל דבשלם לא שייך בדדמי. מיהו דווקא בלא אשתהי וזה הוא חומרא ועוד חומרא באינו שלם אפילו לא ראו הטביעה חיישינן לבדדמי ולפי"ז ר"ח דמתיר באדם שלם לאחר כמה ימים ואפילו אשתהי ע"כ לא ס"ל כר"ח דמוקי לקמן בשלם וזה הוא דקשיא לי' להרא"ש וע"ז כ' הרא"ש דלפי פירושו ניחא דסובר לחלק בין ראו הטביעה ללא ראו:

ולפי"ז איכ"ל דאפילו בשלם שייך בדדמי ומיירי בהנך ת"ח אפילו בשלמים ואע"ג. דג"כ חזינהו מיד אפי"ה לא מהני עד דקאמרי סימנים משום. דאמר בדדמי אבל בלא ראו הטביעה לא שייך בדדמי ולכך אם אינו שלם דמשתנה בעי' חזיוהו לאלתר ואז נאמן ובזה מיירי בהאי דדגלת וכמו שהאריך ר"ת בס' הישר והובא בקיצור במרדכי ביבמות שם דמוקי להדיא האי דדגלת באינו שלם אבל בשלם שפיר איכ"ל כר"ת דאפי' לאחר כמה ימים ואפ' אשתהה מעידין. וזה כוונת הרא"ש דלפי מאי שפירש ניחא היינו דניחא דעת ר"ח דהסכים עמו. וזה אפשר לכוון בלשון הטור. ומ"ש הטור דבאינו שלם לא מהני טב"ע קאי אמצאו מת ולא ידעינין דלא אשתהי כמבואר ברמזים. והרמ"א בסעי' כ"ח החמיר כל החומרות דבעי' לא ראו הטביעה וגם שיהא שלם גם לא אשתהי:

וזהו דלא כדברי הב"ש בס"ק צ' שכ' דגם הטור צירף ב' החומרות וקשה אי חייש לדברי ר"ח איך פסק כר"ת הא לר"ח האי דדגלת מיירי בשלם ולר"ת ע"כ מיירי בחסר ובאמת הב"ש לטעמי' דסובר דגם לר"ח איכ"ל דדגלת מיירי באינו שלם. ובאמת הי' שם טב"ע וגם סימנים וא"כ שפיר איכ"ל דר"ח סובר נמי כר"ת. אבל לפי ענ"ד צ"ע אי ס"ד דמיירי שם דהי' סימנים בינונים א"כ איך פשט הש"ס ביבמות שם דף קכ"א מהא דרבא דריב"ב לקולא פליג דלמא שא"ה דהיו סימנים וגם טב"ע בתר ג' מצרפין אפילו לת"ק דאפילו לדינא הוכיח העבודת הגרשוני בסי' ע"ב מלשון הת"ק דמהני טב"ע בתר ג' וסימנים בינונים והסכים עמו בנוב"י בעיקר הדין בכמה תשובות וצ"ע. ולכך נראה דנכון כמ"ש:

וא"כ לפי האמור במעשה שלנו שלא הי' שלם. אלא פניו הי' נאכל ונאבד לגמרי ורק גופו נשאר א"כ איכ"ל וכן נראה דבין להרי"ף וסייעתו ולר"ח וסייעתו ומכ"ש להרז"ה והרא"ש כיון דידעו הטביעה לא מהני טב"ע אלא שמטעם זה הי' אפשר לומר דלא תנשא אבל אם נישאת לא תצא כמו שפסק הרמב"ם והש"ע בסעי' ל"ג בלא אמר קברתיו. אבל באמת הם מיירי בפרצוף שלם ואין גופו שלם אבל בנידון שלנו דאין כאן רק גוף לכ"ע תצא חוץ לר"ח דהרי משנה שלימה תנן אין מעידין אלא על פ"פ כו':

ועדיין אם הי' תוך ג' או במים ולא אשתהי הי' לכל הפחות שרי' לדעת ר"ת המובא בש"ע סי' י"ז סעי' כ"ה ואע"ג דחלקו עליו מ"מ כ' החמ"ח שם בס"ק מ"ו דמצרפין אותו לשאר אומדנות אבל בנידון שלנו דאשחהה אין כאן שום דיעה המתרת היכא דאינו כולו שלם או לכהפ"ח צורת פניו שלם דהנה בלשון ר"ת בס' הישר יש לדייק בלשונו דיוקים הסותרים זא"ז אמנם לפי מה שהביאו ממנו התוס' ביבמות דף ק"ך ע"א ד"ה אין מעידין מבואר ועפ"י פירש ר"ת בס' הישר הא' מפרש לחברו. מדברי ר"ת בס' הישר מבואר דכל שאין הפנים שלם מקרי הטב"ע רק כעין סימן וכשהוא שלם מקרי טב"ע ממש וע"ז כתבו התוס' בשמו דאם הגוף שלם אפי' חסר הפדחת כו' מ"מ הוי ניכר ע"י סימני הגוף דהיינו הטב"ע דהוי רק כסימן זה כתבו בשם ר"ת לחלוטין:

אבל כתבו עוד בלשון שמא. דשמא הסיפא דאין מעידין לאחר ג' מיירי נמי דווקא כשאינו אלא סי' דהיינו טב"ע של פנים אם אינו שלם כמבואר כ"ז בר"ת בס' הישר אבל כשגופו שלם אפי' נחבל בפניו מ"מ ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף (דהיינו כל שאינו שלם מקרי הטב"ע רק סימן אלא דס"ל לתוס' דשלשה חלוקי טב"ע הוי א' טב"ע של פרצוף וחוטם וכל השאר חסר זהו טב"ע גריעא ומקרי רק כסימן ומהני רק תוך ג' ב' טב"ע בגופו שלם ואין הפנים שלם מספקא להו להתוס' דלמא כיון דטב"ע זה עדיף אפשר דמהני גם לאחר ג' ולכך הסכימו התוס' היכא דהוא ספק אם הוא לאחר ג' או תוך ג' מהני הטב"ע. הטב"ע השלישי היכא דכל גופו ופניו שלם דזה הוי טב"ע גמור ומהני וודאי אפילו לאחר כמה ימים כ"ז שאין אנו רואין בו שינוי:

והנה לפי"ז בנידון שלנו שכל פניו חסר ולא נשאר כאן רק הגוף אפי' הי' תוך ג' ולא אשתהי לא הי' ברור דעת ר"ת דמתיר דבתוס' אינו מבואר רק בחסר לו פדחת וחוטם ומ"מ מלשון הטוש"ע מבואר דאפילו נחסר כל הפנים עיין בנוב"י מהדו"ת סי' נ"א וכ"ז תוך ג' אבל לאחר ג' מבואר בתוס' וכל הראשונים שר"ת עצמו לא התיר אא"כ כל גופו שלם וכ"כ הנוב"י מהדו"ק סי' מ' ועיין עוד בנוב"י מהדו"ק סי' נ"א שהאריך בדברי ר"ת והוא לא ראה דברי ר"ת בס' הישר עיי"ש וא"כ בנ"ד שלא הי' שלם וגם לאחר ג' ואשתהי ליכא למאן דמתיר וכ"כ להדיא בפנים מאירות ח"א סי' נ':

אמנם לפי"ז כיון דלר"ת נוכל להכיר ע"י גופו ורק לאחר ג' משום דמתפח אינו ניכר ומשתנה וא"כ מ"מ ארווח לן לפי מאי דמסתפק הרשב"א ביבמות דף ק"ך ובנימוק"י דזה הוי רק חשש דרבנן וא"כ אי מצרפין דעת ר"ת ודעת האומרים דהוי רק חששא א"כ יצא בכה"ג מחשש דאורייתא. ועוד דלפי מ"ש העבוה"ג בסי' ע"ב הנ"ל דטב"ע לאחר ג' עם סימנים בינונים מהני א"כ ארווח לן לכהפ"ח אם היו סימנים בינונים דמהני:

מיהו כ"ז אם הי' כאן עד המכיר אותו בטב"ע אבל כאן מה שאמר העד שלפי גדלו וגופו הוא ר' ניסן יש לחוש שאמר כן על ארוך וגוץ מיהו י"ל כיון שאמר גדלו וגופו משמע מלבד גדלו יש לו טב"ע בגוף ועיין בנוב"י תנינא תקע"ג סי' נ"א הנ"ל ויש לישאל פי העד אם אפשר. ועוד יש לחוש שהרי אדרבה לאחר מיתה אין גדלו שוה למה שהיה בחיים ואין גודל חי כגודל מת ועיין כיו"ב בנוב"י מהדו"ת סי' ס'. ובלא"ה באותו עדות נראה מבואר דלא הי' טב"ע וא"כ התירא על יסוד זה ליתא לצרף כאן:

ועתה נבוא ליסוד היתר השני והוא שהגוי האיבע"ר פיע"ר שמצאו אמר שהי' טיכ"ל על צווארו וכאשר באו היהודים הי' הטיכע"ל פרוש על פניו וטיכע"ל הזה הכיר אותה הסוחר שקנה ר' ניסן הנ"ל ממנו גם האשה הכירה את הטיכע"ל שהיא של בעלה שהוא בעצמה תפרה לו והכירה את מעשה ידה. עוד שהי' שבר בגופו ונמצא עתה ברא"ך גארטי"ל ואע"ג שלא הי' ניכר השבר מ"מ כיון שהי' חגור בגארטי"ל זה הוא סימן שהי' לו שבר ודן מעלתו ני' זה לסימן כסימן קשר דהוי סימן כדקי"ל בחו"מ סי' רס"ב סעי' י"ז. וטיכע"ל שיש בו היכר טב"ע ואם כן באנו להיתר מהר"ל מפרא"ג שהובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ט ומעלתו ני' האריך. וצריכין לברר הספיקות שיש בזה:

הא' שהטיכע"ל לא הי' מלובש בו והנוב"י תנינא סי' נ"א בד"ה והנה כ' שם בנו הגאון מהר"ש זצ"ל דלמהר"ל אפי' אצלו מהני דהא לא חיישינן לאבדה ולפכירה ולכך אפילו אם נמצא רק אצלו מהני. ולא נראה כן כמו שהסביר הנוב"י בעצמו מהדו"ק סי' נ"ב דאע"ג דלא חיישינן לשאלה ואבדה מ"מ כיון שע"כ צריכין אנו לומר שאחר הניח זה כאן אצל המת למה הי' מניחו כאן וכיון שע"כ אחר הניחו חיישינן שמא לא של מת זה הוא אלא מאחר הפשיטו הרוצח והניחו כאן עיי"ש. וא"כ לא תליא זה בפלוגתא אי חיישינן לשאלה. ולפי"ז גם כאן אם הי' נמצא כך ולא הי' הגוי אומר לנו שהוא פשט ממנו הטיכע"ל ופרס עליו לא הוי אמרינין שהטיכע"ל הוא ממנו שהרי ע"כ אדם אח"כ פרס עליו וא"כ דלמא הטיכע"ל של אחר הוא שהי' חס על כבוד המת וכסהו בבגדו שהרי ע"כ מטעם זה כיסו את פניו בהטיכע"ל. וא"כ אין לנו הכרח שהטיכע"ל ממנו אלא מכח אמירת הגוי ואפילו לא הי' מסל"ת נראה דמאמינים לו וכמ"ש הנוב"י מהדו"ק בסי' מ"ג דבוודאי לא חיישינן שיעשה דבר להפסיד לעצמו ואינו נחשד לקלקל עיי"ש שהאריך וכן מוכח מדברי הטו"ז ביו"ד סי' שי"ו סק"ד דכל היכא דהוי יכול לשבח עצמו טפי ואתא ואמר באופן שאין לו שבח כ"כ בוודאי קושטא קאמר עיי"ש וה"נ כן:

ומכ"ש דלפי האמת נראה שהי' כאן מסלפ"ת ועוד הא עיקר הטעם אם שואלין אותו לא מקרי מסלפ"ת דחיישינן שמכוון להעיד ואומר שקר אבל כאן מאי נפ"מ יהי' דאדרבה אם שקר אומר א"כ מי יודע של מי הוא הטינע"ל ואדרבה יחבדה דאולי יכירו וידעו היהודים שהוא הנמצא הוא ר' ניסן הנ"ל וידעו שלא הי' לו טיכע"ל כזה וא"כ יתבדה ומלתא דעל"ג סמכינן עלי' דגוי עיין בש"ך ביו"ד סי' צ"ח ועיין בתקע"ג סי' רכ"ט ור"ל מה שכ' בשם המבי"ט ועכ"פ זה פשוט דנאמן הגוי על זה וא"כ ידענו שזה הטיכע"ל הי' על המת הנמצא וא"כ כיון שהכירו את הטיכע"ל ונהי שבוודאי מה שהכיר הסוחר זה לא מהני דקי"ל דכלי אנפוריא לית בי' טב"ע וכמ"ש מעלתו ני' וקי"ל בחו"מ סי' רס"ב דבכלים שעושין הכל שווין והן חדשים לית בי' טב"ע וכ"ש דיש לחוש דעל חוורא וסומקא קורין אותו שהכירו ועיין בתקע"ג סי' ד"ש:

מיהו מה שהאשה הכירה מלאכתה זה הוא בוודאי טב"ע ומעלתו ני' הביא ראי' מהירושלמי פ"ז משקלים הלכה ב' דאיתא יחכמון שפייא קשורייהו כו' ויחכמון סירקיי' עבידתייהו כו' ומזה הביא דיש להם טב"ע ובאמת משם אין ראי' דאיכ"ל דהתם אמר דיחכמו בסי' שהדרך שעושין אותו בקשר כזה או בסירוק כזה וכ"כ בהדיא שם בקרבן עדה ואע"ג דסימנים לאו דאורייתא הלוא בלא"ה הקשה, בכיו"ב בתשובת פמ"א ח"ג סי' ב' מהש"ס דפרק אלו מציאות ותי ביי"נ דרבנן מהני סימן ועיין בש"ש שמעתתא ז' פ' כ"ג וה"נ כן:

מיהו אע"ג שאין ראי' לדבר מ"מ הדין פשוט ואמת וכ"כ הנוב"י מהדו"ת סי' ס"א ובתשובות הב"ח סי' פ"ח וגם אין לחוש דלמא משקרת ואומרת בדדמי דהרי מים כמלחמה דמי כדמוכח מדברי הנוב"י הנ"ל ומעלתו האריך דלמהריב"ל דחייש במלחמה ואומרת קברתיו דלמא משקרת משום בדדמי וה"נ כן ניחוש ועיין בב"ש סי' י"ב ס"ק קמ"ו מה שהקשה על דיעה זו ומדברי הנוב"י מהדו"ת סי' ס"א מבואר דלא חשש לזה כלל. ולפיענ"ד אפי' אי ניחוש שאומרת שקר היינו דווקא אם רק מפיה אנו חיין אבל היכא דאיכא עדי טביעה ויצאה מחזקת איסור א"א ומכ"ש אם שהו עד בכדי שת"נ דמה"ת מותרת ורק חומרא דרבנן ומן הדין אח"כ אשה נאמנת דלא מקרי תו דבר שבערוה וכל ע"א נאמן וכל היכא דע"א נאמן מן הדין הרי הוא כשנים ולא חיישינן דמשקר ועיין בתקע"ג סי' ר"ל:

ומטעם זה נראה נמי דל"ח שהיא טועית באמת ואומרת בדדמי ג"כ כנ"ל דהיכא דע"א מה"ד נאמן ל"ח לשמא אומר בדדמי (ועוד נראה ג"כ מטעם זה אפי' שאלו לו והתחיל היהודי עמו בכה"ג מקרי מסלפ"ת דהרי ביו"ד סי' צ"ח כשנותנין לגוי לטעום הרי התחיל הישראל עמו ואפי"ה מקרי מסלפ"ת כיון שא"י דאיסוה"ת תלוי בזה וא"כ צ"ל גבי עדות אשה שאני דכל ששואלין אותו מכיר שהיתר האשה תלוי בזה או דאיסור דרבנן שאני וא"כ מצד ב' הטעמי' נראה דכאן אמירת האיבער פירער מהני שהרי גם כאן הוא רק דרבנן וכדלעיל):

ועכ"פ כן נראה ג"כ מהא דקי"ל ביו"ד סי' ס"ג דטב"ע מהני אפי' בדאורייתא אע"ג דנאבד לו אותו דבר אפי"ה נאמן וה"נ כן (ומ"ש מעלתו דכאן ל"ש בדדמי שהיא לא ידעה אם נטבע הטיכעל זה אינו מובן כיון שידעה שנטבע בעלה בבגדיו הרי ידעה שנטבע הטיכעל) וא"כ נראה דזה שפיר מקרי הכירה את הכלי שנשא. מיהו בטב"ע דכלים הא לא מהני וע"ז רצה מעלתו לצרף דגם השבר מקרי סי' בינוני והנוב"י קמא סי' מ"ג מסתפק לי' אי חשוב סי' בינוני ובנוב"י תנינא סי' ס"א ג"כ לא חשבו לסי' וא"כ אין כאן היתר של מהר"ל ואין כאן היתר רק אי נימא דבדרבנן ל"ח לשאלה וכיון דנטבע אי שהו בכדי שת"נ אין כאן רק איסור דרבנן ובדרבנן ל"ח לשאלה כן כ' הנוב"י קמא בתשובה סי' מ"ד ובסי' מ"ג שם ר"ל דאפי' בדאורייתא היכא דלא אתחזק איסור לא חיישינן לשאלה:

וגוף הדבר קשה לי טובא עפ"י דברי הפנ"י שהוכיח בגיטין דף כ"ז דאפי' בדרבנן לא סמכינין אסימן דהרי הא דאין מחזירין גט ליב"ש בלא אתחזק הוא רק משום לעז וכמ"ש התוס' סופ"ק דב"מ ואפי"ה בעינן סימן מובהק ביותר למ"ד סד"ר ועוד ממאי שאמרו בבכורות דף מ"ו ע"ב דמה"ת מהני אעפ"י שאין כאן חוטם ואפי"ה אמרינן במתני' דאין מעידין אעפ"י שיש סימנים בכליו וכיו"ב תמה הש"ש שמעתתא ז פ' כ"ג מיהו מה שהקשה שם על הפמ"א בסי' ב' ח"ג שרצ"ל דבדרבנן סומכין על סימן בינוני הקשה ג"כ כנ"ל ועוד הביא מדברי הנמוקי ר"פ האשה שלום גבי ב' ת"ח דמשמע דבעי' סי' מובהק ביותר אע"ג דהוי רק דרבנן וכן מבואר בתוס' שם ביבמות דף קט"ו:

מיהו שם י"ל דלא היו עדי טביעה רק הנשים ולפי הדיחוי שם סבר דחיישינן למשקר א"כ לא יצאו מאיסור דאורייתא וכ"כ הפמ"א בעצמו שם. ומ"ש הפמ"א עוד דמדברי הנמוק"י גבי אחד שנטבע והעלו ממנו רגל מארכובה ולמעלה כו' שכ' בכוונת הרמב"ם היינו אם יש סימן מובהק דווקא משמע דבעינין סימן מובהק יש לדחות כמ"ש הש"ש שמעתתא ז' פי"ז כיון דלא העלו רק רגל ולא מצאו כמו שהניחו בעינין סימן טפי. ועכ"פ הש"ש פכ"ג דחה דבריו מהא דבעינין בגט לר' אשי נקב בצד אות פלוני אע"ג דרב אשי מיירי בלא הוחזקו כמ"ש הרמב"ן במלחמות עיי"ש ובלא הוחזקו הוי רק דרבנן ולעז ואפי"ה בעינין סימן מובהק זהו יש לישב עפ"י מ"ש הנוב"י מהדו"ת סי' ס' דשם יב"ש הוא סימן והא דכ' התוס' דהו רק חשש לעז היינו אי סימנין דאורייתא וא"כ לא קשה דאי סימנים דרבנן א"כ החשש דב' יוסף ב"ש הוא מה"ת ממילא שוב לא סמכו על סי' בינוני ולעולם בדרבנן שפיר סמכי' על סי' בינוני. מיהו הש"ש לשיטתי' שפקפק ע"ז לומר דיב"ש הוי לסימן עיי"ש פ"כ:

וכל זה לענין סימן אבל לענין שאלה שפיר מוכח דהרי רבא מוקי ביבמות דף ק"כ דסד"א ומתני' בכליו משום שאלה ובמצא כיס וארנקי משום דלא מושלי אינשי א"כ קאי רבא אי סימנין דאורייתא וא"כ שני יב"ש הוי רק חשש לעז ואפי"ה חייש יש לשאלה א"כ מוכח דגם בדרבנן חיישינן לשאלה. ואדרבה בזה הי' מיושב קושית התוס' ביבמות בלשנא דסד"ר איך מיושב הא דמצאו קשור כו' ואמרתי דהנה התוס' הקשו דלמא בטב"ע ונראה דקשיא לי' דניחוש לשאלה וניחא לי' דבדרבנן לא חיישינן לשאלה וסובר דשם ביוב"ש הוי רק חשש לעז וא"כ ע"כ סד"א ואז הוי יב"ש סי' והוי רק חשש דרבנן ול"ח לשאלה וא"כ שפיר מוכח דסיד"א,. ס"ל ופריך שפיר אבל לפי מאי דמשני רבא דבכליו דמתני' היינו משום שאלה וא"כ מוכח דאפילו בדרבנן חיישינן לשאלה וכמ"ש הפנ"י וע"כ צריך לתרץ דכיס לא מושלי כו' וא"כ שוב לא קשה כלל ממצאו קשור כו' דאיכא לאוקמי' בטב"ע וכדלעיל:

ועפי"ז יש לומר דטעמא דב"י שהביא הב"ש ס"ק ס"ט דאי סימד"ר חיישינן אפילו בכלים דלא מושלי כוונתו כן. דווקא אי ספדא"ו א"כ הוי רק חשש לעז סמכינן, ע"ז דלא מושלי אבל אי סיד"ר והוי חשש דאורייתא לא סמכינין ע"ז דלא מושלי דנהי דמצד הרוב לא מושלי דלמא הוא מן המיעוט ובא"א לא סמכינין ארובא או דטעמא דחיישינן למיעוט גניבה ואבדה כיון דהוי חשש דאורייתא וכמ"ש הנוב"י בתשובותיו. ובזה מיושב מה שהקשה הש"ש פכ"ב שמעתתא ז' על לשון הב"י בתשובה:

ועכ"פ לפי האמור ליכא למימר כהנוב"י לכאורה. ויש לישב דדווקא גבי מת סובר בדרבנן סמכינין משום דחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו משא"כ בדבר הנמצא והראי' מבכורות דף מ"ו איכ"ל כמו שדחה הש"ש פכ"ג דהא איכא שם תרי לישנא ובהאי לישנא איכ"ל דסובר כליו היינו בחוורי וסומקי. מ"מ קשה דנראה כמ"ש הפנ"י בגיטין וכ"כ בשמעתין דב"מ דאי סובר בהאי דאין מעידין אלא על פרצוף כו' הוי חשש דאורייתא מנ"ל להקשות בשמעתין וגם מנ"ל להקשות ממצאו קשור דלמא דרבנן שאני אלא וודאי דכאן קאי להך לישנא דבכורות דף מ"ו דהוי רק חשש דרבנן גם גבי מעידין כו' ומ"מ יש לקיים דברי הנוב"י מטעם מהר"ל מפראג כיון דזה אי חיישינן לשאלה תליא אי סיד"א או דרבנן וזה הוי ספיקא דדינא ובדרבנן אמרי' להקל ול"ח בדרבנן לשאלה. והש"ש שם פכ"א כ' דאפ' בספיקא דרבנן יש להחמיר משום דאתחזק איסורא וחזקת חי עיי"ש. ובנידון שלנו גם לשיטתו ספק דרבנן להקל כיון שנטבע פסק חזקת חי וחזקת א"א כמ"ש הנוב"י סי' מ"ג:

אמנם גם שם קשה חדא גוף הסברא שכ' שכל אחד מוקמי' אחזקת חי קשה דזה אינו דומה לב' שבילין דשם שייך מאי חזית לתלות בהאי טפי מהאי אבל כאן מכח חזקה אמרינן לעולם כל היכא דאפשר לומר דעד השתא הי' בחזקתו והשתא איתרע אמרי' ולכך כאן אי אמרי' דזה שנראה טב"ע שלו לראובן הוא באמת ראובן א"כ איכ"ל השתא מת והשתא יצא מחזקתו אבל אי נימא דאינו ראובן ורק ע"י שמת זה זמן מרובה נדמה לראובן ע"כ צריכין להוציאו זמן מרובה מחזקתו א"כ משום דמוקמי' אחזקה אמרי' דוודאי ראובן הוא כן נראה לפי ענ"ד דליתא לתי' הש"ש אלא כתי' הנה"כ משום חזקת אשת איש:

ואפילו לפי דבריו מ"מ מה שמסיים גבי נתפח אפי' הוי דרבנן חישינן להחמיר משום חזקה עיי"ש לפי ענ"ד ליתא דאי אמרי' חשש דנתפח הוי דרבנן הכוונה דרוב אינם משתנים רק דחששו למיעוט ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן וחששו אולי נשתנה וממילא ליכא חזקה דהרי רוב כנגדו ובלא"ה לפי מ"ש התוס' בכתובות דף כ"ב ע"ב דחזקת דייקא מרעא לחזקת א"א וה"ה לחזקת חי וא"כ ליתא לדברי ש"ש בזה והנוב"י בתשובה הביא כמה פעמים סברת התו' הנ"ל בכתובות:

עוד דן מעלתו ני' שהב' כתי עדים סתרו זא"ז שב' אומרים שהיו תפור על המכנסיים מעשינע קנעפל וב' אומרים שהי' בלייא קנעפיל ולפי אמירת האשה ידוע שר' ניסן הי' לו על המכנסיים בלייא קנעפיל. ומהר"מ לובלין בתשובה סי' קל"ג פסק דאם יש להשוות העדים דנין על פיהם וכן קיי"ל בחו"מ סי' ל' סעי' ז'. אמנם מ"ש שהעדות לא נכתב כראוי דהוי רק עד מפי ב"ד ר"ל ב"ד מפי עד וכוונתו כעד מפי עד זה אינו מובן מה לי אם אומר הב"ד שאמר אני ראיתי בלשון מדבר בעדו או בלשון נסתר שראה לעולם בעדים כה"ג הוי כעד מפי עד ובב"ד מהני שהב"ד קבלו עדותן ואנו יכולין לדון על פיהם:

ומ"ש מעלתו עוד שע"א אמר שההוזען היו של צאפיסט ובאמת ההויזען של ר' ניסן הי' של מאנשעסטער כיון שזה דבר שיוכל להשתנות וכמו שהעיד מעלתו א"כ אינו מכחיש את המעשה שיוכל להיות. אבל מ"מ אין כאן עדות ואינו מועיל ואינו מגרע עיין במה שכ' הב"ח בסי' פ"א על שומא אי עשוי' להשתנות ממראה בין אי נשתנה או לא. לא הוי סימן אא"כ הוי סימן מובהק ביותר וה"נ כיון דהקנעפלעך לא חשיבו סימן מובהק ביותר חיישינן שנשתנו אע"ג דדרכם להשתנות מ"מ לא הוי כאן עדות ובגוף המעשה יש לגבב כמה קולות המבוארי' במפורשי' ולא רציתי להאריך אלא להשיב על דברי מעלתו מה שנ"ל להשיב ובזה אסיים והי' לו שלום מנאי. ידידו הדוש"ת הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה