מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק
תשובה יב
שיל"ח ערגין יוד מרחשון תרי"ד לפ"ק החיים והשלום וכ"ט לאהובי ש"ב הרב המאוה"ג המפורסם החרוץ והשנון כש"ת מוה' דוד שיק נ"י האבד"ק סעטשין יע"א.
מכתבו קבלתי וכו' ומעלתו בדק לן בדין פנוי' אחת שיצא עליה קול תמיד שהיא זונה מופקרת ושראו אותה תמיד בבתי הקדישות בעיר פעסט ואח"כ נישאת לנער אחד ונודע אח"כ שזה שנשאה הוא כהן ובאה"ע ס' ז' סעיף א' פסק בנתיחדה לזנות אסורה ומעלתו נ"י האריך מאוד והכריע להיתר וכדעת הח"מ שם בס"ק כ"ב דמהרי"ק שממנו נובע דין זה אוסר רק לכתחלה אבל אם נישאת לא תצא ודלא כדברי הב"ש שם ס"ק ל"ד ולפי הנראה לא ראה מעלתו נ"י דברי מהרי"ק עצמו באותה תשובה וכדי לבאר קצת דבריו הצריכין ביאור אמרתי לבאר בקצרה וממילא יתרחב שמעתתא בעזה"י יהא עזרי מעם ה' ויהי' עמנו להוציא הדין לאמיתו:
א) וראשון אבאר אם איסור זה בנתיחדה לשם זנות עם הגוי דאסורה אם היא אסורה אפילו לישראל לדעת מהרי"ק הנ"ל או דוקא לכהן הנה הרואה בדברי מהרי"ק יראה דגם המהרי"ק אינו אוסר אלא לכהונה דלא כמ"ש הב"ש שם דגם לישראל אוסר המהרי"ק דלכ"ע הלכה פסוקה דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה ואפילו בנסתרה עם הגוי כדמוכח בסוטה דף כ"ו ע"ב דמקנין ע"י גוי ודוקא קינוי בעי והתוספת והרא"ש בפ"ב דיבמות אות ח' כ' דאפילו נסתרה לשום זנות ואפילו בהדי נואף אינה נאסרת דהרי הרא"ש קאי על המעשה דסוף נדרים ושם בהדי נואף הוי ודלא כפד תי' בתוס' כתובות דף י"ג ע"א בד"ה מעלה כו' וכן פסק בטוש"ע פס' קע"ח סעי' ו' וסתם גוי לא גרע מנואף דבודאי פרוץ בעריות ואפ"ה מוכח דלדעת הרא"ש אינה נאסרת לישראל בנסתרה עמו וגם הא דמהרי"ק דאוסר בנתיחדה לשום זנות כ' כן לפרש דברי בה"ג המובאים ג"כ בש"ג בכתובות שם ושם כ' בהדיא בנסתרה עם הגוי פסולה לכהונה דוקא. מיהו עיין בש"ג ריש פרק אין מעמידין משמע דאפילו לישראל אסורה:
וכן צ"ל ע"כ דהרי בה"ג לטעמי' הביאו הרא"ש ביבמות שם ובטור אהע"ז סי' קע"ח דס"ל דאין האשה נאסרת על בעלה אם ראו אותם שוכבים זה על זה ונהי שדבריו תמוהין יעיין בנוב"י מהד"ת בחלק אהע"ז סימן י"א מ"ש לישב דבריו וגם אני כתבתי במקום אחר לישב דבריו עפ"י דברי המעתיק המובאים בתשובת מיי' השייכים לה' אישות סי' ח' שכ' דאיכ"ל עיניה נתנה באחר ולכך השמיעו קול תשמיש ע"ש וה"נ אולי נתנה עיניה באחר ולכך שכבו זה ע"ז כדי שיגרשנה בעלה ותנשא לו ויהי' איך שיהי' נסתרה עם הגוי לא מסתבר דיגרע יותר משכבו זה על זה וע"כ דגם מהרי"ק אליבא דבה"ג לא לישראל אוסרה אלא לכהן דוקא:
ועוד שהרי עיקר ראיות מהרי"ק מהש"ס בכתובות דף י"ג ע"ב דאמר ראוה מדברת היינו שבוי' ור"ג לא השיב אלא שאני גוים דרובם פרוצים בעריות מוכח אבל מדברת ונסתרה עם הגוי מודה לר"י דמדברת עם הגוי היינו שבוי' דאי ס"ל לחלק בין שבוי' למדברת דשבוי' הואיל ומסורה בידם יש לחוש טפי וכמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ג ע"א בד"ה ותו לא וכו' וכ"כ שאר פוסקים א"כ הו"ל לר"ג להשיב כן וכו' אלא ודאי דגם ר"ג מודה דמדברת ושבוי' שוין אלא דמהרי"ק חידש לן דאיכ"ל דמדברת היינו דיברה דברי תיפלות וניבול פה ואדעתא דהכי נסתרה ועל יחוד כזה ס"ל לר' יהושע דאוסרין ור"ג מודה ליה בנסתרה כה"ג בהדי גוי דאז דמי' לשבוי' וכיון דרק מכח שבוי' אתאי' עלה לאסור א"כ ודאי דדוקא לכהונה דדיו לבא מן הדין להיות כנידון:
ולכאורה דמ"מ קשה בשלמא בשבוי' דמסורה בידם דחיישינן דלמא אונסה ושפיר יש סברא לחלק בין כהן לישראל דלרצון לא חיישינן אבל כאן דאין חשש אונס מ"מ כבר כתבתי דאין זה קושיא דחשש זה דרצון גופי' הוא רק חששא רחוקה ומעלה ליוחסי כהונה כמו לר"י בנתיחדה דג"כ הוי חשש רצון ואפ"ה מסיק הש"ס דרק לכהונה אוסר על היחוד:
ועוד דיש להסביר כן דנהי דהיכא דאין מסירה בידם לא חיישינן לאונס דירא הוא לאונסה שמא תפגע בו היא בעצמ' במכות רצח ונגע וקלון ימצא גם ענש יענש בערכאות אבל אם נסתרה עמו לשם זנות נהי דעדיין היא בחזקתה לגוף המעשה כמו שיתבאר לקמן אי"ה דעדיין היא בחזקת צדיקות לענין שלא לזנות ולעבור גוף העבירה מ"מ כיון שלבו גס בה והוא מכיר חולשת טבעה אינו ירא ממנה ומאנס אותה ואינו ירא שינתן בפלילים דכבר הוא מכיר אותה וסובר אפתנה ולכך אסורה לכהונה כשבוי' זהו דעת מהרי"ק אליבי' דבה"ג:
ב) ועתה נבוא לבאר דין ב' אם חשש זה דאורייתא או חשש דרבנן: הנה כיון דעיקר איסורא דהוי כשבוי' ובכמה דוכתי בש"ס אמרו בשבוי' הקילו בזה נראה מבואר וכן משמע מדברי הפוסקים וכ"כ המהרי"ק בעצמו שם בשורש ק"ס דשבוי' הוא רק איסור דרבנן ומשום מעלה עשו ביוחסין אסורה לכהונה וכ"כ בהדיא במל"מ בפי"ח מא"ב דין א' וביאר שם לשון הש"ס בב"ק דף קי"ד דאמרו שם שבוי' דאורייתא היינו דאית בה חשש הפוסל מדאורייתא ע"ש וא"כ הה"ד בנתיחדה לשם זנות אסורה רק מדרבנן:
וראיתי בנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' ס"ו שכ' דשבוי' הוי או כודאי איסור דאורייתא או כספק איסור דאורייתא ומ"ש דהוי כודאי איסור דאורייתא כיו"ב כ' השעה"מ בפי"ט מה' אי"ב ועל זה קשה לי מהא דאמרינן בכתובות דף כ"ז דאם יש מחבואה אחת אפי' מחזקת רק אדם אחד פסקו הרי"ף והרא"ש לקולא וכתב שם הרא"ש משום ס"ס. ועיר שכבשוה כרכום מטעם שבוי' אתאינין עלה ואע"ג דיש לחלק מ"מ לפי הטעם שכתב הנוב"י והשעה"מ דדינם רגבינות א"כ גם בכרכום כן ואפ"ה מצרפינין זה הספק שמא לא נטמאה לס"ס:
אמנם מ"ש הנוב"י עוד דנראה דשבוי' הוי ספק דאורייתא וראי' מהרמב"ם שכ' בפ' י"ח דין י"ז טעם דבשבוי' הקילו הוא משום דכל הספיקות הם מדבריהם ומזה דייק דלהפוסקים דספק דאורייתא מה"ת להחמיר ה"נ אסור מה"ת ובאמת דברי הרמב"ם לכאורה בלא"ה תמוהים לי והרי לכאורה י"ל דמה"ת מוקמינן אישה אחזקת' שלא נבעלה ואי אמרינן רוב גוים פרוצים בעריות ורובא עדיף מחזקה ומה"ת ל"א סמוך מיעוטא לחזקה להיות כפלגא ופלגא לדידן דלא קי"ל כר' מאיר וא"כ ממ"נ אי ס"ל להרמב"ם דהרוב גוים פרוצים בעריות הוא רוב דרבנן כדמשמע בכתובות דף י"ג ע"ב דמדמה ר"י רוב גוים פרוצים לאין אפוטרופס לעריות וזה אמרינן רק לענין מעלה עשו ביוחסין ואמרינן אין אפטרופס לעריות א"כ ה"נ בשבוי' מה"ת מוקמינן אחזקה ולכ"ע "ע היא מדרבנן ולא צריך הרמב"ם לטעמי' משום דהספיקות אסורין רק מדבריהם:
ואי ס"ל להרמב"ם דרוב גמור הוא א"כ נהי דהספיקות מדבריה' היינו היכא דליכא רובא אבל היכא דאיכא רובא אזלינן בתרי' מה"ת ותו קשיא לי איך כ' הרמב"ם הטעם משום דספיקות הם מדבריהם הא שם שבוי' כולל בין שנשבית תחת בעלה או פנוי' ואם נשבית תחת בעלה ויש ספק שנבעלה אפילו באונס כ' הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב דין ז' דטמאה קרינן בה וא"כ הוי לה ספק טומאה ברה"י ואסור מה"ת אפילו לדעת הרמב"ם ואפילו חזקה לא מהני ברה"י עיין בסוטה דף כ"ח:
וצ'"ע: וקושיא שנ' אפשר לישב ולומר דהרמב"ם סובר דעיקר היתר הוא משום דמחזקינן לה בחזקה דמנוולא נפשה לגבי שבוי למעבד כל טצדקי ולומר דיסתנא אנא וכיו"ב כדי להציל עצמה מביאתה וחזקה בשעתה גם ברה"י מהני אלא דחזקה זו אלימא דוקא בנשואה שיש לה בעל בודאי משמרת נפשה בכדי שתוכל לחזור לבעלה אולי ירחם ה' עליה אבל בשבוי' פנוי' אין כאן חזקה כולי האי דכיון דפנוי' היא ולכך כ' הרמב"ם בפנוי' איכ"ל משום דספיקות מדבריהם דבפנוי' ליכא חשש טומאה אלא חשש זנות ובס' שב שמעתתא מהגאון בעל אבני מלואים שמעתתא א' פי"ג ביאר דדוקא היכא דהחשש איסור טומאה דינו כדין טומאה ברה"י אבל אם החשש הוא רק משום איסור זונה וכיוצא בו אז דינו כשאר איסורין ואיכא למימר דהספק מדבריהם אסור:
מיהו קושיא הראשונה עדיין קשה ולכך נראה דודאי האי רוב גוים פרוצים בעריות אינו אוסר השבוי' מה"ת משום דאיכא רוב אחר כנגדו דרוב מנוולא נפשה לגבי' שבוי ואדרבה האי רוב אלים וכחזקה בשעתה מקרי וגם הואיל וחזקה דמעיקרא בחזקת שלא נבעלה בזנות מסעי' לה אלא דמדרבנן חוששין לה ולא סמכינן על חזקה זאת ופשיטא לי' דאיסור דרבנן הוי ולא הוי ספק טומאה אלא דקשיא לי' להרמב"ם למה אמרו בשבוי' הקילו די שיהי' כשאר איסור דרבנן וע"ז אמר דלכך הקילו דנהי דמדרבנן חשבינן כספק מ"מ שוב יש לן לומר דספיקות מדבריהם והוי כמו תרתי דרבנן ולכך הקילו משום דמה"ת אין כאן ספק כלל ומוקמינן בחזקת דמנוולא נפשה וכדאיתא בקידושין דף י"ב וא"כ שוב לא הוי ספק טומאה ואפילו מדרבנן דשוי' כספק מ"מ יש לן עוד להקל מן התורה דהספיקות מדבריהם ולכך אמרו בשבוי' להקל כנלפענ"ד לפרש דברי הרמב"ם ולעולם לכ' פשיטא להו דאיסור שבו' הוא רק מדרבנן:
ועפ"י הנ'"ל נראה לפענ"ד לישב דברי הד"מ בסי' ז' באהע"ז ס"ק י"ג שכתב שלכך התירו הנשים בשעת גזירת שמד דמשום חששות אפקיעינהו רבנן לקידושייהו ודבריו תמוהים וכמו שתמה מעלתו נ"י שהרי שם מיירי לכהנים ולכהן אפילו אי ליכא קידושין אסורה משום זונה ואמרתי דנהי דשבוי' מנוולא אבל שם בשעת גזירה דיש לחוש שמא זינתה ברצון א"כ הוי ספק דאורייתא וספק טמאה לא אמרינן ספיקא להקל אדרבה אפי' חזקה דמעיקרא לא מהני ולכך קשה לו להד"מ איך יכלו להתיר מטעם חששות שחששו כיון דהוא מה"ת ולכך קאמר דאפקיעינהו ואין כאן רק חשש זנות ויש לסמוך על הרמב"ם דבאיסור זנות דדמיא לשאר איסורין הספיקות מדבריהם ולכך הקילו:
ועפ"י האמור יש לישב נמי הסתירה שכ' הנוב"י שם שדברי התוס' סותרין דבקידושין דף ס"ו כתב דשבוי' איסור דאורייתא . ובכתובות דף פ"ז כתבו דרק משום מעלה ביוחסין אסורה עיי"ש. ולהנ"ל איכ"ל שם בקידושין מיירי בא"א דאיכא חשש טומאה וספק טומאה ברה"י לא מוקמינן אחזקה ולכך כ' דהוי חשש דאורייתא אבל בכתובות מיירי בבתולה ואיכא רק איסור זונה ולכך אפי' איכא ספיקא מה"ת אוקמי' אחזקה ולכך כתב דהוי רק איסור דרבנן כן יש לישב דברי התוס' הנ"ל ועכ"פ לפי האמור נתבאר דשבוי' דהיתה פנויה היא רק איסור דרבנן, וא"כ ה"ה בנידון שלנו דנתיחדה עם הגוים בהיותה בעודה פנוי' דמדמה מהרי"ק לשבוי' לכל היותר היא איסור דרבנן:
ג) ועתה נבוא לבאר דין ג' שהפ"י בקידושין דף סו כתב להכריח מטעם אחר שבוי' דרבנן מטעם אמירת ברי דידה ולפ"ז אפי' אשת כהן שנשבית היא רק איסור דרבנן אם אומרת ברי לי דהרי הרא"ש והרמב"ן והר"ן והרבה מן הראשונים בשמעתין דפ"פ בכתובות דף ט' ופסקו בש"ע סי' מח סעיף ז' בהגה"ה דאם אומרת ברי לי שנאנסתי נאמנת ומטעם זה גם בשבוי' מה"ת נאמנת לומר ברי לי ובזה גם כן מיושב סתירת התוס' הנ"ל דשם בקידושין איירינן שכבר מתה ולא אמרה ברי ולכך כתב דהוי ספק דאורייתא משא"כ באומרת ברי לי אמנם באמת יש לדון דלמה נאמין לה באומרת ברי לי ניחוש שמא עיניה נתנה בו ויצרה תקפה כדחיישינן בקידושין דף סג ע"ב מיהו בזה כבר כתב הנוב"י מהדו"ת בחאה"ע סי' כ"ט דרק לכתחלה חוששין לזה אבל בדיעבד לא תצא משום חשש דיצרה תוקפה:
אמנם אכתי יש לדון דהרי אפי' בשאר איסורין כ' דע"א נאמן וכ' בש"ש שמעתתא ו' פ"ז דנהי דהפ"י בקידושין דף ס"ג ע"ב הכריח דעד א' נאמן אפי' יש רוב כנגדו ואפי' אינו בידו דלא מקרי כמעיד נגד חזקה דאין ע"א נאמן באיסורין לדעת הרבה פוסקים דמקרי רק מברר איסורו ומעשים בכל יום דהטבח נאמן במקילין אף על גב דרוב בשר טריפה שם נאמן לומר דזה כשר מיהו זהו דוקא נגד רובא דאיתא קמן דגם המיעוט איתא קמן אבל במעיד נגד רובא דליתא קמן לא גרע ממעיד נגד חזקה ואינו נאמן אלא א"כ הוא בידו וא"כ גם כאן נהי דר"ג סובר דאפי' ברוב פסולים אצלה נאמנת לומר ברי היינו נגד רובא דאיתא קמן אבל כאן אי האי רובא דרוב גוים פרוצים בעריות רוב מעליא הוא והיא מעידה נגד הרוב מנ"ל דנאמנת:
מיהו אפשר כיון דבידה לנוול עצמה מקרי בידה שמעידה שניוולה עצמה ועי"ז לא נבעלה לו וכמו שאבאר לקמן אי"ה מיהו לפי דעת הפמ"ג ביו"ד סי' א' במשבצות סק"א דסובר דנגד רובא דל"ק אפי' אם הוא בידו אין ע"א נאמן וא"כ אכתי מנ"ל דהיא נאמנת לומר ברי לי:
אבל באמת הרא"ש בכתובות בשמעתין דפ"פ ע"כ לא ס"ל לחלק כחילוק הש"ש בין רובא דא"ק לרובא דל"ק דהרי שם מיירי במעידה ואומרת ברי לי שנאנסתי, דג"כ אומרת כנגד הרוב ומייתי ראי' מר"ג דנאמנת אפי' ברוב פסולין ולא חילק דר"ג שאני דהוי רובא דא"ק ונהי די"ל רוב רצון הוי רק רוב דרבנן, מ"מ ראי' אין לו מר"ג וע"כ דלא ס"ל כהשב שמעתתא אלא ס"ל כהנוב"י מהדו"ק בחאה"ע סימן ס"ט שכתב בהיפוך מדעת הש"ש הנ"ל ופשיטא ל' דברובא דל"ק אפי' אינו בידו עד א' נאמן מכ"ש באומרת נאנסתי דמעידה על דבר שבידה שהרי בידה שלא תזנה ברצון דנאמנת ועכ"פ נכונים דברי הפ"י. דהרי לפי הנ"ל נראה דהרא"ש וסייעתו שאמרו שנאמנת לא ס"ל כהפמ"ג דנגד רוב אפי' אם הוא בידה אינה נאמנת וא"כ ה"ה בשבוי' ויפה כ' הפנ"י:
אלא דאכתי יש לפקפק דאין ראיות הפנ"י ראי' דבשלמא גבי הא דהרא"ש וסייעתו דהיא בידה שלא תזנה ברצון ולכך היא נאמנת אבל שבוי' דאינו בידה שלא יאנסנה הגוי מנ"ל דנאמנת בדבר שאינו בידה ונהי דכתבתי דבידה לנוול עצמה מ"מ אין זו תקנה המועלת בודאי ודלמא אפי"ה אונסה ומ"מ נהי דאמת דאין ראיות הפנ"י ראי' מטעם הנ"ל מ"מ מסתבר כוותי' דאף דאין תקנת הניוול ברורה מ"מ ממנ"פ אם ניוולה שוב אין רוב פעמים דנבעלה ולא אתחזק ונאמן ע"א אפי' באינו בידה ולסלק הרוב דפרוצים בעריות הרי זה בידה ע"י שתנוול עצמה ולכך נאמנת ממנ"פ נגד הרוב נאמנת הואיל ובידה לסלק הרוב נאמנת שסילקה את הרוב ונגד החשש שהניוול לא הועיל לה זה לא הוי שוב רוב ונאמנת כעד א' בעלמא דנאמן בלא אתחזק איסורא אפי' אם אינו בידו:
אמנם בלא"ה הדבר תמוה דכל הנ"ל א"ש אם הי' רק איסור כמו שמדמה הנוב"י בסימן ס"ט שם אבל באמת בין בנידון דהרא"ש ובין כאן בשבוי' בא"א הא הוי דבר שבערוה ודבר שבערוה אינו פחות מב' ולמה כ' הרא"ש וסייעתו דהיא לחודא נאמנת ובשלמא על הרא"ש אין כאן תימה כל כך דאפשר דס"ל כדעת מהרי"ק בשורש ע"ב ותשובת מיי' להלכות אישות סי' ג' דמביא הש"ש שמעתתא ו' פ"ג דס"ל בלא אתחזק איסורא אפי' בדבר שבערוה ע"א נאמן אבל הרמב"ן בחידושיו בפ"ק דגיטין ובר"ן בגיטין בשמעתין דשליש גבי אסור בכל הנשים שבעולם כתב בהדיא דאפי' בלא אתחזק איסורא בדבר שבערוה בעינן שהם קשה איך כ' כאן כדעת הרא"ש דהיא נאמנת לומר נאנסתי:
ובאמת בזה יש בלא"ה סתירה ברמב"ן ור"ן בקידושין דף ס"ג ע"ב גבי קדשתי את בתי ואין אני יודע למי קדשתיה כ' להוכיח דהיכא דלא אתחזק אפי' בדבר שבערוה ע"א נאמן וכן הדבר מוכרח שם וכ"כ שם כל הראשונים ושם בדף ס"ד ע"ב גבי קדשתי את בתי הגדולה כ' שם התוי"ט דאין ע"א נאמן וצ"ע לחלק בזה מיהו גם אם נימא דטעמי' דהרא"ש דסובר דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלא אתחזק איסורא ונגד רוב ס"ל כהנוב"י הנ"ל דהוי כלא אתחזק אכתי קשה מנ"ל להביא ראי' מר"ג בכתובות דף י"ג דסובר דהיא נאמנת דלמא התם דהוי רק חשש זונה לא מקרי דבשב"ע לכך נאמנת משא"כ בנידון דהרא"ש:
איברא דקושיא זו קשה בלא"ה דבכתובות דף י"ד דפריך בארוס וארוסתו ואי לא קא מודה לא מכשר והא קי"ל כר"ג ומאי קושיא גבי ר"ג לא הוי דבר שבערוה משא"כ בארוס ואריסתו באמת התוס' רי"ד בקידושין דף ס"ו הוכיח מדבעינן התם גבי בן גרושה ב' עדים מוכח דגרושה וזונה מקרי דבר שבערוה וא"כ פריך הש"ס שפיר וגם הרא"ש הוכיח שפיר לפי סברתו דס"ל כהנוב"י דרוב לא מקרי אתחזק:
אמנם הרמב"ם בפט"ז מהלכות סנהדרין כ' בהעיד ע"א שהיא גרוש' וזונה הוחזק בפ"א ואם אח"כ בא כהן עלי' לוקה מבואר שם דס"ל דגרושה וזונה מקרי כדבר האיסור וכ"כ בפשיטות בנוב"י מהדו"ת חאהע"ז סי' כ"ט בד"ה ועל וכו', וכבר תמה בש"ש רט"ו שמעתתא ו' דקשיא להרמב"ם סוגיא דקידושין דף ס"ו הנ"ל דמינה הוכיח התוס' רי"ד דמקרי דבשב"ע ולכאורה הו"א לישב דהרמב"ם לטעמי' דסובר בפי"ז מאיסורי ביאה דין ב' דגרושה זונה דוקא ע"י קידושין לוקה עליה וא"כ כשהעיד עליה קודם שנתקדשה לא הוי דבר שבערוה ושם בקידושין איכ"ל דמיירי לאחר שנישאת וכן לאביי דסובר בקידושין דף ע"ח דגם בבעל לחודא לוקה וא"כ לדידי' מקרי דבר שבערוה וא"כ איכ"ל דבכתובות קאי לאביי דגם זונה הוי דשב"ע ופריך על ארוס וארוסתו:
אכן יש לפקפק על זה דנהי דהרמב"ם סובר דאינו לוקה בלא קידושין מ"מ אסורה לו מה"ת נהי דהפמ"ג באו"ח סי' קכ"ח נסתפק בזה אבל ראיתי ברמב"ם במנין המצות ל"ח קס"ב שכ' כן בהדיא ואע"ג דאינו לוקה מ"מ מוזהר עלי' וכן מוכח ג"כ מהא דפסק בפי"ט מה' איסורי ביאה דאפ' בלא קידושין עושה אותה חללה וא"כ ע"כ צ"ל ולחלק כמ"ש בש"ש שם דזונה או גרושה איכ"ל דהוי דבר איסור ולא מקרי איסור ערוה אלא איסור עריות ואפ"ה בן גרושה אין פיסולו אלא בב' עדים ושם דחק להסביר זה:
ולי נראה להסביר דזה מקרי כממון וע"ד שכ' הרא"ש בפ' הנזקין סימן ח' גבי כללי ע"א דלכהונה אין ע"א נאמן היכא דיש לחוש לגומלין משום דאיכא שבח כהונה לו ולדורותיו וא"כ כשבא להוציא אותו מן השבח הזה בעינן שנים וגם הכי מסתבר דממינו בשתים וגופו באחד זה לא מסתבר וכן מוכח בקידושין דף ע"ג ע"ב דלענין עדות שזה נתין או ממזר מה"ת בעינן ב' עדים ורק מצד התקנה היא נאמנת ואפי' בלא אתחזק בחזקת היתר מוכח שם לפירוש הר"ן דרק מצד התקנה נאמנת וא"כ מוכח ג"כ דפסול הגוף לא גרע מממון ובודאי שוה ממון טובא וכן מסתבר:
אלא דלפי"ז מוכח דאפי' בטענת שמא אין כאן חזקה אפ"ה גבי ממון אין ע"א נאמן ובש"ש מסתפק בזה ועיי בפנ"י בקידושין דף ע"ג ע"ב שם וא"כ כאן דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דבעינן ב' דכשם דלפסול ולומר ב"ג בעי' ב' והה"ד להכשיר ומינה שפיר הוכיח בארוס וארוסתו וגם הרא"ש הנ"ל מיהו עדיין קושיא הראשונה קשיא דלמה באמת נאמנת יותר מע"א:
ונראה חדא מב' טעמים או משום כיון דאית לה חזקת כשרות ומה"ת מוקמינן אחזקה בכל ספק ורוב רצון לא מקרי מה"ת רוב וא"כ מה"ת כשרה וכמ"ש נמי הבדה"ב בשער התעריבות בית ב' שער ד' ורק מדרבנן אסורה ולכך לא מקרי דבר שבערוה וכן משמע בר"ן בשמעתין דשליש הנ"ל דבדרבנן עד א' נאמן גם בדבר שבערוה והוי כשאר איסורין וכיון דזה בידה שלא תזנה ברצון נאמנת נגד הרוב דרבנן ולפ"ז בשבוי' ברוב גוים פרוצים אי נימא דרוב גמור היא שוב אינה נאמנת לומר ברי לי ואין ראי' דשבו' דרבנן וא"כ אין דברי הפ"י הנ"ל מוכרחים:
יש לומר טעם אחר דלכך נאמנת דנהי דע"א אינו נאמן אבל היא נאמנת על עצמה ועדיפא מע"א דאדם נאמן על עצמו וכ"כ הרמב"ן בחידושיו לגיטין דף ב' דלכך נאמנת דנאמר וספרה לה הואיל ונאמנת על עצמה נאמנת ג"כ על בעלה וה"נ כאן וכן משמע בלשון הריטב"א ורמב"ן המובא בשמ"ק בכתובות דף ט' ולפ"ז איכ"ל דאפי' נגד הרוב נאמנת מה"ת ונכונים דברי הנ"ל:
ולפי"ז הי' סברא לחלק ולומר דהא דנאמנת גם על בתה זה הוא דוקא היכא דשייך הואיל ונאמנת על עצמה אבל אם היא נתחללה ונפסלה אח"כ ואין נפ"מ עלי' גם על בתה אינה נאמנת וכיו"ב כ' בס' שב שמעתתא מהגאון בעל שמן רוקח לישב דברי רש"י בקידושין דף סו דס"ל חזקת אם אינו מועיל לינאי היינו היכא דמתה ואין נפ"מ לדון עלי' מיהו לפי"ז קשה מאי פריך בכתובות דף יג ע"ב מברייתא דתניא דעדות אשה בבתה הולד שתוקי וקשיא למאן דמכשיר בבתה ומאי פריך לוקי כגון שאין נפ"מ על אמה והעדות הוי רק על בתה ולכך אינה נאמנת וצ"ע וגם בחגיגה דף "ד סוף ע"ב מוכח דבמלתא דל"ש אינה נאמנת לטעון ברי לי אע"ג דאידך טוען שמא וזה לכאורה ראי' גדול' לסברת הש"ש שהבאתי לעיל באות ב' דנגד רובא דליתא קמן אין ע"א נאמן אם אינו בידו יבזה גופ' מספקא לי' התם אי כש"ש או כנוב"י בסי' ס"ח הנ"ל ומסיק הואיל ול"ש אינה נאמנת וכש"ש ואע"ג דגם היא שייכה בה ושייך לומר דאדם נאמן על עצמו מ"מ אינה נאמנת וא"כ ה"ה בשבוי' אי רוב גוים פרוצים הוא רוב גמור לא מהני ברי דידה ודלא כהפנ"י:
ועכ"פ מבואר לפי הנ"ל דנהי דכך מסתבר כמ"ש לעיל דכל איסור שבוי' דרבנן וכ"ש בפנוי' דאפי' אי רוב פרוצים הוי רוב גמור היינו אם אינה מנוולה אבל אי מנוולה אין כאן רוב וזה בידה לעשות והיא אמרה שכן עשתה א"כ אינה אומרת נגד הרוב מ"מ לאחר נישואין ואשת כהן שנשבית דאיכ"ל דהוי דשב"ע וכדלעיל ונהי דאמרנו לעיל לישב שיטת הרא"ש דמוקמי' אחזקה והוי רק ספק דרבנן מיהו היינו לעיל בשמעתין דפ"פ דאיכ"ל דלא הוי ספק טומאה ברה"י כיון דהספק הי' אי הי' כאן טומאה כלל ול"ד לסוטה דהוי ספק מגע אבל כאן בשבוי' דהוי ספק מגע והוי ספק סוטה וספק טומאה ברה"י דלא מוקמי' אחזקה א"כ איכ"ל דאין ע"א נאמן והחילוק שבין ספק מגע לספק אם הי' כאן כלל דבר המטמא חילקו בתוס' בריש נדה וגם שם דף יז ע"ב ובכמה דוכתי':
ועפי"ז מובן גם כן דהיינו טעמא דהירושלמי שם בשמעתין דפ"פ שאמרו שם דלא מהני טענת ברי דידה משום דבירושלמי משוה גם ספק ההוא לספק סוטה וע"כ לא מחלק בין ספק נגע לספק שמא הי' כאן דבר המטמא וא"כ הוי דבר שבערוה ולכך אינה נאמנת וגם י"ל דטעמא דירושלמי הוא משום דס"ל דרוב דרצון הוא רוב מעליא שהרי הירושלמי אינו מצרף ספק אונס לס"ס ונגד רוב אינה נאמנת וכסברת ש"ש הנ"ל וא"כ מינה בשבוי' נמי אין סברת הפ"י הנ"ל מוכרחת ועכ"פ כללא דטענת ברי דידה והוא טוען שמא אם אין הדבר נגד הרוב מה"ת אלא הוי רוב דרבנן וא"כ מן התורה מוקמינן אחזקה ומדרבנן נאמנת אבל היכא דהוי ספק דאוריית' בדשב"ע או אפי' לא הוי דשב"ע והוא נגד רובא גמור דליתא ואינה בידה אינה נאמנת ואם היא בידה נאמנת לפי הנראה דלא כסברת הפמ"ג הנ"ל דסובר דנגד רוב אפי' בידה ואפי' אינו דבר שבערוה אינו נאמנת:
ועפ"י הנ"ל י"ל הא דפסקינן באה"ע סימן קע"ח סעיף ב' דאם נתיחדה אינה נאמנת לומר ברי לי שנאנסתי הוא או משום דהיכ' דנתיחדה מדעת רוב דרצון הוא רוב גמור וע"כ לא שמענו דש"ס דידן חולק על הירושלמי וס"ל רוב דרצון הוא רוב דרבנן אלא בלא ידענו דנתיחדה מדעת. או הטעם כיון דנחיחדה מדעת הוי לה כחשודה על העריות דקי"ל בח"מ סי' לד סעיף כה בהגה"ה דאינו נאמן לעדות אשה וחשוד על עריות פי' הרא"ש היינו שמתיחד עם העריות ואע"ג דהרא"ש כלל עמו שיצא עליו קול בישא מ"מ אפשר דגם בחדא מינייהו סגי שהרי פירש דברי ר"ש בסנהדרין דף כו ע"ב ארבעים בכתפי' וכשר היינו הא שמלקין על לא טובה השמועה וא"כ הא גם על היחוד מלקין דהא אמרינן מלקין על היחוד וא"כ כיון דכחשודה היא אינה נאמנת להעיד ברי לי ולכך בעינן דוקא מגע משא"כ בסי' ס"ח דאינה חשודה ומיושב הסתירה שהקשה בנוב"י סי' יד בחלק אה"ע מהדו"ת וא""ש:
ד) ועתה נבוא לבאר דין הד' אי כוונת מהרי"ק כהח"מ בסימן ז' ס"ק כ"ב דרק לכתחלה לא תנשא לכהן אם נתיחדה לשם זנות עם הגוי או כפי' הב"ש שם בס"ק לד דאם נשאת תצא ולכאורה כיון דגם למהרי"ק עיקר טעמו משום דס"ל דבכה"ג דמיא לשבוי' כמו שביארתי לעיל באות א' ובשבוי' הקילו וא"כ פסקינן כמאן דמקיל מיהו כבר כ' הב"ש בסי' ז' סק"ח דממהרי"ק שם בשורש ק"ס נראה דלא החליט זה לשמוע להמקיל בשבוי' ותו דנראה מוכרח לפרש כפי' הב"ש מלבד הקושיא שהקשה הב"מ שם דלהח"מ קשיא ממ"נ באיזה פי' מפרש המהרי"ק דנהי דקי"ל כזעירא אליבא דר"י דמדברת היינו נסתרה הרי יש בזה ב' פירושים התוס' שם דף יג ד"ה ואין אוסרין כו' מסקי בסוף דדוקא באומרת נבעלתי ס"ל לר"י דמדברת היינו שבוי' וכ"כ שם ע"ב ד"ה השבתני כו' אבל הרמב"ן והרא"ה והריטב"א פירשו כמ"ש התוס' בתחלה דמדברת היינו שבוי' היינו אפילו באומרת לא נבעלתי:
וא"כ קשיא ממנ"פ דבודאי המהרי"ק לא יכול לסבור כפי' התוס' דלפי דבריהם הא דאמרינן מדברת היינו שבוי' היינו באומרת נבעלתי ובכה"ג איכ"ל דמודה לי' ר"ג אם נתיחדה עם הגוי ומנ"ל למהרי"ק אפי' באומרת לא נבעלתי וע"כ דלתוס' באמת אין דברי מהרי"ק מוכרחים אלא דס"ל כפי' הרמב"ן והרא"ה וא"כ דמדברת דפליגי ביה ר"ג ור"י מיירי אפילו באומרת לא נבעלתי וא"כ גם הא דמסיק הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא היינו אפילו בנסתרה ואמרה לא נבעלתי וכ"כ בהדיא ברע"ב במתני' שם דאפילו בנסתרה בעינן לכתחלה רוב כשרים וא"כ מאי זה שכ' המהרי"ק בשם ה"ג בנסתרה עם הפסולין כשרה וע"כ היינו בדיעבד ומינה דהא דמסיים אבל בנסתרה עם הגוי פסולה לכהונה היינו אפילו בדיעבד והיינו כהב"ש וקשיא להח"מ:
מיהו אי משום הא לא אמרי' הבלא"ה תמה שם הכ"מ דמלשון הטוש"ע בסי' ו' סעיף יז משמע דדוקא אם נבעלה בעינן רוב כשרים ועל הרמב"ם תמה ממנ"פ אי סובר כהרב הו"ל לאשמעי' רבותא זו ואי לא ס"ל כן הוי ליה לאשמעי' בהיפוך ע"ש ולפענ"ד דהנה בלא"ה הא דקי"ל דאפי' נסתרה לשם זנות ולשם ערוה אינה נאסרת קשיא לי הא לענין קידושין קי"ל בנתיחדה לשם ביאה או לשם קידושין אמרינן הן הן עידי יחוד והן הן עידי ביאה ברמב"ם בפ"ג מהלכות אישות דין ובאה"ע סי' לג ואע"ג דלענין קידושין ילפינן דבר דבר מממון דבעינן דבר ברור כדאית' בקידושין דף סה ע"ב ואפילו אם אומרת לא נבעלתי מוכח שם בקידושין דאינה נאמנת להכחיש חזקה זו דיחוד היינו עדי ביאה דאל"כ לא פריך התם איך משכחת הכחשת קידושין שתאמר לא נתקדשתי וכן בכל חזקה בשעתה דאלים כמ"ש הנוב"י מהדי"ק חאהע"ז סי' ד"ן וכ"כ בס"ט סי' קפ"ה סוף סק"א דאינה נאמנת לומר ברי לי כנגדה וכ"כ הב"ש באהע"ז סי' קמ"ט סק"ד בהדיא אלא דשם אינו מוכרח דהתם איירי בלא נתיחדה לשם ביאה או לשם קידושין אבל בנתיחדה לשם קידושין פשיטא דאינה נאמנת להכחיש חזקה בשעתא וכיוצא בזה כ' המהרי"ט בח"א סימן קמט לענין חזקת כהונה דאינו נאמן להכחיש והא גיפי' דסגי בעדי יחוד ביאר נמי בתשובות מיי' סי' א' להלכות אישות סי' א' הטעם דסגי בעדי יחוד:
ועכ"פ גם הא דאשה נאסרת על בעלה ילפינן בגיטין דף פט דבר דבר מממון דבעי' דבר ברור וכיון דחשבי' יחוד לשם ביאה לדבר ברור לענין קידושין דודאי נבעלה, א"כ גם לענין לאסור אם נתיחדה לשם ביאה יהי' כעדי ביאה ולא תה' נאמנת לומר לא נבעלתי ובפוסקים משמע אפילו בנתיחדה לשם ביאה אינה נאסרת דכללא אמרי' אין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנאה וסתירה וא"א לומר משום חזקתה אינה נאסרת הא גם בקידושין יש חזקת פנוי' ובתוס' קדושין דף ע"ט ריש ע"א ד"ה קדשה וכו' חשבו לחזקת פנוי' חזקה טובה אע"ג דבכתובות דף עה ע"ב ד"ה אבל לא חשבינן לי' וא"כ קשיא מ"ש הא מהא וצ"ע:
ועוד כיון דנסתרה והוי ספק טומאה ברה"י לא מהני חזקה דמעיקרא כמבואר בתוס' נדה דף ב' ונראה בעזה"י דלאו משום חזקה דמעיקרא אלא משום חזקה בשעתה חזקה הבאה מכח רוב לא מבעי' אשת איש דכבר בטבעה כורתת ברית לבעלה אלא אפי' פנוי' רובם משמרים עצמם מזנות וגנאי וקלון ימצאו ועדיף משאר חזקה הבאה מכח רוב אלא כחזקה מצד מנהג העולם ולכך אפילו נתיחדה לא מבעי' ביחוד שלא לשם זנות לא איתרע חזקתה שאינה מזנות כלל אלא אפילו ביחוד לשם זנות אמרינן מאי דאיתרע איתרע לא מבעי' למאי דפסקינן ביו"ד סי' פא אפי' בנמצאת טריפ' אמרינן השתא איתרע ולא מעיקרא ה"נ אמרינן השתא איתרע ולא אח"כ ולא מחזקי' לה בריעותא עד דאתחזקה ג"פ:
אלא אפילו לשיטת התוס' בחולין דף יא וסייעתם דס"ל כיון דאיכא ריעותא אין כאן רוב כלל מ"מ היינו דוקא במאי דאיתרע אבל חשיד לדבר קל אינו חשיד לדבר חמיר וא"כ נהי דאיתרע' ביחוד ובדיבור דברי תפלות מ"מ בגוף המעשה לא איתרעה. ואפילו אמרה לזנות עביד אינש דגזים ולא עביד כמ"ש המהרי"ק שורש ק"ס דאפי' אם אמרה להמיר עצמה לא חשיבה מומרת והביא ראי' לזה מסנהדרין דף ס"ו ולכך לענין גוף המעשה עדיין היא בחזקתה ואמרי' דחזרה בה ולא עבדה ולכך לא אמרינן היחוד היא עדי ביאה והמל"מ בפ"י מה' גירושין דין י"ח הביא בהיתה נדה לא אמרי' דהיחוד הן עדי ביאה ועיין בח"מ סימן ז' ס"ק כ"ג דס"ל היכא דאסורה לו ונעשית חללה אמרינן דהן עדי יחוד והן עדי ביאה וצ"ע מ"ש מהנ"ל כנ"ל לחלק ולישב דברי הרא"ש והטוש"ע דאפילו נתיחדה לשם ערוה אינה נאסרת:
והיינו טעמא דאין אוסרין על היחוד לכ"ע מן התורה ואפילו לזעירא דסובר אליבא דר'"י דמדברת היינו נסתרה ונאסרת ולפי ס"ד אין זה מטעם מעלה ביוחסין מ"מ גם לס"ד רק חשש דרבנן הוי דמה"ת ר"י עצמו ס"ל ריש פ' קמא דסוטה דאין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה וכ"כ בהדיא הריטב"א שם לפי שיטתו דמפרש דמדברת היינו אפי' באומרת לא נבעלתי ואפי' לפי' התוס' דמיירי באומרת נבעלתי מ"מ כיון דלא חשיב מיגו בריש פרק האשה שנתארמלה מסיק דגם לר"י אית לי' מיגו היכא דאין שור שחוט לפניך וא"כ ע"כ ס"ל דנסתרה מקרי שור שחוט לפניך לתוס' לקמן מקרי ריעותא ולרש"י שם הוי כמו תבעו דאע"ג דהוי ס"ס צריך לשאול ולברר היכא דאיכא לברורי וכיון דזעירא חשיב ליחוד כשור שחוט לפניך א"כ פריך שפיר מהא דקי"ל אין אוסרין על היחוד אפי' ביחוד א"א דהוי רק חד ספק ומקשה שפיר יחוד איחוד ומיושב קושית התוס' בד"ה אין אוסרין על היחוד וכו' דעל ר"א אין להקשות דלדידי' אמרינן יחוד לא מקרי ריעותא כלל משא"כ לזעירא דמקרי ע"כ גם לפי זה שור שחוט לפניך וא"ש:
וע"ז משני דאיכ"ל גם לר"י רק משום מעלה ביוחסין ולעולם יחוד לא מקרי ריעותא כלל מצד חזקת הנ"ל ולפירוש מהרי"ק מיירי הסוגיא דמדברת היינו נסתרה לשם זנות ואפ"ה פריך מרב מכח כפל לשון של רב דאמר ב' פעמים על היחוד להורות דעל שום יחוד אין אוסרין ומסיק דרק משום מעלה ולפי"ז לפי מאי דקי"ל כר"ג אלא דלכתחלה מחמירין היכא דליכא רוב כשרים שפיר איכ"ל ביחוד לחודא אפילו נסתרה לשם זנות אכתי רוב כשרים אצלה מקרי שהרי עפ"י רוב אינה מזנית ועדיין ברוב כשרות וצדקות היא ולכך אפילו רוב פסולים אצלה מ"מ מקרי רוב להכשיר וכ"ש לפי מ'"ש הריב"ש בסי' שע"ט דב' חזקות הוי כרוב והכא יש לה חזקה דמעיקר' בחזקת שלא זינתה וחזקת כשרות וחזקה הבאה מכח רוב ובס' באר היטב הביא בשם ס' משפטי שמואל דב' חזקות מקרי כב' ריבוי ע"ש בסוף סי' ו' בבאר היטב וזה צ"ע וקשה אבל דברי הריב"ש א"ש ולכך אתי שפיר נמי דסתמו הפוסקים ודוקא בנבעלה פסקינן בש"ע סוסי' ו' בעי' רוב כשרים אצלה ולכך סתם גם הרמב"ם:
וא"כ מיושב קושית בית מאיר הנ"ל דלעולם דמהרי"ק אליבי' דבה"ג סובר כפי' הרא"ה והריטב"א הנ"ל דמדברת היינו אפילו באומרת לא נבעלתי ואפי' הכי קי"ל גם בכה"ג כר"ג דאפילו לכתחלה דלעולם מקרי רוב כשרים אצלה וכן נראה מבואר בדברי הרמב"ן המובאים בשמ"ק בכתובות דף יד ריש ע"א וכ"ז בנסתרה עם ישראל אפילו פסולין אבל בנסתרה עם הגוי שפיר כא' דאמרינן בכה"ג דאסורה ולעולם דרק לכתחלה קאמר וכפי' החמ"ח הנ"ל. אבל האמת יורה דרכו דנראה מבואר כוונתו דאפילו בדיעבד אוסר דהרי המהרי"ק מייתי ראי' מלשון הברייתא וכמו שהבאתי לעיל באות א' דמהברייתא משמע דר"ג מודה דמדברת היינו שבוי' ואין חילוק בין מסורה בידם או לא דאל"כ הוי לי' לחלק בזה וע"כ מדאין מחלק בזה, רק מחלק דשאני שבוי' משום דגוים פרוצים וממילא מדברת ונסתרה עם הגוי גם לר"ג היינו שבוי' וא"כ כמו בשבוי' אפילו ניסת תצא ואפילו אשה תחת בעלה נאסרת תחת בעלה ותצא כדאיתא בכתובות דף נז במעשה דר' זכרי' בן הקצב וא"כ ה"ה בנסתרה עם הגוי ודברי הב"ש בכוונת מהרי"ק מוכרחים לפענ"ד:
איברא דיסוד דברי המהרי"ק שהוכיח דין זה יש לדחות דמאי קשיא לי' דהוי לי' לר"ג לפלוגי בין שבוי' למדברת דשבוי' מסורה בידם דהרי בלא"ה קשה מאי דהשיב ר"ג השבתני על המעוברת כו' שהרי ר"ג סובר אשה מזנה ובודקת ומזנה וככה הוי לי' להשיב ולמה השיב לדבריו דר"י מאי דלא ס"ל, ונראה דעיקר ראיות ר"י משבוי' הי' עד"ז ע"כ אין אפוטרופס לעריות דכיון שנסתרה אש בנעורת היא ויצרו תוקפו ואיכא למיחוש לכל הפחות מדרבנן למעלה ביוחסין דאל"כ אלא אמרינן דאין רצון האשה לזנות ואנו אפוטרופסים עבורם א"כ גם בשבוי' נימא דבודאי מנוולה נפשה לגבי שבוי' ועושת כל הצטדקאות שאפשר לה לעשות וזה בידה וכל שבידה נאמנת לדברי ר"ג וא"כ תהא שבוי' נאמנת לומר שניוולה נפשה וע"כ שאינה נאמנת זהו כוונת ר"י:
וממילא מיושב קושית מהרי"ק שלא הי' יכול להשיב דהתם מסורה בידה דנהי דמסורה בידו מ"מ בידה לנוול וגם מיושב קו' התוס' דהו"ל למימר אשה מזנה ובודקת ומזנה א"כ ג"כ נחזיק אותה בחזקת מנוולה נפשה דאם מחזיקינין לה בחזקת בודקת שלא תפסול ה"ה שראוי לן להחזיקה בחזקת מנוולה נפשה כי היכא דלא תפסל ושפיר הקשה ר"י אלא שזה יש לפרש על ב' אופנים או שכוונתו שמכח ראי' זו מוכח דאפי' אם הוא בידה אין אשה נאמנת או שמכח ראי' זו מוכח דאין אפוטרופס לעריות ולזאת ר"ג הבין מראיית ר"י כפי' הראשון דמוכח דאפי' בידה אינה נאמנת וע"ז אמר לו השבחני על המעוברת מה תשיבני על המדברת שזו ראוי להיות בחזקתה:
וע"ז השיב ר"י מדברת היינו שבוי' רצה לומר שגילה לו שכוונתו כפי' הב' שמכח ראי' זו הכריח דאין אפוטרופס לעריות אבל באמת גם הוא מודה דכל שבידה לולא שאין אפטרופס לעריות היתה נאמנת וע"ז השיב שפיר ר"י דלעולם אמרינן דאפטרופס לעריות אלא התם בשבוי' רוב גוים פרוצים בעריות ר"ל דאפילו אם מנוולה נפשה לא מהני לה שהם פרוצים לזנות עמה אפילו בנוולה וא"כ שוב אין בידה ויש חילוק בין מדברת לשבוי' דהתם מסורה בידם וגם יש חילוק בין מעוברת לשבוי' דאשה בודקת ומזנה וא"כ בסברא זו דרוב גוים פרוצים יש תשוב' למצוא חילוק בין מעוברת לשבוי' מכ"ש בין מדברת לשבוי' ור"י השיב מ"מ מסברא נראה לומר דאין אפטרופס לעריות וא"א לסמוך על בודקת:
ועכ"פ לפי פירוש זה לפי החילוק שחילק ר"ג דרוב גוים פרוצים שוב יש חילוק בין שבוי' למדברת דשבוי' הואיל ומסורה בידם יש לחוש שיאנסו אותה אפילו בנוולה משא"כ בנסתרה אפי' עם הגוי ואפילו דברה דברי תיפלות אין ראי' מהתם לאסור שהרי לרצון לא חיישינן ולאנוס אותה אינה מסורה בידו, וא"כ אין ראיות מהרי"ק ראי' לפענ"ד ומ"מ אין לנו כח לדחות דברי המהרי"ק וכ"ש שהביא זה לפרש דברי בעל ה"ג שכל דבריו דברי קבלה והרמ"א הביא להחמיר כדבריו ואע"ג שגם בספר בית מאיר נוטה להקל וכתב דאפשר שכוונת הרמ"א הוא רק שאם הבעל בעל נפש יחמיר להוציא אבל אין יכולין לכוף להוציא מ"מ צ"ע למעשה:
ה) אמנם כל זה אם לא הי' חשש רק אם נתיחדה עם הגוי לשם זנות אבל בנידון השאלה הנ"ל צריכין אנו לבאר דין ה' שמעלתו נ"י חשש רק לדין דמהרי"ק אבל באמת י"ל דבנידון השאלה אפילו לדעת החמ"ח הנ"ל תצא דהרי לפי השאלה היתה זמן רב בבית הקדשות והיכא דנשחהה הרי דעת המרדכי דחשיב כשבוי' דס"ל טעם שבוי' משום דשהה וכמו שהביא הב"ש בסימן ז' ס"ק לג ובתה"ד סימן רמ"ב חייש להא דמרדכי אא"כ יש לה אמתלא למאי שהיתה שם לצורך רפואה או סרסריאות עיי"ש ותו בנידון השאלה מעלתו ני' דימה הא דבתי הקדישות ליחוד ולי נראה דזה חשיב כדבר מכוער שהרי בסימן יא סעיף א מנה בין דברים מכוערים יוצאה ממקום אופל שהיא מקום יחוד לביאה וא"כ בתי הקדישות לא עדיף מיניה:
וא"כ נפלנו ברברבתא בפלוגתות הפוסקים בסימן יא ודעת הר"מ המובא שם ובר"ש פ"ב דיבמות נראה דאוסר בדבר מכוער מה"ת ולפי הכרעת הרמ"א מבועל תצא בדבר מכוער לחודא והכא הבעל חשיב כבועל דשם קולת הבעל משום דהוי קלא לבתר נישואין משא"כ כאן דהוי קמי' נשואין ולפי הנראה מלשון מעלתו נ"י שכתב שיצא עליה קול זונה א"כ אפשר דהוי מכוער וגם קלא וגם מבעל תצא אמנם באמת הרמב"ם ספי"ז מאיסורי ביאה ופסקו בש"ע אה"ע סימן ו' סעיף טז שאם הוציאה בעלה בעדי מכוער אינה נאסרת על כהן וסיים הרמב"ם שאין אוסרין אלא בעדות ברורה או הודאת פיו והוא מהש"ס גיטין דף פט דאין אוסרין דדלמא פריצותא חזא בה ופרש"י מיעוך שדים כו':
מיהו מרש"י יש לדייק דוקא בשוק דלא הוי סתירה ואפשר דהמון עם הגוי דקאי רש"י בזה אבל מהרמב"ם וש"ע נראה דאין חילוק ונהי דאיכ"ל דהרמב"ם והש"ע לטעמייהו דאין אוסרין על דבר מכוער אבל ממה שלא הגיה הרמ"א ע"ז משמע דמודה לפסק זה וקשה מ"ש מבועל וצ"ל כמ"ש בס' בית מאיר דדוקא בועל דמאלם החשד והקול לכך תצא משא"כ כאן בכהן דאם נשאה אינו מאלם החשד ולכך לא תצא וא"כ גם בנידון דידן איכ"ל דלא תצא מטעם זה ותו דהרי לפי מ"ש הנוב"י מהדו"ת בחאה"ע סימן קנט י"ל דבכה"ג לא מקרי דבר מכוער דדבר מכוער בעינן שיהא ראי' שכבר זנתה ע"ש משא"כ כאן:
אלא דיש לחוש בנידון השאלה ולדונה למי שיצא שם רע עלי' בילדותה דגרע מדבר מכוער וכמו דמוכח בכתובות דף לו ע"ב דפריך אי ביצא עלי' שם מזנה, הא אמר רבא יצא שם מזנה אין חוששין אלא כגון דאתו בי תרי ואמרו לדידהו תבעינהו לאיסורא שאמרו הפקירה עצמה לכך כן פרש"י שם ואז אסורה לכל הפחות לכהונה דזה גרע משם מזנה בעיר כו' דאמרינן פריצותא חזא בה והיינו דברים מכוערים ואין אוסרין עי"ז להנשא לכהונה אבל על יצא ש"ר כזה אוסרין וא"כ ה"ה בנידון שלנו שישבה בבתי ההקדישות והיינו דהפקירה:
עצמה לכך ושכיחי פרוצי ואסורה לכהונה:
ובאמת תמהני שלא הביאו הפוסקים לדין זה דאי אתו בי' תרי ואמרו לדידהו תבעיתינהו אסורה ואין לומר משום דהוי ס"ס. דשם לענין קנס שפיר אמרו דחוששין אותה בזונה אבל לכהונה אפילו אם זינתה שמא עם כשרים מ"מ ברוב פסולים לא חשיב זה לספק וכמו שיתבאר לפנינו אי"ה ובכה"ג הו' לן לאסר וצ"ע. ואפשר שסמכו הפוסקים על הרמב"ם דמפרש דלכך ביצא עלי' שם רע בילדותה אין לה קנס הוא משום דתלינן דברצון נבעלה והר"ן תמה עליו והשמ"ק יישב לשון הגמרא עיי"ש וכ' דטעמי' דהרמב"ם דס"ל דאין לאסור על זה ולעולם היא בחזקת בתולה עד שיוודע בדבר ברור עיי"ש. וא"כ גם בנידון שלנו אין לאסור ומ"מ נהי דיש לדחות כל טעם בפני עצמו אבל חזי לאיצטרופי כל החששות בהדי הדדי וקשה להתיר בזה:
ו) על כן בנידון השאלה אם יש עדים שנתיחדה עם הגוים בבתי ההקדישות פשיטא לן דיש לאסור דהוי לי' כשבוי' מטעם מהרי"ק ומטעם המרדכי דנשתהה וגם מצד אינך טעמים ולא מהני ברי לי כמו דלא מהני בשבוי' וכמ"ש לעיל אות ב'. אבל אם אין עדים שנתיחדה עם הגוים ולא בכל גווני חשיב יחוד עיין באהע"ז סי' כ"ב ואע"ג דפרוצי אפילו עשרה חשיב יחוד מ"מ אולי פתח רה"ר הוי דקי"ל בסי' כ"ב דלא הוי יחוד אז אם אין עדי יחוד בוודאי בשותקת וא"א לשמוע ממנה אסורה דלא כמ"ש מעלתו ני' דיש להתיר משום ס"ס דאצלינו רובא דגוים וכ"ש בבתי הקדישות וברוב פסולים אצלה לא מקרי ס"ס וכמ"ש הפנ"י בכתובות דף י"ג ע"א בתוס' בד"ה ואין אוסרין וכו'.
ואפילו לפי מ"ש הס"ט בריש סי' קפ"ו דלענין ס"ס לא בעינין שיהא ב' ספיקות שקולין כיון דחד שקול אידך אפילו מיעוטא מצטרפין ולא גרע מסמיך מיעוטא לפלגא עיי"ש מ"מ כאן זה אינו דרוב לא מהני ביוחסין ובעינין שיהא ס"ס עדיף מרוב וא"כ בעינין ס"ס גמור. ובלא"ה ברובא דאיתא קמן המיעוט לגמרי כמאן דליתא ולא מצרפין אפילו לר"מ וכמ"ש הר"ן ר"פ כל הצלמים ובתוס' יבמות דף ס"ז ע"ב וא"כ אין כאן ס"ס, וגם טעם השני שכ' מעלתו דאולי אינו כהן וכמו שהביא השעה"מ בפי"ט מה' א"ב בשם מהרשד"ם שהתיר בשבוי' לכהן מטעם ס"ס זה אולי אינו כהן. זה ג"כ אינו דכבר האריך במהרי"ט ח"א סי' קמ"ט דכהן מוחזק כהן גמור הוא וחזקה דאורייתא וכוודאי חשיב עיי"ש דגם הרשד"ם לא התיר אלא בעד מפי עד לשבוי' ולצרופא בעלמא כתב זה אבל בוודאי כהני דידן כהני חזקה ככהנים וודאין חשובין ולכך בשותקת בוודאי תצא:
אבל אם אומרת ברי שלא נבעלה לגוי או שלא נתיחדה עם הגוי נראה דנאמנת לדידן כדקי"ל בדיעבד כר"ג דנאמנת דאפילו נאמר דכל האומדנות הנ"ל הויין ראי' דנבעלה מ"מ הרי אפשר דבדקה וזינתה רק עם כשר וכל שבידה נאמנת דאפשר דישבה בבתי קדישות לזנות עם כשרים דנהי דנראה דהאי חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה במופקרת לכ"ע אין זה חזקה אבל מ"מ נאמנת היא על זה ולא דמי' לשבוי' כיון דאין יודעין אם נתיחדה עם הגוי כן נראה לפי ענ"ד. ודמיא למאי דכ' ר"י הלוי בסי' ל"ג והובא בשעה"מ בפ' י"ט מא"ב דספק שבוי' מותרת ונהי דשעה"מ שם פקפק על זה והביא ראי' דספק שמא לא נטמאת לא מקרי ספק הנה כבר השגתי עליו למעלה באות ב' מדין מחבואה:
אלא דנראה דמטעם אחר לא מהני ס"ס דהוי שם אונס חד הוא דבין אם לא נשבית ובין אם לא נטמאת אין אחד מתיר יותר מחברו משא"כ גבי מחבואה אם תלינין דנחבית היא מותרת ושאר נשים אסורות אבל אם נימא דכולם לא נטמאו י"ל דכולם מותרים והוי שפיר ס"ס משא"כ ספק שבוי' ואפילו נימא דשם אונס חד מהני מן התורה דנהי דס"ס לא הוי כעין ס"ס הוי וכב' צדדין להתיר וקרוב יותר להתיר מלאסור וחשיב כרוב מ"מ הא ביוחסין לא מהני חד רובא מיהו היינו בשותקת אבל באומרת ברי לי שפיר נאמנת בספק שבוי' ואפשר דלזה כיון ר"י הלוי הנ"ל ותשובה זו אינה כעת בידי לעיין בה דבספק שבוי' מהני ברי דידה וזה נראה נכון ומכוון מכ"ש בנידון שלנו דהוא בידה שלא ליחד עם הגוים דנאמנת כן נ"ל נכון:
ז) מיהו הא דאסיקנא דאם נתיחדה אינה נאמנת. דווקא אם יש עדים ע"ז אבל על קלא לחודא אפילו קלא דל"פ ואתחזק בב"ד כדינו מ"מ לא תצא דאם יצא קול דנתיחדה שם בבתי קדישות אין לאסור. דנהי דיחוד עם הגוי אוסר מ"מ הטעם דהיינו שבוי' ובשבוי' אין אוסרין על הקול כדקי"ל באהע"ז סי' ז' סעי' ז' ואפילו לפי מ"ש לעיל דאיכא למימר דגרע מיחוד דהוי כדבר מכוער או כיצא עליו שם רע בנערותה מ"מ גם מכח האומדנות האלו אינה נאסרת אלא מדרבנן דהרי מה"ת בעי' דבר ברור ובדרבנן אין קול אוסר וכמ"ש הרמב"ם דקול חלוצה אינו אוסר משום דחלוצה אינו אוסר אלא מדרבנן כדאיתא באה"ע סי' ו' סעי' ה' בהגהה ובב"ש שם סקי"ב. ואפילו להראב"ד דאוסר היינו ביצא קול בדבר ברור משא"כ כאן דהוי כאמחלא עמו עיין בסי' מ"ו שם וגם על קול שיצא שהוא זונה אין לאסור שהרי אמרו בפירוש בגיטין דף פ"ט דאם יצא שם מזנה אין לאסור וכן פסק בש"ע בסי' ו' סעיף י"ז אלא דבסי' ד' סעי' ט"ו פסק לאסור וכתב הב"ש שם בס"ק כ"א לחלק בין קול לרינו וא"כ אפשר דבנידון השאלה הי' רינון:
מיהו לפי ענ"ד צ"ע חילוק זה דא"כ מאי פריך בכתובות דף ל"ו ע"ב מרבא נוקי דיצא עלי' שם רע בנערותה או שיצא רינון דאוסרין כיון דהכל מרננין עלי' וצ"ע על הב"ש. ומה שהשיג הב"ש על הב"ח מש"ס דגיטין דף פ"ט דאף בא"א. הרואה שם בתוס' יראה דמוקי לה בפנוי' ומ"מ אפילו לדעת הב"ש לא תצא אפילו בא"א כדאיתא שם בב"ש ס"ק כ"ד וכן פי' הב"ש בסי' י"א ס"ק ט"ו וע"כ כמ"ש בס' בית מאיר שם. וא"כ הדרינין לנידון שלנו דעל קלא אין לאסור אלא א"כ יש עדים שנתיחדה עם הגוי ואז לא מהני ברי שלה והיא כשבוי' ואם נשאת תצא אבל אם אין עדים שנתיחדה נהי אם אינה טוענת אסורה אבל אם טוענת ואומרת ברי נאמנת ולא תצא כן נראה לפי ענ"ד פיסקא דהא מילתא:
ח) ועתה נבוא בעזה"י לבאר מאי דינו דהאי כהן ובניו. הנה אם יש עדים שנתיחדה עם הגוי א"כ היא כשבוי' ובניה חללים מדרבנן כמו בשבוי' וכדאיתא בקידושין גבי ינאי המלך והבעל נהי דלא נתחלל מ"מ אין נוהגין בו דין כהונה כדין הנושא נשים בעבירה דקי"ל באו"ח סי' קכ"ח סעי' מ' דלא ישא כפיו עד שיגרש וידור הנאה וכ' המג"א שם בס"ק נ"ז דאפילו בחלוצה דרבנן וא"כ ה"ה בשבוי' דרבנן ועיין תשובות הגאונים ותשובת הרמב"ם המובא בב"י באהע"ז סי' ו' בכהן שנשא גרושה על איזה דרך דנין אותו:
אבל אם אין עדים שנתיחדה ודינה שנאמנת לומר שלא נבעלה לגוי ואז אם נישאת לא תצא כבר כ' הנוב"י מהד"ת בחאה"ע סי' למ"ד בפשיטות דהוא ובניו כשרים לכהונה ונראה דאפילו שבועה או נדר שלא ישא עוד פסולה לכהונה אינו צריך אפילו אי ידע דאין לו לישא לכתחילה ועבר ונשאה מ"מ ממתניתין דבכורות פ' אלו מומין נראה דווקא הנושא נשים בעבירה וכן המטמא למתים דהיינו שהוא רגיל בזה ומומר לזה ואע"ג דהש"ע שם נקט לישנא דמי שנשא גרושה וכו' היינו כמ"ש הב"י שם בשם מהרי"א דכיון דהוא בכל עת בעמוד והוצא הרי עבר ושנה וכ"כ שם בפרמ"ג דמי שזנה עם אשה גרושה אינו צריך לידור דמשום פעם אחת א"צ לידור וא"כ כאן דהאיסור הוא רק פעם אחד כשעה שנשאה ומיד שנשא שוב אין כאן עבירה ע"כ א"צ לידור ובפרט כיון שיש לו אשה היושבת תחתיו ואסור לו לישא אשה על אשתו נראה דלא שייך לידור שלא לישא אשה פסולה:
וגם מ"ש הנוב"י שם דהבנים כשרים נראה פשוט כיון דהיא מותרת לו ולא תצא בוודאי אין הבנים חללים דאי הבנים חללים לא היינו רשאין להניחה להיותה תחתיו. וכ"כ הרב המגיד בפי"ט מא"ב דין ד' וכבר האריך המל"מ בפי"ז מא"ב דין ז' וכ' דכללא הוא היכא דהדין לא תצא אין הבנים חללים עיי"ש. ומטעם זה תמהני על מאי דפסק באה"ע סי' ד' סעי' ט"ו דאם יש רינון והכל מרננין שהיא זונה שלא ישא והבנים ספק חללים והב"ש שם ס"ק כ"ד וכן בסי' י"א סקט"ו שהבאתי לעיל סובר דאם נישאת לא תצא ואיך יהיו הבנים ספק חללים והב"ש בעצמו הביא דברי ההמ"ג הנ"ל בסי' ז' ס"ק מ' וצ"ע:
ומ"ש בגמרא דאיכא מ"ד דמכשיר בה ואינה מכשיר בבתה היינו הבת הנולד מאותה ביאת זנות אבל אם נישאת, אח"כ לכהן היכא דהיא כשרה גם וולדיה כשרים דבכה"ג נ"ל דלכ"ע אית להו חזקת אבתייהו ועד כאן לא שמענו דאיכא מ"ד דחזקת האם אינו מועיל להבת אלא היכא דאין אנו יודעין אביה מי הוא וכיון שבוולד יש ג"כ חלק האב שאין לו חזקת כשרות רק שנימא ע"י האם נכשיר גם לוולד זה לא אמרינן אבל אם נודע לנו אבותיהם הבנים הם בחזקת אבותיהם כדאיתא בכתובות דף כ"ו ע"ב ובקידושין דף ס"ו גבי ינאי אפילו למ"ד דפוסל בבתו הי' יכולין התוס' להקשות על פרש"י שם דאמאי לא מהני חזקת אבהתא, וכן הקשה באמת הרמב"ן ושאר הראשונים דלא משמע התם דהחשש הי' דנתעברה אז בשעה שהיתה שבוי' מינאי:
ועפ"י סברא הנ"ל. יישבתי דברי התוס' בכתובות דף י"ד ע"א ד"ה אלמנת עיסה שכ' דלכך אפילו מאן דמכשיר באלמנת עיסה פוסל בבתה משום דאין לה חזקת כשרות וזה תימה לכאורה שהרי קי"ל כמאן דאמר דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה אמנם להנ"ל א"ש דזה דווקא אם אין אנו יודעין אביה מי הוא אמרי' אין ספק מוציא מידי וודאי כיון דהחלק הבא ממנה היא כשר אע"ג דחלק האב הוא ספק לן מיהו אמרינן מספק אי אתה יכול לאסור חלק האם. וכל זה אם אין אנו יודעין מי הוא אביה אבל אם אנו יודעין מי אביה ויודעין שהוא איש שהוא ספק חלל וא"כ כיון דהבנים בחזקת אבותיהן. ממילא גם הם ספק חללי ונהי דיש בו חלק שוודאי הי' כשר מ"מ הא יש בו גם חלק בוודאי שהוא ספק ובפרט שהרי קי"ל דחלל פוסל גם אשתו וזרע זרעו עד עולם כדאיתא בקידושין דף ע"ד וא"כ כיון שזרעו ספק חלל גם זרעה ספק חלל דלהזרע לא הי' חזקת כשרות ולכך הזרע בחזקת אבהתא היכא דיודעין אביה מי מי הוא כן נראה לפענ"ד כוונת התוס':
ומאי דקשיא למעלתו ני' על הר"ן שכ' דהבנים הם כדיעבד מכח דאולי ממזרים הם ופסולים לקהל והקשה למעלתו הא לענין בנים רוב כשרים דרובא דעלמא דגויים וקיי"ל דנכרי הבא על בת ישראל הוולד כשר. ולי לא קשה מידי חדא דלמא ס"ל להר"ן וסייעתו כדעת הטור באהע"ז סי' ד' המובא בב"ש שם ס"ק נ"ב דס"ל דלא תלינין בגוי דבנות ישראל מרוחקות מסתמא מהם ואפילו, אי ס"ל כרמב"ם וש"ע שם דתלינין בגוי מיהו ממנ"פ אי לא מהמנינן לה באומרת לכשר נבעלתי שהרי אינה אומרת שנבעלה לגוי אלא לכשר וא"כ אי לא מהמנינין לה אפילו ברוב כשרים הוולד פסול לקהל והוא שתוקי כמו אם לא אמרה האם כלל וא"ש ועכ"פ בבנים שתוליד אח"ז מכהן גם מדברי הר"ן אלו נראה דאין בהם חשש חללים כן נראה לפי ענ"ד ומעלתו ני' ישים עיניו על כל הדברים הנ"ל וישאל עוד רב מופלג אחד וכאשר יעלה בהסכמה יעשה מנאי ידידו הד"ש: הק' משה שיק מברעזאווע.