אור ברסלב

מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק

תשובה ד

תשובה ג

כשמוע קול שופר יוחק לחיים טובים בספר הרב הגדול המופלג מוה' פ' אבדק"ק פ' יע"א נדרשתי לאשר שאלני לחוות דעתי בענין חדר"ג מ"ה בעובדא אשר הועתק פה והוא באחד כו' אשר נשא אשה ודר עמה זה ערך כ"ג שנים כדרך כל הארץ אולם לא זכו להיבנות בפרי בטן. דהיינו דתשעה שנים אחר הנישואין ילדה בן זכר וחי כמה חדשים ומת. ומאז לא מצא ממנה מנוח כי בכל עת הגיע ווסתה יושבת ובוכית ומצערת אותו ואח"כ אחר עבור עוד ערך תשעה שנים הפילה נפל בן זכר ותעמוד מלדת ונשתהה הדבר עוד בערך ה' שנים והבעל והאשה עסקו ברפואות יושבים ומצפים לרפואה אולם לע"ע נכזבה תוחלתם. וכאשר ראה הבעל שהם באים בימים וחדל להיבנות בזש"ק וסבל צער ויסורין אשר אין די באר התחיל לדבר את אשתו שאינו רוצה לדור עמה עוד שתקבל ממנו ג"פ ורצה ליתן לה כתובה ותוס' ועוד עודף וגם כל התכשיטין עד כפי שידו מגעת. אולם האשה נתנה כתף סוררת ומיאנה בגירושין:

ולאשר כי הזיווג הנ"ל היו מסתופפים בצל קדושת הגאון הקדוש מסאנץ זצוקלה"ה נסעו שניהם לבית הגאון הקדוש הרב הנ"ל לקיים ככל אשר יאמר. והתפשר ביניהם הגאון זצ"ל שידורו עוד ביחד שנה ומחצה אולי יושעו. וע"ז נכתב כתב ע"י איש אחד אשר מפי הגאון הקדוש זצ"ל יקרא מלה במלה איך ומה לכתוב והזיווג חתמו האיש בח"י ממש והאשה במסה"ק וגם חתמו שני עדים כאשר ראיתי בהעתקה אשר הובא לפני ותוכן המכתב הזה שאם לא יזכו להיבנות עד שנה ומחצה אזי מחוייבת לקבל ג"פ מבעלה ני' ובאם לא תרצה אוסרת עצמה על בעלה בקונם ונמסר הכתב לבעלה שיהא בידו לזכות ולתוקף:

והנה בהגיע הזמן שנכתב בכתב הנ"ל דהי' בחודש טבת שנת תרל"ה ועדיין לא זכו לפרי בטן רצה הבעל לקיים כפי הכתב וביקש ממנה שתקבל גט פטורין ורצה ליתן לה הרבה יותר מכפי כתובתה ואמר לה שאסור לו לדור עמה מעת ההיא והלאה מחמת הנדר וגם שהאשה הגיעה לערך ארבעים שנה והוא רוצה לקיים מצות פו"ר ומתי יעשה לביתו ולאשר כי האשה יודעת בעצמה שהיא אסורה עליו מצד הנדר שאסרה עצמה עליו וגם בגירושין איננה רוצית אף אם יתן לה תרקבא דדינרא הרחיקה ממנו נדוד זה שנה ומחצה אצל משפחתה ומעגנת את בעלה ני':

ועתה הנה הבעל שואל להתיר לו לגרשה בע"כ אם יוכל או להתיר לו אשה אחרת ליקח עליה אחר התראה שיתרו אותה הב"ד שתקבל ג"פ ומאז ועד עתה הרבה שלוחים אלי' לדבר אתה לרצותה לקבל ג"פ והיא ממאנת. ומענה בפיה שרצונה שיתירו לה לדור עם בעלה ואם לאו רצונה לישב שכולה וגלמודה ואין רצונה להתגרש והבעל נ"י טוען שאין יכולין להתיר לה מפני שהקים לה נדרה בעת הקבלה בכתב ומעת הפרדה מאתו וגם כעת דובר אמת בלבבו שאין לו שום חרטה על ההיקם וגם טוען שמאיסה עליו ובחלה נפשו לדור עם אשה אשר נאסרה עליו בקונם ולבו נוקפו וגם גודל היסורין אשר יש לו ממנה בכל עת שמגעת לעונת ווסת. וגם בא לעיני קונטרס על ענין הנ"ל המאריך בכותחא דהתירא ואם אמנם אין אני כדאי ויודע אני מך ערכי לחוות דעתי בענין גדול כזה אפ"ה לא יכולתי לסרב ולראות בצערו של ת"ח ולהשיב פניו ריקם ולזאת אבקש עזר מאת ה' לומר דבר אמת לאמתו ואין אני אומר להלכה למעשה אלא אציע את דברי לפני ת"ח וגדולי ישראל את הנראה לפענ"ד:

הנה הנוב"י ביו"ד סי' קמ"ו כתב דחרם אם אמנם שאינו מפורש בתורה מ"מ הוא מפורש בדברי קבלה בכמה דוכתי וא"כ אף דהוי כדאורייתא מ"מ ספיקא לקולא מיהו דווקא לאותן שניתן החרם ואפילו לא קבלו עליהם הוי כדאורייתא אבל להבאים אחריהם ולזרעם אחרם אינו מתורת משה וספיקו לקולא ע"ש ולי נראה דבריו תמוהין דהנה מבואר בתשובת הריב"ש סי' שצ"ט דקבלת האבות שהם רבים החיוב הוא גם על הבנים ולזרעם אחריהם כדמוכח מקבלת התורה שקבלו אבותינו על כל הדורות הבאים וכן במגילת אסתר כתוב מבואר קימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם וכן פסק בש"ע ביו"ד סימן רי"ד וא"כ מבואר כיון דהי' מעיקרא דאורייתא גם על הבאים אחריהם הוא דאורייתא כמו בקבלת התורה ואינך:

וכן מבואר בהדיא בתשובת הר"ן תשובה מ"ח ומבואר בשו"ת אמרי אש בחלק אהע"ז סימן ס"א עיי"ש שהאריך להביא ראיות גדולות דחרם הוא דאורייתא ומרן הגאון בחת"ס זצ"ל כ' ג"כ כמה תשובות דחדר"ג ושאר חרמות המה דאורייתא אלא שהדברים שהמנודה והמוחרם צריך לנהוג בהם הם מדרבנן, וא"כ גם האידנא לדבריהם החדר"ג הוא דאורייתא. והנה מהידוע דעיקר ישיבת בנ"י הי' בצרפת ובאשכנז וע"י הגירושין שנתגרשו משם התיישבו במדינת פולין ובשאר מחוזות וא"כ לפי הנראה רוב בני ישראל הנמצאים בפולין ובשאר מחוזות קרוב הדבר מאוד שהם מבניהם הבאים מהם, וא"כ יש לחוש טובא שהחרם אצלם הוא מן התורה:

אמנם הגאון מסאנץ זצוקלה"ה בספרו דברי חיים בח"ש סימן י"ד כ' דגוף הדין דחדר"ג בענין שלא לישא ב' נשים הוא רק תקנה בעלמא ואינה רק דרבנן והשיג על אדמ"ו זצ"ל על מ"ש בחת"ס דאפילו למ"ד ספיקו לקולא איכ"ל דהוא מה"ת אלא שכך התנו חכמים שיהא ספיקו לקולא להרמב"ם דס"ל דלא אסיר הוא איסור דאורייתא ואפ"ה ספיקא לקולא כיון שכך התנו ובאמת דברי הגאון זצוקל"ה בדברי חיים תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר לדעת רמ"א חדר"ג הוא רק תקנה הרי מבואר ביו"ד סימן רכ"ח סעיף כ"ט שם כתב הרמ"א בהדיא דחדר"ג שלא לישא ב' נשים הוא אקרקפתא דגברא. והש"ך בסעיף פ"ה כתב דבב"י מבואר דהוא חמיר טפי דהוי חרם דב"ד הגדול וכן מבואר מדברי הר"ן סי' ח' שהעתיק הרמ"א שם וביותר תמיה לפי דברי הרמ"א שם שהגיה זאת על דברי המחבר דמיירי בדבר שעשו כדי למגדר מילתא ומבואר שם בסעיף ל"ג דהנשבע שלא לכנוס בתקנות הקהל אם התקנה היא למיגדר מילתא לפי מ"ש הטו"ז שם הוי שבועת שוא דמן התורה מחוייבין לקיים תקנות הקהל היכא שהם למיגדר מילתא. ובאמת בד"מ באה"ע סי' א' הביא דיעות מקצת הראשונים שהתקנה היתה רק לגדור נגד הפריצים וכמו שהביא גם הב"ש בס"ק כ"א אבל מ"ש כן לדעת הד"מ ורמ"א קשה לי הא ביו"ד לא משמע כן:

ונראה לפענ"ד כוונת הרמ"א דמסופק בכל הני דיעות די"א דהוי רק מדרבנן וי"א דהוי חרם חמיר גם יש דיעות שהי' החרם רק עד אלף הששי וי"א דבמקום מצוה ל"ג ר"ג מא"ה וכתב הד"מ שמאלו הדיעות נוטה כו' ומ"מ על נטוי' זו א"א לסמוך להתיר דבר שיש בו חשש איסור דאורייתא גם להאומרים דל"ג אלא עד אלף הששי לבד מלבד הראיות שכ' היש"ש סו"פ הבא על יבמתו נגד זה בלא"ה אם החרם על הקרקפתא דגברי אפילו הוי ספק אם התיר, הרי יש חזקת איסור ולכך צירף הרמ"א כל הדיעות שיש להקל כעין שכתב הש"ך ביו"ד סימן ק"י דבג' ספיקות אפילו נגד חזקה נוכל להתיר וה"נ כיון דאיכא ספק שמא מדרבנן ואולי לא גזור אלא על אלף החמישי ועוד שמא במקום מצוה לא גזר ולכך שפיר סמך על זה להתיר במקום מצוה וכל זה כאן דיש ג' צדדים להתיר אבל שם ביו"ד דליכא כל הנך ספיקות שפיר כ' דחדר"ג אקרקפתא דגברי:

ובזה מיושב ג"כ קושית הש"ך שם בס"ק פ"ה שהקשה שם למה כ' הרמ"א ולכן הרי הב"י כתב דחדר"ג חמיר ולהנ"ל א"ש כיון דיש קצת דיעות דמקילין כדלעיל נהי דלא סמך ע"ז עליו לא הוי מצי למימר ומכ"ש. לזה כ' רק לשון לכן וזה נראה ג"כ מ"ש אדמ"ו הגאון בחת"ס ז"ל דלכן מקילין כאן דספיקא הוא כמ"ש אליבא דהרמב"ם בלאו דלא חסיר כדלעיל והקשה עליו הגאון בד"ח כדלעיל ולי נראה דקשיא לי' לשון הב"ש דמשמע מסיום לשונו דלאו דוקא בספק זה ס"ל לקולא אלא בכל ספיקא אמרינן לקולא וזה אינו לפי הנ"ל ולכך כת' מרן הגאון ז"ל דהכוונה דאפילו אם חדר"ג מ"ה הוי דאורייתא מ"מ איכ"ל דמספיקא לא גזרו כדאמרינן בלא חסיר ואני אמרתי מאז ראי' לסברא זו מש"ס ערוך בנדרים דף י"ח ע"א דמדמה ספק דרבנן דראוי לומר להקל אי אמרינן בדאורייתא דמחית אינש נפשי' לספיקא וכפירוש הר"ן שם ה"נ לא מחתו רבנן באיסרייהו לספיקא וה"נ אמרינן לא מחית ר"ג מ"ה לאסור ספיקא:

ולפי הנראה נראה לי מדברי הרמ"א הנ"ל ביו"ד סי' רכ"ח דאית בחדר"ג משום מיגדר מילתא לתורה ואני אמרתי לפרש דברי הר"ן שממנו מקור דברי הרמ"א הנ"ל שחקר שם בתשובתו דלכאור' נימא כיון דחדר" הוא לפמ"ש בטעמו או משום פרוצות או משום קטטה והוא לטובת העושים א"כ כיון דקי"ל כרבנן בפ' הכותב היכא דאמר א"א בתק"ח שומעין לו א"כ ה"נ אם האשה מוחלת לו שיקח עוד אשה לכאורה נימא דמהני ותי' דגם לטובת האיש ניתקן והדבר לכאורה תמוה דא"כ אם האיש אומר ג"כ א"א בתקנתן ורוצה לבטל התקנה אכתי קשה דנימא דמותר ליקח לו ב' נשים וע"כ נראה לי פשוט דיש בתקנה זו טעמים רבים שלא לבוא לידי איסור ושנאה גורמת לכמה תקלות ואמרינן ביבמות פ' האשה שלום דצרות חשודות לקלקל את חברתה אפילו היא מקלקלת לעצמה ג"כ שאומרת תמות נפשי עם פלשתים ובקרא כתיב וכו' יהיה שונא וכו' וארב לו וכו' ופרש"י דהשנאה מביאה לידי וארב לו וכו' ותנן דהשנאה הוא אחת מהדברים שמוציאין את האדם מן העולם ויהי' איך שיהי' בודאי אינו מועיל מחילתה שאפילו היא מרוצה ואמרה א"א בתקנה לא מהני ומטעם זה ג"כ אפילו אי קבלה מעיקרא לקבל גט אפ"ה אם חזרה בה אינו יכול לישא אחרת כמבואר בשו"ת אמרי א"ש סימן ס' וס"א כן נראה לפענ"ד בגוף החדר"ג:

ועתה נבוא להיתר שכ' הרמ"א באהע"ז סי' א' דבמקום שמן הדין החיוב לגרשה והיא נשתטית או שאינה רוצית לקבל יכולין לסמוך על המתירין לישא אשה אחרת והטעם כמ"ש בד"מ שם ולכאורה קשיא לי למה הביא כלל דעת היש מחמירין הרי לקמן סי' קנ"ד סעיף ו' כתב הרמ"א דאם שהה עשר שנים ולא ילדה והיא תובעת אותו כופין אותו לגרשה בע"כ ובסוף סי' קי"ז פסק הרמ"א כדברי הרא"ש בתשובה דודאי ר"ג לא החמיר לענין כפיית האשה מכפיית האיש שהוא דין תורה דאין כופין אותו וא"כ "כ כיון דבסימן קנ"ד כ' דכופין אותו וק"ו דכופין אותה בשהה עשר שנים ולא ילדה:

ולדעת הנוב"י ח"א בחאה"ע סי' א' כ' דגט בע"כ חמיר מחרם דלא לישא ב' נשים וא"כ בפשיטות הו"ל להתיר בכה"ג בשהתה י' שנים ולא ילדה וא"כ למה הביא כאן יש מחמירין והוצריך סנופין לסמוך על המתירין ויהא מוכרח דחדר"ג שלא לישא ב' נשים חמיר טפי כדעת הי"א המובא ג"כ בנוב"י שם ובאמת מלשון הרמ"א שכ' שאם אינה רוצית לקבל גט מתירין לו לישא ב' נשים משמע כדעת הנוב"י דאל"כ הרי עדיף ליתן לה גט בע"כ והו"ל לנקוט אם אינו יכול לגרשה מתירין לו לישא ב' נשים אלא ודאי מדנקט אם אינה רוצית סתם משמע כדעת הנוב"י הנ"ל וא"כ עמדה הקושיא הנ"ל:

מיהו בב"ש סימן קנ"ד ס"ק י"ז מבואר פלוגתא בהא דכופין אותו די"א דדוקא בטוענת אותו בטענת ברי דמיני' הוא העיכוב וא"כ לא קשה מידי אלא שעדיין קשה לי למה הוצרך לומר דבמקום מצוה יש לסמוך על המתירין הא בגיטין דף מ"ב בחציו עבד וחב"ח הקשו התוס' דליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת ותי' ג' תירוצים א' כיון דאפשר בכפי' או משום דל"ח בעידנא או משום דגם היא עוברת. והנה התי' דל"ח בעידנא כבר הקשה הט"א עליו דבפסקי תוס' בזבחים דף צ"ו כ' דהיכא דא"א בענין אחר א"צ בעידנא ובנמוק"י בב"מ דף ל"ב הוכיח מהשבת אבדה ומצות מילה עצמה דמל ולא פרע הוי כאלו לא מל מוכח דבכה"ג חשיב בעידנא דמשם מתחיל המצוה וגם בט"א ובשאג"א הוכיח כן מכלאים בציצית עצמן שם ע"ש:

והנה כאן הביא הבאר היטב בשם ההלכות קטנות דעל האשה ל"ג ר"ג מ"ה דוודאי אשה יכולה להנשא לאיש אשר לו אשה אחרת במקום שאין עליו חדר"ג וא"כ עמדה הקושיא במקומה דאפי' איכא גם במקום מצוה חדר"ג מ"מ הא גם בנדר על דבר מצוה הקשו הראשוני' דלדחי העשה את הל"ת ותי' דשבועה ונדר הוי עשה ול"ת ובחרם אפילו נימא דהוי דאורייתא מקראי דד"ק מ"מ הא עשה דכל היוצא מפיו יעשה ל"ש בזה וא"כ לדחי' העשה מיהו זה לא ק"מ כיון דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת במקום הצורך בשב וא"ת א"כ אין כאן מ"ע כלל שהרי כן ציותה התורה וכל זה אם ידעינן דגזר גם במקום מצוה אבל השתא די"א דל"ג במקום מצוה וגם י"א דבאלף הששי כבר פסק החרם וי"א דהוא רק משום תקלה וא"כ במקום יבום או פו"ר נשאר עליו המ"ע וא"כ לדחי העשה את הל"ת דאפילו ספק עשה נראה דדוחה ספק ל"ת וכ"ש כאן דיש דיעות יותר וכמ"ש הד"מ דהאידנא במקום מצוה אין כאן חרם וא"כ למה הוצרך לומר סומכין דאפי' יהא ספק הוי מותר מצד העשה דל"ת:

ובאמת בפו"ר יש לדון דהוי עשה דלפני הדיבור דתליא בפלוגתא וכן העיר בט"א ריש חגיגה ע"ד התוס' הנ"ל ולדידי נרא' דכיון דבסנהדרין דף נ"ט אמרינן דשובו לכם לאהליכם בא לחזור ולשנות א"כ הוי עשה דלאחר הדיבור ובזה יש לישב קושית המהרש"א בביצה דף ד' ע"ב דאמרינן דשובו לכם לאהליכם למ"ע הוא דכתיב והקשה המהרש"א דלמה לי קרא ע"ז ולהנ"ל א"ש דצריך קרא דלהוי עשה דלאחר הדיבור אע"ג דבסנהדרין שם לא אמרינן כן אפשר דשם רוצה לישב אפילו למ"ד דגם עשה דלפני הדיבור דוחה דפלוגתא הוא בירושלמי וא"כ יש לעיין על הרמ"א למה כתב רק משום סמיכה למתירין:

ולפענ"ד דרמ"א התיר אפי' אם אין כאן ביטול עשה ממש דהרי קאי על שהה עשר שנים ממש ולא ילדה ובכה"ג ודאי אינו ברור שלא תלד עוד ורק ספק איכא וילפינן מקרא בכה"ג דאפי' בספק מ"ע ראוי לישא לו אשה אחרת ולכך א"א להתיר משום דעשה דוחה דהרי יש כאן ב' סברות לאסור חדא שמא תלד עוד ואפשר לקיים שניהם ועוד אפשר דגזר ר"ג מה"ג גם בכה"ג במקום מצוה ויש כח לחכמים בשוא"ת ומכח זה נ"ל דלאו דוקא ביש ביטול מצוה ממש כ' הרמ"א דיש לסמוך על המתירין אלא אפילו אם הוא רק ספק חשש ביטול מצוה כ' הרמ"א לסמוך על המתירין כן נראה לפענ"ד ובאמת מלשון האחרונים משמע דספק מצוה אינו דוחה ספק עבירה משום דאין המצוה ודאי נעשית וכן מוכח לכאורה במס' נזיר ר"פ שני נזירים ע"ש מ"מ בנידון הנ"ל כיון דעד השתא הי' עליו מ"ע דפו"ר ודאי ורק מכאן ואילך אנו מסופקין וא"כ אוקי אחזקה והוי כודאי מקיים מ"ע של פו"ר ובכה"ג אי"כל דלכ"ע דחי הספק של אחרים:

והנה דעת הב"ש בכוונת הרמ"א דבכה"ג במקום חשש ביטול מצוה א"צ היתר של מאה רבנים אבל השב יעקב ח"א באה"ע סי' א' וכן דעת הנוב"י דדוקא אם האשה פשעה או שהיא אסורה עליו מדינה כעין מה דקי"ל באה"ע סימן קי"ז ובסי' קט"ו דעוברת ע"ד או במורדת בסי' ע"ז בכה"ג לא בעינן מאה רבנים אבל היכא דלא פשעה היא כגון במקום מצוה דאז ודאי בעי' היתר מאה רבנים ומכ"ש לפמ"ש דכאן מיירי שאין ביטול מצוה בודאי והטעם על ההיתר של מאה רבנים שמועיל י"ל ב' טעמים או כמ"ש מקצת הראשונים שרבינו גרשון מה"ג בעצמו התנה כן שאם יהי' צורך יתירו ע"פ מאה רבנים וכמ"ש הד"מ:

ועוד נראה לי טעם עפ"י דס"ל להראב"ד בפ"ב מממרים שכ' דנהי דקי"ל דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ובודאי היו הראשונים גדולים מהאחרונים וב"ד של רגמ"ה בודאי אין לנו מ"מ היכא דבטל הטעם אע"ג דלא בטל התקנה וצריך מנין אחר להתירו מ"מ לא צריך שיהי' גדול הימנו בחכמ' ובמנין ויכולין להתירו ולכך כגון בנשתטית או במקום מצוה וכיו"ב שרואין הב"ד דאין בו משום פריצות ושנאה וקטטות אף עכשיו יכולין הב"ד להתיר עפ"י מאה רבנים ואפילו לדעת הרמב"ם שם בפ"ב מממרים דלא ס"ל הא דהראב"ד מ"מ הא פסק שם בהלכה ד' דלצורך שעה אפילו אינו גדול בחכמה ובמנין יכולין להתיר כיון שאינו מבטל כל התקנה אלא באותו זמן, וא"כ נראה דה"ה כגון בנ"ד שאין אנו מבטלין כל התקנה אלא לאותו אדם הוא דמתירין לו א"כ איכ"ל דגם להרמב"ם א"צ גדול בחכמה ובמנין:

ומטעם הנ"ל נראה לי להסביר דחרם שלא לגרש בע"כ חמיר מחרם שלא לישא אשה על אשתו אפילו אם נימא דגם חרם שלא לישא אשה על אשתו הוא ג"כ סייג לתורה משום חשש תקלה ואפ"ה נראה דקיל משום דבגירושין בע"כ איכא חשש תקלה בשעת נתינת הגט או שלא יהיו עדים שם כדבעי למהוי מדינא שיראו את המעש' ע"י המהירות והאשה תנשא ע"י היתר גט זה וחכז"ל תקנו שלאחר הנתינה שוב צריכין לקרות הגט שמא ביני וביני נעשה בו איזה קלקול דשכיח לפעמים והיא תנשא עי"ז אבל לישא אשה על אשתו שלא נעשה מחמת שנאה ומחמת פריצות כגון בנשתטית או במקום פו"ר ואין הראשונה יושבת כלל עמו כיוצא בזה בכה"ג לפי הנראה עדיף לכ"ע היתר ב' נשים אע"ג דבשעת גזירה בודאי לא חילקו משום לא פלוג ונתת דבריך לשיעורין מ"מ השתא דההיתר נעשה ע"י מאה רבנים שמוציאין לפי דעתם שאין בזה חששא כלל לכך בודאי קיל מלגרש בע"כ:

והנה בנידון שאלה הנ"ל לא שהתה האשה עשרה שנים בלא לידה שהרי בשנה התשיעית ילדה ב"ק והדין שמונין משעה שילדה אע"ג דמת ושוב לערך ט' שנים שוב הפילה וצריכין למנות מחדש מעת שהפילה וא"כ צריכין מדינא דגמרא לכאורה שוב להמתין עשר שנים וא"כ צריכין עיון בנידון זה איך לידיינא דיינא להאי דינא כלל והנראה לי בזה דהנה בש"ס דב"ב דף י"ט ע"ב מבואר דעיקר הזמן שראוי' האשה לילד הוא לערך ארבעים שנה דתניא התם שאם נישאת בת מ' שנה שוב אין יולדת כלל ואם נישאת בת עשרים יולדת עד ארבעים ואם נישאת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים שנה:

ולפי הנראה דגם בזה ונשתנו העתים דלא שמענו ולא ראינו דאשה יולדת עד ששים ואפשר דהש"ס קאמר דמיעוטא דמיעוטא ועכ"פ נראה דאשה שלא ילדה עד ארבעים שנה כבר יצאה מכלל רוב נשים דמתעברות ויולדות שאמרו חז"ל וכן הוא בתוס' יבמות דף ל"ז ע"א ד"ה וזו וכו' דאין סברא באשה ששהתה כמה שנים ולא ילדה דנימא שהוא מרוב נשים דמתעברות ויולדות ובאמת מסתבר כן דהרי חזינין דהיא אינה מרוב נשים ובגוף דברי התוס' יבואר לקמן אי"ה ומכ"ש באשה שכבר היא קרובה לארבעים:

והנה התורה צותה לנו מ"ע פו"ר וזה הוא דבר שאינו ביד האדם וכמ"ש התוי"ט במשנה סו"פ הבא על יבמתו וע"כ בכלל הציווי של פו"ר היינו שישתדל לישא אשה ויבוא אליה שזה נכלל בכלל המ"ע וכמבואר מלשון הרא"ש בפ"ק דכתובות אות י"ב דאם פילגש אסור דקי"ל באהע"ז סי' כ"ו לדעת הרמב"ם הנישואין הם בכלל המ"ע של פו"ר וכבר כתבנו לעיל שדברי התוס' בגיטין דף מ"ב שכתבו דלא חשיב בעידנא צריכין עיון ובסוטה דף נ"ט ס"ל לרב גידל לפי מה שהוכיח משם החוות דעת ביו"ד סי' ק"י דהתורה על ודאי נאמרה וצותה לנו לעשות פסח היינו שודאי הוא פסח וא"כ גם כן בפו"ר שצותה התורה הוא ג"כ שישתדל לו אשה שבודאי יפרה וירבה ממנה דהיינו עפ"י הרוב כמו פסח ואינך ולפי מש"כ דבאשה שלא זכה להיבנות ממנה עד קרוב לארבעים שנה כבר איתרע אצלה רוב נשים מתעברות ויולדות א"כ בכה"ג החיוב נשאר עליו משום מצות פו"ר לישא אחרת כמו שאחז"ל בשהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה:

ועוד נראה לבאר יותר הרי אמרינן ביבמות דף צ"ד דאם שהה עשר שנים ולא ילדה יוציא דשמא לא זכה להבנות ממנה ולמקצת מפרשים וכ"כ הרמב"ן בחידושיו דזה הוא הטעם דיוציא וכבר כתבתי לעיל דברי התוס' ביבמות דף ל"ג ע"א ד"ה וזו וכו' שכ' דלא מסתבר באשה ששהתה זמן רב ולא ילדה דנימא בה רוב נשים יולדת ואפ"ה סיימו דבפרק האשה בחדא אמרינן ג"כ בכה"ג רוב ודבריהם צריכין ביאור ועיין בערוך לנר שם דכ' שם הכוונה דאין כל השהיות שווין ותליא אם שהתה זמן רב והביא בשם תוספות הרא"ש דבאמת לפי מסקנת התוס' הוכיחו דגם בכה"ג איכא רוב ובאמת צריך טעם ובנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ס"ט האריך לצדד בזה וג"כ לא כתב דבר בדור:

ולפי ענ"ד דתוס' בוודאי לא מיירי בשהה עשר שנים לפלפל אם עדיין היא מן הרוב דזה וודאי אינו דהרי ילפינן מקרא ביבמות דף ס"ד דצריך להוציא וא"כ גלי לן הקרא בכה"ג אינה מהרוב שתתעבר וע"כ התוספת פלפלו רק בשהתה בפחות מעשר שנים דבש"ס בזמן שהי' לנו כח שהיו כופין אם עברו עשר שנים ולא ילדה א"כ בוודאי מיירי בלא שהו עשר שנים ובפחות מעשר שנים נסתפקו התוס' אי שייך לומר באשה כזו ששהתה ולא ילדה אם נימא רוב נשים מתעברות ולבסוף מסקי דגם בכה"ג אמרינן דהוי רוב אמנם דצריך טעם לזה:

ונראה. לי להסביר עפ"י דברי הש"ס בחגיגה דף ג' ע"ב דמפרש טעמא דר"ה דאמר דאינו שוטה עד שעביד לכולן שלשה דהלן בביה"ק אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה והמקרע כסותו אימור בעל מחשבות הוא כיון דעבדינהו לכלהו הוי כמי שנגח שור וחמור וגמל ונעשה מועד לכל וה"נ כיון דאם לא עברו עשר שנים עדיין לא אבדה הרוב שהיא מנשים שזוכים להיבנות מהם ולכך תלינין במקרה שלא ילדה בחולי או בחולשה קצת כדי שלא להוציאה מהרוב כדאמרינן התם לר"ה ואע"ג דלא קי"ל כר"ה מכל מקום בגוף הסברא אפשר דלא פליגו אלא דס"ל דזה לא הוי מילתא. משום דלא שכיח כלל משא"כ כאן וודאי דשכיח ושכיח שיהא חולי או חולש' או צינה וחמימות וכמ"ש הנוב"י הנ"ל ולכך דווקא צריך לשהות עשרה שנים ששם גילתה לנו התורה:

וא"כ היכא דיש עוד דברים שנוכל להחזיק מהם שלא יזכה להיבנות ממנה וכמו דאמרינן דאי עביד לכלהו לכ"ע לא תלינן וא"כ ה"נ באשה הנ"ל שיש הרבה אומדנות א' ששהתה זמן רב בין לידה ללידה שע"ז פלפלו התוס' הנ"ל ב' שהפילה דקי"ל ג"כ שאם הפילה ג' פעמים הוי סי' שלא תזכה להיבנות וגם במתו לה ג' בנים ג"כ כתב הרשב"א דהוי סימן דלא תזכה להיבנות וא"כ אף דבחדא מכל הנך סימנים לא הוי סימן אבל כלהו ביחד נראה דוודאי הוי סימן ובוודאי לא גרע מאשה ששהתה עשרה שנים ולא ילדה דאמרינן שמא לא יזכה להיבנות ממנה ומוציא וכ"ש כאן כן נראה לפי ענ"ד ובשהתה י' שנים כבר כתבתי לעיל פסק הרמ"א שעליו אנו סומכין בכל דיני או"ה אמנם כבר העיד הנוב"י שלא שמענו לעשות מעשה בכיו"ב אע"ג שהדין מפורש ברמ"א וכ"ש בנידון שלנו הנ"ל דתלי' בסברות דלעיל חלילה לי לפסוק בו אלא להציע לפני ת"ח וגדולי ישראל:

והנה לעשות סניף להיתר הנ"ל י"ל בעובדא הנ"ל דמבואר לעיל דהיא אסרה את עצמה אם לא תרצה להתגרש. ובקונטרס שנמסר לידי מאריך בחריפות ובקיאות לבנות היתר על הנדר של האשה ובאמת לי קשה שהרי קי"ל בכתובות דף ע"א ע"א כר"י דהוא נתן אצבע בין שיני' והכי קי"ל ביו"ד סי' רל"ה וא"כ הוי כאלו הוא נדר ואסר אותה. ואם הוא אסר אותה וודאי אין שום הו"א דיועיל כזה דא"כ בטל החרם והתקנה לגמרי:

אמנם קצת סניף להיתר י"ל ע"י ההיתר הנ"ל לפי מ"ש המהרי"ק בשורש קמ"א דאשה האסורה על הבעל לא מקרית אשתו ואינה בכלל החרם ועוד כתב בשורש ק"א דבארוסה אין החיוב על הבעל להכניסה כדי שתהא אשתו ויהא בכלל החרם כיון דארוסה אינה בכלל החרם והיא לא מצאה חן בעיניו אין מחויב להכניסה וא"כ ה"ה הכא כיון דהשתא אסורה עליו ולא מקריא אשתו ולזה גם היא נתרצית אעפ"י שמקרי הוא נתן אצבע בין שיני' ואע"ג דאפשר לו להתיר נדרה הא למהרי"ק אינו מחוייב להתיר לה שתהי' אשתו דמה לי הכנסה אצל ארוסה ומה לי היתר נדר אצל אשה שאסורה עליו:

ועוד י"ל דבאשה זו יש עוד חשש עפ"י מ"ש הנוב"י מהדו"ת בחיו"ד סי' קנ"ד דהטעם דבבא ההקדש ליד כהן או ליד גבאי אין נשאלין על ההקדש משום דאין הכהן מחוייב להאמינו על החרטה שלו כי השואל על נדרו ע"י חרטה מבואר הדין ביו"ד סי' רכ"ח דצריך שיתחרט בעיקר הנדר ויזהר שלא יאמר שמתחרט מעיקרא אלא א"כ הוא ברור לו שהוא רוצה כאלו לא נדר מעולם. שאל"כ אין ההתרה שמתירין לו התרה והוא באיסור נדר כל ימיו עכ"ל וזה אין הכהן מחוייב להאמינו וכ"ש באיסור הנ"ל שנעשה עפ"י הגאון הצדיק מסאנץ ואמרינן בנדרים דף ס"ד דאין פותחין בכבוד רבו וא"כ קשה להאמינה שיש לה חרטה דמעיקרא:

ועכ"פ. נראה דבכה"ג אינו מחוייב להאמינה דהרי אמרינן בפסחים דף ד' ע"ב דבדבר דאית בי' טרחא טובא לא מהימנא אשה בדאורייתא והסמ"ג כ' דבמלתא דספיקא אינה נאמנת ועיין בפמ"ג באו"ח סי' תל"ו סק"ח במג"א וא"כ האשה הזאת שנדרה בכתב שאם לא תרצה ליקח גט יאסר הבעל עלי' לפי דעת הרבה פוסקים נדר בכתב מהני וכמ"ש מרן הגאון בחת"ס בחיו"ד סי' רכ"ז וכן דעת עוד הרבה פוסקים ומכ"ש שבעובדא דא העידו העדים שקבלו עליהם האיסור בפועל א"כ איכ"ל שאין צריך להאמין לה דיש לה חרטה דמעיקרא וכמ"ש לעיל:

זהו הנראה לי בענין הנ"ל ואני מציע הדברים לפני גדולי ישראל אם ימצאו הדברים מכוונים גם אנכי הנני מצטרף להיתר כשיבא מכשורא ובתנאי אם אין רשות המלכות והשרים יר"ה מעכבת ובדבר הנ"ל צריך להיות מתון מאוד וה' יהפוך את לבבה לטובה. וגם צריך להבטיח ולהעמיד ערבות שאם תרצה לקבל גט מחוייב הבעל ליתן לה גט מיד וליתן לה כתובתה וחיובי'. דברי ידידו החותם בברכה ומחיה חיים יתן לו חיים ארוכים ומתוקים דברי ידידו הדורש שלומו הק' משה שיק מברעזאווע:

תוכן העניינים

מהרם שיק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה