אור ברסלב

מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק

סימן עה

סימן עד

דיןא בדין תנאי כפול שנת תר"י לפ"ק

בקדושין דף ס"א במשנה אמר ר"מ כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר פרש"י כל תנאי שאינו כפול כו' אבל בריטב"א כתב כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג כו' בחמשה דברים (והא דלא כ' הריטב"א ג"כ דבעי' עוד ב' דברים א' שלא יהא מתנה עמש"ב ב' דבעינן אפשר לקיים בסופו י"ל דס"ל דהני לאו מבני גו"ר ילפינן ודלא כמ"ש התוס' בכתובות דף נ"ו ד"ה הרי אלא כמ"ש שם בגליון דהוי כמפליגה בדברים וכן היא נמי באי אפשר לקיים בסופו) והנה לכאורה הדין עם רש"י דאם נימא כהריטב"א דעל חמשה דברים אמר א"כ איך מביא ראי' שנאמר אם יעברו כו' ולכל הפחות הו"ל להביא גם הסיום של המקרא ונתתם דמיני' מוכח דבעי' תנאי קודם למעשה:

ולישב דברי הריטב"א י"ל דס"ל כתוס' כתובות דף נ"ו ד"ה הרי הנ"ל דתנאי ב"ג וב"ר חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכ"כ הרא"ש בתשובה אמנם חידוש זה לכאורה לא ידענו מה הוא. ואדרבה הרי הקשו הראשונים הא בעלמא אמרינן דגילוי דעת מהני ונהי שתרצו זה בטוב טעם אבל עכ"פ אינו חידוש כל כך ונראה דבאמת ע"י היתר דבארץ כנען דגילה לן קרא דבעי' דוקא כפילא אבל גילוי דעת לא מהני משום דמעשה אלים שוב הוי חידוש למה יועיל תנאי אבל אי לא הוי כתוב בארץ כנען באמת לא הוי חשבי' לי' לחידוש ומיושב בזה קושית הפנ"י שהקשה דמאי פריך שפיר קאמר ר"ח ב"ג דאיכא למימר דנהי דצריך הוא לאומרו מ"מ אין לך בו אלא חידושו ולהנ"ל א"ש דקשיא לי' למה נקט רק אם יעברו וע"כ צ"ל מכח הכפילא מוכח דחידוש הוא וממילא אין לך בו אלא חידושו ובעי' כל דיני תנאים וכל זה אם הכפילא יתורא הוא אבל אם אינו מיותר א"כ לא מוכח כלל דחידוש הוא ולא בעי' דיני תנאי כנלפענ"ד בכוונת הריטב"א דס"ל דלפי האמת טעמא דר"מ משום דאין לך בו אלא חידושו וכמ"ש התוס' בכתובות הנ"ל:

אבל רש"י נראה דלא ס"ל דהוי חידוש אלא דילפינן מיתורא ולפ"ז גם תנא קודם למעשה ילפינן משינוי דקרא וכמ"ש הר"ן. וגם הן קודם ללאו מוכח מיתורא דקרא כמבואר מלשון רש"י וכאשר יבואר לקמן אי"ה וגם הא דבעינן אפשר לקיים ע"י שליח לא ידעינן רק משינוי דקרא כמבואר בשיטה מקובצת מדצוה משה רבינו עה"ש את זה ליהושע ע"ש והא דבעי' תנאי בדבר אחר ומעשה כו' הוא מסברא מדתנאי סותר למעשה ולפי"ז מתני' דלא מייתי קרא אלא על כפילא ע"כ דכוונת אמרו כל תנאי כו' באמת עיקר הכונה רק על כפילא ושלא יקשה לך למה באמת לא נקט מתני' רק לענין כפילא כיון דבאמת בעינן גם שאר דיני תנאים לזה תי' רש"י הואיל ורחב"ג אינו חולק רק על תנאי כפול ולכך לא נקט תנא דמתני' רק לענין כפילא וא"ש:

והנה לכאורה נראה נפ"מ אם ילפינן דיני תנאי מכח יתורא ושינוי דקרא דאז יש מקום לומר דדוקא בתנאי דאם דתנאי ב"ג וב"ר הוי באם ובזה גלי לן קרא הני יתורים ושינויים להורות לנו דבעינן גם שאר דיני התנאים. אבל בתנאי דמעכשיו או בע"מ לדידן דהוי כאומר מעכשיו יש לומר כהגאונים והרמב"ם דלא בעינן דיני תנאי משום סברת הראב"ד וכוונתו דבתנאי דמעכשיו אינו עוקר כ"כ המעשה שהרי אם יתקיים התנאי יחול המעשה מעכשיו כמו אלו לא הי' תנאי משא"כ באם דהתנאי עוקר המעשה בכפלים אם לא יתקיים התנאי נעקר המעשה לגמרי וגם אם יתקיים התנאי מ"מ עוקר המעשה שאינו חל עד שיתקיים התנאי וא"כ באם בעי' דיני תנאי אלומים וחזקים יותר מדתנאי דמעכשיו ומ"מ וא"כ הגם דגלי לן קרא דבתנאי אם בעי' דיני תנאים עדיין יש לומר דבתנאי דמעכשיו לא שמעי' אבל אם נימא דזה דמהני תנאי הוא עצמו חידוש ואין לך בו אלא חידושו א"כ כיון דחידוש הוא גם במעכשיו י"ל דאין כח בתנאי לבטל המעשה אלא א"כ יש בו כל דיני תנאי:

ועפי"ז יש לישב קושית הרשב"א והרא"ש שהקשו על שיטה זו דהרי ר"מ קאי גם על על מנת וס"ל דע"מ כאומר מעכשיו וכבר כתב כן הרמב"ם בפי' המשנה בשמעתין באמת ר"מ סובר אפי' בע"מ אלא דאנן לא קי"ל כוותי' בזה אלא דצריך טעם דממנ"פ כיון דאנן קי"ל כר"מ למה לא נפסוק כוותי' לגמרי ולהנ"ל יש לישב ר"מ דס"ל מתנה עמש"ב תנאו בטל וא"כ לפי תי' התוס' ע"כ ס"ל דחידוש הוא ולכך שפיר ס"ל דגם במעכשיו ובע"מ בעי' דיני תנאים אבל לדידן דקי"ל בזה דלא כר"מ וס"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים וא"כ לא ס"ל דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו אלא ס"ל דילפינן מכח יתורא ושינויים דקרא א"כ שפיר אמרינן דדוקא באם גלי ולא במעכשיו ובזה יש לישב ג"כ מה דלא הביא הרמב"ם הדין דבעי' תנאי בדבר אחר ומעשה בדבר אחר וגם דבעינן אפשר לקיים ע"י שליח דלהנ"ל יש לומר דדוקא לר"מ דס"ל דחידוש הוא לדידי' הוא דבעינן שיהא שוה בכל הענינים משא"כ לדידן וכנ"ל:

אמנם גוף הסברא הנ"ל דהרמב"ם סובר דבתנאי דע"מ ובמעכשיו ל"ב דיני תנאי לדידן ורק ר"מ סובר דגם בהנך בעי' דיני תנאי יש לומר דתליא בפלוגתא דהנה הרשב"א והר"ן הקשו עוד על שיטה זאת מהירושלמי דשמעתין דאמר בבני גד אמרינן דכבר היתה נתונה בידם א"כ מוכח דגם במעכשיו בעי' דיני תנאי ע"ש בדבריהם ולפענ"ד י"ל דהנה בודאי מדכתיב ונחתם מוכח דלא נתן בידם מיד. ומ"מ הרי כתיב בנו לכם ערים לטפכם וא"כ הרי נתן להם כל ארץ הגלעד לתשמושם ולפירותיהם וא"כ איכ"ל דהירושלמי לשיטתו דסתם ירושלמי הוא ר"י והרי ר"י ס"ל בגיטין סו"פ השולח דק"פ כקנין הג"ד וא"כ שפיר אמר דכבר היתה נתונה בידם אבל לדידן דקי"ל ק"פ לאו כקהג"ד ע"כ דס"ל דלא הי' נתונה בידם עד אחר שקיימו התנאי דהק"פ שהי' בידם הרי הוא לאו כקנין הגוף ולפי"ז למאן דאמר דק"פ כקהג"ד, א"כ מוכח דאפי' במעכשיו בעינן דיני תנאי משא"כ לדידן דלאו כקהג"ד שפיר יש להוכיח ולומר דרק באם בעינן כל דיני תנאים הללו משא"כ במעכשיו ובע"מ. וא"כ לר"מ דשמעינן לי' בגיטין דף מ"ח ע"א דסובר דק"פ כקהג"ר וא"כ בבני גד הוי נתונה מעכשיו וא"כ שפיר מוכח לדידי' דאפי' בע"מ ובמעכשיו נמי בעינן דיני תנאי משא"כ לדידן:

ולפי"ז אפי' אי אמרינן כפרש"י לקמן דגם מאן דפליג על ר"מ מודה דבעינן תנאי קודם למעשה מ"מ יש נפ"מ דלר"מ לטעמי' אפי' במעכשיו בע' כו' משא"כ לרחב"ג או לר"י וק"ל. ולפי"ז יש לישב קושית התוס' על רש"י שהקשו מב"מ דף צ"ד שם מאן שמעת לי' דאית לי' האי סברא דבעי' תנאי קודם למעשה ר"מ כו' והרי לדעת רש"י גם רבנן מודו ולהנ"ל י"ל הרי מתני' שם דתנן כל תנאי שיש מעשה בתחילתו משמע אפי' בתנאי דמעכשיו וע"מ וזה דוקא לר"מ לטעמי' אבל לר"י לטעמי' במעכשיו וע"מ בודאי לא בעינן דיני תנאי וכדלעיל:

דין ב

הנה המל"מ בפ"ו מה' אישות כתב דאי אמרינן דבמעכשיו לא בעי' דיני תנאי דהה"ד בתנאי דלשעבר נמי לא בעי' דהרי חל ג"כ במעכשיו ומאי שהקשו מסוטה דמאי פריך לר"מ חנקי מבעי' ל' הא בתנאי דלשעבר מודה אכתוב בזה לקמן אי"ה אמנם לפי הנ"ל בלא"ה לא קשה מידי דלקמן קאי לר"מ לשיטתי' דאפי' במעכשיו וא"כ ממילא דהה"ד בתנאי דלשעבר בעי' נמי דיני תנאים ושפיר פריך הש"ס לר"מ לשיטתי':

אמנם מאי דקשיא לי ע"ז דלפ"ז הא ס"ל לר"י בגיטין דף מ"ו ע"ב במגרש אשתו משום איילנות דלא בעי' כפילות התנאי אינו מוכרח דהוא משום דס"ל דמכלל לאו אתה שומע הן אלא טעמא דר"י משום דבמעכשיו ל"ב דיני תנאי ובזה מתרצים המפורשים דעת הרמב"ם דפסק כר"י אע"ג דפסק דבעי' תנאי כפול ועכ"פ קשה איך הוכיחו בנדרים דף י"א דלר"י אמרי' מכלל הן נשמע לאו ולכך לר"י לחולין מהני ולהנ"ל קשה וכן בב"מ דף צ"ד דקאמר הש"ס מאן שמעת כו' וכת' השמ"ק דשמעינן לי' לר"י דאית לי' מהאי דאיילנות וקשה דלמא איילנות שאני דהוי תנאי דלשעבר ומיהו זה י"ל עפ"י מ"ש לעיל דמדנקט במשנה כל תנאי במשמעות הלשון של המשנה גם תנאי דלשעבר ודמעכשיו וכנ"ל אבל מהא דנדרים קשה וצ"ע לכאורה:

ויש מקום לישב ולומר דלסברא הנ"ל באמת בנדרים הנ"ל לא כוונו על ר"י דאיילנות אלא על ר"י דשבועות גבי אל יכך דמבואר ברשב"א דבתוספתא גרסי' ר"י ולפי מסקנא דגרסינן איפוך ולפי"ז הגירסא ר"י מחייב וא"כ מוכח דר"י סובר דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן וע"ז הי' כוונת הש"ס בנדרים ומיושב בזה גם דברי הרשב"א התמוהים שכתב בשבועות דף ל"ו דלכך לא פריך דרבנן אדרבנן משום דאיכא למימר דר"י באמת ס"ל דבעינן ת"כ ותמה עליו השהע"מ מהאי דאיילנות ולהנ"ל א"ש דמאיילנות אין ראי' וכנ"ל והש"ס בנדרים קאי למסקנא ולמאי דגרסינן איפוך אבל לס"ד שפיר כתב הרשב"א דאיכ"ל דר"י סובר דלא אמרי' מכלל כו' ובאמת בעינן ת"כ וא"ש ואי"ה לקמן אכתוב עוד תי' על קושיא זאת:

דין ג

הנה הרמב"ן במלחמות בביצה דף כ' הביא בשם הראב"ד דהא דבעי' דיני תנאים היינו דוקא אם יש מעשה לאחריו לאחר שעשה התנאי אבל אם לא עשה מעשה לאחר אלא שהמעשה יעשה לאחר שיקיים התנאי בכה"ג ל"ב דיני תנאים ע"ש ולפי"ז צריך לבאר סוגיא דשמעתין דקאמר אם תיטיב ואז תנקה מאלתי ואם בחקותי תלכו לר"מ ניחא הא בכה"ג שאין מעשה לאחריו גם ר"מ מודה ויש לישב או כמ"ש הרמב"ן בסוף הסוגיא שהרי בלא"ה הא מסיק בסוף פ' שבועות העדות באיסורא מודה ר"מ ואיך קאמר לר"מ ניחא והתוס' בסו"פ שבועות העדות נדחקו בזה והרמב"ן כ' או דהומ"ל לטעמך או לר"מ כיון דלכל הפחות כפילות מעלה הוא לכך הכפיל הפסוק אע"ג דלא צריך וא"כ כך י"ל גם להראב"ד הנ"ל לא מבעי' כתי' האחרון די"ל גם להראב"ד אלא גם לתי' הראשון א"ש דע"כ לא קאמר הראב"ד סברתו אלא לפי האמת דלענין איסורא ר"מ מודה דאמרינן מכלל לאו אלא דלא אלים כולי האי לבטל מעשה גבי ממון א"כ י"ל כהראב"ד אבל אם נימא דגם באיסורא בעי' כפילא ולית לי' לר"מ כלל מכלל לאו בודאי אין חילוק אפי' לא קעביד מעשה לאחריו בעי' כפילא ולכך לס"ד זאת שפיר לא ס"ל לחלק:

מיהו מאי דפריך הש"ס לר"מ מסוטה זהו בלא"ה א"ש גם להראב"ד דהרי ביאר שם הרמב"ן דלר"מ דסובר דמכלל הן לא אלים לבטל המעשה הה"ד דלא נקרא מכלל מעשה לשוה שבועה או נדר וא"כ קשיא לי' שפיר איך קרא לה בסוטה שבועה הא אינה נשמע אלא מכללא ופריך שפיר ולפ"ז שייך לענין כפילא אבל לענין תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו זה לא קשיא דאיכ"ל כסברת הראב"ד דהיכא דלא נעשה מעשה לאחריו לא בעי' תנאי קל"מ ולא הן ק"ל. ומיושב קושית התוס' שהקשו לקמן דהרי בסוטה אין ההן קודם ללאו ואין התנאי קודם למעשה ולהנ"ל לא קשה מידי ודעת התוספת בקושייתם אפשר לישב דס"ל כיון דאמרי' בשבועות העדות דף ל"ו דבאיסורא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן והיינו ע"כ משום דאיסורא מממונא לא ילפינן וא"כ גם שאר דיני תנאים לכאורה א"א למילוף מב"ג ובאיסורא באמת לא בעי' אבל באיסורא דאית ממונא דבעי' דיני תנאים מנ"ל וע"כ דמסוטה גמרינן לה וא"כ ע"כ דבסוטה צריכין לכל דיני תנאים ושפיר קשיא להו:

אמנם לשון המשנה כל תנאי כו' שנאמר כו'. וכן אמרינן בגיטין דף ע"ה מכדי כל תנאי מהיכא ילפינן מבני גד וב"ר כו' והתם קאי לענין גיטין ובמשנה דידן לענין קדושין דהוי איסורא דאית בי' ממונא ואפ"ה ילפינן מב"ג מוכח דגם איסורא דאית בי' ממונא ילפינן מתנאי ב"ג וע"כ הטעם או כמ"ש הפנ"י דגם מעשה דב"ג הוי איסורא דאית בי' ממונא או די"ל והוא היותר נכון לפענ"ד דהוי רק גילוי מילתא בעלמא וילפינן איסורא מממונא וילפי' מהתם דתנאי מהני לבטל מעשה דהיינו שאפשר להתנות ומינה ילפינן כל דיני תנאים ואמרי' דון מינה ומינה:

דין ד

והנה הרמב"ן והרשב"א כתבו עוד דיש לחלק דעד כאן הא דבעי' דיני תנאי אינו אלא בתולה בדעת חבירו אבל בתולה בדעת עצמו דאין המעשה רק כאסמכתא לא בעי' דיני תנאי כ"כ בקדושין דף מ"ט ע"ב גבי מזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י ע"ש ולכאורה קשה לי א"כ להאי לישנא דרבא דסובר בגיטין דף ע"ה דנתינה בע"כ לא שמי' נתינה וכ' הרשב"א בפ' מי שאחזו משום דהוי כאלו פי' ע"מ שתתן לי מדעתי א"כ בתנאי דמתנה ע"מ להחזיר או בתנאי ע"מ שתתן לי היינו מדעתי וא"כ אע"ג דבידה לבטל המעשה דהיינו שלא תתן. אבל קיום המעשה תלוי רק בידו ולפי הנראה סברת הרמב"ן והרשב"א תליא אם קיום המעשה בידו דאז אין המעשה אלים משא"כ אם קיום המעשה תלוי' ביד חבירו אז המעשה אלים שהרי גמר ונתן בכל ענין שהרי אין בידו לבטל המעשה וא"כ איך מוקי רבא בפ' מי שאחזו ברייתא דעל מנת שתחזיר לי את הנייר מטעם כפול או משום מעשה קודם לתנאי ובודאי לדינא באמת פסק הרמב"ם דנתינה בע"כ שמה נתינה מה"ת והרא"ש ספוקי מספקא לי' וא"כ בעי' ת"כ מספיקא אבל על רבא קשה לכאורה:

ויש לישב ג"כ ע"פ מה שכתבתי לעיל ולומר דעד כאן לא כתב הרמב"ן ז"ל חילוק זה אלא דוקא אם לא נימא דהא דמהני תנאי הוא חידוש אבל אם נימא דהא דמהני תנאי הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו א"כ גם בכה"ג בעי' דיני תנאי וא"כ יש לומר דהסוגיא דפרק מי שאחזו קאי אליבא דר"מ דסובר תנאי חידוש הוא ואין לך אלא חידושו דוקא בת"כ ואלים בתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ולדידי' בכל גוונא בעי' דיני תנאי ושפיר מוקי לה כר"מ ומשום דיני תנאי ולפ"ז היה אפשר לישב הא דרבא באתרוג דלא נקט דיני תנאי היינו לרבא לשיטתי' בחד לישנא דנתינה בע"כ לאו שמה נתינה ותליא בדעתי' א"כ לא בעי' דיני תנאי:

דין ה

הנה באיסורא מבואר בשבועות בסוף פרק שבועות העדות דגם ר"מ מודה דאמרינן מכלל לאו אתה ש"ה וא"כ ממילא באיסורא גם ר"מ מודה דלא בעי' כפילא ועיין בשעה"מ בפ"ז מהלכות אישות שהאריך בפרט הזה והביא שם דעת הרא"ה דדוקא באיסורא הנאמר בדרך לאו אמרי' מכלל לאו כו' גם הרמב"ן וריטב"א הקשו בשמעתין דאי אמרי' דבאיסורא גם ר"מ מודה מאי קאמר גבי הזאה בשלמא לר"מ ניחא הא בכה"ג גם ר"מ מודה ולכאורה יש להקשות למה המתינו להקשות קושיתם עד הקושיא מהזאה הרי גם בקושיות הגמרא הראשונות מאם תטיב שאת כו' ומאם בחקותי כו' ומאז תנקה כו' הי' להם להקשות קושיא זאת ותוס' בסוף פ' שבועות העדות נדחקו בכל הנך גווני גם בהזאה:

והנראה דס"ל להרמב"ן דנהי דבאיסורא אמרי' דמודה ר"מ היינו משום דמסברא חיצונה גם לר"מ אמרינן מכלל הן אש"ל ורק דמוכח מתנאי ב"ר וב"ג מקרא דלא אמרי' מכלל לאו אש"ה א"כ י"ל דזה דוקא בממונא אבל באיסורא י"ל דאיסורא מממונא לא ילפינן והיינו דוקא להקל באיסורא ע"י מה שלא כפלי' לתנאי' זהו דלא ילפינן מממונא ומחמרינן מכח מכלל הן אתה ש"ל אבל אם ע"י המכלל כו' יצא לנו קולא בודאי לא נוכל להקל רק אם כפלי' לתנאו בפירוש אבל לא במכח מכלל ולכך שפיר הוצרך לכפול באז תנקה מאלתי וכן באינך אבל בהזאה שכפל שפיר הקשו הרמב"ן והריטב"א למה הוצרך לכפול שהרי בכאן המכלל הן אתה שומע לאו הוא להחמיר באיסורא והרי בזה גם ר"מ מודה וע"ז תי' הרמב"ן דבאמת הוי מצי למימר ולטעמך ומזה יש ראי' דס"ל לחלק בין להקל ובין להחמיר וזהו כדעת המובא בשעה"מ הנ"ל ואע"ג דהשעה"מ הוכיח דהתוס' לא ס"ל לחלק בזה אבל הרמב"ן וסייעתו שפיר י"ל דס"ל לחלק ויש מכאן ראי' לדבריו:

והנה לפי האמת באיסורא דאית בי' ממונא דאמרי' נמי דבעי' דיני תנאי לכאורה מנ"ל ללמוד אפי' להקל כגון בגיטין וכיו"ב דמב"ג וב"ר אין ללמוד להקל דהתם רק ממונא לחודא ולכאורה י"ל דילפי' מסוטה דלפי האמת דחנקי כתיב ולפי"ז צ"ל דגם שאר דיני תנאים ילפי' מהתם וזה אינו דנהי דתוס' כ' דגם בסוטה י"ל דהוי הן קודם וגם תנאי קודם למעשה מ"מ זה אינו מוכרח ללמד על בעלמא דגם בסוטה י"ל כיון דלפי האמת ידעינן דיני תנאים מב"ג ומב"ר שפיר כתב התוס' דגם בסוטה יש לאוקמי' דהוי בכה"ג אבל ללמוד מסוטה ודאי אי אפשר ותו דלישנא המורגל בש"ס גם בגיטין וקדושין לומר מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר מזה נראה מבואר דגם בגיטין וקדושין מב"ג וב"ר ילפינן וע"כ לומר דזה חשיב רק גילוי מלתא ושפיר נוכל למילוף מיני' גם איסורא דאית בי' ממונא א"כ שוב קשה נימא דגם איסורא נילוף מיני' אף להקל כיון דלא הוי רק גילוי מלתא ושפיר יש ללמוד בין להחמיר ובין להקל:

ונראה דזה ילפינן מלא תמותו דכתיב בשתויי יין ובפרועי ראש וכדאיתא ס"פ שבועות העדות דלכך נכתב בהאי לישנא בלשון מכלל ולא כתיב בפירוש חיוב מיתה כדי לגלות לן ולהורות בא דבאיסור אמרינן מכלל הן אש"ל אבל לענין שאר דברים ודיני תנאי שפיר נוכל למילף מבני גד משום דהוי רק גילוי מלתא ואפשר לומר דבזה פליגו שמואל ורבא בגיטין דף ע"ה ע"ב דאיתא שם אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ כו' ורבא פריך עלי' מכדי כל תנאי מהיכא גמרי' מב"ג וב"ר מה התם הק"ל כו' דיש לומר דשמואל סובר דהא דבעי' בגיטין ובכל איסורין דאית בהו ממונא ת"כ ילפינן מסוטה ולכך סובר דרק ת"כ מוכח משם וע"ז פריך לימא לא יהא גט אם לא מתי כיון דלאו מבני גד ילפינן ומשני אפ"ה בעינן תנאי קודם למעשה וע"כ לשמואל היינו מצד הסברא אבל רבא פריך על זה מכדי כ"ת מהיכא ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר דמסוטה אין ללמוד רק תנאי דאינו נשמע מכלל ברכה קללה אבל כ"ת רק מב"ג וראובן ילפינן משום דהוי רק גילוי מילתא וא"כ מהתם מוכח גם הן קודם ללאו:

דין ו

הנה הרשב"ם ב"ב דף קל"ו כתב בממון דקי"ל דאומדנא מהני לא בעי' ת"כ וגם בגיטין ואיסורין אמרי' רק לרווחא דמילתא דבעי' ת"כ והראב"ד בה' מכירה כתב דב"ג מקרי כמו איסור הואיל ולא בא להוציא ממון מחזקת המוחזק ע"ש סברתו וא"כ לפי דבריו מצד הדין יש חילוק בין איסור לממונא. בממונא לא בעינן ובאיסור מצד הדין בעינן אמנם התוס' ורא"ש כתב לחלק דאיכ"ל דגם ר"מ סובר אומדנא וגילוי דעת מהני בדבר שיש אומדנא דמוכח וגילוי דעת בדבר שהדרך לגלות דעתו ולעשות באופן ההוא סגי בגילוי דעת אבל בדבר שאין דרך לחלות מעשה ההוא בתנאי הזה בכה"ג בעינן דוקא ת"כ והרשב"א כתב לחלק בדרך אחר הואיל והתנה ולא אמר כראוי הוי גילוי דעת בהיפוך ולכך לא מהני תנאי גרוע אפי' בדבר דמהני גילוי דעת אלא דלפ"ז הניח הרשב"א בתימה דא"כ תנאי ומעשה בדבר אחד והה"ד בשאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח מנ"ל למעוטי:

ועפ"י סברות אלו יש לישב דברי הרא"ש שרבים נתקשו בדבריו דנראין כסתרי אהדדי דבגיטין פרק מי שאחזו כ' דאפי' בתנאי דע"מ ומעכשיו בעי' כל דיני תנאים אפי' תנאי בד"א ומעשה בדבר אחר ולענין אתרוג פסק כרבא דמהני מתנה ע"מ להחזיר וקשה הא הוי תנאי ומעשה בד"א ולהנ"ל י"ל דהרא"ש חייש לב' החומרות ולב' הסברות לומר דאפי' בדבר שדרך לעשותו כן ויש גילוי דעת מ"מ כיון שלא אמר כראוי הוי כגילוי דעת בהיפוך וכמ"ש הרשב"א. אלא דלפ"ז יש חילוק ולהבדיל ולומר דבדבר שאין דרך לעשות המעשה הזאת על התנאי ההוא בעי' כל דיני תנאי משא"כ בדבר שהדרך להתנות ונהי דאם לא התנה כראוי הוי כגילה דעתו בהיפך וכמ"ש הרשב"א אבל תנאי ומעשה בד"א לא בעי' וא"כ באתרוג דהוי אומדנא ורגילין להתנות א"כ מצד הדין לא ליבעי' כלל דיני תנאי רק משום סברת הרשב"א וממילא לא בעי' תנאי בדבר אחר וא"ש:

אמנם נראה גם לסברת הרשב"א הנ"ל נראה דמודה היכא דאיכא אומדנא דמוכח דלא בעי' אפי' גילוי דעת מודה הוא דאם מתנה תנאי ולא אמרו כראוי אפי' הכי אין הגילוי דעת יוכל לבטל האומדנא דמוכח ובפרט שלפי הנראה אין כוונת הרשב"א אלא דיש נגד גילוי דעת גם גילוי דעת בהיפוך וא"כ הוי כאלו אין כאן גילוי דעת כלל אבל היכא דהוי אומדנא דמוכח שפיר עדיף ממקצת גילוי דעת ע"י שלא התנה כראוי ובזה מיושבים דברי הטור באו"ח סי' תרנח שכתב די"א דבאתרוג לא בעי' כלל תנאי ואפי' לא אמר כלל מהני דהיינו דהוי אומדנא דמוכח וכ' דלפי"ז כ"ש דמהני כשאמר ולא כפל. והשעה"מ תמה עליו מדברי הרשב"א דאיך אמר דהוי כ"ש דהרי הרשב"א כתב דאדרבה דגרע יותר אם אמר ולא אמר כראוי מאם לא אמר כלל ולהנ"ל י"ל דבאומדנא דמוכח לא שייכים דברי הרשב"א ושפיר כ' הטור דלכ"ע בכה"ג בין לא אמר כלל. או אמר אלא דלא אמר כראוי מהני ואמר ולא אמר כראוי הוי עוד כ"ש כנ"ל: .

ועפ"י הדברים הנ"ל ישבתי דברי הרשב"א בסוף פרק שבועות העדות שכ' דאיכא למימר חכמים דר"מ הם ר"י דלית לי' מכלל לאו ותמה עליו בשער המלך הרי מבואר בגיטין דף מ"ו דלר"י בעי' ת"כ וכן בנדרים דף י"א אמרינן לר"י אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואמרתי דהנה לכאורה צריכין דברי רשב"א פירוש במאי שהקשה אמאי לא מקשה הש"ס גם דרבנן אדרבנן דמנ"ל לרשב"א דרבנן דר"מ סוברים דאמרי' מכלל ומכלל חשיב כאלו פירש דהרי מכלל בודאי ליכא מאן דפליג דמשמע מיני' ההיפוך אלא דהפלפול הוא אם המכלל הוי כאלו דיבר בפירוש וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בביצה דף כ' וא"כ דלמא רבנן דר"מ נמי סוברים דל"א דמכלל הוי כפירש אלא דס"ל דלענין תנאי סגי בגילוי דעת וכקושית הרשב"ם הנ"ל ולכך לא בעי' ת"כ:

אמנם לפרש"י בשמעתין דרחב"ג מודה דבעי' שאר דיני תנאים תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ואת"כ לחוד הוא דפליג. ואי ס"ד דסגי בגילוי דעת אפי' אם נימא דתנאי קודם למעשה בעי' משום דאל"ה אלים המעשה שבא בתחלה אבל עדיין קשה למה בעינן הן קודם ללאו הרי גילה דעתו. אלא ודאי ס"ל דבעי' דוקא תנאי מפורש ולכך סובר דצריך לפרשו כדרכו הן קודם ללאו ואפ"ה סובר דכפול לא בעי' וע"כ משום דסובר דמכלל הוי כמפרש וא"כ שפיר קשיא לי' לרשב"א דאמאי לא מקשה הש"ס דרבנן אדרבנן ותי' דהני רבנן לאו רחב"ג הם אלא ר"י וא"כ איכא למימר דנהי דס"ל דל"ב ת"כ אבל יש לומר דהיינו מטעם דגילוי דעת סגי ובאמת לא בעי' כלל דיני תנאים וא"כ א"ש ולא קשיא כלל מגיטין דף מ"ו להא דפסיקא לי' בנדרים דף י"א דר"י סובר דמכלל לאו כו' דבאמת לאו מכח האי דגיטין פסיקא לי' אלא מהא דסוף פ' שבועות העדות לפי הגירסא דלעולם תיפוך וא"כ חכמים מחייבין והני חכמים הם ר"י וכמבואר בתוספתא וכמ"ש הרשב"א שם א"כ מוכח דס"ל מכלל לאו וכל זה למסקנא דאמרי' לעולם תיפוך אבל לס"ד שפיר כתב הרשב"א דלר"י לא שמעי' בשום מקום דס"ל מכלל לאו אש"ה וא"ש:

דין ז

והנה ע"י שליח כ' הר"ן דלא בעי' דיני תנאי וכ"כ הרמב"ן במלחמות ביצה דף כ' וראיתי בהפלאה שהקשה א"כ באליעזר דהוי שליח ואיך קאמר הש"ס באז תנקה דלר"מ ניחא הא גם לר"מ בשליח לא בעי' דיני תנאי והנה קושיא זו מלבד דלא קשיא וכמ"ש הרמב"ן לענין איסור דלר"מ מ"מ לעולם עדיף במפרש או דלפי הו"א זו דגם באיסור בעי' כפל ולא משמע לי' כלל מכלל ועכ"פ דאין הסברא דהמכלל לא חשיב כפירש אלא דל"א שאינו מוכרח לומר מכלל דאפשר לזרוזי בעלמא אמר וכמ"ש הנמוק"י בנדרים דף י"א וא"כ אין סברא לחלק בין ע"י שליח או על ידי עצמו כיון דל"א מכלל כלל אמנם בלא"ה לא הבנתי קושית ההפלאה כלל דמאי ענין זה לעל ידי שליח דהתם כוונת הר"ן במצוה מעשה על תנאי ע"י שליח בזה כ' הר"ן דלא בעי' דיני תנאי כיון דרק על אופן זה עשאו שליח לעשות מעשה א"כ אם התנאי אינו א"כ פסק שליחותו: אבל אצל אליעזר אדרבה המעשה הי' ע"י עצמו דהיינו השבועה דהמעשה היתה השבועה וזה היה ע"י אברהם ואליעזר ורק שלפרש"י הי' השבועה שלא יקח מבנות כנען על תנאי אם לא ילך כו' וא"כ אין זה ענין כלל למעשה ע"י שליח:

עוד מקשים על דברי הר"ן מרש"י פרק המדיר דף ע"ד שפרש"י שם דיהושע הי' שלוחו של משה רבינו ע"ה וא"כ למה הוצרך לדיני תנאי וגם זה לפענ"ד לא קשה דהרי משה נתן להם והמעשה נעשה ע"י משה אלא הואיל והתנה תנאי לא נגמר המעשה על ידי ולכך הוצרך למנות את יהושע להיות שליחו ליתן להם ואם לא היה בו כל דיני תנאים ואמרינן תנאי בטל וממילא המעשה שנעשה ע"י משרבע"ה קיים אלא משום דהתנאי קיים לא נגמר המעשה ע"י משה והוצרך לצוות את יהושע ליתן להם כשיתקיים התנאי ולכך שפיר הוצרך במעשה דב"ר וב"ג לדיני תנאים:

תשובה ח?

עוד כתבו המפרשים דבדבר שהמעשה הוי רק דיבור בעלמא לא צריך לדיני תנאי דדוקא היכא דנעשה מעשה ואיכא חידושא דהדיבור יבטל המעשה אז אמרי' דדוקא אם יש כל המעלות להתנאי אבל בשבועה ונדר והקדש דהוי רק דיבור בעלמא לא בעי' דיני תנאים ולכך אע"ג שא"א ע"י שליח יכול להתנות וכמו שהוכיחו מנדר יהודה ושאר נדרים כן כתבו השעה"מ והפ"י לישב מנדר ושבועה אע"ג דלית בי' אפשרות ע"י שליח ולפי דבריהם צריך לאוקמי הא דאמרינן דלר"מ שפיר בעי' באז תנקה מאלתי דיני תנאים אע"ג דשם לא הוי אלא דיבור בעלמא וצריך לומר כעין שתירצנו למעלה או כמ"ש הרמב"ן שהובא לעיל דבאמת לא צריך אלא דלר"מ עדיף לי' אם מפרש בעינא ממאי דנשמע מכללא ולכך שפיר פירש אברהם אבינו או דלס"ד זו דגם באיסורא לא אמרי' מכלל האש"ל א"כ גם בדיבור בעלמא היינו היכא דהמעשה הוא רק דיבור נמי בעי' דיני תנאים דהיינו דין תנאי זה דצריך לכפול התנאי אבל אינך דיני תנאים לא צריך:

ובזה מיושב קושית מהרש"א ז"ל שהקשה גבי אז תנקה דשם הוי המעשה קודם לתנאי ולהנ"ל ניחא כיון דהתם הוי רק דיבור בעלמא ל"ב כל דיני תנאים ולא בעי' כ"א דין זה דצריך לכפול תנאו כך הוי ס"ל לס"ד דגם בכה"ג כפילות מיהו בעי הואיל ולא אמרינן מכלל לאו נשמע הן:

תוכן העניינים

מהרם שיק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה