אור ברסלב

מהרם שיק אבן העזר· רבי משה שיק

סימן נב

תשובה נא

עוד לסוגיא הנ"ל

בש"ס שם תרגמא אביי בע"א ע"א אומר מת המנוהו רבנן כבי תרי כו' ע' בהה"מ פי"ב מה' גירושין ובלח"מ שהקשו דלמה לי' לאוקמי מטעם דהמנוהו כבי תרי לדעת הרמב"ם אפילו בבאו בב"א אם נישאת לאותו עד שמעיד שמת לא תצא וע' בפנ"י שכתב בכה"ג אפילו עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה וניסת לעד שאומר נתגרשה לא תצא אמנם בס' ארץ צבי הוכיח בספרו תאומי צבי' ס"ק ס"ז בסימן י"ז דע"א אומר נתגרשה אם נישאת תצא דעדיין היא בחזקת איסור א"א ולא מהני ברי לי ע"ש וא"כ שוב נשאר קושית הה"מ הנ"ל:

ונראה דאביי לטעמי' דסובר ביבמות דף ל"א ע"ב דיגיד עליו ריעו וע"א אומר קרוב לה וע"א אומר קרוב לו חולצת ולא מתיבמת והקשה בס' תאומי צבי' סי' הנ"ל ס"ק ט"ז דהקשה לדידי' אמאי לא מוקמי' אחזקה דהיחה בחזקת צרת ערוה ולא תחלוץ ואי נחמיר שתחלוץ אסור ליבומי ואי תימא דלא חיישינן לזה שאם אתה אומר חולצת ומחיבמח הרי מבואר דאביי ורבא סוברין דמה"ת חולצת ולא מתיבמת מטעם ספק וליכא למימר דאוקי אחזקה דס"ל כמ"ש התוס' בשמעתין דהואיל וידעינן דזרק לה הא איתרע לי' חזקתה ולא אוקמינן אחזקה ומן הדין הוי ספק וחולצת ולא מתייבמת:

וא"כ כיון דסובר אביי דהיכא דזרק לה בודאי ליכא למימר דמוקמי' אחזקה כבר כ' הר"ן דהא דמוקי אביי ע"א אומר נתגרשה כו' ע"כ מיירי היכא דזרק לה גט תרווייהו מודים וא"כ ליכא למימר אחזקה וכיון דהוי ספק שפיר מהני אמירת ברי לי ולכך א"א ל' לאביי לאוקפ' בעד מיתה כגון דאתי בהדי הדדי ונישאת לאחר מעדי' דא"כ בגירושין בכה"ג דזרק לה ואיתרע חזקתה נמי לא תצא בנישאת לעד האומר שנתגרשה:

ועוד אמרתי לישב דהנה לפי מאי דמשמע לקמן דאביי סובר בע"א אומר נתקדשה חוששין לדבריו ותצא ע' ברמב"ן שהביא הר"ן ובחי' הרא"ה וע' בתשובת תה"ד סי' רי"ב שהביא בשם גדול אחד דאפילו האשה מכחישתו כיון דהדין דהמקדש בע"א חוששין לקדושין לא מהני הכחשתה וע' באהע"ז סימן מ"ב סעיף ב' דלא קיימא לן כן ועכ"פ לדיעה זו אי נימא דהמקדש בע"א חוששין לקדושין א"כ קשה אמאי לא מהימן העד האומר לא מת במיגו דאי בעי אמר נתקדשה אח"ז והיינו חוששין לקדושין ונראה דכיון דכל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כב' א"כ כמו דלא אמרי' מיגו במקום עדים ה"נ לא אמרי' מיגו נגד העד הזה דהוי כמו תרי ולכך הראשון נאמן וכל זה א"א דמיירי בבאו בזה אח"ז דהוי הראשון כב' אבל אי הוי מוקמינן בבאו בבת אחת הי' לן לומר דהעד שאומר לא מת נאמן ואפי' אם נישאת להעד המעיד שמת תצא ממנו ולכך לא מצי אביי לאוקמי' בכה"ג אבל הרמב"ם לדינא שפיר פסק דע"א בהכחשה אינו נאמן כלל לענין נתקדשה ולכך איכ"ל שפיר דאפי' בבאו בב"א אם נישאת לא' מעדים לא תצא:

והנה בס' תאומי צבי' הקשה לדעת הרמב"ן ביבמות דף פ"ח ע"ב מברייתא דדופנו נוקי בע"א ובבאו בב"א וקמ"ל קרא דתצא וכדעת הרמב"ן לפי מאי דנראה מדברי רש"י שם יש לאוקמא קרא בע"א וע"כ דס"ל דע"א מה"ת נאמן במיתה וא"כ קשיא כנ"ל אמנם לכאורה נראה דבכה"ג גם הרמב"ן מודה דמהני ברי לי דהנה מקרא דוקדשתו ע"כ קאי על איסורי כהונה דהיינו זונה גרושה וחללה ולפי מאי דמסקינן ביבמות דמיירי בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו שבאו עדים שהיא גרושה או חללה או זונה ולפי ס"ד דהברייתא מיירי בנישאת ואח"כ באו עדים הי' אפשר לפרש לה ע"ד שפרש"י דמיירי בא"א וע"י השנים שאמרו מת נישאת ואח"כ באו עדים שאז עדיין היה חי ורק עתה מת וא"כ למפרע היתה נבעלת כשהיא א"א אע"ג דהיא סמכה על העדים מ"מ גם באונס נעשית זונה ואסורה לכהונה:

ואפילו בע"א נראה דמה"ת חשיבה אנוסה רק רבנן הואיל ולא דייקא שפיר קנסוה כדמשמע מלשון רש"י ריש האשה רבה וא"כ כיון שע"כ צ"ל דמיירי דהכל מודים דהשתא מת וא"כ יש לן חזקה דהשתא ואיכא למימר דכל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ כיון דהשתא מת מעיקרא נמי מת ולדעת הרמב"ן ריש נדה אין זה מטעם חומרא דקדשים אלא דינא היא וע' שם בנדה דף צ' דלר"י חזקה דהשתא שוה להחזקה דמעיקרא וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מה' אבות הטומאה כר"י ועכ"פ כיון דספק הוא גם הרמב"ן מודה דמהני ברי לי ודוקא נגד חזקה ס"ל להרמב"ן דלא מהני ואי מיירי באינך גווני דעד אחד אומר גרושה או זונה וחללה היא פשיטא דאין עד א' נאמן:

שם בש"ס וכדעולא כו' כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כב' כו' טעמא דעולא נראה דיליף לי' מדגילה התורה גבי סוטה דע"א נאמן לענין טומאה וע"כ מיירי שהיא מכחשת דאי מודית בלא"ה לא הוית שותת וכיון דע"כ דמיירי במכחשת את העד סברא הוא דע"א בהכחשה לאו כלום וכדאיתא בקדושין דף ס"ה ע"ב לסברא פשוטא אפילו בהכחשת בע"ד לפי דעת רוב הפוסקים אין העד הנכחש, כלום ואיך נאמן עד אטומאה וע"כ דהתורה האמינה אותו כב' ומזה אתה דן לכל התורה כולה ומזה משמע דאפילו אשה חשיבה כב' כיון דאשה נאמנת לומר נטמאת אע"ג דמכחשת אותה הסוטה א"כ מזה מוכח דגם אשה חשיבה כב' ואי אתיא אשה לבסוף ומכחיש לה אינה נאמנת וכמ"ש הה"מ פי"ב מה' גרושין ובפ"ט מהלכות רוצח שכ' הרמב"ם דאפילו בזה אח"ז גבי אשה שוין ולא חשיבה ראשונה כב' וכבר הקשה הלח"מ וצ"ל עגלה ערופה שאני שאין רגלים לדבר:

בש"ס שם ע"א אומר נתגרשה כו' ע' בר"ן דע"כ מיירי באומרים זרק לה דאיכא למיתלי בטעות דאל"כ איך קאמר תרוייהו בא"א קא מסהדי דהיינו ע"י אותן העדים וכמ"ש התוס' ד"ה תרוייהו כו' הא חד מינייהו הוא פסול ע"ש ולכאורה קשה לפ"ז א"כ למה הוצרך לעיל במת לאוקמא כדעולא נימא דמיירי נמי בכה"ג דהם אחזיקוה בא"א וכיון דעדות מוכחשת היא דבמת דוחק לומר דשייך נמי טעות וא"כ חד מינייהו פסול ולא מהני עדותן לענין קדושין ולכך לא תצא וכי תימא דאי מיירי נמי ברישא דהיתה בחזקת פנויה והם מעמידין אותה בחזקת א"א א"כ יהי' העד האומר מת נאמן במיגו דאי בעי שתק ולא שייך לומר דרובא לאסור לכהונה דכה"ג ל"ש עתה זה ליתא דמ"מ דלמא הוא בא לפוסלה על קרובי הבעל (ומטעם זה נמי לא קשה מ"ש בהפלאה דל"ש לומר דבא לפוסלה לכהונה דבלא"ה פסולה ע"י אמירה דידה דהרי איכא למימר דבא לאוסרה בקרוביו) ונראה דלק"מ דממנ"פ אי מכחשת להאי א"כ כיון דחד פסול א"כ תנשא לכתחלה דע"א בהכחשה קי"ל דתנשא לכתחלה ואי אינה מכחשת לא מבעי' במודית דתצא אלא אפילו בשותקת משמע דסובר אביי לקמן ע"א בקדושין היכא דליכא הכחשה תצא ולכך מוקי אביי בזה אח"ז:

שם דף כ"ג ע"א בתוס' ד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' וי"מ כיון דלא מפליג בין כו' ש"מ לאו רמבר"י הוא ע' במהרש"א מה שהקשה דלמא אתיא אפילו כרבנן ובנישאת לאחר ויש לישב תי' התוס' אלא שאין הלשון מדוקדק אבל גוף התי' יש לומר דהנך י"מ סוברים כדעת הרשב"א בקדושין דף ס"ו דהיכא דנישאת בהיתר נעשה כחזקת היתר ולפי מה שהסביר השעה"מ דלרמבר"י גם בנישאת בהיתר דוקא לא' מעדיה ובאומרת ברי לי ל"ת ולרבנן בניסת בהיתר אפילו נישאת לאחר לא תצא ולפי"ז כיון דנישאת חשבי' לי' כחזקת היתר א"כ לר"מ בר"י דבעינן אפילו בכה"ג ברי לי הה"ד בחזקת פנוי' בעינן דוקא לא' מעדיה וברי לי אבל לרבנן דבניסת בהיתר לא בעינן ברי לי הה"ד בחזקת פנויה אפילו ניסת לאחר לא תצא וע"ז כת' התוס' אי אתיא כר"מ בר"י וא"כ ע"כ ברישא מיירי דמהני חזקת פנוי' היינו באומר ברי א"כ הו"ל בסיפא לחלק בין ניסת קודם ואלא ע"כ דאתיא כרבנן ובניסת לאחד מעדיה דאי לאחר עדיין תקשה דהו"ל לאפלוגי בסיפא בין נישאת קודם וכיון דמיירי באו' ברי קשיא לן למה בסיפא תצא הא לעולם לא תצא וא"ש:

והנה תי' הראשון שכתב התוס' דתצא מדרבנן ע"כ סברו דאע"ג דמה"ת דינו כהיתר ורק מדרבנן הוא ספק מ"מ לא שייך בי' ספיקא דרבנן להקל כיון דשנים אומרים כן ושנים אומרים כן הו"ל כמו אתחזק כמ"ש התוס' לעיל לענין אשם תלוי אמנם ברשב"א יבמות דף ל"א ע"א מבואר דאי אמרי' דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ממילא ספיקא דרבנן לקולא ורק לכתחלה אסור לעשות ספק דרבנן ולכך חולצת וכיו"ב מידי דלכתחלה צריכין אנו לחוש אבל לענין דיעבד לא אמרינן דתצא וכן דעת ריב"ב לקמן בתוס' דף כ"ז ע"ב דלא ניחא לי' בסברא זו ועוד שאר מפורשים דלא תי' תירץ זה:

שם בש"ס ר"א אמר לעולם כו' ואיפוך כו' ע' בשמ"ק בשם הראשונים ובר"ן להקשות הדיוקים דסתרו אהדדי לתי' ר' אשי ונראה דהנה יש לדייק כמו שדקדק הר"י בתוס' ביבמות דף קי"ז ע"ב דלמה לא קתני תצא והולד ממזר משמע דמיירי אפילו בקדושין דרבנן כגון בקידש קטנה ועוד הרבה קדושין יש שהם רק מדרבנן ואפ"ה תצא וממילא הדיוק דאלמלא היו תרי ותרי לא היו אמרי' דלעולם תצא דבקדושין דרבנן שפיר אמרינן דמוקמינן אחזקת פנויה ואע"ג דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה היינו בדאורייתא כמ"ש התוספת לקמן דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן כו' משא"כ היכא דהאיסור הוא רק מדרבנן והדיוק דסיפא א"ש דלעולם לא תצא היכא דאמרו רק לא ראינו אבל אלמלא היה הכחשה היינו אומרים תצא היכא דניסת לאחר כיון דיש לפנינו חזקת איסור וא"ש הדיוקים:

תוכן העניינים

מהרם שיק אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה