מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה קכב
נשאלתי ע"ד המעשה תמוה וזר שנעשה עתה מקרוב בווי"נא בגט שכ"מ מהבעל צעיר לימים ר' יצחק בן מהר"ר אברהם וואל"פש מלבו"ב לאשתו מרת בת שבע בת הקצין הר"ר ווייביש. וגופא דעובדא הכי הוה שקודם שבא הרב המסדר אל השכ"מ באו אליו ואמרו לו הנה לא הבאת שטר חליצה מאחיך. עשה נא זאת בחסדך ותן גט לאשתך הלא לא יזיק לך וכשתעמוד אי"ה מחלייך תחזור ותנשא לך ותהיה אשתך כבראשונה ולא תתן הגט רק כדי שלא תהא צריכה לחלוץ לאחיך על כן עשה ותדבר כל מה שיאמר לך המסדר על כל הן הן ועל כל לאו לאו כי לא יזיק לך. וכן כשהמסדר בא אליו אמר לו תן גט לאשתך כדי שלא תהא צריכה חליצה. ואמר ליה בזמן הזה אין מזכירין שום תנאי בשעת נתינת הגט אלא נותנים הגט סתמא. אבל מכל מקום חל תדאג כי לא יזיק לך. כי לא תתן אלא כדי שלא תצטרך אשתך לחלוץ ח"ו. אבל כשתעמוד מחלייך תחזור ותנשא לך להיות אשתך כבראשונה. גם אני אעשה לך קישור ובטחון מוחלט וגמור שתהא בטוח בלי שום ספק שתחזור ותנשא לך להיות אשתך כבראשונה והצעיר הנ"ל האמין להם ובטח בהם וסמך על דבריהם כי הוא נער בן ט"ז שנה כגר בארץ נכריה ונתן הגט בסתם. וכשבאו לעשות הקישור שכשיעמוד מחליו שיחזרו וישאו זה את זו כנהוג. לכדו את הנער במצודתם ולא התקשרו אותן בחרם הקהלות דהיינו שלא כתבו אם יעבור אחד מהם ולא ישאו זה את זה יכריזו או יחול עליהם חרם הקהלות כנהוג רק כתבו בסוף שאם יעבור אחד מן הצדדים ולא יתרצה לישא זה את זה שיתן לצד שכנגדו שני אלפים זהובים. והכתובה עם התוספות היתה ד' אלפים ושש מאות זהובי' והתנו שהכתובה עם התוספות תשאר בתקפה ולא תהא נמחלת באופן שאם תחזור היא בו. והוא ירצה לתובעה בשני אלפים תתבענו היא בעד ארבעה אלפים ושש מאות. וימצא עצמו עצור ועזוב ויצא נקי מכל נכסיו. כאשר הכל מובן ומבואר מתוך העתק הקישור והתנאים שביד הבעל הנ"ל ויתר התחבולות אשר עשו אשר מתוך מעשיהם ניכר שתחלת מחשבתם לא היה אלא כדי לעשות פירוד בין הדבקים שלא תשוב אליו עוד לעולם. וכאשר עשו בסוף כשעמד מחליו אמרו לו מה לך לשטר הקישור כי הוא חייתא דקיטרא. ואם תרצה היא לא תשוב אליך עוד כי נתת לה גט בסתמא בלי שום תנאי. רק בא ונכתב לך תנאים חדשים כאילו עתה נעשה השידוך מתחלה. אך באופן שתתן כל אשר לך גם הבית שלך שבלבו"ב לאשתך במתנה לחלוטין לעלמין וכן עשה. כי הנער נער בן ט"ז שנה וכתבו לו תנאים ועשו במרמה וכתבו בהתנאים שאם יחזור הוא שיהא מחוייב לשלם לה הכתובה והתוספות במילואה דהיינו ארבעה אלפים ושש מאות זהובים. ועוד נוסף עליהם שני אלפים קנס. ועל זה הוציאו מתחת ידו חתימת ידו על שני אלפים ואם תחזור בו היא אזי תתן לו שני אלפים קנס. אבל מ"מ היא תגבה ממנו כתובתה ותוספות משלם דהיינו ארבעה אלפים זהובים ושש מאות זהובים. באופן שלא יהיה לו שום תביעה עליה אם תחזור בו וכאשר העלו במחשבתם כן הוציאו אותה לפועל לבסוף. ואמרו להנער שאין נפשם חפצה בו. ואין לך שום זיקת בעל על אשתך שכבר היא נתגרשה ממך בלי שום תנאי. ואם אתה תרצה לגבות ממנה הקנס. הלא אדרבה הקנס וגם כל מה שהכנסת משלך בשעת החופה אינו מספיק לה לכדי כתובתה והתוספות שנשארת חייב לה וגם הניחו לו חשבון שאינו צודק שכמעט חציו של הסך שהכניס הלך לטמיון ויתר הדברים ותואנות אשר העתירו עליו ועמדו עמו לדין וכראות הנער כן שיצא נקי מכל מאשתו ומכל הנכסים שהכניס לה חשב בדעתו אמלטה נא דבר מה מנכסי והיה לי לפלטה. ולא אצא נקי מנכסי מכל וכל. ונתפשר עמהם ופטר אותם מכל וכל רק שהם יחזרו לו לערך אלף זהובים בעד כל מה שהכניס להם. ותכף ומיד שידכו האשה הזאת לאיש אחר. ועתה מלכים מלכי התורה השכילו הביטו נא וראו הנעשה כזאת בימיכם. או בימות אבותיכם. ואם ראוי לסמוך על גט כזה להתיר האשה לעלמא. ע"כ תורף לשון השאלה.:
תשובה הא מילתא צריכא עיונא כי מילתא חדתא היא. וראיתי לברורי מילתא דא. (ביאור שיטת הגמרא דפרק איזהו נשך ההוא גברא וכו' לפי דעת התוספות ושאר הפוסקים) מהא דאיתא פ' איזהו נשך. ההיא גברא דזבין ארעא לחבריה שלא באחריות חזיה דהוה קא עציב. אמר ליה אמאי עציבת. אי טרפו לה מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופרי. אמר אמימר פיטומי מילי בעלמא הוא וכו' ואיתא עוד התם ההוא שכ"מ דכתב לה גיטא לדביתהו אנגיד ואתנח אמרה ליה אמאי קא מתנחת. אי קיימת דידך אנא. אמר רב זביד פיטומי מילי בעלמא הוא וכו'. וכתבו התוספות וז"ל פיטומי מילי בעלמא הוא דוקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למוכרה באחריות והוא לא היה רוצה להניח מלקנות בשביל כך. ולהכי הוה פיטומי מילי בעלמא אבל אם בתחלת הדברים פתח המוכר קני לך שדי דאי טרפי לה מינך וכו' לא הוי פיטומי מילי אלא תנאי גמור כי בודאי לא טרפי לה מינך וכו' לא הוי פיטומי מיני וכן פסקו כל הפוסקים אלא נתכוון ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר וכו'. וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באתה לנחמו בדבריה עכ"ל. וכן כתב הרא"ש שם אלא שהוסיף לומר דבעובדא דלעיל איירי שכבר נתן המעות אלא שעדיין לא נכתב השטר וכו'. משמע מדבריו אבל אם עדיין לא נתן המעות אע"ג שכבר נתרצה ללוקחו שלא באחריות ולא התנה הלוקח אלא המוכר א"ל אי שמדברי הרמב"ם משמע שאינו מחלק כלל בין מוכר ללוקח. אלא בין לאחר גמר המקח. ובין קודם גמר המקח ויתר הפוסקים מחלקי' גם כן בין לוקח למוכר. דלדידהו איכא ג' חלוקי דינים דקודם התחלת המקח אפילו אמר המוכר והלוקח לא התנה הוי תנאי. ולאחר שנגמר המקח לגמרי אפי' אם התנה הלוקח אינו כלום ובאמצע המקח אם התנה הלוקח הוי תנאי. אבל אם המוכר א"ל אי טרפי לה מינך וכו' הוי פיטומי מילי. מ"מ אם אמר המוכר כן קודם התחלת המקח יש לו דין תנאי גמור. ולא אמרי' דהוי פיטומי מילי. ואם כן הוא הדין נמי הא דאמרן גבי גט דשכ"מ דאי היא אמרה אי קיימת דידך אנא דהוי פיטומי מילי. היינו דוקא שכבר נתרצה בפירוש ליתן גט בלי שום תנאי. פי' דאמר בפירוש תהא גט אפי' כשיקום מחליו ולא שגירש סתם. והיינו דדקדקו התוספות והרא"ש וכתבו וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי. וכן גבי דין אחריות פירשו המפרשים דאיירי שכבר נתרצה הלוקח לקנות שלא באחריות היינו שפירש בפירוש שקונה שלא באחריות ולא איירי שקנה סתם דאי בסתם הא קיימא לן אחריות טעות סופר. ולהרא"ש וסיעתו איירי שכבר התחיל נתינת הגט שכבר נכתב הגט. אלא שעדיין לא ניתן. וכן כתב הר"ן דאיירי שכבר נכתב הגט. שמעינן מכל דבריהם הנ"ל אם בתחילת הענין אמרה איהי כתוב לי גט ואי קיימת דידך אנא. אליבא דכ"ע הוי תנאי גמור אפילו יהיה שכבר נתרצה ליתן גט ופירש דאפילו כשיקום יהא גט אפילו הכי כשהיא אומרת אחר כך אי קיימת דידך אנא הוי תנאי גמור. ולא אמרינן דהוי פיטומי מילי. והוא נמי לא גרשה אלא אדעתא דהכי. (ביאור סוף הסוניו דפרק איזהו נשך הנ"ל בפ"ש פ"מ הוא גופיה קמ"ל:
והא דאיתא בסוף סוגיא זו א"ל רב אחא מדיפתא לרבינא ואי לאו פיטומי מילי מאי. בדידה קיימא למשדי תנאה בגיטא. בדידי' קיימא למשדי תנאה. מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא. קמ"ל. דמשמע דבמסקנא דקאמר קמ"ל לא אמרינן הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא דהכי משמע לישנא דקמ"ל. איברא אינו כן דהקמ"ל לא בא לומר קמ"ל דלאו אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא. אלא הכי פירוש קמ"ל דגם מה שאמר ההיא גופא לא הוי כי אם פיטומי מילי. ולכך כי נמי אדעתא דידה קא יהיב הגט אין כאן שום תנאי דדבריה לא היו כי אם פיטומי מילי. ולא היה דעתה כן באמת. אבל היכי דלא שייך לומר פיטומי מילי כגון שאמרה כן קודם התחלת נתינת וכתיבת הגט כדלעיל אמרינן שפיר דאדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא והוי תנאי גמור. וכן מבואר בהדיא מדברי התוספות דכתבו שם וז"ל קמ"ל פי' דאי נמי אדעתא דידה מקנה לה אינו חוזר דגם היא לא אמרה אלא פיטומי מילי עכ"ל. מבואר ממש מדבריהם דבמקום דלא שייך לומר דגם היא לא אמרה אלא פיטומי מילי אמרינן שפיר אדעתא דידה קא יהיב גיטא וכשעמד חוזר ואע"ג שהר"ן כתב שם פרק איזהו נשך וז"ל בסוף סוגיא זו אמר המחבר צריך עיון אם אמרה קודם כתיבה אי אמרינן אדעתא דידה קא גמר ויהיב דהשתא לא שייך לומר פיטומי מילי לפי הטעם שכתבתי בפנים בשם המפרשים ז"ל עכ"ל. הלא לפי דעת התוספות אין כאן מקום עיון כלל אלא פשוט הוא דאי אמרה קודם כתיבה אמרינן בפשיטות דאדעתא דידה קא גמיר ויהיב. וא"כ בנדון דידן נמי כיון דקודם הכתיבה אמרו לו דכשיעמוד מחליו יחזור וישאנה הוי תנאי גמור ואדעתא דידה קא גמיר ויהיב הגט והוי כאילו התנה בפירוש על מנת שיחזור וישאנה כשיקום אע"ג שנתן הגט אחר כך בסתם. דאין חילוק בין היכי שאמרה היא בעצמה. ובין היכי שאמרו כן שלוחיה כדמוכח מההיא דאמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז תן לה גט ע"מ שתתן לך ר' זוז. ועוד דבנדון דידן גם האשה בעצמה קבלה ק"ס על זה לבסוף. וגם לא שייך פיטומי מילי מטעם זה (דין אם לא כפל לתנאי בגיטין וקידושין לפי הסכמות הפוסקים ולפי משמעות סוגיית הגמרא בפרק איזהו נשך הנ"ל ולאפוקי מדעת שלטי הגבורים דפרק מי שאחזו). ואם יאמר האומר דכאן לא הוי תנאי כיון דלא כפל לתנאו וכבר פסק הרא"ש והרמב"ם כרבי מאיר דבכל מילי בעינן תנאי כפול. וכן פסק הטור א"ה סימן ל"ח וסימן קמ"ג והביאו ראיה מהא דאתקין שמואל בגט דשכ"מ אם לא מתי לא יהא גט. ואם מתי יהא גט וכו'. אף אתה אמור לו הלא כתב הר"ן בשם תשובת הרי"ף דלא קיימא לן כר' מאיר. אלא דבגיטין וקדושין חיישינן לה לחומרא. וכן כתב הה"מ בשם הרי"ף בתשובות ובשם האחרונים וז"ל דמדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקדושין ולא בממון. אלא דשמואל אתקין בגט שכ"מ המגרש על תנאי שיכפול תנאו כדאיתא פרק מי שאחזו ועשה כן לרווחא דמילתא שחשש שמואל שאם היה התנאי בלא כפל דלמא איכא ב"ד דס"ל כרבי מאיר והוה מתיר אע"פ שלא נתקיים התנאי ועיקר הדין הוא דבשום מקום אין צריך לכפול התנאי. והלכך בגיטין וקדושין אם לא כפלו לתנאו ולא נתקיים חוששין לה ומחזיקין אותה לא כמגורשת ולא כאינה מגורשת וכו' והולכין בה להחמיר וכו' עכ"ל:
ועוד אני אומר דמתוך סוגיא שהבאתי מוכח בהדיא דבכה"ג לא ] בעי לכפלי למילתא דהא בההוא עובדא דאמר ליה המוכר אמאי עציבת אי טרפי לה מינך וכו' אמר אמימר פיטומי מילי בעלמא הוא. וכן בההוא עובדא דשכ"מ דאמרה לה דביתהו אמאי מתנחת אי קיימת דידך אנא אמר רב זביד פיטומי מילי בעלמא היא. דהיא לא אמרה לו כן באמת אלא לנחמו. משמע דאי לא הוי פיטומי מילי אלא שאמרה לו באמת אליבא דכ"ע הוי תנאי מעליא אע"ג דלא כפליה למילתא. אלא ודאי צריך לומר דלא שייך כפילת התנאי אלא כשמתנה הלוקח או הבעל דומיא דבני גד ובני ראובן שאז שייך לומר ולכפול. דדוקא כשיהא כך יהא מכירה או הגט גט ואם לא יהא כך לא יהא המכירה מכירה ולא הגט גט אבל כשהמוכר פתח ומבטיח ללוקח ואומר תקנה ממני שדה זו דאי טרפי לה מינך וכו' וכן כשהאשה אומרת תן לי גט דאי קיימת דידך אנא לא הוי דרך תנאי אלא דרך הודאה ובטחון והוא סומך על דבריו וקונה ומגרש על דעת זו. לא בעי כפילת הדברים. כי בודאי לא נתכוון הלוקח לקנות והבעל לגרש אלא כפי מה שפירש לו המוכר או האשה. וכן משמע מלשון הטור חושן המשפט. ועוד מוכח מדברי הרשב"א שהביא הב"י וז"ל דאפילו בכהאי גוונא (ר"ל שאמר לו המוכר כן לאחר שכבר גמר לקנות בפירוש שלא באחריות) אמר רבינו נראה דה"מ כשאינו אומר בלשון תנאי אלא שהוא אומר כן דרך סיפור דברים. אבל אם אמר לו על תנאי כן אני מוכר לך דאי טרפי לה מינך וכו'. ודאי לאו פיטומי מילי בעלמא הוא אלא תנאי גמור עכ"ל. הרי שתלמידי הרשב"א מפרשים שהאי עובדא דגמרא איירי דלא אמר ליה דרך תנאי כלל. אלא דרך סיפור דברים ואפילו הכי אי לאו דאמרינן דהוי פיטומי מילי היה חייב המוכר באחריות כמו שכת' לעיל מזה. ואם כן במקום דלא שייך פיטומי מילי כגון שבתחלת הדברים פתח המוכר קנה שדה זו דאי טרפי לך וכו' אפילו הוי דרך סיפור ולא דרך תנאי היה חייב באחריות. וכן גבי גט נמי איירי בכה"ג דא"ל דרך סיפור. דהא כל המפרשים מדמים הנהו תרי עובדי להדדי ואפילו הכי במקום דלא שייך לומר פיטומי מילי. כגון שאמרה ליה הכי קודם כתיבת הגט היה חוזר כשעמד. אף על גב דלא אמרה ליה דרך תנאי כלל. אם כן מבואר בהדיא דלא איירי בדכפלה דהא איירי דאמר דרך סיפור דברים בעלמא אלא ודאי הטעם הוא משום דבכהאי גוונא אינו אלא בטחון ואע"ג שאחר שכתבתי זה מצאתי בשלטי גבורים פרק מי שאחזו שכתב וז"ל והא דאמרינן פרק איזהו נשך ההיא דאמרה אי קיימת דידך אנא. ואמר פיטומי מילי נינהו. לר' מאיר לא אצטריך דבעינן תנאי כפול אלא לאשמעינן דאפילו לרבנן לא מהני עכ"ל. הרי שנתעורר למה שכתבנו ותירץ דהגמרא לא קאמרה טעמא דפיטומי מילי אלא אליבא דרבנן. אבל אליבא דרבי מאיר אפילו במקום דלא שייך פיטומי מילי לא מהני. וכן נמצא כלשון זה בתוספות פרק מי שאחזו דף ע"ח וכן שם בדברי הרא"ש איברא לא משמע כן בדברי הרא"ש פרק איזהו נשך והטור דהא הרא"ש והטור ס"ל דקיימא לן כרבי מאיר אפילו בממון כמבואר בדבריו שם ובטור ח"ה סימן ר"ז. ובטור א"ה סימן ל"ח ורמ"ג. ואפילו הכי כתב הרא"ש פרק איזהו נשך על האי עובדא דלעיל וז"ל ודוקא היכי דבתחילת הקנין פסקו שלא באחריות ועדיין לא נגמר המקח כגון שנתנו המעות וכו'. שאף הלוקח לא חשב דברים הללו לעיקר התנאי וכו'. אלא שהניח עוצבו ורוגזו וכו' אבל אם בתחלת הדברים אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי טרפי לה מינך מגבינא לך שופרא ושבחא וכו' לא הוי פיטומי מילי וכו'. כי בודאי לא נתכוון לוקח לקנות אלא כמו שפתח לו המוכר. וכן גבי גיטא מיירי שנתרצה וגמר בפיו ובדעתו לגרש בלא תנאי והיא באת לנחמו בדברים עכ"ל. הרי שפסק דאז הוי תנאי גמור. והרואה יראה שבלשון זה שכתב הרא"ש אבל אם בתחלת הדברים אמר המוכר ללוקח קני לך שדי וכו'. לא משמע ממנו שר"ל שכפל תנאו ודבריו וגם לפי הלשון לא שייך בלשון זה כפילת תנאי וכלשונו כתב ג"כ הטור ח"ה סימן ר"ז משמע מדבריהם דבכה"ג אפילו לר' מאיר א"צ תנאי כפול. ואם כן אפילו אם תמצא לומר דק"ל כר' מאיר איכא למימר דבהא אפילו לר' מאיר לא בעינן כפילת דברים. אבל לענין דינא כבר כתבנו דלא קי"ל כר' מאיר. וגם בתשובת הרשב"א סימן אלף מ"ח כתב וז"ל דאנן בקושטא דמילתא לא קי"ל כר"מ דבעי תנאי כפול ושמואל לאפוקי מספק ב"ד טועין אתקין כן עכ"ל. וכן פירש רשב"ם פרק יש נוחלין דף קל"ז דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין ולרווחא דמילתא. וכן הרא"ש בעצמו מסיק פרק יש נוחלין דגבי גיטין וקדושין כי לא כפליה לתנאי הוי נמי תנאי מספק. וכן כתב הב"י בשם רבינו ירוחם בטור א"ה סימן ל"ח. וכן במרדכי פרק מי שאחזו פוסק דבגיטין וקדושין אזלינן לחומרא. והא דמשמע מתשובת מהרש"ל ז"ל שנטה להקל אפילו בגיטין אפשר שטעמו היה שמצד אותו מעשה גופה היה צד להקל דמן הדין לא היתה אותו האשה צריכה לגט כלל כמבואר שם בדבריו. ואין לדמות נידון דידן להא דאיתא פרק מי שאחזו אמר רב (ביאור על סוגיית הגמ' דפרק מי שאחזו אמר רב הונא גיטו כמתנתו) הונא גיטו כמתנתו. מה מתנתו אם עמד חוזר. אף גיטו אם עמד חוזר. ומסיק רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא. גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא. ומשום גזירה שרינן אשת איש לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקיעו רבנן לקדושין ופסקו הפוסקים כרבה ורבא דהמגרש סתמא אפילו אם עמד אינו חוזר ודלא כרב הונא. ור"ת שם בתוספות כתב דלא איירי רב הונא ורבה אלא באומר מהיום אם מתי ועמד. ואחר כך חזר ותלה ומת. אבל בסתם גמור אפילו רב הונא מודה דאפילו אם עמד אינו חוזר כמבואר שם הכל בתוספות. היינו כשגירש בסתם גמור וכדפירשו התוספות שם הטעם דדוקא מתנה דעיקרה אינה חלה אלא לאחר מיתה. אבל גט חל מחיים דעתו שיחול מיד הלכך אינו חוזר אם לא פירש. אבל בנדון דידן כיון שמתחלת הדברים פתחו לו דכשיעמוד יחזור וישאנה לו לאשה הוי כאלו פירש הוא בהדיא והתנה עמה כן ועל דעת זה נתן לה את הגט כמו שהוכחנו למעלה. וגם לא שייך כאן גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה דבמקום שיש כאן תנאי לא שייך כאן גזירה אלא כשמגרש בסתם כמבואר שם מתוך פרש"י ותוספות וכדמוכח מהא דאתקין שמואל בגט שכ"מ אם לא מתי וכו'. ולא גזרינן שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. אלא ודאי דבמקום תנאי לא שייך גזירה. וכן הוא באשר"י פ' מי שאחזו ונדון דידן הוי כאלו התנה הוא בפירוש הואיל ואמרו לו קודם נתינת הגט כשיעמוד יחזור וישאנה כאשר יש על זה ידים מוכיחות וגם בלי שום ראיה ועדות מסתמא בשכ"מ צעיר לימים כזה שלא עלה על לבו מעולם לגרש את אשתו כשתבעו ממנו גט לאשתו על כרחם הוכרחו לומר לו שאין דעתם לעשות פירוד בינו ובין אשתו רק כדי שלא תהא צריכה לחלוץ כשימות ח"ו אבל כשיקום יחזור וישאנה כאשר הוא מדרך העולם לדבר כדברים האלה וכאשר בנדון דידן האשה בעצמה קבלה ק"ס על זה. הלכך אפילו לרבה ורבא פשיטא דהוי כמתנתו לענין דאמרינן דלא נתן לה הגט אלא אדעתא דכשיעמוד תחזור ותנשא לו ואין לומר דבנדון דידן כיון שקודם נתינת הגט אמר לו המסדר שאין כותבין בזמן הזה גט על תנאי אלא סתם. ונתן סתם. אם כן הוי כאלו ביטל אותן הדברים שאמרו לו מקודם זה שכשיעמוד יחזור וישאנה. ונתן לה הגט על דעת זו שאפילו כשיעמוד לא ישאנה. זה אינו שאין במשמעות לשון זה שאמר המסדר שיבטל הדברים הראשונים שדברו עמו בראשונה ויתן לה על דעת שאפילו כשיעמוד לא ישאנה כלל. אלא משמעות לשונו הוא שאין מזכירין שום תנאי בשעת נתינת הגט. אלא שנותנים הגט סתם שהיה ירא שירצה הבעל להזכיר התנאי בפירוש. ולכך אמר לו שאין מזכירין בזמן הזה שום תנאי. אם כן יש לו דין האומר לעדים שרוצה לגרש את אשתו על תנאי זה. ואחר כך נתן לה הגט סתם דלא אמרינן שמחל התנאי ובטלו. אלא אמרינן דעל דעת הראשונה הוא עושה כמו שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ל"ה סימן ח' אהא דגרסינן בהמדיר גבי פלוגתא דרב ושמואל קידשה על תנאי וכנסה סתם לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי' לתנאי אלא היינו טעמא דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכתב הרא"ש על זה וז"ל לא תימא טעמא דרב וכו' כלומר ונלמד מכאן דכל המתנה בתחלת המעשה ובשעת גמר המעשה לא הזכיר התנאי שמחל התנאי ובטלו כגון אמר בפני עדים גט זה אני רוצה ליתן לאשתי זאת על תנאי זה בפניכם והתנה וכפל תנאו ואחר כך נתנו לה בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי אמרינן שמחל התנאי. ודאי לא אמרינן הכי אלא היינו טעמא דרב וכו' עכ"ל:
ובר מדין דהא בנדון דידן המסדר גופיה קודם נתינת הגט אמר לבעל שיתן הגט סתם כדי שלא תצטרך לחלוץ ח"ו אבל תהא בטוח כשתעמוד תחזור ותשאנה ואעשה לך בטחון וקישור על זה וכן עשה לבסוף כאשר יש על זה ראיות וידים מוכיחות. וגם בלי שום ראיה הלא ידוע הוא שכל מסדר גט שכ"מ צעיר לימים כזה שלא עלה על דעתו לגרש את אשתו מעולם א"כ היה מוכרח לומר לו דכשיעמוד מחליו יחזור וישאנה ואין מבקשין ממנו גט אלא כדי לפוטרה מן החליצה אם ימות ח"ו ולנחמו בדברים כאשר הוא מדרך העולם. וגם כל שכ"מ דעלמא כשתובעים ומבקשים ממנו ליתן גט מסתמא הוא מקדים דברים להשכ"מ מפני מה מצריכים אותו ליתן גט ואומרים לו שכשיקום יחזור וישאנה שהרי עושה לו קישור על זה ולא שייך לעשות קישור אם לא הודיעו לו הענין מתחלה וכאשר ג"כ עשה המסדר הזה שהשכ"מ והאשה קבלו ק"ס שיחזרו וישאו זה את זה כשיקום מחליו כל זה עשה קודם נתינת הגט ואם כן על כרחך הוכרח לומר לו קודם זה שכשיקום יחזור וישאנה ויעשה לו קישור על זה כאשר עשה וכאשר העתק שטר קישור ביד הבעל הנ"ל אם כן לא שייך לומר שביטל הדברים הראשונים אעפ"י שנתן הגט סתם ולא הזכיר שום תנאי בשעת הנתינה יש לו דין תנאי ולא דין גט סתם כאשר מבואר למעלה. אם כן על דעת כן נתן הגט שכשיעמוד יחזור וישאנה. ואם יאמר האומר דאעפ"י כן בנידון דידן הגט גט משום דאין בכל אלה הדברים שיתבטל הגט כשיעמוד. דוגמת אם לא מתי לא יהא גט דאיתא בגמרא אלא דכאן אמר שהגט יהא גט אלא שכשיעמוד יחזור וישאנה ואין זה תנאי בגט (ביאור סוגי' פ' השולח דתנן המוציא את אשתו וכו' ע"פ כוונת רש"י ותוס'):
איברא יש לברר זה דגם בענין זה ישבו בו ביטול הגט. מהא דתנן פרק השולח המוציא את אשתו משום שם רע משום נדר לא יחזור וקיימא לן כמאן דאמר דטעמא הוי משום קלקולא ופרש"י שלא יקלקלנה על בעלה לאחר שתנשא לאחר. ויאמר אלו הייתי יודע שהדברים בדאים או שהנדר יש לו הפרה. אפילו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך. וכן אמרתי בשעת גירושין שבשביל כך אני מוציאך וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דברים בדאים. ונמצא גט בטל ובניה מן השני ממזרים וכו'. וכן פרש"י ג"כ לקמן בסמוך במתניתין דהמוציא את אשתו משום איילונית רבי יודא אומר לא יחזיר ופרש"י לא יחזיר שמא תנשא ותלד ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ולדעת כן גרשתיך שאם יבאו לך סימנים שאחזירך. ואם ידעתי שלא תשובי לי ואת ראויה לילד לא גרשתיך לפיכך אומרים לו קודם גרושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום איילונית לא יחזירנה עולמית. וכן עוד שם במתניתין נשאת לאחר וכו'. והיא תובעת כתובתה. אמר רבי יודא אומרים לה שתיקותיך יפה מדבורך ופי' רש"י שיאמר לה אלו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך וכן יש בסוף פרק קמא דנדה גבי אשה שאין לה וסת וגירשה דלא יחזיר משום דזימנין אזלא ומינסבא ומתנה ואמר אלו הייתי יודע שכך וכו' לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל וכו'. ויש לדקדק למה לו לרש"י לאריכות זה היה לו לפרש בקוצר דחיישינן שלא יאמר דלא גרשתיך אלא באופן זה אם יהא השם רע או הנדר או האיילונית אמת יהא גט. ואם לא יהא אמת לא יהא גט. אלא שבא רש"י להשמיענו שאעפ"י שאין כאן תנאי גמור וגם אינו אומר שהיה דעתו אם כך יהא גט. ואם לא יהא כך יהא הגט בטל. אלא שאומר שכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו הדברים בדאים. ואם ידעתי שלא תשובי אלי גם אם יהיו הדברים בדאים לא גרשתיך אז הגט בטל ממילא ובניה מן השני ממזרים. וכן בכל אלו הדינים הנזכרים למעלה אע"ג שלא היה שום תנאי בגט אעפ"י כן יכול לומר אלו הייתי יודע וכו'. והגט בטל למפרע. ואע"ג דאתמר עלה בגמרא והוא שאמר משום שם רע אני מוציאך וכו' ופרש"י והוא שאמר לה בשעת גרושין. הא כתב הרב המגיד דלדעת הרמב"ם גבי איילונית לא בעינן אמר לה דסתמן כפירושן ולסברת הרמב"ם והרשב"א גבי אשה שאין לה וסת הוי סתמא כפירושן. ובסוף פרק הבא על יבמתו גבי נשאת לראשון ולשני ולא היה לה בנים כתבו שם התוספות דשם שייך קלקולא אע"ג דלא אמר משום בנים אני מוציאך משום דמוכיחים הדברים דמשום בנים מוציאה. ואם כן הוא הדין בשכ"מ בנדון דידן פשוט הוא שמוכיחים הדברים שמשום חליצה הוציאה והוי נמי סתמא כפירושו. וכל שכן בנדון דידן שאמרו לו בפירוש קודם נתינת הגט שלא יתן גט אלא כדי שלא תהא זקוקה לחליצה ולא שתהא רצונה להפרד ממנו ח"ו אלא כשיעמוד יחזור וישאנה. וכבר הוכחנו שכל שאומרים לו כן קודם התחלת נתינת הגט הוי כאלו אמר הוא בעצמו אותן הדברים בשעת נתינת הגט שעל דעת הדברים הללו נתן הגט אעפ"י שנתן הגט בסתמא. ק"ו שהגט בטל כשאינה נשאת לו כשיעמוד דפשוט הוא דזה עדיף טפי מאלו אמר סתמא בשעת נתינת הגט משום חליצה אני מוציאך ואע"ג דנראה מתוך דברי התוספות שפליגי על רש"י בסברא זאת שהרי כתבו בד"ה דאי אמר לה הכי מצי מקלקלה כתבו התוס' וז"ל נראה דחששה זו אינה כי אם לעז בעלמא ולא שיהיה ממש גט בטל ובניה ממזרים דהא לא אמר ע"מ וכו' עכ"ל. מבואר בדבריהם דכל מקום שלא אמר ע"מ בתנאי גמור אעפ"י שגילה דעתו ואמר שבשביל דבר זה מגרשה לא הוי גט בטל ממש כי אם לעז. מכל מקום בחומרא דאשת איש ראוי להחמיר כרש"י. וכן בתשובות בן לב בחלק ג' סימן צ"א פסק להחמיר כרש"י דהיכי דאמר משום כך אני מגרשה יש לו דין תנאי גמור. וכן הרמב"ם פרק י מהלכות גירושין פסק דיש לו דין תנאי והגט בטל ממש למפרע. ועוד דשאני התם דלא אמר אלא בשביל הנדר והשם רע אני מוציאך ולא פירש דבריו לומר שאם יהא שקר שיחזור וישאנה לכך ס"ל להתוספות דלא הוי גט בטל ממש. ואעפ"י כן מ"מ איכא לע אבל בנדון דידן דאמרו לו בפירוש קודם נתינת הגט דאין מבקשין ממנו הגט אלא משום שלא תהא צריכה לחלוץ. ואם יעמוד יחזור וישאנה. וכבר הוכחנו דהוי כאלו הוא עצמו אמר כן בפירוש. י"ל דגם התוס' מודים דיכול לומר אלו ידעתי שלא תשובי אלי לא הייתי מגרשך והגט בטל ממש אם לא תחזור ותנשא לו. ועוד מחלק בתשובות בן לב דהיכי דאמר דמשום דבר שהוא להבא הוא מוציא אפילו לסברת התוספות הוי כמו תנאי גמור והגט בטל ממש. ונדון דידן נמי מידי דלהבא הוא אם כן לכולי עלמא הגט בטל ממש ואפילו היכי דשתק הבעל נתבטל הגט. דאטו אנן מי שתקינן דכיוצא בזה איתא ביבמות סוף פרק הבא על יבמתו גבי נשאת לשלישי היה לה בנים תצא בלא כתובה. אבעיא להו נשאת לרביעי לה בנים מהו דתתבעי לשלישי. אמרינן לה שתיקותך יפה מדבורך דמצי אמר לה אדעתא דהכי לא גרשתיך. ופרש"י אלו הייתי יודע שאת בת בנים לא גרשתיך ונמצא גט בטל למפרע. ופריך מתקיף לה רב פפא אי איהי שתקה אנן מי שתקינן נמצא גט בטל ובניה ממזרים וכו'. ופרש"י ואי מצי בעלה לבטולי גט בהכי כי שתקה מאי הוי אנן מי שתקינן הא ודאי אדעתא דהכי לא גרשה וכו' וכן הקשו התוספות אהא דאמר רבי יודא גבי איילונית דאמרינן לה שתיקותיך יפה מדבורך והקשו התוספות ואנן מי שתקינן וכו' מבואר בהדיא דהיכי דאיכא למימר דאדעתא דהכי לא גירשה אפי' היכי דאיהי שתיק ואינו תובעה שתחזור אליו אפילו הכי אנן לא שתקינן להתירה לעלמא. ואם כן הוא הדין בנדון דידן:
אלא שעדין יש טענה להמקיל בנדון דידן דאיכא למימר דכיון דאמר ליה המסדר להבעל אני עושה לך קישור ובטחון בחרם ובקנס שתחזור ותנשא לך לאחר שתעמוד דכן נוהגין בזמן הזה כמו שכתב המרדכי פרק מי שאחזו בשם ר"י מפרי"ש כמו תחזור ותנשא לו לאחר שיעמוד הוי גט ותהא מותרת לינשא לאחר רק שתהיה בעונש החרם ותתן לו הקנס כאשר הותנה עם הבעל אבל הסברא זו סברא דחויה היא ואין לסמוך עליה. משום שהרי אין עושים הקישור לכוונה זו לגרע כחו של הבעל וכדי שתהא מגורשת ממנו אף לאחר שיעמוד ושלא תשוב עוד אליו ותהא פטורה במה שתקבל עליה החרם או תתן הקנס. אלא אדרבא עושים הקישור כדי שיהא לב הבעל סמוך ובטוח שתחזור ותנשא לו כשיעמוד ולא ירא לבו ליתן הגט בסתמא מפחד שלא תשוב עוד אליו. (ביאור על דברי ר"י מפרי"ש בדין סדר גט שכ"מ) ויש להוכיח זה מלשון סדר גיטין שלנו סימן צ"ו שכתב וז"ל גט שכ"מ כתב רבי יחיאל מפרי"ש שנכון ליתן גט גמור בלא תנאי ונשבע האיש והאשה שיחזרו לישא זה את זה כי יש לפקפק ולדקדק הרבה בלשון התנאים שהן כהלכתן. ובסוף כתב מ"מ מפני הרמאים יש לחוש כי לא יסמוך ע"ז ואיכא טירוף דעת ואחרי שרוב הפוסקים לא החמירו כל כך אין לנו אלא דבריהם עכ"ל תשב"ץ עכ"ל. מכלל זה שמעינן דהא דנהג ר"י מפרי"ש שישבעו האיש והאשה שיחזרו לישא זה את זה הוא בשביל שלא יחשוב הבעל שבאים לרמאות אותו שלא תחזור אשתו אליו לאחר שיעמוד ותטרוף דעתו או לא יתרצה ברצון גמור ליתן הגט בסתם לכך עושים לו הקישור דכן יש לדקדק מלשון התשב"ץ דמדכתב כי לא יסמוך על זה ואיכא טירוף דעת. מכלל שר"י מפרי"ש היה נוהג להשביע האיש והאשה קודם נתינת הגט כדי שיסמוך ע"ז שיחזרו וישאו זא"ז ולא תטרוף דעתו בשעת נתינת הגט דאי ר"ל לאחר נתינת הגט. אם כן ניחוש נמי שמא תטרוף דעתו בשעת נתינה ולא יהא מיושב בדעתו בשעת הנתינה ואין לומר שלא חשש ר"י מפרי"ש לטירוף הדעת כלל לא לפני הנתינה לאחר הנתינה אם כן למה נהג להשביע. ומשמע מדברי המדרכי דבעל כרחם השביעם דכתב והזקיקם לקבל חרם הקהלות משמע בע"כ ומה לו בזה אם ישאו זה את זה או לא ישאו אלא ודאי היה נוהג כן כדי שיתן הבעל הגט ברצון ובדעת מיושבת וכן ראיתי מרבותי שעושין הקישור קודם הנתינה ופשוט הוא. וכי תימא הא כבר כתבנו שמאחר שאמרו לו קודם נתינת הגט שתחזור ותנשא לו. אע"ג דנותן אח"כ הגט בסתם מוכרחת על כל פנים לחזור אליו משום דאדעתא דהכי נתן לה הגט וא"כ למה צריך לקישור יבטיחו אותן כך קודם הגט שכשיעמודו יחזרו וישאו זא"ז. מ"מ יש לחוש דהשכ"מ לא יסמוך על זה כי לאו כולי עלמא דיני גמירי ויש לחוש לטירוף דעת כי יאמר הבעל דמה שמבטיחים אותו פיטומי מילי בעלמא הוא או לא יתרצו שניהם ליתן גט על סמך דברים בעלמא. לכך עושין לו הקישור בשבועה כדי שיהא לבו סמוך ובטוח שתשוב אליו לא כדי שלא תצטרך לשוב אליו ושתקבל עליה החרם והקנס. אלא אדרבא כדי שיסמוך בדעתו שתשוב אליו בלי שום ספק כי אז בשעת נתינת הגט אינו עולה בשום דעת ומחשבה שתעבור היא על השבועה או החרם והקנס. ואדרבא ע"י החרם והקנס תהיה מוכרחת לשוב אליו ואם כן הדר הוי כמו תנאי גמור כאשר ביארנו למעלה. כי החרם והקנס גורמין שהבעל סומך עצמו שתחזור אליו דאין סברא לומר דאם הבטיחו אותו בדברים בעלמא היה לו דין תנאי. ובשביל שהבטחון נעשה בחרם ובקנס יתבטל התנאי. אלא אדרבא החרם והקנס הוא מחזיק התנאי דלא הוי כפיטומי מילי וכשהאשה רוצה לעבור על החרם או ליתן הקנס יכול לומר אלו ידעתי זאת לא הייתי מגרשך דיותר שהבטחון של האשה יותר בטוח אז שייך יותר לומר דאדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא כדמשמע מהסוגיא דפ' איזהו נשך דלעיל. ואדעתא דהכי גירשה שתשוב אליו כשיעמוד מחליו על כל פנים. ועוד יש להוכיח זה ממקום תחלת דיננו מדין המוכר שדה לחבירו ובתחלת המכירה אמר המוכר ללוקח אי טרפי לה מינך מגבינא לך שופרא ושבחא וכו' דהסכמת כל הפוסקים דהוי כמו תנאי גמור כדלעיל. והיכי דנשבע או קבל חרם על האחריות לקיים התנאי ואח"כ טרפו השדה מיד הלוקח. והמוכר עובר על השבועה ואינו רוצה לשלם ללוקח שופרא ושבחא. וכי נאמר שפטור המוכר בזה הא דבר פשוט הוא שעל כל פנים המוכר חייב באחריות מכח התנאי שלא נעשית המכירה כי אם אדעתא דהכי שיהא המוכר חייב באחריות והשבועה לא היתה כי אם להחזיק דבריו ליתר בטחון שיהא הלוקח בטוח בו. והוא הדין באשה שאמרה לבעלה תן לי גט ואי קיימת וכו' ונתקשרה בחרם ובשבועה לא ניתרת בזה לעלמא במה שתרצה לקבל עליה החרם. ועוד דדבר שאינו מצוי הוא שתעבור האשה על החרם ותתן הקנס ולכך לא עלה זה על דעת הבעל (ועיין לקמן בתשובה זו כשאבא לבאר לסתור דברי המקילין בפרטי הדברים ואפילו מצד הסברא בסעיף א' כי שם מבוארת סברא זו יותר) ואם כן יש לדמותו לאומר הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או הכישו נחש דאיתא פרק מי שאחזו דאינו גט והטעם דמיתה כי האי דלא שכיחא לא אסיק אדעתיה שיהא גט ולא התנה אלא על המיתה דשכיחא. הוא הדין בנדון דידן לא אסיק אדעתיה שיהא הגט גט כשתעבור על החרם. ועוד יש על זה חבילות חבילות של ראיות על סברא זו אלא שעת לקצר. ואם כן בנדון דידן נמי מעולם לא גמר בדעתו להפרד מאשתו כל עוד שיהא בחיים חיותו ולא עלתה על דעתו מעולם שתקבל עליה חרם או הקנס ולא תחפוץ לשוב אליו. אלא אדרבא חשב בדעתו שעל ידי הקישור הוא בטוח שתחזור ותנשא לו על כל פנים ואדעתא דהכי נתן לה הגט שתחזור ותנשא לו כשיעמוד אלא שחשב בדעתו שסדר נתינת הגט כך הוא שנותנים הגט סתם בלי תנאי שכך אמרו לו שאין מזכירין שום תנאי בזמן הזה. אבל על כל פנים תשוב ותנשא לו כשיעמוד כאשר נתקשרה כנגדו. ואם כן הדרא סברתינו לדוכתא שאם תרצה האשה לקבל החרם או ליתן הקנס ותנשא לאיש אחר על ידי גט זה יכול לומר אילו הייתי יודע כך לא הייתי מגרשך מעולם ונמצא גט בטל למפרע. ואף אם שתיק הבעל אנן לא שתקינן כי אנן סהדי שמעולם לא גמר הבעל בדעתו אשעת נתינת הגט לקבל הקנס והיא תנשא לאיש אחר ואדעתא דהכי לא גירשה. שאפילו היו נותנים לו כל ממון שבעולם לא היה מגרשה אם היה יודע שאינו בטוח ע"י התקשרות זה ושלא תשוב עוד אליו. ואם כן נמצא הגט בטל למפרע. כאשר הוכחנו למעלה בראיות ברורות וגמרא ערוכה מפרק השולח. וסוף פרק הבא על יבמתו. וסוף פרק קמא דנדה גבי אשה שאין לה וסת. דבכל אלו המקומות מבואר דכל מקום שיש תקוה שתהא ראויה לשוב אליו יכול לומר אלו הייתי יודע וכו'. ומה גבי איילוני' שבשביל כך נתן לה גט אפילו הכי יכול לומר אלו הייתי יודע שלא תשובי אלי ואת ראויה לילד לא גרשתיך כמו שפרש"י שם. כל שכן בנדון דידן שבפירוש אמרו לו שיחזור וישאנה ועשו לו בטחון וקישור כדי שתהא מוכרחת על ידי זה לשוב אליו דהוי כמו תנאי גמור ק"ו וק"ו יכול לומר שבשביל כך נתתי לה גט משום שהייתי בטוח שתשוב אלי לאחר שאקום ואילו הייתי יודע שלא תשוב אלי כשאקום ושתקבל עליה החרם והקנס לא גירשתיה. וכבר כתבנו למעלה שאף לדברי התוספות דסבירא להו דבהנך קלקולים הנזכרים לא הוי כי אם לעז ולא ביטול הגט ממש. מ"מ בנדון דידן נוכל לומר שגם התוספות מודים דהגט בטל ממש למפרע אם תנשא לאיש אחר כאשר ביארנו הכל למעלה ואפילו אי איהו שתיק אנן לא שתקינן וכי תימא אם כן הוא שאפי' בנותן הגט בסתם ומתקשרים בחרם ובקנס יש לו גם כן דין כדין גט על תנאי הואיל ואומרים לו קודם נתינת הגט כשיעמוד יחזור וישאנה. ומחוייבת האשה לינשא לו על כל פנים כשיעמוד מחליו. א"כ מה הועיל ר"י מפרי"ש בתקנתו הרי עכשיו גם כן גט על תנאי הוא דמסתמא עושין ההתקשרות קודם הגט ואומרים לו דכשיעמוד יחזור וישאנה כאשר הוכחנו למעלה. ומה חילוק יש בין זה ובין המגרש בפירוש על תנאי ואומר אם לא מתי לא יהא גט. ואם מת יהא גט וכו'. כדאיתא בגמרא דאתקין שמואל בגט שכ"מ להתנות כן אין זה קושיא כלל דר"י מפרי"ש לא בא לתקן בזה כדי שתהא גט (עוד ישוב אחר על דברי ר"י מפרי"ש הנ"ל) גמור אף לאחר שתעמוד כדי שלא תצטרך לינשא לו כשיעמוד אלא בא לתקן כדי שיהא גט גמור בלי שום ספק. ובזה יש חילוק בין מגרש על תנאי בפירוש בין מגרש בסתם ועל ידי התקשרות. שאם מגרשה בפירוש על תנאי כדינא דגמרא. ומתנה הבעל בעצמו את התנאי היה צריך לומר אם לא מתי וכו'. ואם מתי מחולי זה וכו'. ויש חילוק בין הפוסקים אם צריך לומר מעכשיו אם מתי או מהיום אם מתי ובשביל זה נהג ר"י מפרי"ש לגרש סתם ולא להזכיר שום תנאי רק שקודם זה יבטיחו אותו שישאו זה את זה כשיעמוד בחרם הקהלות דאז אע"ג דאמרו לו קודם הנתינה שכשיעמוד תחזור ותנשא לו ועל דעת כן נתן לה הגט. מ"מ אם ימות הוא מגורשת בלי שום ספק ואינה זקוקה ליבם בלי שום ספק וגמגום. כדאיתא בהדיא במרדכי וז"ל מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי וכו' פירש ר"ת בסידור גט שכ"מ שלו ניחא לי מעכשיו אם מתי. ממהיום אם מתי. דאם מת באותו היום לא ידענא מה אדון ביה. ומיהו אמר הרב רבי פרץ זצ"ל כי לפי המשנה משמע דאין חילוק בין מהיום ובין מעכשיו וכו' ומסיק ורבינו יחיאל מפרי"ש היה רגיל בגט שכ"מ לגרש לגמרי בלא שום תנאי לאפוקי נפשיה מכל ספיקות וגמגום. והיה מזקיקם לקבל תקנות הקהלות לישא זה את זה כשיעמוד מיד וכו' עכ"ל. הרי מבואר בהדיא דמשום חילוק דמהיום ודמעכשיו הנהיג ר"י מפרי"ש הכי ולא בשביל דבר אחר. (טעם למה תיקן שמואל בגט דשכ"מ אם לא מתי וכו' וההפרש שיש בין תקנת שמואל לתקנת ר"י מפרי"ש) ואם תקשה לך אם כן הוא כדברינו למה אצטריך שמואל לתקן בגט דשכ"מ אם לא מתי וכו' ואם מתי וכו' ולכפול התנאי כדי שכשלא ימות לא יהא גט כרבי מאיר ליתקן שיתנו גט סתמא רק שקודם הגט יאמר לו שכשיעמוד יחזור וישאנה ואז ג"כ מחוייבת לינשא לו על כל פנים לפי מה שכתבנו. שכיוצא בזה הקשו התוספות פרק מי שאחזו לרב הונא דאמר גיטו כמתנתו ע"ש:
אין זה קושיא כלל דאם נתן לה גט סתם וע"י שאמרו לו מקודם שיחזור וישאנה כנזכר. אע"ג שמחוייבת על כל פנים לחזור ולינשא לו משום שעל דעת כן גירשה. ואם לא תנשא לו היה יכול לומר אילו ידעתי שלא תשוב אלי לא גרשתיך. מ"מ גט הוא אף לאחר שיעמוד משום דהא לא אמר והתנה דכשיעמוד יהא גט בטל ממילא אלא הוי כאילו התנה דכשיעמוד יחזור וישאנה לקוחים שניים ולכך היא חייבת לחזור ולהנשא לו. ולכך נמי לפי מנהגו של מהרר"י מפרי"ש נוהגים לעשות חופה וקדושין ומברכים להם ברכת אירוסין ונשואין כדין כל נשואים משום דלא נתבטל הגט ממילא לאחר שעמד. אלא כשלא תנשא לו. ואם כן הוי על כל פנים ולכל הפחות לא גרע מהיכי דהוי ריח הגט. ואם אשת כהן היא היתה אסורה לחזור לו. אבל כשמגרש בפירוש על תנאי כדאתקין שמואל אם לא מתי לא יהא גט וכו'. אז אפילו היא אשת כהן מותרת לחזור לו משום דאין כאן אפי' ריח הגט כשיעמוד משום דכשיעמוד הגט בטל ממילא כמבואר בטור א"ה וביתר הפוסקים וכמו שכתב המרדכי בהדיא שעיקר תקנת שמואל היתה בשביל כהנים וז"ל המרדכי פרק מי שאחזו. וכהן המסוכן הנותן גט לאשתו על תנאי אם לא מתי לא יהא גט וכו' וששאלתם אם פוסל אותו הגט לכהונה משום ריח הגט הכי חזינן דאינו פוסל וכו' ומותרת לו דעיקר התקנה משום כהנים היתה וכן מצינו בשאלתות אתקין שמואל בגיטי דכהנים אם לא מתי וכו' וכן בסדרי גיטין שלנו וכתב דכהן שכ"מ לא יתן גט כמנהגו של ר"י מפרי"ש אלא יתן גט על תנאי גמור עכ"ל אלא שעדיין יש לדקדק על זה דהיה לו לשמואל לתקן שתאמר לו אי קיימת דידך אנא. ויתבטל הגט ואז תהא מותרת לחזור אפי' לבעלה כהן. לכך נראה לי עיקר דלא רצה שמואל לתקן שתאמר היא אי קיימת דידך אנא וכו' משום דהא איכא דוכתא בזה דאמרינן דפיטומי מילי בעלמא הוא. ועוד שלא יאמרו דבדידה קיימא מילתא למשדי תנאה בגיטא כדפריך בגמרא. לכך תיקן מילתא דפסיקא ודעדיפא טפי דהיינו שיתנה הבעל בעצמו בתנאי כפול. אלא שמהר"י מפרי"ש לא רצה לנהוג כן כדינא דגמרא משום דחשש פן יטעה בלשון התנאי. כללא דמילתא דהא דתיקן מהר"י מפרי"ש להתקשר בחרם הקהלות הוא במקום אם לא מתי לא יהא גט ולא היה נוהג לומר בפירוש אם לא מתי לא יהא גט פן יטעה בלשון התנאי כדאיתא בהדיא במרדכי דלעיל גם במקומות אחרים. ואם כן לא תיקן מהר"י מפרי"ש שיאמר המסדר לשון זה להבעל שיתן הגט בלי שום תנאי כדי שלא יסמוך בדעתו שישאנה אחר שיעמוד מחליו כי מה לי כך אם יתן הגט על דעת שישאנה כשיקום הא מכל מקום אם ימות תהא גט גמור ותהא פטורה מן החליצה דהא לא גרע מהיכי דמתנה בפירוש אם לא מתי לא יהא גט ולא היה נזהר מהר"י מפרי"ש רק שלא יזכיר התנאי בפירוש כדי שלא יטעה בלשון התנאי ועל ידי זה לא יהיה גט אף כשימות. לכך תיקן שיתן הגט סתם ולא יזכיר שום תנאי בגט עצמו. אבל מה שהבעל נותן הגט על סמך שכשיקום יחזור וישאנה. מה לי בכך למה היה לו למהר"י מפרי"ש להזהיר על כך ואדרבא להכי תיקן שיתקשרו בשבועות כדי שיהא לב הבעל סמוך שכשיקום מחליו יחזור וישאנה ואדעתא דהכי נתן לה הגט כאשר כתבנו. אם כן לעולם נאמר שאף לפי מנהגו של ר"י מפרי"ש מחוייבת האשה להנשא לו לאחר שיעמוד כי אדעתא דהכי נתן לה הגט. שהרי אותן הדברים שמבעיתים אותו קודם הגט ועושים לו קישור שיחזור וישאנה לאחר שיעמוד הוי כמו תנאי והחרם והקנס אינה פוטר אותה אלא אדרבא החרם והקנס גורמים שהבעל סומך עצמו שעל כל פנים תשוב אליו כי אינו עולה על דעתו שהיא תעבור על החרם ותתן הקנס. אם כן הקישור בעצמו יש לו דין תנאי לענין שכשיעמוד מחוייבת לחזור ולהינשא לו ולא חשש מהר"י מפרי"ש להזהר מזה כי לא היה נזהר רק שלא יתנה שום תנאי בגט עצמו שיתבטל ממילא כשלא ימות. ושלא יזכיר שום תנאי בפירוש בשעת נתינה משום שחשש פן יטעה בלשון התנאי ויגרום שאפילו כשימות לא יהיה גט אבל מה שתהא צריכה לשוב אליו לאחר שיעמוד על זה לא הקפיד כלל. גם החוש והנסיון מוכיח ומחייב זה שהרי לא נשמע כזאת לא בימינו ולא בימות אבותינו וכאשר הוכחנו מטעמים ברורים:
ומה ששמעתי שרוצים המקילין לסמוך על מה שאומרים שהמסדר אומר שבפירוש אמר להבעל השכ"מ שיתן הגט סתם בלי שום תנאי והודה השכ"מ לדבריו. אין לסמוך על זה להקל שהרי כבר כתבנו שלא נתכוון מהר"י מפרי"ש לזה. ואם כן לא היה ראוי להמסדר לדקדק ולהאריך ולהטריח על השכ"מ בזה כדי שלא תטרוף דעתו ואפילו אם נאמר שאמת הוא שאמר לו כן בפירוש והשכ"מ הודה לדבריו אין לסמוך על זה להקל ולומר שכוונת השכ"מ היה בזה לגמור בדעתו להודות שאף כשיעמוד לא תנשא לו ולבטל הדברים הראשונים כי מי יאמר לנו שדעת השכ"מ היה כן. אדרבא כיון שכבר קדמו ואמרו לו שכשיעמוד יחזור וישאנה ועשו לו קישור על זה אם כן בודאי גם עתה היה דעתו כן ולא היתה כוונתו במה שהודה אלא לומר שלא יהא שום תנאי בגט עצמו בענין שכשיעמוד יהא בטל ממילא גם לא מזכיר שום תנאי בשעת נתינת הגט. אבל לעולם בדעתו הראשונה היה עומד וסמך על שהבטיחו אותו ועשו לו קישור שכשיעמוד יחזור וישאנה ואדעתא דהכי נתן לה הגט. וא"כ כשלא תנשא לו יכול לומר אילו ידעתי זה לא הייתי מגרשה והגט בטל למפרע ואפילו הוא שתק אנן לא שתקינן דבאיסור חמור כזה אין להקל ולסמוך על דבור אחד קל. ואם יאמר המסדר דאמר להשכ"מ עוד דברים אחרים מה שאינו נהוג על פי התיקון ודרך העולם אין ראוי לנו לסמוך עליהם ולהקל. דאם כן מוכיחים הדברים דלא היתה הכוונה כי אם להטעות את הנער וק"ל ועוד נאמר דאפילו נודה לסברת המקילין דבכל גיטי שכ"מ דעלמא שנותנים גט כמנהגו של ר"י מפרי"ש דהיינו שנותנים סתם ומתקשרים בחרם הקהלות או במשכנות וקנסות לישא זה את זה הוי גט גמור ואם תרצה האשה לחזור בו ולקבל עליה חרם הקהלות או ליתן לו הקנס היא מותרת לינשא לאיש אחר. מכל מקום בנדון דידן שההתקשרות נעשה בערמה או בהטעה באופן שאין כאן שום קנס ולא שום חרם. ולא היה לאיש על האשה הנ"ל שום כפייה על ידי ההתקשרות שעשו שתנשא לו כשיעמוד מחליו כמבואר בלשון השאלה פשיטא שאפילו לפי דברי המקילין יכול לומר הבעל אילו הייתי יודע שהם יטעו אותי ולא יעשו לי בטחון גמור שתחזור ותנשא לי. לא הייתי מגרשה כי על דעת זה נתתי לה הגט שהייתי סובר שעשו לי התקשרות בטוח וטוב שתהיה מוכרחת לשוב אלי וכאשר הבטיח אותי המסדר שיעשה לי בטחון גמור ומספיק ובטוח שתחזור ותנשא לי. ואילו הייתי יודע שאין לי בטחון גמור ומספיק באופן שתהא מחוייבת על כל פנים לחזור ולינשא לי. לא נתתי לה גט. כמו גבי איילונית ודומיהן כנזכר למעלה ואם כן פשיטא ופשיטא שזה הגט למפרע הוא בטל:
מכל הלין טעמים נראה שהאשה הנזכרת לא תנשא בגט זה חדא דכיון דאמרו לו קודם נתינת הגט שכשיעמוד מחליו יחזור וישאנה הוי כתנאי גמור ולא גירשה אלא אדעתא דהכי ומעולם לא גמר בעלה הנ"ל לפוטרה על דעת שלא תשוב אליו עוד כשתקבל עליה החרם והקנס שאפילו היו נותנין לו כל ממון שבעולם לא היה מגרשה אם היה יודע שלא תשוב אליו. רק היה בדעתו שההתקשרות לא עשו אלא לטובתו כדי שיהא בטוח שתשוב אליו על כל פנים. ולא עלתה על דעתו מעולם שיקבל הקנס ממנה והיא תינשא לאיש אחר. ואלו היה יודע זה פשוט הוא שלא היה מגרשה אפילו יהבו ליה כל חללה דעלמא. ועוד שהרי הטעו אותו באותו התקשרות גופיה. ואלו היה יודע שאין באותו התקשרות ממש ובדעתם להוציא ממנו את אשתו. פשיטא שלא היה מגרשה. ואם כן נראה בעיני שגט זה בכלל דומה להא דאיתא פרק מצות חליצה. חליצה מוטעת כשרה. גט מוטעה פסול. שזה גט מוטעה גמור הוא. ואע"ג שמסיק שם היכי דמי חליצה מוטעת שאומרים לה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז דכה"ג גבי חליצה כשרה משום דלא חייל בה שום תנאי משום דלא אפשר על ידי שליח ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן. וכה"ג גט מוטעה פסול משום דחייל בזה תנאי משום דהא אפשר על ידי שליח. משמע דלא מקרי גט מוטעה אלא כשהטעו אותו בממון דרך תנאי. מכל מקום פשוט הוא דלאו דוקא האי טעות פסול גבי גט. דכל שכן אם אומרים לו תן לה גט ואחר כך תשוב אליך ותנשא לך ונעשה לך בטחון והתקשרות. והוא נתן לה אדעתא דהכי והטעו אותו ולא עשו לו בטחון גמור. פשיטא דכל שכן הוא שפסול דזה טעות גמור הוא והא דמשמע מתשובות מהרש"ל ז"ל דלא מקרי גט מוטעה אלא היכי דהתנה בתנאי גמור שלא יהא גט אלא על תנאי זה ואח"כ אין האשה רוצה לקיים התנאי אבל בענין אחר לא מקרי גט מוטעה. פשוט הוא דלא כתב זה אלא כשמבטיחין אותו שיתן גט בשביל שתתן לו איזה סך ממון כמבואר שם בדבריו אבל בטעות כנדון דידן גם הוא מודה דמקרי גט מוטעה. כאשר יתבאר לקמן מדברי הרמב"ם ועוד שכבר הוכחנו בראיות ברורות דכל שפתחו לו קודם נתינת הגט מקרי גם כן דרך תנאי. אלא משום דלא אשכחן טעות אחר שיהא כשר גבי חליצה כי אם בזה האופן שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לכך מוקי לה הגמרא בהכי. ובפרט בנדון זה שהמגרש היה צעיר לימים בן ט"ז שנים ולא נסה באלה גר בארץ נכריה. והיה מוטל על ערש דוי בודאי לא עלתה על דעתו להתבונן בחלוקי הדינים. להפריש בין נותן גט סתם או על תנאי כי אמרו לו קודם זה שכל מה שיצוו לו לעשות ולדבר. ידבר ויעשה כן. כי הוא הכל לטובתו וחלילה להם להוציא את אשתו ממנו. רק שתיקון סדר נתינת הגט כך הוא שנותנים גט סתם ומדברים עמו כן ולא ידע שמבקשים להטעותו. ומעולם לא גירש אלא אדעתא שתשוב אליו עוד. פשוט ופשוט הוא שבכלל גט מוטעה הוא. וגדולה מזו דלסברת הרמב"ם כה"ג אפילו גבי חליצה פסול דהא כתב פרק ד' מהלכות חליצה וז"ל חליצה מוטעת פסולה וכו'. או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אח"כ ליבם תיבם. וכתב הה"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דאפי' היכי שאמרו לו האשה הזאת אינה רוצה לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתה הימנה והיא תנשא לך דרך נשואין הוי חליצה מוטעת עכ"ל. ואם כן דכל שכן גבי גט דכה"ג מקרי גט מוטעה. ואע"ג דהרשב"א פליג על סברא זו גבי חליצה גבי גט אפשר דגם הרשב"א מודה:
גם מה ששמעתי שעתה כדי להנצל מהטענות שכתבנו מהפכים הדברים ואומרים שהקישור לא עשו קודם נתינת הגט. כי אם לאחר הנתינה. הנה צללו במים אדירים והעלו חרס בידם. כי אדרבא לפי דבריהם אלה כל שכן שהגט בטל למפרע. שהרי בלתי ספק הוא שלא נתרצה השכ"מ ליתן גט בחנם בלי טעם כי אם על ידי שאמרו לו שאין כוונתם לדחותו מאשתו רק כדי לפוטרה מחליצה אם ימות ח"ו. וכשיקום יחזור וישאנה כנהוג. ואם כן הוי כמו תנאי גמור כאשר הוכחנו למעלה בראיות ברורות ואדעתא דהכי נתן לה הגט. וא"כ כשלא תנשא לו. הגט בטל למפרע דהא השתא ליכא למימר שגמר בדעתו לפוטרה לגמרי רק שתקבל עליה החרם ותתן לו הקנס. דהא לפי דבריהם לא עשו החרם והקנס כי אם לאחר הנתינה. גם אם אמת הוא שכן עשו לא כדין וכתיקון עשו. ולכן אין בדברים האלה כדאי לסמוך עליהם להקל רק להחמיר יותר:
ועוד ראיתי שערוריה בעסק גט זה. הגם דאין אנו צריכין להעמיד יסוד הדין על זה. מכל מקום לאמתת הענין נאמר שסופן של מעשים מוכיחין על תחלתן שכל מעשיהן מתחלת החולי היה הכל ערמה ותחבולה כאשר יש על זה ידים מוכיחות וכבר ידוע שלפי אמתת הדין היה ראוי שכל גט של שכ"מ יהא דינו אם עמד חוזר. כדאמר רב הונא פרק מי שאחזו גיטו כמתנתו. מה מתנתו אם עמד חוזר. אף גיטו אם עמד חוזר והטעם הוא דאומדן דעת הוא שלא נתן הגט אלא על דעת שימות. אלא דאמר התם דרבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא משום גזירה שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה ופריך בגמרא ומשום גזירה שרינן אשת איש לעלמא ומשני אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקיעו חכמים לקדושין הרי הא דאינו חוזר מהגט כשעומד אינו אלא מטעם שהפקיעו חכמים לקדושין. ובודאי בעסק גט מרומה כזה אין דעת חכמים נוחה הימנו להפקיע הקדושין כי מעשה רע וזר הוא לקשר קשרים על נער רך בשנים להטעותו להוציא גט מידו בתחבולה ובערמה. וכל המסייעים לזה ושהיה להם חלק בזה ראויים לעונש גדול. הגם שלענין הדין אין אנו צריכים לכל זה:
ומה שרוצים המקילין לסמוך על מה שאומרים שהמגרש אחר שעמד בדין עם המתנגדים בלבו"ב על ענין זה ועשו פשרה ביניהם ליתן לו מכל אשר לו אלף זהובים ומחל אחר כך על כל ההתקשרות ואמר שאינו חפץ בה עוד. יבושו ויכלמו ויחפרו בעלי הוראה כאלה. דכיון דבשעת נתינת הגט לא גירשה אלא על דעת שיחזור וישאנה כשיעמוד מחליו. ואח"כ כשעמד חזרו בהם לדחות אותו מביתו ומאשתו. ונמצא מיד הגט בעל למפרע כי לא גירשה אלא על דעת שתחזור אליו ולא ידע שדעתם היה שלא תשוב אליו עוד ואלו ידע שלא תשוב אליו לא היה מגרשה. אם כן מה מועיל אחר כך שום מחילה. ואפילו אי איהי ואיהו היו שותקים לגמרי אטו אנן מי שתקינן להתירה לעלמא כדפריך בסוף פרק הבא על יבמתו שהבאתי למעלה שהרי אדעת' דהכי לא גירשה. נמצא גט בטל ובניה ממזרים גם כל מה שעשה ומחל אחר כך לא היה אלא בשביל שראה שכלתה אליו הרעה מהם שדעתם לגרשו מאשתו ולהחזיק בכל אשר לו. עשה כל מה שעשה למלט דבר מה מנכסיו להיות לו לכסות עינים כנזכר בלשון השאלה גם מה שמהנדזין המקילין לומר שהמשא ומתן בעסק זה הוא בכלל מוציא לעז על הגט שהחרים עליו ר"ת. לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש. והאומר זה הוא בכלל שאינן בקיאים ויודעים בטיב גיטין וקדושין דאטו אם שכ"מ מגרש את אשתו על תנאי שלאחר שיעמוד מחליו לא יהא גט כדינא דגמרא דאתקין שמואל וכשעמד אינה רוצה לשוב אליו. וכי מי שכופה אותה לשוב אל בעלה הוא בכלל מוציא לעז על הגט חלילה. אדרבה מי שמחזיק ידה שלא תשוב אליו ומתיר לה להנשא בגט זה לאיש אחר. הוא בכלל המתיר אשת איש לעלמא ומרבה ממזרים בישראל ונדון דידן נמי בכה"ג הוא שאין הגט פסול מצד עצמו אלא מצד האשה כשלא תשוב אל בעלה. ואפילו היכי שהערעור הוא בגט עצמו. כגון היכי שנודע איזה פסול בגט עצמו או איזה ענין שלא ניתן כהלכה. וכי נאמר שהמורה המתעסק והמפקח בענין להצריך לאותה אשה גט אחר כשר הוא בכלל מוציא לעז חלילה לנו לומר כן הלא כל התשובות של האחרונים מלאים מעניינים כאלה שנשאלו והשיבו להכשיר או לפסול גיטין שלא נתנו או נסדרו כהלכה. וכן מעשים בכל יום ונעשו הרבה בזמנינו על ידינו וכמו שכתב מהרי"ק שורש ל"ז סעיף ב' וז"ל אבל ת"ח שרואה בגט אחד פסול. פשיטא ופשיטא דבזה לא דבר ר"ת. דאדרב' מחוייב הוא לשאול על פי הגדולים כדי לאפרושי מאיסורא עכ"ל. על כן האומר הנזכר אינו אלא טועה ושרוצה להחזיק דבריו ולקיים מעשים שאינן מתוקנים שנעשו על ידו בלי טעם נכון להקל באיסו' חמור דא"א לכתחל' ולהתיר שתנשא האשה לאיש אחר לכתחלה בגט כזה שיש עליו כמה פקפוקים נכונים מצד הדין וכן גם מה שרוצים המקילים להקל מטעם שהמגרש ביטל מודעות בשעת נתינת הגט. גם זה אינו אלא טעות. דאין ענין כזה בכלל ביטול מודעות. דהגע בעצמך אם כהן גירש את אשתו בתנאי אם לא מתי וכו'. דקיימא לן שהגט בעל כשעומד. וכי נימא שהגט גט אף כשלא תרצה האשה לשוב אליו לאחר שיעמוד ואין צריכה לקיים התנאי מטעם שביטל מודעות בשעת נתינת הגט ועוד דאם איתא דהתנאי בטל מחמת ביטול מודעות אם כן אשת כהן היאך היא מותרת לחזור אליו אם היה שהתנאי בטל. ועוד אם יהיה זה בכלל ביטול מודעות א"כ מה הואיל ר"י מפרי"ש בתקנתו שתיקן שיתקשרו בחרם או בשבועה הא יתבטל הכל בשעת ביטול מודעות. אלא ודאי אין ענין כזה בכלל ביטול מודעות. גם מה שמביאין המקילין ראיה להתיר מדין ביטול הגט דפרק השולח. אין הנדון דומה לראיה כאשר הוא מבואר מעצמו ואין ראוי להאריך בזה:
לכך אני אומר שכל בעל הוראה שיחזיק לקיים ולהתיר לאשה זו שתנשא על ידי גט זה לעלמא עתיד ליתן עליו את הדין. כי באיסור חמור כזה שומעין להחמיר ולא להקל. כלל העולה שלפי הדין הנראה לעניות דעתי מכל הלין טעמי' שכתבתי צריכה האשה הנ"ל גט אחר כשר מבעלה מרצונו הטוב ואסורה לינשא לאיש אחר בגט הנזכר. כן נראה לי לפי ע"ד. ועתה אבוא נגד אותן המקילין בגט זה לבטל ולסתור את דבריהם כל פרט ופרט בפני עצמו וגם מצד הסברא. והן ט"ו סעיפים א מה שהמקילין אומרים שמאחר שעושים קישור בחרם ובקנס הוא מגרע ומבטל שאין לו דין תנאי. אדרבא הקישור עצמו יש לו דין תנאי דכיון שקודם נתינת הגט מבטיחים אותו שכשיעמוד יחזור וישאנה הוי כמו תנאי דאדעתא דהכי גירש ושיעשו לו בטחון והתקשרות על זה בק"ס אע"ג דהקישור הוי שאם לא ישאנה יהיה בחרם הקהלות לא שייך לומר שכשהיא תעבור ולא תרצה לישאנו שתהיה מותרת לעלמא רק שהיא בחרם הקהלות. דההתקשרות בחרם לא נעשה לבטל התנאי ושתהא פטורה בגט זה רק להחזיק התנאי כדי שלא תעבור על התקשרותה. אבל על כל פנים אם היא אינה חוששת בחרם מכל מקום היא מחוייבת לינשא לו מכח התנאי משום דלא גירשה אלא אדעתא שתחזור ותנשא לו ואם היה יודע שלא תנשא לו כשיעמוד לא היה מגרשה. ויש להוכיח זה ממקום תחלת דינינו מדין המוכר שאמר ללוקח קודם המכירה קני לך שדי זו ואי טרפי לה מינך מגבינ' לך שופרא ושבחא וכו' דהסכמת כל הפוסקים דהוי תנאי גמור ואם נשבע על כך או קבל חרם לקיים תנאו ואחר כך טרפו השדה מיד הלוקח והמוכר אינו רוצה לשלם לו שופרא ושבחא ופירי ועובר על החרם והשבועה וכי נאמר שבזה הוא פטור המוכר מהאחריות הא דבר פשוט הוא שעל כל פנים הוא חייב באחריות מכח תנאי המכירה שלא נעשית המכירה כי אם אדעתא דהכי שיהא המוכר חייב באחריות. הא למה זה דומה למי שנתחייב לחבירו מנה בשטר ונשבע לשלם לו דבר פשוט הוא שעל כל פנים חייב לשלם לו מכח שט"ח אלא שהשבועה נעשית לזרז הלוה שיפרע בזמנו כדאיתא בתשובת הרא"ש כלל ח' ואם כן ה"ה באשה שאמרה לבעלה תן לי גט ואי קיימת דידך אנא ונתקשרה בחרם או בשבועה ונתן לה הבעל גט אדעתא דהכי נתן לה. והוי כאלו התנה בפירוש שאחר שיעמוד תנשא לו והחרם והשבועה לא בא כי אם להחזיק התנאי שיכפו אותה על ידי זה לקיים תנאה ולכך אם היא רוצה לעבור על השבועה אזי על כל פנים היא מחוייבת לינשא לו מכח התנאי כי על דעת זה גירשה ואם לאו אזי הגט בטל למפרע אם תנשא לאחר כמו גבי איילונית דלעיל. וא"כ ה"ה כשהקישור נעשה בקנס איזה סך חשוב אין הכוונה בו שתתן היא הקנס ותפטר בו ושעל ידי קישור הקנס תבטל התנאי שהתנה שתחזור ותנשא לו אלא שהקנס לא נעשה כי אם שעל ידי זה תהיה מוכרחת לקיים תנאה ולחזור ולהנשא לו ואם אחר שיעמוד לא תרצה לינשא ותרצה ליתן הקנס אזי עכ"פ היא מחוייבת לינשא לו מכח התנאי כי לא נעשה הקנס לבטל התנאי כי אם להחזיק לכופה על ידי זה שתקיים התנאי ואלו ידע הבעל שהיא תעבור על התנאי ותרצה ליתן הקנס לא היה מגרשה. ועוד דהא על כרחך צריך לומר כשמקשרים אותן בחרם ובשבועות או קנסות או משכונות על כרחך הוא דבר הכרחי לה לקיים ואינו מצוי שתעבור עליו כגון שבועה או חרם. ואם היא ממון על כרחך יצטרך שיהא סך חשוב שאינו מצוי שתעבור ותתן דאם לא כן מה הועיל ר"י מפרי"ש בתקנתו והואיל ודבר שאינו מצוי ושכיח הוא הלכך לא שייך לומר דגמר לגרשה לגמרי אף אם תעבור רק שתקבל החרם או תתן הקנס דכיון דדבר שאינו שכיח ומצוי הוא לא אסיק אדעתיה ולא גרע מהא דאיתא פרק מי שאחזו באומר הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או הכישו נחש דלא הוי גט וכן פסקו הפוסקים. והטעם דמיתה כי האי דלא שכיחא לא אסיק אדעתיה שיהא גט ולא התנה אלא על המיתה דשכיחא וק"ו בנדון דידן כיון דלא אסיק אדעתיה שתעבור על החרם והשבועה או תתן הקנס שאינו מצוי אם כן לא אסיק אדעתיה שיהא הגט גט גם כשתעבור. והתם שמת הבעל וא"כ מה לו אם מת מאיזה חולי מת ואפילו הכי אמרינן דאינו גט באותו אופן דלא אסיק אדעתיה. וק"ו בנדון כזה. וק"ו כשיש בהתקשרות חרם וגם קנס ועוד שהרי הקנס שעושין בהקישור הוא דרך אסמכתא וכל דבר שהוא אסמכתא בדעת המקנה והקונה שלא יבא לידי כך ואין עושין זה אלא לסמוך דעתו. וא"כ בנדון דידן לא שייך לומר שהמגרש גמר בדעתו שיהא גט אף אם לא תנשא לו כשיעמוד הא לא היה בדעתו שיבא לידי כך כלל וק"ל ב ומה שרוצים המקילין לחלק דכאן לא היה תנאי בגט עצמו אלא כשיעמוד יחזור וישאנה ונמצא דאף כשיעמוד חלה גט שעה אחת. אין ראוי לסמוך על זה דהא אפילו באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דשם א"א לחזור להיות אשתו כי אם בקדושין ונשואים שניים ואפילו הכי פסק האלפסי והרמב"ם דלא הוי גט כלל. והר"ן פוסק דלחומרא הויא ספק מגורשת לענין שחולצת ולא מתייבמת והכי ק"ל וכן פסק הב"י בש"ע שלו. ועוד דהכא בנדון דידן הוי דרך תנאי והוי כאלו אמר הרי זה גיטך ע"מ שתחזור ותנשא לי הוי לכ"ע תנאי גמור וצריכה לינשא לו ולקיים תנאה דלא גרע מהיכי שאמר על מנת שתנשא לפלוני ואפילו למ"ד התם באומר היום אי את אשתי וכו' דהוי גט לעולם מטעם דכיון דפסקא פסקא. כשאומר דרך תנאי לא שייך לומר כיון דפסקא פסקא. וכאשר כבר הוכחנו ממתניתין דהמחזיר אשתו משום איילונית ומפרש"י שם דאפילו דאמר דאדעתא דהכי גירשתיך שהיה בדעתי להחזירך בנשואין שניי' אפילו הכי יש בו ביטול הגט:
ג ועוד שאפילו נודה לסברת המקילין דבכל גיטי שכ"מ דעלמא הנתנין לפי מנהגו של מהר"י מפרי"ש מותרת האשה להנשא לעלמא כשתקבל החרם או תתן הקנס. כי כן קיבל השכ"מ על עצמו בשעת נתינת הגט. מ"מ בנדון דידן שקודם נתינת הגט דברה עמו חמותו ויתר הקרובים והבטיחו אותו שעל כל פנים תחזור אליו להיות אשתו כבראשונה כשיעמוד מחליו. רק שיעשה וידבר מה שיצוה לו המסדר לדבר כי כן הוא סדר נתינת גט שכ"מ א"כ אע"ג שהמסדר אמר לו שבזמן הזה נותנים גט סתם רק שמקשרין עצמן בחרם או בקנס לחזור ולישא זה את זה והשכ"מ נענע לו ראשו מ"מ מעולם לא גמר בדעתו שתהא פטורה ממנו על ידי החרם והקנס כ"א על הדברים הראשונים של חמותו וקרובי האשה שהבטיחו אותו שעל כל פנים תשוב אליו סמך ואדעתא דידהו קא גמיר ויהיב גיטא כי בטח בדברי חמותו וקרובי האשה ואי לא הבטיחו אותו כן לא היה מתרצה לדברי המסדר ליתן גט סתם. ד ומה שהביא המתנגד ראיה מהא דלא כרב הונא דאמר גיטו כמתנתו אלא כרבה ורבא דלא אמרו הכי משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. כבר ביררנו דאין הנדון דידן דומה לראיה שהרי בנדון דידן אינו גט סתם אלא כדין המתנה בפירוש שכשיעמוד יחזור וישאנה כמו שהבאתי ראיה מההוא עובדא דפרק איזהו נשך מההוא שכ"מ דיהיב גיטא לדביתהו וכו':
ה ומה שרוצה המתנגד לחלק בחלוקה הא' והד' באמרו דבימיהן לא היו עושין קישור אבל בזמנינו שעושין קישור לא סמך הבעל כי אם על החרם או על הבטחת ממון וגם לא הטילו תנאי בגט כבר כתבנו שאין בדברים אלו ממש משום שהקישור בעצמו יש לו דין תנאי ועל ידי זה לב הבעל סמוך שתחזור ותנשא לו על כל פנים ואדעתא דהכי נותן לה הגט ואינו גומר בדעתו שתנשא היא לאיש והוא יקבל ממנה הקנס או שתהיה היא בעונש החרם. ואע"ג דלא הטיל שום תנאי בגט עצמו. מכל מקום כשתנשא לאחר יכול הבעל לומר אלו ידעתי זאת לא הייתי מגרשה כי לא גרשתיה אלא אדעתא שתשוב אלי:
ומה שרוצה לחלק בחלוקה הב' שלא הבטיח אותו אשתו בעצמה כי אם חמותו. כבר הוכחנו מהא דאיתא תן גט לאשתך על מנת שתתן לך ר' זוז דאין חילוק בין מתנה היא בעצמה עם הבעל או אחרים הבאים מכחה וכל שכן בנדון דידן דאין דרך שאשה ילדה כזאת תדבר דברים כאלה עם בעלה המוטל על ערש דוי. וכ"ש שידוע הוא דבנדון שחמותו היא העיקרית בענין זה והכל תלוי בה ומה שהביא מההוא דפ' האיש מקדש דשמא נתרצה הבן לא אמרינן. אפילו נודה לדבריו שאין לחלק בין בת לבן אין הנדון דומה לראיה דשם רוצה האב לקדש אשה לבנו שלא מדעתו אשה שלא ידע בה מעולם ושמא לא תמצא חן בעיניו. אבל בנדון דידן לא הבטיחה אותו חמותו אלא שאשתו שהיא נשואה לו ושהיתה עמו באהבה ובחבה תהיה אשתו כבראשונה לאחר שיעמוד ועוד הלא חמותו תבעה ממנו הגט והיא בעצמה הבטיחה אותו ועל פי דבריה נתן לה הגט ולכך אין דברים הללו כדאי לסמוך עליהם:
ז גם מה שרצה לחלוק בחלוקה הג' במה שאומר שלא היה הבטחון של חמותו סמוך לנתינת הגט. הוא הבל ורעות רוח דהא היו עסוקין באותו ענין ועל פי הדברים שדברה עמו חמותו וקרוביהם בא המסדר ליתן הגט וזה מקרי שפיר תחלת נתינת הגט דאם לא כן לא ידעינן שיעורו כי לא נתנו הפוסקים שיעור לדבר אלא משעה שמדבר המוכר עם הלוקח שיקנה ממנו שזהו על דעת כך וכן האשה שתובעה מבעלה גט זה מקרי תחלת נתינה:
ח גם מה שאומר שהיה לו להזכיר זה בשעת נתינת הגט. הא באמת הזכירו זה שיחזרו וישאו זה את זה ועל פי אותן הדברי' עשו לו קישור גם אפי' לפי סברתו אין ראיה מההיא דמוכר אדעתא למיסק לארעא דישראל דבעי שיגלה דעתו בשעת מכירה אע"ג דגילה דעתו מעיקרא. דשאני התם דאין הדבר מוכיח דבשביל למיסק לארץ ישראל הוא מוכר כמו שכתב הרא"ש בריש פ' אלמנה ניזונית דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה הוא מוכר ולזה נתכוון ג"כ הר"ן שכתב דשמא זוזי איצטריכו ליה ולכך מכר. אבל בשכ"מ הנותן גט לאשתו פשוט הוא שנותן הגט בשביל פחד המיתה ומטתו מוכיח עליו. והא דלא אמרינן דאפילו בנותן גט] אם עמד חוזר כמו במתנתו היינו מטעם גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ולפירוש התוספות דבנותן גט בסתם גמור אפילו רב הונא מודה היינו מטעם דגט צריך שיחול מחיים. ולכך היה לו לפרש. הלכך כל מקום שפירש קודם הנתינה די בזה:
ט גם מה שרוצה להקל בחלוקה הה' מטעם שהי' לו להזכיר בשעת ביטול מודעות וכתב וז"ל מאחר שקודם כתיבת הגט בטלו כל מודעות וכו' וגם חזרו בביטול קודם הנתינה ואם איתא דהיה בלבו דגט זה אינו כי אם אדעתא שימות הוי ליה להזכיר זה פעם אחד עכ"ל. לא ידעתי מאי קאמר דאם ר"ל שהיה לו להתנות תנאי גמור ולומר שאם לא ימות לא יהא גט או שתחזור ותנשא לו הא לפי מנהגו של מהר"י מפרי"ש אין להבעל להזכיר שום תנאי בשעת נתינה. ואם ר"ל שהיה לו להזכיר הקישור שעשה לו מה היה צריך להזכיר הא כבר נעשה ונגמר גם מה שכתב וז"ל הששי דהמגורשת ואביה ואמה מעולם לא חזרו בקישורם אלא המגרש חזר בקישורו. הוא מוחלט כאשר מבורר ביטולו:
יא גם מה שכתב וז"ל הז' שעמד בב"ד הגדול והודה וקיבל עליו בכל חומר שהגט שנתן כדין לאשתו אין לו לפקפק עליו שום פקפוק בעולם עכ"ל. דברים הללו הם שטות גמור כי כשיש באמת לפקפק על איזה גט מה תועלת יש בהודאת הבעל שמודה שאין לו עליו פקפוק. ואדרבא מתוך מעשיהם ניכר דמאחר שלא היו רוצים ליתן להנער אותו דבר מועט שנתפשרו עמו. עד שהכריחוהו שיעמוד לפני הב"ד ויודה כנ"ל. הדברים ניכרים שהם בעצמם היו יודעים שיש לפקפק על הגט מטעם הדחייה שדוחין אותו מאשתו דאם לא כן הודאה זו למה ומהיכי תיתי לומר שיש פקפוק:
יב גם מה שכתב וז"ל הח' והוא על כולם שבפירוש אמרו לו בשעה שצוה לכתוב הגט שבזמן הזה אין נותנין גט על תנאי כלל וכו' וכן עשה עכ"ל. לא ידעתי דעתו בזה. הלא גם הבעל אומר שנתן הגט סתם בלי שום תנאי אבל לא נתנו אלא על דעת זו שהבטיחו אותו ונתקשרו עמו מקודם הנתינה שכשיעמוד תחזור ותנשא לו כאשר מבואר הכל בדברי תשובתי. וא"כ אם הוא בעצמו מודה שזה הטעם הוא גדול על כולם. ואין בו ממש. איך יסמוך להקל על הטעמים הקטנים ממנו. דמכל שכן שאין בהם ריח ולא טעם:
יג ומה שאומר שאמר להשכ"מ שיתן גט גמור להיות מותרת על ידו לכל גבר שתרצה ולא יהיה לזה על זה שום צד חיוב שתחזור ותנשא לו כ"א מכח קבלת חרם מעתה וכו'. הם דברים שאין מדרך המסדר לדבר כן עם שום שכ"מ ולכך אין אנו מחוייבים לקבלם. וגם נשאל להמסדר מפני מה דקדק כך לדבר דברים כאלה להשכיב מרע מה שאין נהוג אלא מתוך מעשיו ניכר שבדעתו היה לרמות את הנער ולדחותו מאשתו גם לאחר שיעמוד וגם את"ל שאמת הוא שדבר כדברים האלה בפני השכ"מ מאן ימר לן שהשכ"מ האזין לדבריו אלה והודה עליהם ועל דקדוקן הלא השכ"מ לא עלה במחשבתו שמבקשים לדחותו מאשתו ובתומו הלך ליתן גט על דעת שהבטיחו אותו שכשיעמוד תחזור אשתו אליו כבראשונה ולא נתן לבו על דקדוקי דברים של המסדר ואף את"ל ששמע והבין אותן חשב בדעתו שתיקון סדר נתינת הגט כך הוא לדבר כדברים האלה אבל הוא על דברים הראשונים שהבטיחו אותו סמך וגם אם המסדר דבר דברים כאלה הלא השכ"מ לא הוציא דברים כאלה מפיו שנאמר שבזה ביטל הבטוחות ותנאים הראשונים:
יד ועוד שגם לפי דברי המתנגד המיקל שאומר שבפירוש אמר להבעל שלא יהי' לאחד מהם שום צד חיוב כי אם קבלת חרם והקנס של ממון הא לפי משמעות ההתקשרות אין כאן לא חרם ולא קנס ואם כן הטעה את הנער. ומה שאומר שהיה ברצון. אם כן אם ידע הנער שלא היה שם שום קנס שתפסיד האשה משלה כלום אם כן מה סמיכת הדעת היה לו להנער על קנס הממון טו וגם מה שכתב שאין כאן הטעה הואיל ומנהג הקהלות כך הוא להוסיף על הכתובה. הם דברי כסילות. שמנהג הקהלות הוא כשתתאלמן או תתגרש מדעתו. אבל בנדון דידן שעשו לו קישור כדי שלא תדחה אותו לאחר שיעמוד מחליו. ואם לא תפסיד משלה כלום איזה בטחון וקישור יש לו. גם החרם שכתבו בתוך שטר הקישור לפי משמעות אותו השטר החרם אינו חוזר כי אם על הקנס של ב' אלפים וכשתתן הב' אלפים פטורה גם מן החרם. והואיל ולא היה לו כפיית ממון מחמת שלא מחלה הכתובה והתוספו' שהוא כפל כפלים אם כן אין כאן לא חרם ולא קנס. סוף דבר אין בדבריו שום ממשות טעם וגם הם דברים שבדה עתה מקרוב מלבו. מכל הלין טעמין שכתבנו נראה שאין להמקילים שום טעם נכון להתיר האשה מרת בת שבע הנ"ל להנשא לעלמא בגט זה הן מצד הדין הן מצד הסברא עד שתקבל גט שני כשר מבעלה כהר"ר יצחק הנ"ל מרצונו הטוב ואסורה לינשא לאיש אחר בגט הראשון הנזכר והמסכים לדברינו יקבל ברכה ושלום. עד כה דברתי וכתבתי הנראה לע"ד מצד הדין והסברא למען האמת והשלו"ם ומשפט צדק לאפרושי מאיסורא חמירא דאשת איש. ושלום על דייני וחכמי ישראל נאם הטרוד מאיר בן מהר"ם גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המלך הגאון מהררי"ץ כ"ץ ז"ל ה"ה ואלו הן הסכמת הגאונים שהסכימו לדברי הנ"ל מלבד מה ששלחו אלי הסכמתם בכתב מיוחד ונאבדו מתוך התשובות דברי פי חכם חן חן לחכמים ונבונים. בדקדוקי דברי הגמרא והפוסקים הראשונים והאחרונים. ואומדנא דמוכח שהמגרש הזה בעת נתינת הגט סמך דעתו אדברי הבטחות הראשוני' שהבטיחוהו שכשיעמוד מחליו שתחזור ותנשא אשתו לו בחופת נעורים. אע"פ שהיה המגרש מוכרח ע"פ תקנת חז"ל בעת נתינת הגט לדבר שמגרש סתם בלי שום תנאי מ"מ דעתו במחשבתו לא היה רק כשיתקיים ההבטחה שהבטיחה אותו חמותו ואם כן אין זה גילוי דעת בגט רק דעת ממש. ואם כן עכשיו שחזרו מההבטחה הזאת ואינה מתרצה להנשא לו ממילא היה נתינת הגט למפרע בטעות. לכן גם אני מסכים שלא להתירה להנשא לאיש זר כ"א כשתתגרש שנית מבעלה כתיקון חז"ל. למען האמת באתי על החתום. נאם יעקב ב"ר אליקום ז"ל ה"ה היילפרי"ן:
אם יהיו כל חכמי פולי"ן ורוסי"א בכף מאזנים והרב הגדול הגאון מהר"ר מאיר נר"ו בכף שנייה מכריע את כלם בפלפולא חריפא ובקיאות אשר הראה בתשובה הנ"ל. ואני הצעיר בחכמה ובשנים באתי כיהודא ועוד לקרא ואמרתי שאין מחלקין כבוד לר"פ לאפרושי מאיסורא והלכה כרבי מאיר לחומרא ובאתי על החתום בקצרה וכיד ה' הטובה עלי הרחבתי ביאור בקונטרס על פי התורה. וגמרא וסברא. נאם שמשון בן מהר"ר יצחק ז"ל באכ"נר החותם פה לבו"ב שע"ב לפ"ק:
אף אני עמדתי על דברי הגאון נר"ו הנ"ל על דרך העיון וראיתי כי הם בנויים על האמת והצדק וסברא ברורה. כהלכה ישרה גם כי העלתי בקונטרס בדיו ודברי מסכימים לדבריו האשה לאסרה. בהא סליקנא ואמינא להצריכה גט שני ולפטרה. והמחמיר על ככה. ישא מאת הש"י ברכה. נאם אהרן אבא לוי:
אף כי לא עדיפנא מחבירי מכל מקום כשראיתי את רבי מאיר מאחוריו. על פי העיון בתשובתו הנחמדת אמרתי נופת תטופנה שפתותיו. אשרי שומע חכמותיו. חכמותיו בחוץ ירונו עד שמרד"כי יצא להסכים עמו להצריכה גט שני. בכן אני הצעיר ג"כ מסכים כרבי מאיר בגזירותיו לחומרא. ולאפרושי מאיסורא. נאם הקטן צבי הירש בן מהר"ר נתן ז"ק ז"ל ה"ה. והא לך תשובת הגאון מהר"ר מרדכי יפה זצ"ל שהשיב על ענין המתהוה בגט שכ"מ. הנ"ל לפי סדר השאלה ששלחו אליו כת המקילין וקודם שהגיעו לידי דברי תשובתי כאשר הוא הכל מבואר בדבריו ואעפ"כ לא התיר האשה הנזכרת לעלמא אפילו בגט שני רק שהיה מצריך אותה לחזור לבעלה הראשון אבל אחר שבאו לידו דברי תשובתי ויתאמתו לו כל הדברים בטל דעתו ועלתה גם כן הסכמתו להצריכה גט שני.