מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה קכ
על דבר הטענות והתביעות שהיו בין הר"ר ישראל. ובין שלוחי הקהל יצ"ו. שטען הר"ר ישראל שאותה הוצאה שהוציא בעסק שהאיש הידוע תבע אותו לפני השר במדינות אזיא מחוייבים הקהל יצ"ו לשלם לו מחמת השותפות שבין הקהל יצ"ו כמשמעות השטר קישור שביניהם שזה נוסחו שאם יבא איזה עלילת שקר מחמת מסירה על איזה בעל בית משני הקהלות יצ"ו וכו' יהיה אותה ההוצאה מתוך סכום הקהלות וכו' עכ"ל והעסק ביש שעשה לי אותו האיש היא מסירה גמורה שאחר כל הפסקים שהיה לי עליו בדין ישראל שאדרבא הוא נשאר לי חייב סך חשוב תבע הוא אותי לפני השר בסך ג' אלפים ומסר ממוני בידי ישמעאלים ואמר להשר איך שעברתי חרם ושבועות ויתר הוצאות דבה שהוציא עלי ועל הדיינים שפסקו הדין בינו וביני גם הרים יד לשונו בהראשים ומנהיגי הקהלה יצ"ו גם היה יד המסור הידוע באמצע ובקש השר לפסוק הדין לשלם לו הסך חשוב הנ"ל כדי שיחלוק הוא עם השר חלק כחלק יאכלו או להושיבני במאסר בתפיסה קשה עד שהוכרחתי ליתן להשר הסך חשוב הידוע וא"כ זה מסירה גמורה היא ומחוייבים הקהלות יצ"ו לשלם לי אותה הוצאה שנתתי להשר בידיעתם ובהשתדלותם שהשתדלו הם בעצמם עבורי והעמידו עם השר על סך זה שנתתי לו. ועוד טענה אחרת שאותו סך שנתתי להשר זה בא לתועלת הקהל יצ"ו כדי שיתקיימו הקיומים שיש להקהל יצ"ו מהשר שיש להם רשות להושיב דיינים לדון ולשפוט בין איש ובין רעהו כי לולי זאת היה דין ישראל בתוך הקהלה בטל ח"ו. ועוד טען שבמה שנתן הוא להשר נצולו גם הם בממונו מהעלילות שהעליל גם עליהם. ועוד האריך בטענות אבל אלו הדברים הן הן היו עיקר טענותיו:
השיבו שלוחי הקהל יצ"ו שזו אינה נקראת מסירה רק שהאיש הידוע היה לו תביעות ממון על הר"ר ישראל והיה לו לתובעו בדין ישראל וחטא לנפשו והרבה לפשוע והלך ותבע אותו בערכאות של ישמעאלים לפני השר ועל זה קבל עונשו ודינו גם השר לא העליל עליו שום דבר ולא פסק עליו כי אם לשלם לאותו איש תביעותו. ועל הטענה השנייה השיבו הלא לא השתדלו שום חיזוק על הקיומים שלהם גם לא הצילו את עצמם בכלום שעדיין הענין שהעליל עליהם תלוי ועומד.:
תשובה על פי הדין נראה לע"ד שהטענה הראשונה של הר"ר ישראל אינה מספקת לחייב את הקהל יצ"ו מטעם קישור השותפות על ענין המסירות שיתהוו ח"ו. משום דלא מבעי' לסברת מהררא"מ שכתב המרדכי בשמו פרק הגוזל בתרא בדין ההוא שותא פי' רשת דהוו מנצי' עליה בי תרי וכו' קם חד ומסרה לפרהנגא דמלכא וכו' דמסיק התם דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאים בדינא וכתב המרדכי על זה פסק הר"ר אליעזר ממול"א דתקנת חכמים היא שלא יהא אדם רגיל בכך אבל אינו נקרא בכך מסור וכו' ומסיק שם שאם תקפו מידו על ידי ישמעאלים אף ע"פ שהפסידו הרבה כגון שהעלילו עליו ולקחו ממנו יותר או הענישוהו אפילו הכי אין על התוקף דין מסור דלא מצינו בגמרא מסור אלא במתכוין להזיק את חבירו אבל זה נתכוין להוציא את שלו וכו' ע"ש. אם כן לפי סברא זו פשיטא שהנדון דידן אינו בכלל השותפות של הקהל. אלא אפילו לפי סברת מהר"ם שכתב המרדכי פרק הגוזל קמא על ההיא דינא דשותא דאם תקפה ע"י נכרי יש לו דין מסור ומסיים וכן היה דן רבינו מאיר בראובן שעכב חובותיו של שמעון ע"פ השר שיעשה לו דין. דראובן מסור גמור הוא אם שמעון לא היה סרבן מתחלה וישלם ראובן כל מה שהזיקו בקלקול חובותיו עכ"ל. ונראה מדברי מהרי"ק בשורש א' שתפס סברתו של מהר"ם לעיקר. אפילו הכי אין נראה לחייב הקהל יצ"ו בטענה זו דאף אם זה התובע את חבירו בעש"ג והפסידו יש לו דין מסור מ"מ אינו בכלל לשון השטר קישור השותפות של הקהל יצ"ו דלא משמע אלא כשהשר יעליל איזה עלילת שקר על איש מאנשי הקהלות יצ"ו בסבת מסירה אבל לא שיתבע יהודי אחד את חבירו לפני השר תביעות של שקר כי זה אינו נכלל בלשון שטר השותפות ואע"ג שבנדון דידן הוציא גם כן האיש הידוע דבה על הר"ר ישראל לפני השר איך שעבר תרמית ושבועות כנ"ל מכל מקום לפי הנשמע לא הי' בדעת השר להעניש את הר"ר ישראל על הוצאות דבות הללו רק הי' בדעתו לפסוק שישלם לאותו האיש הסך שתבע אותו ולכך אין בטענה זו לבדה לחייב את הקהל יצ"ו:
אך כשנצרף לזה הטענה השניה יש לחייב הקהל יצ"ו שהרי השתדלות זה היה מוטל על הקהל יצ"ו בכללו ומחוייבים לשאת בעול הוצאה זו מצד שני טענות. האחת שהרי כל קהלה וקהלה מחוייבים לגדור הפרצה ולהעמיד בעירם משפט דין ישראל על תילה והדין נותן שבני העיר כופין זה את זה על זה כדתנן פרק קמא דבתרא בני העיר כופין זה את זה לעשות להם חומה דלתים ובריח וכו' וכן איתא בתוספתא לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ס"ת וכו' ולעשות להם לחי וקורה וכו'. והוא הדין לכל הדברים שהם צרכי הקהל שמוכרחים להם כדאיתא בתשובות מיימון השייכים לספר קנסן וכל הקהל משותפים לזה ואפילו מועטים יכולין לכוף את המרובים כמו שכתב רבינו ירוחם. וזה דבר ידוע ומפורסם כי אילו הוציא האיש הנזכר מחשבתו הרעה לפועל והיה מוציא ממון מיד הר"ר ישראל ע"י השר רבו היום המתפרצים בעם וכל הפסקים של הדיינים היו בטלים ח"ו העוברים והעתידים ורבה הפרצה בתוך הקהלות יצ"ו ולכך היו הקהלות מחוייבים לתקן ולגדור הפרצה הזאת ואם יאמרו הלא די בגדר פרצה זו במה שהשתדלנו מהשר שענשו האיש הידוע בעונש גופו כידוע הלא פשוט הוא שאם לא נתן הר"ר ישראל הסך הידוע להשר והיה האיש הנ"ל מוציא ממנו הסך שתבע אותו והיה יוצא זכאי מלפני השר היה ידו על העליונה רק שהסך שנתן הר"ר ישראל להשר הוא היה הסבה שנתרצה להם השר במה שנתנו לו הקהל גם כן אחרי זאת עד שנתן להם רשות לשלוח בו יד. זאת ועוד אחרת שהרי פסק מהרי"ק בשורש ד' שאם בא ח"ו איזה עלילה על איזה קהל אזי כל הקהלות שיש לחוש שגם עליהם יעבור כוס ח"ו מחוייבים לסייע עם אותה הקהלה אע"ג שלא יהיה ברי כל כך שגם עליהם יבא אותה העלילה והביא ראיות על זה מדברי הגמרא ע"ש וכל שכן בקהלה אחת שאם אותה העלילה יש בה חשש שתזיק גם לאחרים שמחוייבים לשאת בעול עמו. ולא גרע מההיא שכתב הרא"ש כלל ששי סימן ה' על מקצת הקהל שעשו הוצאה שיתקיימו שטרי חובותיהם ופסק שכל העוסקים בשטרי חובות מחוייבים ליתן עמהם כלל העולה מדברי מכל הלין טעמים הדין נותן שאותו הסך שנתן הר"ר ישראל להשר מחוייבים הקהלות יצ"ו לשאת בעול לשלם מתוך הסכום אך ורק מאחר שהר"ר ישראל היה ברי הזיקו. וכבר היה יוצא פסק דין מהשר עליו לחייבו סך חשוב. והוא הי' גופא דעובדא על כן הוא מחוייב ליתן לזה בראש הקדמה נכונה סך ידוע כפי ראות עיני מנהיגי הקהלות יצ"ו והדין דין אמתי הנראה לע"ד כתבתי נאם הטרוד מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המל"ך הגאון מהררי"ץ כ"ץ ז"ל ה"ה: