מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה קד
יי עמך גבור החיל האלוף המרומם והנעלה עולה מעלה מעלה. בשם ותהלה. ר"מ ור"ג מהר"ר זיסקינד סג"ל ולכל המסתופפים בצלו שלום הגיעוני דבריך אשר נדרשתי ממך על דבר הגבינות והחמאה הנעשית מחלב צאן שאירע בהן מעשה שבחורף שעבר היו אותן צאן לערך ג' מאות עומדות בחצר גדול או גינה מוקף גדר ובאו לתוכו זאבים והמיתו וגם פצעו כמה וכמה צאן מהם והשתא יש לדון אם גם כן הצאן הנשארים שלא היה ניכר בהם שום פצע ומכה כולן אסורות מדין ספק דרוסות. וא"כ הגבינות והחמאה שנעשית מחלבן כולן אסורות. או אם יש לצדד להתיר כל אותן הצאן שלא היה ניכר בהן שום פצע ומכה מטעם שאותו היקף או חצר שעמדו הצאן בתוכו באותו זמן שבאו בתוכן הזאבים היה היקף גדול ורחב מחזיק ד' או ה' אלפים צאן וא"כ יש לתלות שכל הצאן הנשארות ברחו ונמלטו מן הזאבים ולא השיגו אותן. ונסתפק מעלתך במה שכתב הטור י"ד סימן נ"ז בשם הרשב"א וז"ל בד"א כשכנס בכלוב מלא עוף או בדיר של של בהמה שהיא להם מקום צר שאין דרך לברוח מפניו אבל ארי שנכנס למקום שהבהמות רועות שם אפילו שמענום צווחות והוא שותק אין חוששין שאנו אומרים ברחו מפניו ולא השיגם עכ"ל וכתב ע"ז הב"י ומדמפלגינן בין מקום צר למקום רחב כתבוהו הסמ"ג וספר התרומה ומשמע מדבריהם שכל מקום שאינו צר ביותר אלא שיכולין לברוח קצת מפניו חשיב מקום רחב אבל מדברי הרשב"א שכתב רבינו משמע דמקום רחב היינו בקעה וכיוצא בה אבל בית וחצר גדולים לא ומיהו יש לדחות ולומר דאורחא דמלתא נקט ולאו דוקא עכ"ל הב"י וכתבת דנראה לך שהרשב"א דוקא קאמר בקעה ולאו אורחא דמילתא. דא"כ נתת דבריך לשיעורים דלא נדע איזה מקום צר ואיזה מקום רחב וכו' ולא כמו שכתב הב"י דהרשב"א לאו דוקא קאמר. וסיימת דבריך וז"ל וא"כ איני יכול לשקול דעתי אם אלך אחר הסמ"ג וס"ה או אחר הרשב"א עכ"ל.:
תשובה והנה אשיב בקצרה דמתוך דבריך משמע שבאת להוכיח ולסתור דברי הב"י ולהכריח שהרשב"א דוקא בקעה קאמר מכח הטענה שטענ' דא"כ נתת דבריך לשיעורים. אבל בדברי הסמ"ג וס"ה אתה מודה לדברי הב"י שהם ס"ל שכל מקום שאינו צר ביותר אלא שיכולין לברוח קצת מפניו חשיב מקום רחב ולכך כתב' שאת' מסופק אם לילך אחריהם או אחר דברי הרשב"א. ויש לתמוה על דבריך והלא הטענה שטענת על דברי הרשב"א שדוקא קאמר דאם לא כן נתת דבריך לשיעורים זאת הטענה עצמה יש לך לטעון על דברי הסמ"ג וס"ה ולמה לא יקשה לך קושיא זאת דנתת דבריך לשיעורים גם עליה'. ועוד דלא שייך לומר שיש מחלוקת בין דברי הסמ"ג וס"ה ובין דברי הרשב"א באופן שנספק לומר אחר מי נלך שהרי כלל דברי הסמ"ג והרשב"א כולם הועתקו ונלקחו מדברי ס"ה וכ"כ הרשב"א עצמו בתורת הבית הארוך וז"ל והא דאמרינן דבאיהו שתיק ואינהו מקרקרין נראה דוקא כשהן במקום צר שאין יכולין לברוח מפניו אבל היכי דעאל בינייהו והן רועות במרחב שיכולין לברוח ממנו אפי' איהו שתיק ואינהו מקרקרין ל"ח להו דמחמת ביעותת' הוא דמקרקרי ואומר רדף אחריהן ולא השיגן וכן מצאתי לרב בעל התרומות ז"ל עכ"ל. וא"כ אי אפשר לומר שהרשב"א יחלוק על. דברי ס"ה. וגם בדברי הרשב"א שהביא הטור שהם דברי הרשב"א בספר ת"ה הקצר שכתב הב"י על זה דמשמע מדבריו דמקום רחב היינו בקעה וכיוצ' בה ולא בית וחצר גדולים. (תפיסה על הב"י בביאור דברי הרשב"א בדין דריסת זאביה) יש לטעון על דברי הב"י דמה ראית לדקדק מסוף דברי הרשב"א שכתב אבל ארי שנכנס למקום שהבהמות רועות שם וכו' דמשמע הא חצר גדול מקרי מקום צר אדרבא דוק מתחלת דבריו שכתב בד"א כשנכנס בכלוב מלא עוף או בדיר של בהמה שהוא להם מקום צר שאין דרך לברוח מפניו וכו' דמשמע דדוקא כלוב ודיר הם מקום צר שאין דרך לברוח מפניו הא חצר גדולה לא מקרי מקום צר ויש להם שם מקום לברוח וכן משמע מדבריו שבספר ת"ה הארוך שכתבתי לעיל:. והנה כדי לעמוד על תוכן הענין אעתיק ג"כ לשון ס"ה וז"ל ואם הכה חתול א' מהן השאר תרנגולים מותרים אם הם במקום שיכולים לברוח ואם הם במקום צר וקטן כולם אסורים עכ"ל וכיוצא בזה הן ממש דברי הסמ"ג. והאיסור והיתר הארוך אחר שכתב שאם נמצא חתול בלול של תרנגולים דמותרים משום דחתול אינו זורק ארס אלא כשבורח מפניו להציל את עצמו כתב ז"ל אבל אם בודאי הכה אחת מהן כתב רשב"א וכן בסמ"ג וס"ה חתול שהכה אחד מהתרנגולים אם הם בחצר רחב שיכולין לברוח אז האחרים מותרים אבל אם הם במקום צר וקטן כולן אסורות וכו' ומסיים ומסתמא סתם לול סגור נקרא אין יכולין לברוח מפני שאין יכולה להמלט ולהשמט מפניו מכל וכל (וג"כ] הוי שפיר הצל' עצמו שיכולין לברוח ולזוז מפניו תוך הלול עצמו מזוית זו לזוית זו שצריך לרדוף אחריו ויכעוס ודורס כמו שדרס כבר אחת מהו עכ"ל והנה מכל הדברים שהצעתי נראה לי מוכח שאין הכרע מדבריהם שאין דבר מיוחד שיהיה נקרא מקום צר. ומקום מיוחד שיהיה נקרא מקום רחב אלא הכל לפי מה שהוא שאם המקום הוא באופן שלא היו התרנגולים או הבהמות יכולין לברוח ולהשמט מפניו מכל וכל לגמרי זה נקרא מקום צר. אבל אם היה באופן שהיו יכולין להמלט ולהשמט מפניו לגמרי זה נקרא מקום רחב הכל לפי המקום אם הוא סגור מכל צד או פתוח או גדול וקטן ולפי רוב העופות והבהמות ומיעוטם וכך דייקא לישנא דהרשב"א דת"ה הקצר שמביא הטור כד דייקת בדבריו שכתב בכלוב מלא עוף או בדיר של בהמה שהוא להם מקום צר וכן דייקא לשונו בת"ה הארוך שכתב אבל היכי דעאל בינייהו והן רועות במרחב שיכולין לברוח ממנו וכו':
ועתה בנדון דידן שהיו הבהמות רבות וגם מדחזינן שהרבה מהן הומתו ונפצעו לערך ט"ו בהמות הדברים מוכיחים שהיו שם זאבים רבים ודבר פשוט הוא שבהמה אחת יכולה יותר לברוח מהיכי שהבהמות רבים וגם יותר בקל יכולין לברוח מזאב אחד מהיכי שהזאבים רבים שאפילו ברועה תנן בסוף פרק השואל זאב אחד אינו אונס שני זאבים אונס וכו' והיינו משום דבשני זאבים קשה להציל. ואם יאמר האומר דאדרבא דמאחר שהן הרבה הומתו י"ל אפילו אם תמצא לומר שהיו הרבה זאבים תלינן כל אחד המית אחת ונח רוגזיה כדאמרינן בגמרא קטעה ראש אחת מהן. זה אינו שהרי כתב האו"ה וז"ל ואפילו בקטעה ראשו של אחת מהן נמי לא אמרינן שנח רוגזיה אלא כשלא הכה והמית אבל אם קטע ראש אחד מהן או אפילו שאכלה כולה והמית ג"כ קצת בדריסה גילתה דעתה שלא נח רוגזיה וחוששין לכולן עכ"ל ואין סברא לומר דהיינו כשידוע שהכה והמית עוד אחרים בדריסה אחר שקטע ראש אחד מהן אבל אם אינו ידוע תלינן להקל לומר שמתחלה הכה קצתן ע"י דריסה ובאחרונה קטע את ראש אחד מהן ולכך הנשארים מותרות דאין זו סברא כלל דהאיך נדע זה דמסתמא לא איירי האו"ה דוקא היכי שהיו בני אדם אצל התרנגולים או הבהמות וראו שבראשונה הכה ובאחרונה קטע ראש אחת מהן שאם ראו זה. ראו ג"כ שלא הכה עוד אחרים ולמה חוששין לכולן. ועוד דמנין לנו להקל כל כך לתלות ולומר שמתחלה פצע והכה ובאחרונה קטע נימא איפכא הוה ולהחמיר מספק שהרי כתב הרמב"ם והטור י"ד מביאו סימן כ"ט וז"ל כתב הרמב"ם אעפ"י שכולן הלכה למשה מסיני אין לך בפירוש אלא דרוסה ולכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור וכו' עכ"ל. ואם יאמר האומר הלא איתא בפרק א"ט כמה דברים דתלינן להקל בדרוסה בספק דאמרינן שם ספק כלבא ספק שונרא אימא כלבא וכו' הוא שתק ואינהו שתקי אימר שלמא הוא דעבוד קטע רישא דחד מינייהו אימר נח מרותחיה וכו'. אף אני אומר לו הלא כתב הר"ן שם וז"ל וכל אימר דאתמר הכא ודאי חשבינן להו כיון דתלינן בהו לקולא דכוותא הא דאתמר בפ"ק אימר בעצם המפרקת נפגמה וכו' וכולן לשון פשיטא הם עכ"ל וזה ג"כ לשון הר"ן פ"ק דחולין אההיא דתניא שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה וכו' כתב שם דכל היכי דאתיילד ריעותא לחומרא אזלינן והא דאמרינן בפרק א"ט ספק כלבא ספק שונרא אימא כלבא וכו' ואמרינן נמי אימא קניא וכו' התם היינו טעמא משום דלא שכיח שונרא דדרים תדע דהא קיימא לן חוששין לספק דרוסה אלמא כל היכי דתלינן לקולא כגון ספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמסתבר טפי למתלי בהיתרא עכ"ל. הרי לך מבואר שבכל ספק אזלינן לחומרא כ"א היכי דיש לן סברא למתלי יותר לקולא א"כ ע"כ לא תלינן בקטע רישא דחד לומר דנח רוגזיה אלא היכי דלא הכה שום בהמה אחרת כלל. ואם כן בנדון דידן דהכו ופצעו עוד הרבה בהמות אין להתיר מטעם זה:
ואם כן מכל הלין טעמים אני אומר שהנדון דידן אם היה בא לפני בתחלת הענין לא הייתי מתיר כלל לכתחלה לשום יהודי לשכור חליבת צאן הללו. אך מפני שכבר שכר אותה היהודי ואי אפשר לו להסתלק מהשר בלתי הפסד מרובה גם כבר עשה מהן חמאה וגבינות ונמכרו לכמה קהילות וכבר נתאכלו לאנשים שלימים וכן רבים נחשב בעיני לדיעבד ולכך אמרתי לסמוך על צדדים הנוטים קצת להתיר שלא לאוסרן. עוד מטעם דאין אנו דנין עתה על הבהמות עצמן להתירן כי אם על הגבינות הנעשות מחלביהן והנה חקרתי שמלבד הצאן יש באותו עדר לערך ארבעים פרות הנחלבות ומערבוב החלב של הפרות והצאן הכל בעת החליבה כשהעכו"ם חולבים והישראל רואהו וחלב של פרה אחת הוא כל כך כחלב של עשר צאן כך הוגד לי ובלתי ספק שלא נעשו כל הצאן דרוסות אע"ג דלענין אם היו באין להתיר הצאן לאכילה היו כולן אסורות דכל אחת ואחת היו בספק דרוסה אבל בלתי ספק שלפי האמת אי אפשר שכולן יהיו דרוסות הלכך אפי' אם תמצא לומר שהזאבים דרסו עוד עשרים או שלשים צאן נוסף על אותן שמצאו אותן נדרסות מתות ופצועות שכבר נלקחו מהעדר. ואותן שאין ידועות עדין הן מעורבות בתוך העדר מ"מ בלתי ספק שחלבן בטל בששים בחלב הפרות בצירוף חלב הצאן הנשארות כשרות שהרי בחלב שייך שפיר ביטול ס' כמבואר בטור י"ד סימן פ"א בשם הרשב"א. ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה או האיך קונין אותן לכתחלה דיש לומר כיון שהעכו"ם מערבין כל החלב ביחד בלתי ציווי הישראל כי כן מנהגן תמיד הלכך אין לאסור. ודוגמת זה כתב בהג"ה שערי דורא שער א' על שאנו אוכלים הדובשנים של נכרים שקורין בל"א לעקוכי"ן אע"פ שנתבלו בתבלין של נכרים בטלות הן בקמח ובדבש וכו' כתב עוד אך ק"ל האיך קונין אותן לכתחלה ואין לומר משום דכבר נתבטל דהא לקמן אמרינן גבי כלי ראשון ושני דאסור להדיח קערות במים שמלגו בהן תרנגולים או הוגעלו בהן כלים אע"ג דכבר נתבטל הדם או הגיעול ומיהו יש לחלק בין נתבטל בידי ישראל לנתבטל בידי עכו"ם עכ"ל ומסתמא אין לחלק בין היכי שכבר עשו העכו"ם הדובשנים לעצמן למכור ובין היכי שהישראל הוא אצל העכו"ם בשעת עשייתן דבכל אופן מותר לקנות מהן. ואם כן הוא הדין בנדון דידן שהרי הנכרי חולב החלב ועושה החמאה והגבינות להשר רק שהישראל יש לו מקח שקונה ממנו מספר הגבינות וחביות של החמאה כפי המקח שביניהם. כנלע"ד כ"ד אהובך מורך ורבך הטרוד מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המלך הגאון מהררי"ץ כ"ץ ז"ל ה"ה: