אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה סח

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה סח

שאלה סז

ילמדנו רבינו על הסופר שנתנו לו ס"ת לכתוב ולא הספיק לו הזמן להשלים מלאכתו מלאכת הקודש לגמור אותה לזמן שהגבילו ביניהם דהיינו לחג השבועות זמן מתן תורתינו ולקח את אשתו שתסייע לו במלאכת הקודש ונתן לה לתפור ולחבר היריעות בגידין. גם לגרור הדבקות והנגיעות באותיות ועתה יורינו רבינו אם הס"ת זו כשרה או פסולה כי נפלה מחלוקת בין חכמי עירינו הללו פוסלין והללו מכשירין:

תשובה הנה הגם שאני כעת טרוד בסבת השריפה שנגעה בנו יד ה' והנה אני נדוד ומטולטל כצפור נודד מקנו ואין לי מקום להתבודד לעיין ולירד לעומקא דדינא. והטרדה תעצים עיני הבשר מלראות בנגלות אף כי במושכלות גם כלי תשמישי וספרי הקודש אינן כעת בידי ואין אומן בלא כלים. מ"מ לרוב הפצרתכם אשיב בקיצור מופלג ולא אאריך בראיות והוכחות כראוי וכנהוג ואשוב ואומר הגם שלפום ריהטא נראה דעת הפוסלים דהא איתא בפ' השולח ובפרק התכלת תני רב המנונא בריה דרבא מפשרונ' ספר תורה ותפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור עכו"ם ואשה וקטן וכו' פסולים דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכו' וכתבוה כל הפוסקים ואיתא נמי בפ' הקומץ אמתניתין דקתני גבי תפילין ואפי' כתב אחד מעכבן פשיטא וכו' לא נצרכה אלא לאידך דרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה וטעם הפסול כתבו התוס' בפ' ב' דגיטין אהא דקאמר התם לא צריכא דמעורה דהוי מטעם דכתיב וכתבתם דדרשינן מיניה כתיבה תמה דכתבו שם בשם ר"י דבגיטין לא צריך היקף גויל דדוקא בס"ת ותפילין צריך משום דכתיב וכתבתם כתיבה תמה. ובעל התרומה כתב דהטעם הוי משום דלא נקרא יפה כשאות נוגעת בחבירתה ומטעם זה מצריך גם בגיטין היקף גויל וכן בתשובת הרשב"א סי' תרי"א כתב דלא מקרי אות כשאינו מוקף גויל. וכיון דבכל דיני הכתיבה משוינן ס"ת ותפילין כמבואר בכל הפוסקים וא"כ בין לטעם התוספות בשם ר"י דפסול דהיקף גויל מטעם וכתבתם כתיבה תמה הואיל וכשהאותיות דבקות לא מקרי כתיבה תמה וע"י גרירת הדביקות נעשה תמה א"כ היה נראה כשהאשה גוררת הדביקות והנגיעות הס"ת פסולה הואיל ועל ידה נעשה כתיבה תמה הוי בכלל מה שאמרו וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וכן לטעם דספר התרומה דלא נקרא יפה כשהאות נוגעת בחברתה א"כ ע"י הגרירה נעשה כתיבה גמורה והיה נראה דפסול כשנעשה ע"י אשה כמו עיקר הכתיבה אמנם נראה בעיני שיש חילוק בין נגיעה לנגיעה שהרי הסופרים בגרירה דביקות אות לאות לא נהיגי כדברי הסמ"ק דס"ל דהוי כחק תוכות. אלא נהיגי כדברי הרא"ש דס"ל דגרירה בין אות לאות לא מקרי חק תוכות מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה ומתיר לתקן ולהפריד הדבקות בין אות לאות ומשמע מדברי הרא"ש בסדר תיקון תפילין דאפי' אחר שנכתבו כל הפרשיות יכול להפריד אותיות הדבוקות ולא הוי שלא כסדרן כמו שהוכיח הב"י מדבריו סי' ל' ומסיים הב"י אלמא כל שאינו כותב בידים אלא נתקן ע"י גרירה לא הוי כותב שלא כסדרן והכי דייקא לישנא דקתני כתבן שלא כסדרן דמשמע בכותב שלא כסדרן הוא דיגנזו אבל גורר שלא כסדרן לא ואלו בנגיעות ה"א וקו"ף שנוגעים מלמעלה כתב הרא"ש בהלכות ס"ת דתפילין אין להם תקנה לפי שצריך לכותבן על הסדר וכתב בת"ה סי' מ"ח דהטעם הוא דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה שיפרדנה מגגה משום דהוי חק תוכות ואפי' בס"ת דלא קפדינן אכסדרן פסולה אלא אם בא לתקן צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ולחזור ולכתוב וכה"ג ודאי הוי כתיבה שלא כסדרן. וכה"ג כ' הב"י אדברי האגור שכתב אם נגע רגל האל"ף או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה וכדומה לזה כולן פסולין ואין תקנה במחיקה וכתב הב"י על דבריו ומיהו בגרירה מה שנעשה בפיסול סגי וכו' מיהו אם כתב כבר לפניו אין תקנה לחזור ולתקנם משום דהוי ליה כתובין שלא כסדרן. כלל הדבר דבנגיעת אות לאות דהאות היה כבר נכתב כתיקונו דלא צריך לגרור כי אם הדביקות אותה גרירה לא מקרי כתיבה דהא אינו עושה מעשה בגוף האות כלל אבל בנגיעות ה"א וקו"ף או רגל האל"ף או פני האל"ף וכדומה לזה דלא היה האות כתוב כהלכתו דע"י הדבקות נשתנה צורתו ולא זהו צורת האות דכתב שבלוחות וא"כ נכתב האות בפיסול ולכך כשבא לתקן לא סגי בגרירת הדבקות לחוד אלא צריך לגרור כל אותו הרגל הנעשה בפסול ולכותבו מחדש וזה הוי כתיבה גמורה ומעשה בגוף האות ולכך אם כבר כתב לפניו אין תקנה לתקנה דה"ל כתובים שלא כסדרן. וכיוצא בזה כתב הב"י בטור א"ה סי' קכ"ה אהא שכתב הטור דבגט אין צריך שיהיו האותיות מוקפים גויל ומ"מ נהגו להחמיר וכתב הב"י כן כתב הרא"ש בפ"ב דגיטין וכו' ואפי' בתפילין ומזוזות כתב בס' התרומה דמועיל תיקון בחיבור ולא דמי לחק תוכות. ותמיהא לי על תשובת הרא"ש שכתב דבקות האותיות פוסלים בארצנו וכו' ולא אשכח לה שריותא אלא היכא דא"א להביא אחר. ואפי' היכא דאפשר להביא אחר יגרור הדבקות. ושמא סובר הרא"ש דנהי דבגרירת הדבקות לא אפסל משום חק תוכות מ"מ צריך שיגררם הסופר שכתב הגט במצות הבעל אבל אחר לכתחלה לא אלא היכי דלא אפשר ואף ע"ג דגבי תפילין שרי לגרור הדבקות אלמא לא חשיב כתב דא"כ הוי ליה כתבם למפרע ופסולים. האי טעמא סגי לאכשורי בדיעבד או היכי דלא אפשר אבל היכי דאפשר לכתחלה צריך שלא יגררם אלא מי שצוה הבעל לכותבו כיון שע"י גרירה זו חשוב גט כשר לינתן לכתחלה כנ"ל עכ"ל מכל אלה יש ללמוד ג"כ לענין נדון דידן לחלק וגו' דאם היתה הגרירה שנעשה ע"י אשה בנגיעות שבין אות לאות יש להכשיר בדיעבד כיון דהוכחנו שהגרירה לא מקרי כתיבה ודוקא קאמר כל שיש בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. אבל לא נאסר בגרירה כדאמרינן לענין כתיבה כסדרן בתפילין דבתקון גרירה לא מקרי כתבן שלא כסדרן כדלעיל דכותבן שלא כסדרן יגנזו קתני אבל גוררן שלא כסדרן לא וכדאשכחן גבי גט דמכשרינן בדיעבד כשגררם אחר מי שלא צוה לו הבעל לכותבו אע"ג דאם נכתב גוף הגט ע"י מי שלא צוה לו הבעל לכותבו היה פסול אפי' בדיעבד אפי' הכי בגרירה לא אפסל בדיעבד. הכי נמי לענין ס"ת אע"ג דבכתיבת גוף האותיות ע"י אשה פסולה מ"מ על ידי גרירת הדבקות בין אות לאות ע"י אשה לא מפסלת בדיעבד כיון דגרירה לא אקרי כתיבה. אע"ג דלכאורה נראה דלא דמי האי דיעבד להאי דיעבד דשמא האי דיעבד דגבי גט היינו שכבר ניתן הגט אבל היכי דלא ניתן ואפשר להביא אחר לא מכשרינן ליתנו לכתחלה. ה"נ גבי ס"ת לא נכשיר אותה כיון דאיכא ס"ת אחרת. מ"מ לא נראה להחמיר כולי האי בס"ת אפי' בדיעבד כיון דכבר הוכחנו דלא מקרי גרירה כתיבה כלל ובגט הוא דמחמרינן משום דמחמרינן בה כמה חומרות משום דאית ביה חשש ממזרות ח"ו:

ותדע דהא גבי תפילין וס"ת מותר לגרור הדבקות שבין אות לאות אפי' לכתחלה דלא מקרי כתבה שלא כסדרן דגרירה לא מקרי כתיבה כנזכר למעלה. ובגט אנו נוהגין להחמיר שלא לגרור ולהפריד האותיות אפי' כשהבעל מצוה לתקן אם לא בשעת הדחק. אלא ע"כ צ"ל דבגיטין החמירו יותר ואע"ג דלפום ריהטא משמע בתשובת מהרר"י מי"נץ דכל מקום שיש כאן ס"ת אחרת הכשרה לא מקרי דיעבד אלא לכתחלה וז"ל התשובה בסימן ט"ו ומ"ש על ס"ת ספרדיים שאין כתובין בהם האותיות הגדולות והקטנות כמו בספר תורה שלנו. הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזות וס"ת בפ"ז כתב דצריך ליזהר בהם כי הם למצוה אבל לא לעכב בדיעבד וכן כתב על התגין וכו'. וכתב עוד דלטור י"ד נראה שפסול באותיות שעטנ"ז ג"ץ וכתב שכן משמע ג"כ מדברי אביו הרא"ש ז"ל. והסא"ז פוסל אפי' בחסרון תג אחד אפי' באות שאינו משעטנ"ז ג"ץ. ושמא במקום שיש ספרי תורה עשויין וכתובין כתיקונן בתגין ובאותיות גדולות וקטנות אפי' לדעת הרמב"ם פסולים האחרים דחשיב כלכתחלה ואינו מכשיר אלא במקום שאין ס"ת עשויה כהלכתה דאז חשיב דיעבד וכשרה אבל במקום שיש תקנה לא וכו' עכ"ל. אין הוכחה משם דלאו לכל מילי קאמר אם כן נוכל לומר דדוקא לענין ההוא דינא קאמר דהואיל ואשכחן דהטור י"ד ואביו הרא"ש והא"ז כולהו ס"ל דפסו' אמרינן נמי דשמא להרמב"ם נמי לא הכשיר בדיעבד אלא במקום שאין כאן ס"ת אחרת העשויה כהלכתה אבל במקום שיש כאן ס"ת כשרה חשיב כלכתחלה. אבל בנדון דידן דליכא למ"ד דס"ל דגרירה מקרי כתיבה כדאשכחן דמכשרינן גרירה בתפילין ולא חשיב כתבן שלא כסדרן ואף הסמ"ק דפוסל אם לא היתה מוקפת גויל מתחלתה ואינו מתיר בגרירה לא מטעם דחשיב לה גרירה כתב קא פסיל לה אלא אפי' אם עדין לא כתב לפניו קא אסר לגרור מטעם דס"ל דהוי כחק תוכות ולעולם אליבא דכ"ע לא חשיב גרירה כתב הלכך לדידן דנהיגין בגרירה אם נעשה הגרירה ע"י אשה יש להכשיר בדיעבד אע"ג דאיכא ס"ת אחרת. דאין לומר דמהר"י מינץ ר"ל דבשום דבר אין לחלק בס"ת בין לכתחלה לדיעבד דלא מיקרי דיעבד אלא במקום שאין כאן ס"ת אחרת. שהרי מצינו כמה דברים בס"ת שצריכין לכתחלה משום מצוה מן המובחר וכשרים בדיעבד כמו שמצינו דבקלף צריך לכתוב לכתחלה לצד הבשר ובדוכסוטוס בצד החיצון ואם שינה וכתב בקלף בצד החיצון ובדוכסוטוס לצד הפנים בדיעבד כשר בס"ת כמו שכתב בטור י"ד סי' רע"א ופשוט הוא דר"ל אפי' יש כאן ס"ת אחרת וכן שם בסי' רע"ג לענין שיעור קירוב השיטין וריחוקן וארכן מסיים בסוף הסימן וכל אילו הדברים למצוה מן המובחר אבל אם שינה בהן וכו' כשר. וכתב הב"י על זה כן כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' ס"ת הרי שהרמב"ם גופיה מחלק בין לכתחלה לדיעבד. מכל זה מוכרח דאין לפרש דברי מהרר"י מינץ דלכל מילי קאמר אלא כמו שכתבנו. וגדולה מזו דאפילו בדין היקף גויל אמימרא דהקומץ דאמר רב יהודה אמר רב כל אות שאינו מוקפת גויל מד' רוחותיה פסולה כתב המרדכי וכתב רבינו שמשון לדידי מספקא לי דאמר דוקא בתפילין. אבל בס"ת ודאי לכתחלה בעינן כדאמרינן לקמן דבעינן בין אות לאות כמלא חוט השערה ומיהו פסול לא אשכחן. ובהרבה דברים חלוקים תפילין ומזוזה מס"ת. ושוב חזרני דודאי רב יהודה בס"ת איירי מדנקיט גויל דפסול לתפילין ומזוזות כדאמר בהמוצא וכו' עכ"ל. הרי לך דאפילו בגוף הדין דהיקף גויל הוה סלקא אדעת רבינו שמשון דלכתחלה בעינן הפרש כחוט השערה אבל לא לפסול בדיעבד ומסתמא סתם דיעבד קאמר וכ"ש לענין הגרירה הנעשה ע"י אשה:

ואם יטעון הטוען ויאמר דנהי דגרירה לא מקרי כתיבה מכל מקום מקרי תיקון וגבי תפילין כתב הטור סי' ל"ט וכל הפסול לכותבן פסול בכל תיקון עשייתן ואם כן הואיל ואשה פסולה בכל תיקון עשיית תפילין ה"נ פסולה בכל תיקון עשיית ס"ת דהא ילפינן ס"ת בדין זה מתפילין כדלעיל ואם כן הס"ת הנ"ל פסולה מחמת גרירת האשה גם מחמת התפירה. אף אתה אמור לו הלא דין זה העתיקו הטור מדברי הרמב"ם בפ"ג וז"ל הרמב"ם אין עושין תפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעורה וכו' וה"ה כל הספול לכתבן עכ"ל. והנה טעם זה לא שייך בתיקוני ס"ת ואפי' בגרירה וכל שכן בתפירה משום דשאני התם דעשיית השי"ן בעורה הוי כאלו כתב הפסול השי"ן בידו ממש אבל גרירה לא מקרי כתיבה כלל ולא שייך לומר דנגזור גרירה אטו כתיבה כמו שאנו פוסלין גם שאר תיקוני תפילין בשביל תיקון השי"ן וכמו שכתב הב"י על דבריו וז"ל ואיכא למידק מאחר שכתב דטעמא דפסולא הוא מפני השי"ן לא יפסל ע"י עכו"ם אלא עשיית השי"ן לבד וצריך לומר דכיון דיש בעשייתן דבר שהוא ראוי ליפסל אם נעשה ע"י הפסול אין לחלק בין קצת עשייה לקצת עשייה עכ"ל. אם כן נפסול נמי גרירה אטי כתיבה. (תפיסה על הב"י בקשיותו שהקשה על הרמב"ם דפ"ג מה' ס"ת ותפילין) זה אינו חדא דבעיני קושיית הב"י אינה קושיא כלל דכד מעיינת שפיר לא פסיל הרמב"ם תיקון תפילין אלא החיפוי והתפירה דהכי כתב הרמב"ם בהדיא אין עושין תפילין אלא ישראל וכו' מפני השי"ן שעושין בעורה לפיכך אם חפן כותי או תפרן פסולות עכ"ל. ושאר תיקונים כגון תיקון העור וכיוצא בזה נ"ל דאין ה"נ דכשר אפי' ע"י עכו"ם אלא דצריך עיבוד לשמן וכן השחרת הרצועות שכתב הטור סימן ל"ד בשם ספר התרומה שצריך שישחירם ישראל לשם תפילין ואין להשחירם עכו"ם לא מטעם שאינו בקשירה פוסל עכו"ם אלא מטעם דבעינן שישחירם לשם תפילין והכי מפורש בדברי ספר התרומה וב"י מביאו וז"ל יש להסתפק אם כותי יכול להשחירו לבדו כמו שאר תיקוני עור או שמא כיון דרצועות שחורות הלכה למשה מסיני צריך השחרה לשמה ואסור בכותי כו' עכ"ל ושאר כל המלאכות חוץ מתיקון העור הן בכלל חיפוי ותפירה וחיפוי ותפירה אתי שפיר דפוסל הרמב"ם כמו בעשיית השי"ן דהא השי"ן נעשית על ידי החיפוי ועל ידי התפירה והחיפוי והתפירה הכל מעיקר עשיית השי"ן הן וכן הטור אע"ג שכתב סתמא וכל הפסול לכתבן פסול בכל תיקון עשייתן ר"ל החיפוי והתפירה ובכלל זה הוא כל תיקון עשייתן כמו שאמרנו. וא"כ לא פסל הרמב"ם כל תיקוני תפילין אלא דוקא אותן שע"י נעשית השי"ן שהוא כמו כתיבה וא"כ אין מזה ראייה כלל (ישוב על דברי ב"י הנ"ל) ואף לתירוצו של הב"י אין נראה לי דר"ל דפוסל שאר תיקונים משום דגזרינן שאר תיקוני תפילין אטו עשיית השי"ן אלא ר"ל כיון דשאר תיקונים ועשיית השי"ן כולן נקראים עשיית תפילין והכל עשייה אחת אין לחלק בין קצתן לקצתן כיון שיש בעשייתן דבר שהוא ראוי ליפסל על ידי עכו"ם כל העשייה פסולה ע"י. כן נראה לי פירוש דבריו. ואין ללמוד מזה תיקוני ס"ת דבתיקונים ועשיית ס"ת אין בעשייתן דבר שהוא ראוי ליפסל ע"י הפסול כי אם בכתיבה ולא בעשייה. דאין לפרש דר"ל משום גזירה דאין להרמב"ם כח לחדש גזירה מה שאין מבואר בגמרא ואפי' את"ל דר"ל משום גזירה שגזר הרמב"ם כל התיקונים בתפילין ובס"ת שלא לעשותן ע"י פסול. מכל מקום אין סברא לומר לפסול ספר תורה בדיעבד בשביל גזירתו של הרמב"ם. אלא שלכתחלה יש ליזהר בדבר גזירה אטו כתיבה. גם מה שהפוסלים מביאים ראיה לדבריהם דלאו דוקא כתיבה פוסלת ע"י הפסול אלא כל מיני תיקון מהא דר"ת היה רוצה לפסול עשיית ציצית ואגודת לולב משום דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אינה יכולה לעשות כדאמרינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה אלא שהתו' דחו סברת ר"ת במה שאמרו דדוקא בתפילין אמרי' הכי מדכתיב וקשרתם וכתבתם אבל בציצית לא והביאו ראייה מדמעטינן עכו"ם בציצית מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית ולא עכו"ם כמבואר בתו' בפ' השולח מכלל שתיקן כיוצא בזה פסול בתפילין וה"ה בס"ת ע"י פסול או ע"י אשה וקטן ולאו דוקא כתיבה הוא דפסלינן. (ביאור טעמו של ר"ת שהי' רוצה לפסול עשיית ציצית ואגודת לולב ע"י אשה) זה ראיה כלל לפסול ס"ת כשנעשה איזה תיקון ע"י אשה דאין זה טעמו של ר"ת אלא טעמו הוא דכמו דהכתיבה שהיא עיקר העשייה של תפילין וס"ת פסלה התורה ע"י אשה כיון שאשה אין חייבת בהן ה"ה בשאר מצות אין לעשות עיקר המצוה ע"י אשה כגון הטלת הציצית בבגד שהוא עיקר המצוה במצות ציצית ואגודת הלולב במצות לולב למאן דסבירא ליה דמצוה לאגדו דהוי כמו הכתיבה בתפילין וס"ת אבל שאר מיני תיקונים לא פסלי בין בתפילין וס"ת ובין בציצית ולולב אפי' לר"ת והיינו טעמו של ר"ת דמשמע מדבריו דלא אסר ע"י נשים אלא הטלת ציצית אבל תיקוני טלית וטוויית הציצית לא אסר לעשות ע"י נשים וכן מפורש בדברי מהר"ם כמבו' בהגהות מיימוני וב"י מביאו בטור י"ד. ומה שמשמע מדברי הרא"ש והמרדכי דלר"ת גם טוויית הציצית אסור לעשות ע"י אשה מדהביאו ראייה לסתור סברת ר"ת מפרק הספינה דאמרינן התם דנפקא בת קלא ואמרה מאי עבידתייהו בהדי קרטילתא דביתהו דרבי חנינא בן דוסא היא דעתידא למשדי תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי משמע דס"ל דלר"ת דטוויית ציצית אסור ע"י אשה צריך לומר דאינהו ס"ל דטוויית ציצית מיקרי ג"כ עיקר עשיית המצוה ובהגהות מיימוני ס"ל דדוקא הטלת ציצית מקרי תיקון עיקר המצוה אבל שאר תיקוני טלית וטוויית ציצית לא מקרי עשיית עיקר המצוה. (פרוש דברי ר"ת לפי דעת הגהות מיימוני):

אלא עדיין יש לבעל דין לחלוק ולהקשות על דברינו דאם איתא דלכ"מ אין אסור בתפילין ובס"ת ע"י אשה כ"א עיקר עשיית המצוה דהיינו הכתיבה א"כ מאי פריך בהגהות מיימוני על דברי ר"ת והא אמרינן בפ' אין מעמידין מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קושרת לו תפילין על ידו וכו' ומאי פריך הא גם לר"ת אינו אסור כ"א עיקר עשיית המצוה וגבי תפילין עיקר עשיית המצוה היא הכתיבה לפי סברתינו. אף אנו נאמר לו אלא מאי הלא גם לפי סברתו דרצונו לומר דכל תיקונים אסורים בתפילין לכ"ע א"כ תקשה לך מאי פריך ממעשה זה אדברי ר"ת תקשה ליה לעצמו ר"ל לסברת התוס' דהרי בתפילין גם התו' מודים דאסורים כל מיני תיקון א"כ קשה להו מהאי מעשה שהאשה היתה קושרת תפילין על ידו. אלא ע"כ צריך לפרש הכי דהוה ס"ד להגהות מיימוני דר"ת ס"ל דבכל מצות עיקר עשיית המצוה שכיוצא בו גבי תפילין היא הכתיבה אסורה ע"י נשים וכן בקיום המצוה דהיינו הנחת תפילין שהקשירה על היד היא עיקר המצוה היה ראוי להיות אסור ע"י אשה ולכך פריך מהאי מעשה אר"ת דבשלמא לסברת התוספות דס"ל דלא אסרינן אלא כתיבת תפילין ע"י נשים מגזירת הכתוב דכתיב וקשרתם וכתבתם ולא ילפינן מיניה שאר דברים ומצוה אחרת אתי שפיר ולא קשה מידי מהאי מעשה דהנחת תפילין וקשירת' על היד מצוה אחרת היא ולא ממצות כתיבת תפילין היא אבל אדברי ר"ת קשה ולכך איצטריך לשינוייא בחד שינויא דלא היתה קושרת אלא מסייעה לקושרן. ובשינוי בתרא תירץ דגם לר"ת לא אסר ע"י נשים אלא תיקון הדבר ועשיית עיקר המצוה דוגמת כתיבה כגון עשיית ציצית וכיוצא בזה אבל קשירה לאו תיקון המצוה היא אלא קיום המצוה שהוא הנחתן על היד ומילתא אחריתי היא ולכך מותרת ע"י נשים אפי' לר"ת וק"ל ובפירוש זה נדחו כל הדקדוקים שדקדקו דעת הפוסלים מתוך דברי ההגהות מיימוני הללו כאשר הוא מובן מעצמו ואין צריך להאריך בהן הלכך אין ראייה מכאן לפסול הס"ת שנתפרו ונתחברו היריעות בגידין על ידי אשה. וכן במה שהפרידה האשה הנגיעות שבין האותיות ע"י גרירה לא נפסלת הס"ת בזה בדיעבד אע"ג דהגרירה כדי שהיו האותיות מוקפות גויל היא תיקון כתיבת האותיות שהיא עיקר התיקון והעשי' במצוה של הס"ת אפ"ה כיון דכבר נכתבו האותיות כתיקונן ונעשית כבר עיקר עשיית גוף המצוה והגרירה לא מקרי כתיבה ולא חשובה מעיקר עשיית המצוה ולכך לא נפסלת הס"ת כשנעשית הגרירה ע"י אשה אבל מ"מ לכתחלה ראוי להחמיר שלא לעשות שום תיקון ע"י אשה אכן ויש להזהיר הסופר שלא יוסיף לעשות עוד כזאת:

אם היו הנגיעות בגוף האותיות עצמן כגון ברגלי הה"א ] והקו"ף או רגלי האל"ף בגגות או פני האל"ף היו נוגעים בגג שתחתיה והאשה הפרידה אותן ע"י גרירה פשיטא דהס"ת פסולה דהא אפי' כשנעשית הגרירה ע"י איש פסולה דמקרי חק תוכות וא"א לתקנם כ"א בגרירת כל מה שנכתב בפסול ולחזור ולכותבו כמבואר בפוסקים וזה מקרי כתיבה גמורה כדלעיל כלל העולה מדברינו בעובדא דידן אם היו הנגיעות בגוף האותיות עצמן כגון בה"א וקו"ף ואלף כדלעיל פשיטא דהס"ת פסולה אם לא שיודע כל המקומות שהיו נוגעים ויחזור ויגרר כל מה שנעשה בפסול ויחזור ויכתוב האות כתיקונו כמבואר בפוסקים ואם היו הנגיעות והדבקות בין אות לאות והאשה הפרידה אותן ע"י גרירה כשרה בדיעבד וכן התפירות. ולרווחא דמילתא אם אפשר בקלות להתיר התפירות שתפרה האשה ולחזור ולתופרן בכשרות וכן כל המקומות שיודע הסופר שהיו נגיעות אפי' בין האותיות והפרידה אותן האשה יגרור הסופר צדדי האותיות במקום שהיו נוגעים ויחזור ויתקנם בהכשר דכיון דיודע המקומות ואפשר לו לתקנם הוי כלכתחלה גמור וראוי להחמיר לכתחלה לתקנן בהכשר כיון דאפשר לתקן על. צד היותר טוב דמהיות טוב אל תקרי רע. ומה שאינו יודע וא"א לתקן כשר בדיעבד כנזכר בדברינו. ולא נוכל להאריך בראיות והוכחות יותר מזה כי אין כלי תשמישי בידי ומה שהיה נראה לע"ד כתבתי מתוך הטרדות והבהלות המתרגשות כעת ושלום על חכמי ישראל. נאם הטרוד מאיר בן מהר"ר גדליה זלה"ה וכו':

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה