אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה סא

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה סא

שאלה ס

ילמדינו רבינו מעשה באיטליי' שאנוס אחד שהיה שם חוץ ממחנה ישראל נתפס על ידי החקירה של כומרים ובדקו אותו ומצאוהו שהיה מהול ועושה כמעשה היהודים ונגמר דינו וזה משפט הכומרים שהאיש כזה אם יתחרט ותוהא על הראשונות וישאל מחילה הכומרים מוסרים אותו לכומר אחד כדי שיתודה לפניו כל עונותיו נגד דתם ובתוכם מתדוה ומגיד מי מוהלו ואחר הוידוי הזה יורד לפני החקירה של כומרים ומגיד איש פלוני מלני ואז החקירה מכח עדות זה רודפים אחר המוהל בכל עוז ודנים אותו אם ימצא או לא ימצא. וכן היה כי זה האונס חזר לדתם וירד לפני החקירה ואמר פלוני מלני ורדפו הכומרים אחר המוהל כמנהגם ודינם. ויודע הדבר להמוהל ויברח וילך לו לנפשו אל ארץ מרחקים כי אין פינה לשבת והוכרח לשלוח להביא את אשתו ובניו אליו. ועוד אומן מומחה היה המוהל מרויח בלימוד מלאכתו והיה לו גם כן פרס מפרנסי בעלי בתים. והמוסר הנה סגר הדרך לפניו ובטלו ממלאכתו אין מקום לחזור למלאכתו שם. ילמדינו רבינו אם הקרה ה' לבא לדון בנכסי המוסר הנ"ל אם חייב לשלם לו כל הוצאתיו שעשה להציל את עצמו ולהביא את אשתו ובניו אליו וגם הפסדו מה שבטלו ממלאכתו אם יברר המוהל בבירור מה שהפסידו כי דבר ברור הוא לכל בפרהסיא. ואם יאמר אדם שלא מצינו בגמרא מעשה כזה שחייבו למוסר אלא כשלקחו כותים ממונו של נמסר י"ל כי ודאי דינא דגרמי דיינינן וזה ודאי דינא דגרמי שמכח עדותו של מוסר הוכרח המוהל להוציא ממונו הכרח גמור היזק הבא בהכרח עכ"ל השאלה:

תשובה אם כוונת השואל היתה לבאר לו בראיות אם יש לחייב גופו של חבירו לשלם לו כל ההזיקות והוצאות שהגיעו לו מזה כדין המוסר ממונו הלא פשוט ומבואר דבר זה וק"ו הוא דבפרק הגוזל בתרא מבואר דהא דק"ל דהמוסר ממונו של חבירו ביד אנס חייב לשלם היינו משום דק"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי דאמר התם ההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא וכו' אמרי ליה זיל לגבי דר' שמעון בן אליקום ור"א בן פדת דדייני דינא דגרמי אזיל לגבייהו וחייבוהו וכו' הרי מבואר דמוסר ממונו של חבירו ליכא לחייביה אלא לר"מ ולא לרבנן ואילו במוסר גופו של חבירו אפי' רבנן מודו דחייב לשלם דהכי איתא במרדכי בר"פ הגוזל קמא ודוקא פטרי רבנן מראה ממון של ישראל משום גרמא אבל היה מוסר גוף חבירו בידי כותים עד שיפדה עצמן מן הכותים אפילו רבנן מודו ודמי לחובל בחבירו דמשלם ריפוי דחשיב ליה כאלו הוא הפסיד ממונו ממש כשגרם לו ריפוי ה"נ הואיל ומסר גופו בידי כותים כאלו מסר ממונו בידים וכו' ע"ש ובתשובת הרא"ש כלל י"ז וכן הוא מבואר בתשו' הרי"בש סי' ע"ט וסי' תע"ג שחייב המוסר גופו של חבירו לשלם לו כל ההפסד שהגיע לו. וכן בתשובת מהר"יו סי' קי"א בראובן שהיה לו דברי ריבות עם שמעון. וראובן מתוך כעסו וחום לבו הלך אל העי"רון וסיפר לו הדברים ומתוך כך נתפס שמעון וכו'. ותבע שמעון יציאותיו שהוצרך לשלוח אחר אוהביו וגם שחדי' ויתר הוצאותיו ופסק דראובן חייב לשלם לשמעון כל יציאותיו דדיינין ליה כל דין מסור וכו' ועוד נמצא בתשובת מהר"י מו"לין סי' פ"ו שהחמיר יותר במוסר גופו של חבירו לענין דאע"ג דאבעי' לן בפ' הכונס אם עשו תקנת נגזל במוסר ועלתה בתי"קו ופסקו הפוסקים שאם אין ידוע כמה הפסידו אין הנמסר נשבע ונוטל. אפ"ה במוסר גופו אמרינן דהנמסר נשבע ונוטל וז"ל שם בתשובה הנזכרת והשתא דר' פלוני מסור גמור דנתיהו בתפיסה אחרונה לא מבעי' אם יש לר' פלוני הנמסר עדות כל דהו אפילו קרוב בהזיקתו תפיסה אחרונה בהזיקות ושחדי' דישבע ויטול כדפסק מהר"ם שילהי ב"ק דבעדות כל דהו סגי לענין מסירה וכו' אלא אפי' דאין שום עדות לר' פלוני הנמסר ישבע ויטול מר' פלוני כל מה שברור לו שהזיקתו תפיסה אחרונה. אע"ג דרוב רבותינו פסקו דתיקו לקולא ולא עשו תקנת נגזל במסור ה"מ במסור דהוי דינא דגרמי כגון אחוי שהראה ממון חבירו אבל המזיק בידים ממון חבירו עשו תקנת נגזל במסור. וכאן מזיק בידים כמ"ש במיימוני פרק ז' במי שמוסר בידים דעשו תקנת נגזל בההוא מסור וכן בא"ז יישוב על דברי המרדכי בדיני מסור שלא יהיה דבריו סותרים אהדדי. וכן נ"ל שצריך ליישב שכתב המרדכי בשם מהר"ם בפ' הכונס דפסק כר"ת כשאין המוסר מכחישו דנשבע ונוטל. ובאינך פרקי מייתי כמה תשוב' שפסק בהדיא דתיקו לקולא אפילו אינו מכחישו. אלא ודאי היכי דמסרו בידים כי האי דמסר גופו דחשיב מזיק בידים כדפסק רבי' אפרים שלהי הגוזל קמא דמוסר גופו הוי מזיק ממש בידים דאפי' רבנן מודו דהוי כחובל וכההיא תשובה דאלכסנדרי (ר"ל הכתיבה בתשובת מיימון השייכה להל' נזיקין סי' מ"ד) נמי קרי ליה מזיק. ופשיטא דבמזיק עשו תקנת נגזל וכו' והני תשובות דהגוזל בתרא מן הערב ומן הבעל סעודה דפרק הפרה. כל הני הוו מסירת ממון ואין שום מסירת הגוף וכו' ע"ש:

ואם היה השואל מסתפק בדבר מטעם שבנ"ד לא בא הנמסר עדיין לידי תפיסה וכל מה שהוציא לא הוציא אלא כדי להנצל שלא יבא לכלל תפיסה בידי עכו"ם. ולזה היה מסתפק ושואל אם זה נקרא מזיק הואיל ועדיין לא נתנזק הנמסר. אף אנו נאמר שאין ראוי להסתפק בזה כי מיד שמסר הדברים לשרי החקירה הוי כאלו כבר נתפס בידם ומקלי קלי ליה ומה שהוציא הנמסר להצלתו הוי כאלו הוציא ונתן להשרים להוציא ממסגר נפשו מידם וראיה מגמר' ערוכ' פרק הגוזל ומאכיל דאיתא התם ההוא גברא דאנסוהו ואחוי אחמרא דרב מרי וכו' אמרו ליה דרי ואמטו בהדן דרי ואמטי בהדייהו אתו לקמי דרב אשי ופטרוניה א"ל רבנן לרב אשי והא תנן אם נשא ונתן ביד חייב. א"ל ה"מ היכי דלא אוקמיה עליה מעיקרא אבל אוקמי' עלויה מיקלי קליי' ופי' רש"י ה"מ דאם נשא ונתן ביד חייב היכי דלא אוקמינהו העכו"ם על הממון מעיקרא ע"י האונס אלא הלך ועמד ונתנו לו אבל הכא דאוקמי' על היין קלייה ואההיא שעתא פטור משום דהוה כאונס. כי אמטייתו דידהו אמטי ע"כ. ודין זה הוא מוסכם מכל הפוסקים הרי לך מבואר כי מיד דהראה להם הוי כאלו כבר הוא של עכו"ם ומקלי קלייה ואם כן ה"ה בנ"ד מיד שמסר עליו לפני החקירה הוי כאלו כבר נתפס ביד' דהא היה ידם שולטת בו מיד אם לא הוצי' הוצאות למלט על נפשו ומה לי אם נותן ממון להשרים או לזולת' מה שיוציא להצלתו וסברא זו פשוטה ומבוררת ואין חולק עליה. אך בענין ההוצאות איזו הוצאות חייב לשלם ואיזו אינו חייב בזה יש לחלק:

ונאמר דבפרק הגוזל קמא בדין השורף שטרו של חבירו סלקא [שמעתין כר"מ דדאין דינא דגרמי. ובבא בתרא בפרק לא יחפור אמתניתי' דמרחיקים את הסולם מן השובך ד' אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה. פריך סתמא דגמרא והא גרמא הוא וכתבו שם התוס' וז"ל הכא משמע דגרמא בניזקין פטור. וכן בפרק כיצד הרגל בזרק כלי מראש הגג וכו' וכמה דינים דמייתי שם. ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחוי דהגוזל בתרא. ומראה דינר לשולחני וכו'. וחילק ר"י לשון א' דדינא דגרמי הוא חייב היינו דעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו. ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו דמשעת מעשה בא ההיזק ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעל בית עצמו עירבן עם פירותיו אמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו. וגם באותה שעה שמטהר לא בא ההיזק. ונראה לרי"צבא דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירוש' ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הוליך ומזיק לחבירו בעין וכו'. ועתה הגם שהרי"ף והרמב"ם אינם מסכימים לחלוקין אלו שהרי הרי"ף כתב פרק כיצד הרגל אהא דאמר רבא זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם סילקן וכו'. מסתברא לן דלית הלכתא כרב' משום דס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי וכו' וק"ל דלית הלכתא כוותיה וכן הרמב"ם פ' ז' דהלכות חובל ומזיק פסק בזורק כלי של חבירו מראש הגג דחייב ש"מ דלית להו חלוקים שחילק הר"י דהא לסברת ר"י היה פטור כמו שכתב הרא"ש פרק לא יחפור ובפרק הגוזל קמא אלא ס"ל כתירוצו של רי"צבא דלעיל. מ"מ מאחר שהרא"ש בפרקים הנזכרים לא הביא אלא החילוקים שחילקם הר"י משמע בהדיא דהכי ס"ל דאינו חייב אלא כשעשה בעצמו היזק בממון חבירו. וכשההיזק נעשה מיד בשעת מעשה וההוא דאחוי דמסור כתב הרא"ש דהוי ברי היזיקא דכיון דמראה ממון ישראל לכותים ברור הוא שיטלנו הכותי ואין לך מעש' גדול מזה וכן הרמב"ן ז"ל בתשובות סימן ר"מ משמע בדבריו שם שפסק כדברי ר"י ופטר המלשין מדיני אדם אם לא אמר בעצמו להשר עצמו ע"ש. וכן הרשב"א ז"ל בתשובותיו כתב רואה אני לפטור שמעון אם עבר והחזיר השטר לכותים לפי שאין כאן דינא דגרמי שאין ראובן זה מתחייב מיד בחזרת השטר לכותים וכל שאין מתחייב מיד אינו קרוי דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין וכו' וכן בעל תרומת הדשן סי' ש"ז וסי' שט"ו. הגם שיישב שם דבריו גם לפי תירוצו של הרי'צבא מ"מ נראה שם מדבריו שהוא תופס דברי ר"י לעיקר וכן יתר האחרוני' נוטים לדברי ר"י ע"כ אין בידינו להוציא ממון אלא בדבר דאית ביה תרתי מילי שכתב הר"י בחילוקיו דהיינו שעושה הוא עצמו היזק בממון חבירו וכשבא ההיזק מיד בשעת המעשה:

ועתה בנ"ד כל ההוצאות שהוציא המוהל על שהציל את עצמו ונמלט על נפשו הוא דבר פשוט שחייב לשלם ואם אין ידוע כמה הוציא הלא כבר ביארנו למעלה שאע"ג שבמוסר ממון של חבירו פסקו רוב הפוסקים דלא עשו תקנת נגזל במוסר אבל במוסר גופו של חבירו בידי כותים עשו בו תקנת נגזל ונשבע הנמסר ונוטל כמבואר בתשובה שהבאתי לעיל. אך ההוצאה שהוציא המוהל שהוצרך להביא אשתו ובניו אליו לארץ מרחקים שנמלט שם לדברי ר"י דלעיל אין חייב המוסר לשלם משום דאותו היזק לא נעשה מיד בשעת המעשה. ואף לסברת הרי"צבא דתירץ דכל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים כדלעיל שמא נ"ד אינו כ"כ מצוי ורגיל אף ע"ג דאנו צריכין ע"כ לומר דהענין שימסור אחד גופו של חבירו הוא מצוי ורגיל דהא פשוט הוא בכל תשובת הגאונים שהבאתי לעיל דמוסר גופו של חבירו חייב לשלם כל הזיקותיו. וה"ה בנ"ד דהא לא חלקו בין ענין לענין מ"מ ענין כזה דנ"ד שיצטרך לברוח לארץ מרחקים ולהביא אשתו ובניו אליו אינו מצוי כ"כ וכה"ג חילק בת"ה סי' ש"ז על מעשה שראובן היה ש"צ בקהל אחד בא שמעון והוציא עליו ש"ר של ניאוף וסלקוהו הקהל לראובן בשביל הוצאת השם רע של שמעון ושכרו ש"צ אחר ואחר כך נתברר שדברי שמעון היה שקר וכזב והקהל לא רצו להחזיר ראובן לש"צ מפני שכבר שכרו אחר ולא יכלו לסלקו. וע"י כך הפסיד ראובן מחייתו ופסק דאין שמעון חייב לתת שום ממון לראובן בשביל כך אע"ג דגם זה מיקרי דינא דגרמי כמו שהוכיח שם והביא שם ג"כ מה שחילק הר"י בין דינא דגרמי ודין גרמי בניזקין. ומה שתירץ הרי'צבא בתוס' שהבאתי לעיל. ואסיק ע"ז וכתב וז"ל א"כ בנ"ד נמי איכא לחלק לפי שני חלוקים דר"י הא' משום דלא מחייב משום דינא דגרמי אלא כשהוא עצמו עושה היזק בממון חבירו. ובנדון זה לא הזיקו כלום וכו'. וגם הוא לא בטלו ממלאכתו אלא ע"י גרמתו נסתלק ע"י אחרים וכה"ג הוי גרמא בניזקין וכו' ולפי טעם חילוק השני דאינו חייב אלא א"כ ההיזק נעשה מיד בשעת המעשה נתייעצו כבר מה לעשות וכו'. ואל תתמה שנחלוק כ"כ בחילוקים דקים וקלושין דר"י נמי ירד לחלק בדקו' כמבואר בתוס' דלא יחפור וכו' וכ"ש לפי' הריצב"א דמפיק דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן ובמילי דשכיחי תקנו לחייב ובמילי דלא שכיחי פטרו הגורם ואם כן איכא לאפלוגי שפיר וכו' בנדון גרמא דבטלה כה"ג לא שכיח כלל שיוציא אחר ש"ר דשקר על חבירו. ויאמינו לדבריו בשם רע גדול כזה שע"י כך יסלקנו הקהל וכו'. ודוגמת תשובה זו מצינו ג"כ סי' שט"ו על מעשה אחר ע"ש. א"כ בנ"ד נמי נימא דאיכא לאפלוגי הכי ואפי' נימא דבנ"ד מעשה כזה הוא דבר מצוי ורגיל ביותר במדינ' איטליי"א ואינו דומה כ"כ לאותו מעשה שכתב בעל ת"ה מ"מ מטעם החילוק שחילק הר"י דלא מחייבים ליה אלא כשההיזק בא מיד בשעת מעשה אין נראה לחייב המוסר בהוצאות שהוציא המוהל שהביא אשתו ובניו אליו כי אותו היזק לא נעשה מיד בשעת המסירה דכבר כתבנו לעיל דכל האחרונים נמשכו אחר סברת הר"י. וכן מה שהיה המוהל אומן מומחה מרויח במלאכתו והמוסר הזה סגר הדרך לפניו בטלו ממלאכתו כמבואר בשאלה נראה דחייב לשלם להמוהל כי המבטל חבירו ממלאכתו חייב לשלם כמבואר במרדכי פרק הגוזל דאדם שסגר חבירו בחדר ובטלו ממלאכתו חייב מטעם דהא ארבעה דברים שייכי באדם ושבת א' מהם עכ"ל. וכבר הוכחנו לעיל דמוסר גופו של חבירו בידי אונסים הוי כמזיקו בידים. וא"כ הוי נמי ממש כמי שסגר המוהל הנ"ל בחדר ובטלו ממלאכתו. ועוד ראיה דהמבטל את חבירו ממחייתו הוי דינא דגרמי מהא דתנן פ' האומנין השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת והקשו התוספות שם בשם ר"י כיון דק"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן כפועל בטל שהרי ע"י נתבטלו ממלאכתו היום ותירץ דאיירי שעדיין היו יכולין להשתכר ע"י טורח משמע בהדיא דאי לא היו יכולין להשתכר כל עיקר היה חייב לשלם והביא ראיה זו בעל תרומת הדשן בסימן הנזכר. ואם כן בנ"ד נמי כל אותן המשך הזמנים שלא מצא המוהל להשתכר ונתבטל ממלאכתו חייב המוסר לשלם לו הזיקותיו:

כלל העולה מדברינו שהאנס הנזכר חייב לשלם להמוהל כל הזיקותיו המבוארים בשאלה לבד מאותה ההוצאה שהוציא המוהל להביא אשתו ובניו אליו שאינו צריך לשלם לו מהטעמים המבוארים למעלה. וכל זה בתנאי אם היה המוסר יוכל להציל את עצמו מבלי שהיה צריך להגיד ולהעיד שאותו המוהל מהלו. אלא היה יכול להגיד על מוהל אחר שהיה אז בארץ מרחקים באופן שלא היה לו שום סכנה והיזק בדבר. אבל אם לא הי' יכול האונס להציל את עצמו בענין אחר היה מוכרח להעיד ולהגיד לפני החקירה על אותו המוהל שמהלו אז נראה שאין לו דין תשלומין כדאמרינן בפ' הגוזל וכדקתני שם בברייתא ישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו פטור. וההוא אונס אונס נפשות הוא כמו שכתב בתשובת מיימוני דנזיקין סי' כ' ואע"ג דיש לחלק דהתם הראה ממון חבירו ע"י אונס ולכך הוא פטור משום דלא מחייב בדינא דגרמי אלא מדרבנן. ולכך כי אנוס לא מחייב כדאיתא התם בתשובה הנזכרת אבל בנ"ד מסר האונס את המוהל בסכנת נפשות ומה חזית דדמך סומק טפי מ"מ לענין תשלומין היזק ממון אין נראה לחלק כמובן מעצמו. ועתה אין העת להאריך מחמת רוב טרדת המלאכה מלאכת שמים לרגל בני הישיבה המוטלים עלי הרבה בכמות ובחשיבות ה' יוסף עליהם. ועד כה כתבנו בנחיצה רבה לענ"ד למען האמת והמשפט והצדק. נאם הטרוד מאיר וכו':

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה