אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה נו

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה נו

שאלה נה

נדרש נדרשתי לעיין בשריותא דאשה העלובה בת גדולים מרת אסתר בת בנימן היושבת עגונה זה כמה שנים בסבת שהיתה זקוקה ליבם מומר פוסח בשתי רגליו עקומות והפוכות לפנים והיה מתגלגל בארץ איטליי"א כאשר כל אלה הדברים ידועים כמעט לכל חכמי מדינתינו יצ"ו ואין אנו צריכין על זה עתה עדות וראיה כי כבר עסקנו לחתור דרך להתירה בשנים שעברו כמו שנתבאר לעיל בסי' ל"ז רק שלא עלתה בידינו ונתבטל שריותא דילה מחמת שנתבטלו אותן העדיות מסבה הידוע והמפורסמות א"צ ראיה ועתה הוסיפה ידה שנית להביא עדיות על מיתת היבם המומר הנ"ל. ועבר עיונינו בכל אותן העדיות. והנה ראיתי שמקור העדיות שעליו נבנה התחלת יסוד שריותא דהאי אתתא הוא העדות שנגבה בבית דין חשוב באונקל"ירא בבית הוועד במדינת פייאמנט"י שהעיד אברהם מיימון בר יהודה תושב טור"ינו איך שזה שני' עשר חדש שראה בעיניו שהמומר שהיו בו הסימנים הנ"ל מת במחנה חוץ לטור"ינו סמוך לנהר פו"א והיה מכירו שהיה חיגר ושתי רגליו עקומות והפוכות לפנים וגם ראה שקברו אותו תוך אוספי"טאלו שחוץ לטור"ינו ואמר שהמומר הנ"ל נקרא בשם גיותו קריסטופ"רו ליוואנט"ינו. אבל לא היה יודע איך נקרא בשם יהדותו ונתקיים גדול מהחתומים באותו בית דין ע"י חכם גדול נקרא בשמו מהר"ר משה בכמ"ר אברהם כהן רפ"א ראש ומנהיג בק"ק קסטאל. ואחר כך נתקיים חתימת אותו חכם גדול מהר"ר משה הנ"ל על ידי חתימת זקן וחכם ראש דק"ק לאד"י מהר"ר קלונימוס בכמ"ר שמואל וחתימת מהר"ר קלונימוס נתקיימו בק"ק קראקא ע"י איש נאמן תושב דק"ק לאד"י. ועוד נתקיים הב"ד הנ"ל על ידי כתבים אחרים שהעידו בחתימת ידם אמתי' הב"ד הנ"ל ועל החכמים החתומים עליו כאשר הכל רשום בכתבי העדיות באופן שנכרים דברי אמת. ועוד עדיות אחרים שנצרף לזה אשר אזכור אותם לפנינו איש על מקומו ואתחיל ואומר:

תשובה איתא במסכת יבמות פרק האשה רבה בלישנא בתרא דבעי מיניה דרב ששת עד א' ביבמה מהו למשרי אותה לעלמא טעמא דעד אחד דמלתא דעבידא לגלויי לא משקר ה"נ לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דאיהי דייקא ומנסבא והכא לא דייקא ומנסבא דמיסנא הוא דסניא ליה. ופשטה רב ששת ממתניתין דהתם דעד אחד נאמן ביבמה להתירה לשוק ודחה הגמ' אות' פשיטות וכן רבא פשט להתיר מק"ו דאיסור כרת התרת לאיסור לאו כ"ש ודחה הגמרא גם פשיטותיה דרבא. וכתב ע"ז הרי"ף דאמרי רבוותא דאע"ג דדחי להא דרב ששת ולהא דרבא הנך דחייתא לאו דסמכאי אינהו אלא דק"ל דעד א' נאמן ביבמה לעלמא ופסק הלכתא כן. והרא"ש תמה על הרי"ף בזה שאין פסק להקל כיון שנדחו הפשיטותים בגמ' בדחיות חזקות. ומסיק בסוף דבריו שקשה הדבר להקל. ואחריו נמשך בנו הטור ופסק בטור א"ע סי' קנ"ח דלהתירה לעלמא אין עד אחד נאמן כאשר הכל מבואר במקומו והאריכות בזה דברי מותר. ובזה נחלקו למחלקותם ואע"ג שרבים המה הנמשכים אחר דעת הרי"ף ורבים המתירים רובא דמנכר על האוסרים אעפ"כ חזינא שהבתראים בתשובות שמימיהם אנו שותים נטו להחמיר אחר סברת האוסרים שלא להתיר יבמה לעלמא על פי עד אחד בלבד מ"מ אומר אני דבנ"ד שהיבם היה מומר. וכבר כתב המרדכי פ' החולץ בשם הגאונים דיבמה שנפלה לפני מומר לא בעי חליצה והביא זה גם כן הטור סימן קנ"ז. ומהר"ם זצ"ל במרדכי הביא ראיה לדברי הגאונים מדפריך בפרק הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייחא לה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתא א"כ גבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם כי יעבירנה על דת וכו' ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה וא"כ נפקא אף בלא חליצה עכ"ל. ואע"ג שהביא המרדכי שם שכתב רש"י בתשובה אחת דלא סמכינן אדברי הגאונים כלל שאעפ"י שחטא ישראל הוא לכל דבר ואם קידש קידושיו קדושין וחולץ ולא מייבם וגם מהר"ם ז"ל כתב שם בסוף דבריו אעפ"י שהבאתי ראיה לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י כאשר בא מזה מעשה לידי עכ"ל. מ"מ בנדון דידן שיש ג"כ כאן עד אחד שמעיד עדות גמור שראה המומר מת וקבורתו ויש כאן תרי רובי להתיר היבמה לעלמא וכמעשה דנ"ד כתב ממש מהרי"ק בשרש קע"ה וז"ל שם כי הנראה לע"ד דבר פשוט שמאחר שהעיד שהרב מנחם בר אברהם ששמע משלשה או ארבעה בני ברית שאחד שהמיר דתו וצולע על ירכו והיה אומר שהיה בן הקדוש רבי ישעיה ואח"כ שמע מהם שהיה מת דאתתא שריא בלי שום פקפוק וכו'. ומסיק שם בסוף דבריו ואם יפקפק אדם לומר הלא כתב בעל ספר א"ה בשיטת אביו דמסתבר דיש להחמיר שלא להתיר יבמה לשוק על פי עד אחד וכו'. והכא אין כאן כי אם עד אחד שראוהו שמת והאחד הוא עד מפי עד. וכי היכי דאין עד אחד נאמן בה ה"ה עד מפי עד דהא בהא תליא כדמשמע בפרק בתרא דיבמות. נשיב ונאמר אנו אין לנו אלא כדברי עמודי ההוראות הלא המה הרי"ף והרמב"ם ורבינו משה מקוצ"י אשר פסקו כולם כרבא ורב ששת וכן נהגו רבותינו וקדמונינו וחזו אנו דגופא בתר רישא אזלי'. ועוד אם היה המנהג כדברי אבן העוזר מה שאין כן מ"מ פשיטא שבזיקת יבם מומר לא היה המנהג כן שהרי כתבו הגאונים שמותרת לשוק בלא חליצה ורבינו מאיר הביא ראיה לדבריהם וכו' עד הרי לך כי רבו הפוסקים המתירים אותה בלא חליצה ואף ע"ג דפשיטא דאין לסמוך על דבריהם וחלילה להקל בשל ערוה שלא כדעת רש"י ז"ל אשר כל ישראל שותין מימיו הנאמנים וכמו שכתב רבינו מאיר בעצמו שלא מלאו לבו לעבור על דברי רש"י וכו' מ"מ איכא תרי רובי להתיר האשה חד רובא הוא הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג ורבינו משה מקוצ"י כנגד רבינו אשר ואידך כל הני רבוותא דלעיל דשרו בלא חליצה. וכל מי שירצה לחוש למיעוטא דמיעוטא לעגן זאת האשה אינו אלא טועה ומעגן בנות ישראל חנם עכ"ל. הרי לך ראיה ברורה אמתית ממש כנדון דידן:

אלא שעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר שמהרי"ק איירי שהיה כבר מומר בשעת נישואין שנשאת לבעל כמבואר שם באותה תשובה. ואז יש להתירה יותר בלא חליצה מהיכי שהמיר אחר שנשאת כדמשמע בדברי הגאונים מטור אבן העזר סי' קנ"ז ואע"ג שהטור מסיים שם ולא ידענא מה חילוק יש בין אם היבם מומר כשנשאת או לא. הלא כתבו הגהות מרדכי שם בפרק החולץ דשפיר יש לחלק דס"ל דנשואין מפילין וכיון דבשעת נשואי אחיו היה מומר והיה אסור לה באותה שעה שוב אינה נופלת לפניו עכ"ל. ואם כן בנדון דידן שלפי הנראה המומר הנזכר לא המיר דתו כי אם אחר נשואי אחיו אין לנו ראיה מדברי מהרי"ק דלעיל. אף אנו נאמר ונשיב לו הלא כתבו שם הגהות מרדכי דר"ח התירה בלא חליצה אפי' לא היה מומר בשעת נשואין כיון שהיה מומר בשעת מיתת אחיו אינה זקוקה לו דס"ל מיתה מפלת וגם רבינו ברוך כתב שם דהלכתא כר"ח וכתב דגם הרי"ף פסק דמיתה מפלת. ועוד כתב דהראיה שהביא מהר"ם להתיר מההיא דפרק הגוזל דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' לאותה ראיה לא שייך לחלק בין מיתה או נשואין מפילין דבכל ענין אדעתא דהכי לא קדשה. וע"ש פרק החולץ. א"כ בנדון דידן נמי אפילו א"כ הוא שהמיר אחר נשואי אחיו שייך האי שריותא שכתב מהרי"ק משום שהרי הוכחנו דאפי' שהיכי שהמיר אחר שנשאת רבו המתירין אותה בלא חליצה. וא"כ איכא נמי תרי רובי להתיר האשה הנ"ל כנזכר:

אלא שעדיין יש להסתפק בנדון דידן דשמא היבם הנ"ל לא המיר כי אם אחר מיתת אחיו שכבר היתה זקוקה לו כי לא נמצא זה מבואר בעדיות שלה ואם היה כן לא היה לנו ראיה מההיא שריותא דמהרי"ק אם היה המנהג כדברי הטור אבן העזר שלא להתיר יבמה לעלמא על פי עד אחד. מ"מ נראה אף אם היה כן שנוהגים כדברי הטור בנדון דידן איכא סברא אלימתא להתיר מטעם שיש כאן לצרף עוד עדים אחרים דהיינו עדותו של כמ"ר משה יר"ק שהעיד על פי כתבו ונתקיימה חתימתו בבית דין כנזכר בעדיות וז"ל שמענו בבירור מפי אנשים נאמנים מבני עמינו תושבי ק"ק טורי"ן שהמומר הנז' מת במחנה חוץ לטורי"ן זה סביב י"ב חדשים ושמחו היהודים על מיתתו שמחה גדולה כו'. וגם האלוף מהר"ר משה רפ"א בכמ"ר אברהם כהן רפ"א שקיים ג"כ חתימתו של כמר משה יר"ק הנ"ל כתב וגם אני שמעתי מפיו ומפי אחרים ממיתת המומר הנ"ל. גם כמר אברהם בר רפאל מקראקא כ"צ הראה בפנינו בכתבו של אחיו שהעיד על הב"ד הנ"ל. וא"כ לפי הנראה הוא שבאותו מדינה נתפרסם מיתתו של המומר הנ"ל בסבת שנעשה בק"ק טור"ן וידוע הוא לכל בני אותה הקהלה. וגם בסבת שאותו מומר הביא כמה עלילות על בני אותה מדינה. והנה כאשר בא קצו נתפרסם מיתתו כדכתיב באבוד רשעים רנה. וכאשר כתב כמר משה יר"ק הנ"ל ששמחו היהודים על מיתתו שמחה גדולה הגם שכל העדיות הללו הם עד מפי עד. ולסברת מהרי"ק שכתב בתשובה הנ"ל כיון שאין כאן כ"א עד אחד שראוהו מת והוא מן עד מפי עד וכי היכי דאין עד אחד נאמן ה"ה עד מפי עד דהא בהא תליא וכו' א"כ ה"ה בנ"ד אע"פ שיש כאן עדים אחרים שמעידים כיון שהם עד מפי עד לא חשוב שני עדים אם היה המנהג כהרא"ש והטור מ"מ כיון שמכל זה ניכרים דברי אמת ודומה דבר הגון להאמין לכך גם לסברת הרא"ש יש לסמוך להתיר ע"פ עד אחד מטעם שכתבו התוספות פרק האשה רבה דף פ"ח דבור המתחיל מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' נראה לר"י דלית לן למימר דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה. אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקן שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה עכ"ל. הרי מבואר שמה שהאמינו חכמים ז"ל עד אחד בעדות אשה מטעם דאשה דיוקא ומנסבא היינו משום דע"י דאיהו דייקא דומה הדבר שהוא הגון להאמין והשתא הא דמבעיא לן עד א' ביבמה להתירה לעלמא מהו משום דכיון דמיסנא סניא ליה לא דייקא ומינסבא ר"ל ולכך אין לנו ענין שדומה הדבר שהוא הגון להאמין. וא"כ אפי' לסברת הרא"ש דס"ל דכיון דבעיין לא אפשיטא אזלינן לחומרא שאין להאמין עד אחד להתיר יבמה לשוק מטעם דשמא כיון דמיסנא סניא ליה לא דייקא וא"כ אין לנו דומה דבר הגון להאמין. מ"מ בנ"ד כיון שיש לנו הוכחות ונתפרסם אמתית הענין ממיתת המומר יש להאמין לעד אחד שראה אותו מת אפי' לסברת הרא"ש שהרי יש לנו דומה שהדבר הגון להאמין בלא טעם שהאשה דייקא ומינסבא. וכ"ש בנ"ד שגם האשה דייקא ודייקא שהרי יושבת עגונה זה כמעט עשרים שנים עד שנודע לה אמתית הענין כידוע לכל חכמי מדינתינו מכל זה נראה דבנ"ד יש להאמין להעד אחד שראה מיתתו גם לסברת הרא"ש כיון שיש לנו עוד כל העדיות האחרים הנזכרים אע"ג שמספקא לן אם היה מומר בשעת נישואי אחיו או לא. וכ"ש לפי מה שכתב מהר"ם פדוא"ה בתשובותיו סי' נ"ב שאף אם נוהגים כדברי הטור בעד אחד. מ"מ כשיש כאן שני עדים אע"פ ששניהם עד מפי עד אעפ"כ אין לנהוג כדברי הרא"ש והטור רק יש להתיר ולחשבם כשני עדים כ"ש בנ"ד שיש כאן עד אחד שראה אותו מת וקבורתו שיש לצרף העדים האחרים ולחשבם כשני עדים הגם שעל סברתו של מהר"ם פדוא"ה לחוד לא מלאני לבי לסמוך בדבר שבערוה כיון שכתב מהרי"ק בתשובה הנזכרה דהא בהא תליא כנזכר למעלה מ"מ בצירוף כל הטעמים הנזכרים שכתבתי למעלה נראה דיש לסמוך לכל בעל הוראה להתירה לעלמא ע"פ העד הנזכר בלי שום חשש ופקפוק אלא שהדבר הקשה ביותר בעינינו בהתרת אשה הנזכרת הוא שבכל העדות לא העידו על שם יהדותו של המומר הנ"ל ולא על שם אביו ושם עירו ואע"ג שזה דבר פשוט הוא שאנו ק"ל דסימנים מובהקים הן דאורייתא וסמכינן עלייהו להתיר אשת איש כמבואר בכל דברי תשובות הראשונים והאחרונים אשר האריכות בזה אין צורך בו מ"מ לא מלאני לבי לסמוך ולומר הואיל ונמצא שהיו ליבם של האשה הנזכרת רגלי עקומות והפוכות לפניו ונמצא ג"כ שהיה להמומר הנזכר שהועד עליו שמת במדינה הנזכרת ג"כ רגלים כאלו שזה יהיה סימן מובהק להתיר עליו האשה הנזכרת שהרי ראינו בעינינו כמה וכמה בני אדם יהודים ועכו"ם שהיה רגליהם עקומות כאלו ואינו נקרא סימן מובהק אלא בדבר שלא יצוייר שימצא כך בדבר זה ומצמצם במקום זה בגוף אחד וכן דייק לישנא דגמרא בפ' כל הגט דקאמר כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני ודוקא בצד אות פלוני אבל תיבה פלונית לא ובלתי ספק שהטעם הוא דבעינן דבר שלא יצוייר שיתרמי כך כזה ובמקום כזה בגוף אחד והיינו נמי טעמו של רבינו ירוחם שכתב נתיב כ"ג ח"ג וז"ל. (ביאור וטעם כל דברי רבינו ירוחם שכתב לא סמכינן אסימנים דאפי' מובהקים וכו'). ועוד מוכח דמספקא לן לפי תרי לישני דרבא אי סימנים דאורייתא או דרבנן הלכך לא סמכינן אסימנים אפי' מובהקים לעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר עכ"ל. ודבר פשוט הוא ובלתי ספק שלא בא רבינו ירוחם לחלוק ולומר דלא ק"ל סימנים מובהקים דאורייתא שהרי כלל אפי' מובהקים גמורים. שהרי בחלק ההוא בעצמו כתב גבי מים שאין להן סוף דסמכינן אסימנים מובהקים וכן בנתיב כ"ד ח"ג גבי שליח שאבד הגט כתב שמחזירין הגט לשליח אם אמר נקב יש בצד אות פלוני שהוא סי' מובהק וכו' ע"ש אלא ודאי ע"כ ר"ל דלעולם סמכינן אסימנים מובהקים דאורייתא אלא שלא נקראים סימנים מובהקים אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר ונקבל הסימנים מובהקים שנמצאו בתשובת האחרונים שסמכו עליהם להתיר א"א כולם הם דברים שאינם נמצא כגון מה שכתב ת"ה בהריגת יהודי אמר שהיה לו עין אחד עורת וסתומה ומאותו עין יצא לו פצע וצלקה עד סמוך לפה ובכתביו כתב מאחר שהיה חוטמו שקוע ביותר הרבה וכו' אבל היה קצת עקומה לא הוי סי' מובהק והיינו נמי טעמו של מהר"ר דוד כהן (ביאור דעת מהרד"ך שכתב דעקמומית אצבע ורושם בצדו הוא סימן מובהק). שכתב בתשובותיו על יהודי שטבע בנהר והלך אחד לבקשו ומצא איש אחד מת וחתך ידו והביאה לעיר וכו'. ופסק שם שאשתו שריא דעקמומית האצבע ורושם בצדו או עליו סי' מובהק הוא וסמכינן עליו אפי' אאיסור דאורייתא עכ"ל. דדייק לומר דעקמומית האצבע ורושם בצדו כו' דדוקא בכה"ג הוי סי' מובהק משום דהוי כמו נקב יש בצד אות פלוני אבל עקמומית לחוד או רושם לחוד לא הוי סי' מובהק דדבר כזה נמצא ג"כ בגוף דאחר ואם כן ע"כ צ"ל דהא דכתב הטור בסי' קי"ח בשם תשובת הרא"ש וז"ל אבל אם אמר סי' מובהק כגון שהיה חסר אחת מאיבריו או יותר ברגליו או שום שינוי באחד מאיבריו סומכים עליו ע"כ ר"ל חסר או יתר שנולד עמו ושינוי שאינו מצוי בגוף אחר כן משמע מדברי מהרי"ק דלעיל דלצלעת הירך לא הוי סימן מובהק שהרי אותו מומר צולע על ירכו היה אפ"ה האריך שם אם מספיק אותו עדות כיון שלא הזכירו שם עירו ש"מ דלא מיקרי סי' מובהק. וא"כ ה"ה בנ"ד מה שהיה פיסח ורגליו עקומות והפוכות לא מיקרי סימן מובהק כי נמצא כזאת באיש אחר:

אלא שנראה לסמוך בזה על מה שכתב הר"ן בתשו' סי' ל"ג שמה שכתבו התוספות אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו לא בא למעט אלא שאין סומכין על אומדן הדעת של אמתלאות כגון שמעיד על גופו הארוך או גוץ או תארים אחרים שמצוים בהרבה בני אדם וכן נמי למעט כשאין מעידים על שם עירו שיש לחוש לאחר שכן שמו והוא מעיר אחרת אבל בודאי כל מי שמעיד בדבר ברור שאי אפשר לספק באחר משיאין את אשתו אע"פ שלא הזכיר את שמו וכו' עד שבסוף דבריו כתב וכן נמי סיפא דתוספתא אבל אמרו אחד יצא מעיר פלוני מפשפשים באותה העיר אם לא יצא משם אלא זה תנשא אשתו הרי לך מבואר שכשיש כאן דברים ברורים שאין לספק הוי כאלו הזכיר את שמו:

ועתה בנ"ד מאחר שידוע ומפורסם הוא שהיה לאשה הנזכרת יבם חיגר ורגליו עקומות והלך מארץ פולי"ן לאיטלי"א והיה מומר וכאשר הועד בעדיות שהיה מתפאר שם תמיד שאם היה רוצה ללכת לארץ פולניי"א מקום מושבו להתיר יבמתו שהיא זקוקה אליו שהיה מרויח ממון הרבה וכו' כמו שהעיד כמר משה יר"ק בכתבו וכן כמר יקותיאל מק"ק קי"ר ממדינת פיאמונט"י. ואע"ג שלא ידעו זה כ"א על פיו של המומר הנ"ל הלא כתב מהרי"ק שורש קע"ה דאע"ג דהעדים לא היו מכירין אותו ולא היו יודעים את שמו כ"א על פיו מהני ואפי' בפעם אחת שאמר ששמו כך די בכך והביא ראיה ברורה. מדגרסינן בשלהי יבמות מעשה באדם אחד שבא להעיד כו' א"ל ר' טרפון היאך אתה יודע בעדות אשה זו א"ל אני והוא היינו מהלכין בדרך אמרתי לו ישר כחך אריה א"ל יפה כוונת שכך קורין אותי בעירי יונתן אריה דמכפר שיחין לימים חלה ומת והתיר ר' טרפון את אשתו הרי לך שאע"פ דלא הוחזק לו ששמו אריה כ"א בסיפור בעלמא באקראי אפ"ה השיאו ר' טרפון את אשתו וכו' ע"ש וזה שהתיר מהרי"ק שם היבמה לעלמא אע"פ שלא היו יודעים שהוא מארץ פולי"ן ושיש לו יבמה שם כ"א על פיו מהני והשתא נראה לי שכל הסימנים שהיו במומר הזה לא גרעו מכאלו הזכיר את שמו ואמר שהוא מארץ פולניי"א שהרי הוכחנו מתשובת הר"ן דלא תלוי הכל בשמו לבד. וא"כ נראה לי לדמות זה כאלו הזכיר את שמו ושם מדינתו ועתה יש לדמות זה למה שכתב הרמב"ם וז"ל ישראל שאומר מת יהודי עמנו במקום פלוני וכך צורתו וכך וכך סימניו אין אומדין באומד דעתן שהוא פלוני עד שיעיד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו אבל אם אמר שיצא מעמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא עכ"ל. ובסימנים שאינם מובהקין איירי כמו שכתב הטור סי' י"ז הרי לך שסובר הרמב"ם שאע"פ שלא הזכיר שמו וגם אין בו סימנים מובהקים כיון שאומר שיצא מעיר פלוני מחפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא א"כ ה"ה בנ"ד שידוע ומפורסם הוא שלא יצא איש מארץ פולי"ן שהיה חיגר ורגליו עקומות וגם היה מומר ושיבמתו היתה זקוקה לו כ"א אותו היבם של האשה זו והרי כאלו חפשנו בכל ארץ פולי"ן ולא מצאנו איש אחד בתארים אלו כ"א זה וע"כ יש לסמוך על זה ולהתיר את יבמתו. גם יש לדמות זה להא דאמרינן פ' האשה שלום יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטב לאספמיא ושכיב שלחו מהתם וכו' ופליגי שם אביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק או לא אביי קאמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן ואפי' לאביי דאמר חיישינן במקום שנוכל להתברר ע"י בדיקה מהני כדאמר בתר הכי אמר אביי אנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכו' ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דרב יודא נשיאה ושלח ליה תבדוק כל העיר ע"ש הרי לך מבואר שבמקום ששייך בדיקה סמכינן אבדיקה אפי' לאביי וכתבו התוספות שם והרא"ש דאיירי שלא הוחזקו שם ב' בשם זה אלא שהשיירות מצויות ופסק שם הרא"ש כרבא דהיכא דאיכא חדא לטיבותא שלא הוחזקו ב' בשם זה אע"ג שהשיירות מצויות או להפוך אז לא חיישינן ויש פוסקים דבעינן תרתי לטיבותא לא הוחזקו וגם לא שכיחי שיירתא כמו שכתב נ"י שם והריב"ש סימן תק"ח והשתא לא מבעיא לסברת הרא"ש דאיכא חדא לטיבותא דהיכי דלא הוחזקו אע"ג דשיירות מצויות לא חיישינן א"כ פשיטא דבנ"ד לא חיישינן ואין צריך בדיקה כלל דהא לא הוחזקו ב' בפולי"ן בתארים הללו שהיו לזה המומר כנזכר למעלה ואע"ג דשם איירי שהזכירו את שמו הא הוכחנו דהסימנים שבנ"ד לא גריעי מאילו שהזכיר את שמו. והוי כאלו הזכיר את שמו ושם העיר שיצא משם דלסברת הרא"ש לא חיישינן כיון שלא הוחזקו בשם זה שנים באותו העיר אע"ג שהשיירות מצויות א"כ פשיטא דגם בנ"ד ליכא למיחש למידי. אלא אפי' לסברת הפוסקים דבעינן תרתי לטיבותא וכל היכא דהשיירות מצויות אפי' לא הוחזקו חיישינן מ"מ בנדון דידן הא פשוט דליכא למיחש לכל העולם שהרי מבואר בעדיות שהמומר היה מתפאר שאם היה רוצה ללכת למדינת פולי"ן מקום מושבו להתיר יבמתו היה מרויח ממון הרבה הלכך אין לספק כ"א שמא היה נמצא איש אחר במדינת פולי"ן בתארים אלו ושהיתה יבמתו זקוקה לו ולדעתו דפוסקים לחומרא דבעינן תרתי לטיבותא היתה מדינת פולי"ן צריכה בדיקה אם היה נמצא איש כזה ובנ"ד ידוע ומפורסם לכל שלא נמצא כאיש זה שהיתה יבמתו זקוקה לו בכל מדינות פולי"ן כי בני הקהלות שבפולי"ן ניכרים וידועים לנו והוי כאלו בדקנו בכל מדינות פולי"ן ולא מצאנו שמשיאין האשה ודבר זה נראה לי ברור ופשוט ואין לספק בו שום ספק:

ועוד יש לסמוך על כמר מרדכי בר שמשון שהביא כל העדיות הנ"ל שהגיד לפני שהוא היה מכיר את המומר הנ"ל וזה לפני כמה שנים דבר עמו פא"פ בעסק היבמה הנ"ל והיה נקרא אז בשם קריסטופאל"י ליוונטיני. ואז הגיד לאנשי אותה המדינה כל הענין והם הגידו לו אז שהמומר הנזכר שהיה אז ידוע וניכר להם גרם להם כמה תקלות והביא עליהם עלילות שקרים כמבואר בעדיות בפרט בכתבי של כמר משה יר"ק ובימים ההם נתן לו כמר משה יר"ק עדות בכתב על שהמומר הנזכר עדיין חי כידוע לנו. ועתה שחזר כמר מרדכי הנ"ל לאותה מדינה לחקור על עסק מומר הנזכר הגידו לו אנשי אותה מדינה שאותו המומר שהיה ניכר וידוע להם ושהיה מדבר עמהם ממנו בעסק יבמתו בשנים שעברו הוא מת עתה במקום הידוע כנזכר למעלה הנה מתוך דברים אלו מבואר ונגלה שאין להסתפק באחר (דין אם השליח כשר לעדות על דבר שנשתלח בעבור שנטל שכירות על זה):

ואף על גב שכמר מרדכי הנ"ל הוא נוטל שכר על שליחותו ומכל מה שהטריח לגבות כל העדיות הללו בארץ מרחקים והוי כאלו נוטל שכר להעיד הלא כתב הרשב"א בתשובה והביאה הב"י בטור ח"מ ס"ס ס"ט וז"ל נ"ל שלא אמרו אלא בעדים שנעשו כבר שהם מצויים להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר ודומיא דהנוטל שכר לדון דמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו אבל מי שאינו מחוייב ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו כדין זה לפי דעתי עכ"ל. מכל זה מבואר שיש לסמוך על עדותו של כמר מרדכי כעל עדות איש אחר וכ"ש שמתוך דברי העדיות שהביא בידו ניכר שכן הוא כדבריו כנזכר בהעדיות אשר אין לספק בזה כלל:

ועל דבר שלא נתקיימו כל העדות בקיום גמור כדין קיום שאר שטרות ועדיות הלא פשוט היא שהסכימו בזה הגדולים שבפוסקים ובראשם הרי"ף והרמב"ם שאע"ג דבשאר עדיות בעינן מפיהם ולא מפי כתבם בעדות אשה כשר אפי' מפי כתבם אלא שנחלקו המפרשים בדבריהם אם צריכין להיות מקויימים או לא אבל דעת הרמב"ן והר"ן ונ"י לפסוק להקל ולהכשיר אפי' באינן מקויימים ופסק הב"י בטור א"ה סי' י"ז כדבריהם להקל כמו שמבוארים כל אלו הדברים בטור א"ה ס' י"ז ובב"י שם וכשהעדיות מקויימים כענין זה בנ"ד נראה דמהני ויש לסמוך עליהם אליבא דכ"ע ואין צורך בזה להאריך כי דברים פשוטים הם. הנראה לענ"ד כתבתי למען האמת והצדק כה דברי הטרוד מאיר בן מהר"ר גדליה ז"ל ה"ה חתן המל"ך הגאון וכו':

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה