מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה לה
לוה שנתחייב להרבה נושים ומלוה אחד הוא מוקדם לכולם רק אותו ש"ח אינו בעדים אלא חתימת יד הלוה והוא לאחר זמנו ויש להם להמלוים המאוחרים טענה עליו שמא פרוע הוא ואף שהלוה מודה אין אנו מאמינים לו שאינו נאמן בהודאתו לחוב לאחרים כי שמא עשה קנוניא להפסיד שעבודינו:
תשובה אשיב בקצרה הלא מתוך העדות שהעיד ר' אברהם חתן מהר"ף מבואר שאינו פרוע. ועוד יש לדון בזה לפי ראות עיני הדיינים מאחר שמקצת המורים פוסקים דכתב ידו נהי שאינו גובה ממשועבדים משום דלית ליה קלא אבל מ"מ חשוב כשטר לענין שאינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפילו מן היורשים כמו שכתב ה"ה פ' י"א מהלכות מלוה וכדבריהם מסתבר כמו שכתב נ"י בסוף פ' המוכר את הבית בשם הריטב"א שכדברי הרשב"א שסובר שאינו נאמן לומר פרעתי נראה עיקר אלא שכבר פשט המנהג בזה בכל גלילותינו כדברי הרמב"ם כמו שכתב הטור לכך אין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות כמו שכתב הריב"ש סי' תנ"ד וז"ל תשובה דבר זה מחלוקת היא לראשונים ז"ל וכו' עד אבל הרב בעל המאור ור"מ הלוי והרשב"א והר"א כולם סוברים דאין נאמן לומר פרעתי דמצי מלוה לומר שטרך בידי מאי בעי והביא ראייה לדבריו וכו'. ואני לא אכניס ראשי וכו' אבל הדיין ירבה לחקור הבעלי דין ואם יראה בעיניו שהאחד דבריו מכוונים מן האחר יטה הדין לזכותו ועל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות יעויין משם. מאי אמרת בנ"ד שמא הלוה החזיר השטר למלוה כדי לעשות קנוניא אם כן למלוה בשטר נמי נימא הכי ובמלוה בשטר אמרינן אפילו נגד לקוחות מאחר שהלוה לא היה יכול לטעון פרעתי משום שטרך בידי מאי בעי טורף אפילו מלקוחות ובשבועה אם כן בנ"ד ה"נ ל"ש. וכ"כ מהרמ"א בהג"ה וי"א דאינו יכול לטעון פרעתי על כתיבת ידו ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות עכ"ל. ועוד נראה לפי הדין דאפי' למי שסובר דנאמן לומר פרעתי בכתב ידו מ"מ היכי דכתב נאמנות בשטר אין הלוה נאמן לומר פרעתי לכ"ע משום שאלו פרעו לא הי' מניחו בידו כמו שכתב הטור סי' הנ"ל א"כ הוי לכ"ע כמו שטר בעדים אלא דלית ליה לגבות ממשועבדים. ואע"ג דגבי מלוה בשטר איכא פלוגתא בין הפוסקים אם מועיל נאמנות גבי לקוחות אפילו היכא דפירש כמו שכתב הטור סי' ע"א וכתב בשם הרא"ש ז"ל והאידנא דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי ר"ח וכו' יעויין משם היינו לענין אפי' היכי דכתוב נאמנות בשטר עליו ועל כל הבאים מכחו ולקוחות בכלל מ"מ אין נפרעין מלקוחות אלא בשבועה והטעם כתב הרא"ש פרק הכותב דחיישינן לקנוניא שמא פרעו והחזיר לו השטר ולכן אינו גובה אלא בשבועה אבל בשבועה מיהא גבי ה"ה נמי בנ"ד ל"ש דמ"מ הנאמנות מועיל שיכול לומר שטרך בידי מאי בעי כמו במלוה בשטר רק שמשום קנוניא צריך שבועה אלא משום דלית ליה קלא כדי שיוכלו הלקוחות ליזהר מלקנות אינו יכול לטרוף מהלקוחות. ועוד בנ"ד ליכא למיחש לקנוניא דהא ידוע הוא להאלוף מהר"ף ומפורסם לכל יושבי על מדין כי כל תשובתו של ר' פלוני הלוה היה בכל פעם שתבע אותו המלוה לפני האלוף מהרר"ף ולפני הקהל יצ"ו והדיינים בכל פעם אמר שפלוני המלוה כבר נתפרע ממה שנתתי ליד האלוף מהרר"ף ומהר"ף הכחישו בכל פעם שאין שוה כדי חובו. וקניניא לא שייך לומר אלא היכי שהלוה הוא מודה ואומר שאינו פרוע אבל בנ"ד אם היה קנוניא היה לו להודות אל דברי המלוה שלא נתפרע:
ואם יתעקש המתעקש לומר א"כ אדרבא גרע טפי שאף הלוה הוא אומר שפרע אף אתה אמור לו שאינו כן דמאחר שהוא בעצמו מודה שלא פרע אלא במה שנתן לו ע"י מהר"ף וזה יתברר שאינו כדי חובו של המלוה א"כ זה הוכחה שלא פרע לו בזול' זה בשום דבר ודומה להא דכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ט סי' ט' בשאלה ראובן תובע משמעון מנה והשיב מנה היה לך אצלי אך פרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי שתתן לך בעדים וכו' עד ושמעון רוצה לישבע שפרע לו זה המנה או הוא או אחר בעדו. והשיב ששמעון חייב לפרוע אותו הממון לראובן וכו' שהרי הוא מודה לו שנתחייב אלא שהוא אומר שהוא נפטר ממנו בשביל שהעמידו אצל אמו וכו' וכיון שחשוב זה פרעון בעיניו אנן סהדי דלא פרע ליה והלואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב יעויין שם באריכות. מכל הלין טעמין נראה כי ש"ח זה הוא ש"ח גמור לכל הדברים ויש לו דין קדימה בין למטלטלין בין למקרקעות מאחר שיש בו שעבוד מטלטלין אגב קרקע דקנאי ודעתיד למקני ואינו צריך ראיות ועדיות כ"כ שנמסר בזמנו רק זמנו של שטר מוכיח עליו וחזקה שנמסר בזמנו רק גילוי מלתא בעלמא שאין הדבר מרומה ח"ו ועל הכל עיניכם תחזינה ואין לכם אלא מה שעיניכם רואות ושלום על דייני ישראל נאם מאיר הצעיר: