מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין
הלכות מאכלות אסורות בפסח
[א] [אמר מהרי"ל האוכל מאכלי חלב בפסח יזהר לאפות המצות ולתקנם בכלי שלא עשה עמהם פשטידא דבשר, כגון המגלגלין שגילגל עמהם עיסת הפשטידא או מרדה שהוריד עמה הפשטידא לתנור, כי אם מרדה מיוחדת יהיה לאותן המצות שיאכלם עם מאכלי החלב].
חטה שנמצאת בתרנגולת, אמר מהר"ש אם קודם הפסח נמצאת מותרת התרנגולת לאוכלה בפסח, ואם תוך הפסח נמצאת אסורה התרנגולת באכילה ומותרת בהנאה לימכר לגוי. ולעיל בהלכות תיקון המצות כתב מהרי"ל שצריך שריפה אם נמצאת חטה כו'. ודינה כמו טיפת יין נסך שנפל לבור שמותר למכור היין מתי שאינו נהנה מאותה הטיפה, ה"נ לא שנא. ואמר שכן במרדכי. ואמר הוא הדין במצה אם נמצאת בה חטה תוך הפסח, או מצה כפולה הנאסרת, מותר למכור המצה בלתי איסור חמץ גופיה שאסור ליהנות ממנו. ואם נמצאת חטה בתרנגולת בי"ט אחרון של פסח יניחנו עד אחר הפסח ואז מותר ישראל לאוכלה, וכמדומה שאמר שכן במיימוני.
[ב] ואמר מהר"ש יש נשים נוהגות בפסח להסיר הקורקבן מתוך התרנגולת טרם שמהבהבין אותה דסבורי' הבהוב קרוב קצת לצליי'. ואם נשאר הקורקבן תוכה ואחר ההבהוב נמצא בו חטה היה קצת חששת חימוץ, ויש שאינם חוששין. ונוהגות הנשים לקשור את פי הקורקבן למעלה טרם מסירין אותה שלא תפול שום חטה או שעורה ממנו, ותשאר בתרנגולת עד אחר המליחה ותיאסר אכן כל זמן שלא נמלחה התרנגולת ונמצא בה חטה או תוך קורקבנה דין פשוט ומנהג פשוט שאין בזה שום חששת איסור חימוץ.
[ג] אמר מהר"ש מעשה בא לפניו בפסח בתרנגולת שהיתה רגלה פעם אחת נשבר, וניתק במקום צומת הגידין ונרפאת, והתיר על פי הרא"ש שפסק שאם נרפאת יש להתיר בשעת הדחק כגון בערב שבת בין השמשות.
[ד] דרש מהר"י סג"ל אסור לומר בשר זה לפסח דנראה כמקדיש קדשים בחוץ ואפילו בתרנגולת שאין קרבן בא מהן, רק יאמר בשר זה ליום טוב.
[ה] בשר יבש ויש לחוש שמא היה במלח שום גרגיר חטה או שעורה ונדבק בבשר, אמר מהרי"ל דאסור הבשר בפסח, ואם אין בידו שאר בשר מותר לאוכלו בי"ט אחרון דפסח. [בשר יבש שנמלח זמן רב לפני הפסח והמלח - לא נברר וגם - היה בכלי חמץ, מהר"ש לא הקפיד כ"כ לאסור בי"ט של פסח - למי שאין לו בשר כל צרכו בפסח - ליטול ג"כ מבשר זה].
[ו] ושאלו למהר"ש היאך יכשירו בשר יבש לאוכלו בפסח והורה להדיח אותו בנהר ולאוכלו. וכן בשביעי של פסח היה מורה להדיחו ולאכלו.
נמצא בעל נפש אשר תאוה נפשו לאכול בשר יבש בפסח, יזהר בעת הבציר כשמולחין הבשר על השנה יברור כל המלח שמולחין בו, אז בכל אות נפשו יאכל בשר מאיזה חתיכה שירצה בפסח, או ייחד לו מקצתו לצורך פסח מהר"י סג"ל צוה לברור המלח והתבלין לצורך פסח שמא שום גרגיר חטה ושעורה בהן ויתחמץ תוך המאכל. ויברור מלחו מכל גרעיני חמץ. ואמר מהר"י סג"ל אף למ"ד שמתיר בפסח בשר יבש שלא נמלח לשם י"ט, מ"מ מודה שאם נמלח תוך שלשים יום צריך לבדוק המלח שלא יהא בו שום גרעין דגן חטה או שעורה.
[ז] אכן שומן של חמץ שלא נעשה לצורך פסח נוהגים שלא לאכלו בפסח, כי דרך שמשתמשין ממנו אצל מאכלי חמץ, כגון דייסא דקמח ותבשיל דחטה או שעורה פרימזילש קרעפליך, ולא נזהרין מלתחוב הכף החמץ לקחת עמו שומן לתבשיל. וגם לכתחילה כשמחתכין עורות האווזא באילפס לא נזהרו מחמץ. וכן דרש מהר"י סג"ל נמי וזימנין מחזירין מותר טיגון פנקוכן או קוכלין.
[ח] ועכשיו בדורות הללו יש מקומות שמשתמשין מן שמן אגוזים במדינת ריינוס אז דינו כמו השומן לכל חששת חימוץ דפרישית, ואסור להשתמש ממנו בפסח. ועוד לאסור השמן אפילו נעשה עכשיו, משום שבאותו מכתשת שכותשין בו השמן שקורין שטנפא שורין בו שעורין ללתות ונשתהו ונתחמצו שם. וכ"ת והלא אשכחן לתיתא מותרת בפסח, שאני התם דזריזין היו ולא נשתהה להחמיץ מה שאין כן הכא.
[ט] ומטעם זה אין נכון להשתמש בפסח באותן פמוטין ושרגא שנשתמש בהן כל השנה. ואפי' שמן זית לא נהירא להדליקו בפסח על השלחן דצריך ליתן במנורות מחומצין. ואף על פי שמטהרין אותם לפסח היינו מבחוץ עושין למראית העין. אבל מבפנים לא מועיל טהרתו דחשוב כלי ראשון, דע"י הלהב נעשה רותח ופולט חמץ שבלע. והרוצה להשתמש בהן בפסח יהא תולה אותם באותו ענין שברור לו שלא יטיף מאומה על השלחן. וכן בהדלקת השרגא להאיר בבית לצרכו יתלה בזוית להאיר ולא יגע בו יד, דגם הליבון אין מועיל בהם דכלי חרס אינו מוציא מידי דופיו לעולם אלא בחזרת כבשונם. וטוב לקנות שרגא חדשה לצורך פסח ולהצניע הישנה. והמנהג יפה שעושין נרות שזורין משעוה לקרות לאורן ההגדה ולהשמר מהדלקת שמן.
[י] דבש, אמר מהר"ש שנוהגין שלא לאוכלו בפסח, וכן שלא לשתות מי דבש שקורין מיטא, משום דמזייפין אותו עם קמח. וגם אם ישראל בעצמו מורידו מן הכוורת ויודע שאין בו שום קמח גזרינן אטו שאר כל דבש. ואף על פי שיש מקומות ששותין מי דבש בפסח, היינו דחק ואונס הוא, ושאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך איך לנהוג היתר.
[יא] וכן שאלו למהר"ש על שלא שותה יין היאך יעשה בארבע כוסות, והשיב מוטב ישתה יין מבושל שקו' אולנט ואל יבטל מצות ארבע כוסות. אבל כלל לא מי דבש משום הטעם דפי' לעיל.
[יב] ואמר מהר"י סג"ל דבש וכבשי' וכן איספלונית שעשויין מקמח א"צ לבערם אך להצניעם מן העין, וכל כה"ג. [הורה מהרי"ל על משיחה שנעשית בקמח ומעורב ביין בלא מים שמותר להשהותה בפסח, והוא דאין ראוייה לאכילה, וכן המסקנה בא"ח].
[יג] צוקר, אמר מהר"ש שנוהגין שלא לאוכלו בפסח כי משימין לתוכו קמח. ואף על פי כשמבשלין הקנים שיש בו הצוקר ד' או ה' פעמים שאין משימין בו קמח מ"מ לבסוף משימין קמח ביורה וגזרינן אטו כל צוקר. אכן מותר להשהותו בפסח. והעיד מהר"ש שאכלו הלומדים יחד בניישטט בי"ט אחרון דפסח ונתן להם הח"ר זנויל צוקר שהביא עמו מקנדיא שהיה ברור לו שאין בו שום חמץ ואכלו עמו.
[יד] והעולם נוהגין איסור בתאנים בפסח כי יש בהן שמפזרין עליהן קמח, וראייה הלש אותם נעשים כמין עיסה גמורה. ויש מתירין הטובים דלא מפזרין קמח רק על הרעים אך הטובים לבנים הם מטובת טבעם. אכן נוהגים איסור בכולם גם שמגדלין בגנים גזירה משום הרואה אטו שאר תאנים.
והענבים שקורין רוזיינן ג"כ אין אוכלין דמניחין אצל התאנים. ואחד אכל ב' רוזיינן בפסח, ושאל למהר"י סג"ל ואמר לו אין להקפיד לתשובה.
[טו] כרכום שקורין זאפרין, אמר מהר"ש דאין אוכלין אותו בפסח משום דכשמעבירין אותו ממדינה למדינה ונשתנה מראיתו מניחין אותו על גבי שאור וחוזר למראיתו. וגם הגדל בגינת ביתו גזרו אטו כל כרכום. וכן בסמ"ק אסר דבש בכל ענין כדפי' לעיל. ואף אם במדינת ריינוס אין מקפידין ואומרים גם אם מניחין אותו על השאור אין בו ממש, מ"מ מדינת אושטרייך נוהגין איסור. ומהר"י סג"ל היה דורש ונוהג איסור במדינת ריינוס, ואמר דהרא"ש התיר כרכום בתשובה, והר"ח אסר משום מי שאור, ורא"ם משום שכר. ומנהגנו לאסור כדפי' לעיל. ואמר מהר"ש שאין להשתמש בפסח בכוסות או סכינים הצבועים בכרכום ומראיהן געל.
[טז] קטנית כל מיניהן, אמר מהר"ש דגזרינן שלא לבשלן בפסח אף על פי שלא מחמיצין כי אם חמשת המינין, חטין, ושעורה, כוסמין, שיבולת שועל, ושיפון, מכל מקום גזרו כל מיני קטנית אטו המה. ואל יאמר אדם כיון שאין אסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך. וגם אין לומר מנהג כאן להתיר דמנהג טעות הוא, דדוקא על דבר היתר גמור ויש מקומות שנוהגין בו איסור על זה יכול לומר בכאן מנהג היתר הוא. וגם זאת דוקא ע"י חכם הגון ותיק וחסיד שיוכל לידע תוכן הענין. אבל דבר שפשוט איסורו ובא להתירו מכח מנהג שם, יסכר פי דוברי שקר. וגם אם תולה בחכם, שוא ושקר דבר הנביא ההוא, ואילו היה החכם שם, היה משיב הבדאות והשוא ומדוח על פניו.
[יז] אמר מהר"ש חסידים הראשונים שבעיר ניישטט לא היו מדליקין בפסח אותו שמן שקורין לינא אייל רק שמן זית, ואינהו סברי כסמ"ק דקטנית וכל מיני קטנית אסור בפסח והא נמי מין קטנית.
[יח] אורז שקורין הירז נמצא בתרנגולת מבושלת בתוך הקערה ברוטב בפסח, ושאלו למהר"ש והתיר.
[יט] נשאל למהר"י סג"ל על יין שהושם בו בבציר כשהיה תירוש חרדל והוא מונעו מתוסס ומעמידו במתיקתו, והתיר להשהותו בבית, ואין לשתותו בפסח.
[כ] מי שחש בעינו מנהג לאכול זרע אקלייא שלא יזיק לו שום מאכל, התיר מהר"י סג"ל לאוכלו בפסח. ואותו קמח שעושין הרוכלים וקרוי קראפט מעל, חמץ גמור הוא.
[כא] אמר מהר"י סג"ל העופות שאוכלין שומשמין שקורין גואוס, ייחד להם מקום בפסח בחדר מיוחד ויאכילם שם. והנותן לסוסו שיבולת שועל משש ולמעלה יתן לו מעט מעט, שאם ישאר יתחמץ מריר הסוס. והנותן שיבולת שועל או שאר תבואה לתרנגולים יתן במקום יבש שלא יחמצו, ומאן דאפשר יתן להן פירורי מצה להשמר מחמץ.
[כב] אמר מהר"י סג"ל שאין נראה בעיניו היתר גמור לאכול הדג זאלמא בפסח, מפני שחותכין אותו בסכינים דחותכין בו פתן. ובשאר ימות השנה אין לחוש לסכין טרפה דודאי נזהרין מלחתוך בו בשר שהוא מפיג את טעם הדג. ואמר אם יחתוך את הדג בסכין חדש או דפיסחא אני אטול גם כן חלק בו.
[כג] באר שנפל בו חמץ קודם הפסח, אמר מהר"ש מותר לשתות מימיו בפסח כי כבר נתבטל בהיתר. ואם בפסח נפל אסור, דשמא יעלה שום פירור בדלי וחמץ בזמנו במשהו.
ואמר מהר"י סג"ל שאין לשתות בפסח בדלי ששואבין בו מים בבאר בית המרחץ כי פעמים שורין בו פת.
[כד] חמץ נמצא אצל לפתות בי"ט של פסח, והורה מהר"י סג"ל לכסות כלי על החמץ ולשורפו בחול המועד, והלפתות ידיחו יפה יפה ולאוכלם בפסח.
[כה] אמר מהר"י סג"ל אסור לצלות שום דבר בקאכלין של בית החורף בפסח, דכל השנה לא נזהרין מלהחם בהן פשטיד קרעפליך וחתיכת פת, וכלי חרס הם וחום שלהן אינו מוציא מידי דופיין דלא כבשונו הוא. ומי שירצה יתקן ברזל בתחתיתן וישתמש עליו בפסח. [אמר מהרי"ל אותן חלונות בית החורף המטולאות בחתיכות נייר בהדבקת קמח לא בעו ביעור בפסח, אך אם סמוך לשולחנו ובמקום תשמישו יגרר סביביו כדי שלא יפרר משהו בפסח ואתא במאכל וחמץ בזמנו במשהו. ובא"ח כתב אנו שמדביקין בחמץ הקלף אל טבלאות הספרים ואינו ניכר שרי להשהותם בפסח. וכן כתב הראב"ן על כרים וכסתות שטוחין אותן במי סובין ולא בעי ביעור שאין ראוי אף לאכילת כלב, עכ"ל א"ח].
[כו] חומץ המונח לאדם בחביתו בבית החורף, אמר מהר"י סג"ל דאין נכון להשתמש ממנו בפסח דלא נזהר כל השנה למלאות תוכו שיור יין הסעודה ומצוי בו פירורי פת. אך המונח לו בבית אוצרו או הנזהר בדבר שפיר מותר.
נשאל למהר"ש על חומץ של מי דבש שהיה מערבו עם חומץ של יין וזה נעשה לפני שלשה שנים ומעתה אם מותר בפסח מאחר שלא שפך בו כי אם מעט. וגם שהי' מסתפק תדיר מתוכו ומלא יין בתוכו. ואוסרו בפסח, אך אם הריק כל החומץ מן החבית בראשונה ומילא אותו ביין אח"כ היה מותר בפסח.
[כז] אמר הח"ר אנשיל ז"ל ששאל למהר"ש על מפה שאכלו עליה בערב פסח שחל בשבת ונתנוה לגויה, אם מותר לאכול על אותה המפה אחר הפסח בלי כיבוס. והורה מהר"ש שנוהגים לתת לגויה והיא כובסתם. ואי לא כבסה אין לחוש משום חמץ שעבר עליו הפסח, דהוא גזרה דרבנן שמא לא יפקירנו וישהנו אחר הפסח לאוכלו. וזה אין שייך הכא כי אפילו היה עליו חמץ כבר מופקר ועומד מאחר דלא הוי אלא פחות מכזית לא חשיב.
[כח] אמרו לפני מהר"ש על מפה שהניחו על שק קמח שטחנו לפסח, ושאלו ממהר"ם מאודנבורק אם רשאין לאכול עליה בפסח, והיה מורה לנערה יפה ומותר. ואמר מהר"ש דהורה שלא כדין, דקמח היה מבצבץ דרך השק ונכנס למפה ולא יצא ע"י ניעור כי אם ע"י כיבוס.
[כט] נשאל למהר"י סג"ל על בקבוק ברזל המצופה בדיל שקורין איבר צינט, אם מותר להשתמש בו בפסח, כי שופין אותו בסובין כשמחפין אותו בבדיל כדרך האומנין כשמסירין השמנונית ממנה, ואמר דליכא למיחש למידי מאחר שהסובין רק יבשין ואין לחין. וכן העיד מהר"ז שט"ן ז"ל דהתיר מהר"י סג"ל המשפכין ברזל המחופין בדיל בפסח ולא חש על מה שאומרים העולם שמתקנין אותם בסובין. [אך יזהר לנקרן לבודקן בכל חריצין שלא יהא נדבק בהן סובין - בעין -, משום דדרך הסוחרים כשמוליכין מעיר לעיר מניחין אותן לתוך סובין כדי להצילם שלא יעלו חלודה].
[ל] מאני דקוניא שקורין גלזויר, אמר מהר"ש שמה"ר וייבש ז"ל דרש עליהם בעיר ווינא שאין להשתמש בהן בפסח, והם כלים המחופין קוניא שקורין גלאזורט, כי בסובין מחזיקין אותם. ואמר מהר"ש אחר הדרשה אליו, ר' והלא מחזירין אותם לכבשונו אחר שזרק בהן סובין, וכלי חרס בכה"ג שהחזירו לכבשונו שרי. ואמר אליו מזה לא שמעתי בלתי היום. ואמר מהר"ש שהוא בעצמו אח"כ שאל ודרש ונודע לו שאינן מחזירין, רק לתנור שהסיקו בעלמא, ולא מתקרי כבשונו רק תנור שהסיקו ב' ימים רצופים. אז קרא מהר"ש על מהר"ו הנזכר, לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב, כא), ואמר הואיל והדבר יצא מפי הקדוש נכון להחמיר. ואמר ששמע ג"כ בשם מה"ר זוסמאן ז"ל, וכן דרש מהר"י סג"ל ואמר שחקר ג"כ והוגד לו שאין מחזירין אותן לכבשונו. ואמר שראה בתשובה שגם אותם קדירות שאין מחופין עצמן בקוניא רק שקבלו מעט קוניא משאר קדירות המקונייאות, מ"מ אסורין משום סובין שבהן. אכן לטעם חוזרין לכבשונו הן מותרין דמיד נשרף סובין שבהן דלא חש עליהן האומן לשורפם ביותר, אבל על המחופים לגמרי חש עליהן דאם שורפן אחר כך ביותר יתקלקל הקוניא לכן אסורין.
מהר"י סג"ל טרם נתבקש לישיבה של מעלה בק"ק וורמיישא דרש שאוסרין מאני דקוניא בפסח משום דעושין בהן מי שאור. וחזרת כבשונן לא מועיל כדפי' לעיל. ואמר דבשם גאון אחד מצא דמן הדין היה לאוסרן כל השנה דשמא חיפו בקוניא כלים ישנים שלהן. אך התירו דשמא אינן בני יומן נינהו, אבל בפסח שאיסורו במשהו ואסור אפילו לפגם החמירו טפי דלא מתחזי ישנין כשחוזרין לחפות בקוניא דנראו כחדשות גמורות.
[לא] וכן כשקונין צלוחית בפסח לכוסות מאד יזהרו שלא לקנות כי אם הירוקים וצלולים במאד שברור שלא שימשו בו דבר. וכן העיד מהר"ז שט"ן שפעם אחת הלך עם מהר"י סג"ל לקנות צלוחית וראה שמאד הטריח מהר"י סג"ל על החנוני עד שמצא אחד שברור לו מרוב צלוליתו שלא נשתמש בו.
[לב] במוצאי פסח בלילה לא היה שום חמץ בבית מהר"ש ולא חשו ואכלו מצה.