אור ברסלב
מהריל (מנהגים) הלכות חדש ניסן

מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין

הלכות חדש ניסן

[א] ניסן הוא מלך מפני חג המצות שבו. וכל חדש שהוא מלך אין ר"ח שלו רק יום א', ור"ח ניסן אינו חל אלא באחד מימי אגה"ז. וארבעה עשר יום לחדש ניסן הוא ערב פסח, וחמשה עשר בו הוא ראשון של פסח, והוא אינו חל להיות אלא באחד הימים שחל בהן ר"ח, ואינו חל בימי בד"ו והסימן דכתיב (שמות יב, טו) הוא לבדו יעשה לכם, פי' לבד"ו ר"ל לא בד"ו. כל ימי ניסן אין אומרים בהן תחינה. במגנצא וכן בוורמיישא אומרים בניסן תחינה מיד אחר אסרו חג. והטעם כתוב במנהגי מהרא"ק, לפי שבא' בניסן הוקם המשכן והשנים עשר נשיאים הקריבו את קרבנותיהן ועשה כל אחד ביום הקרבתו יום טוב, הרי י"ב ימים, ויום י"ג היה להן אסרו חג ויום י"ד ערב פסח ונכנסו ימי החג, ומתוך שלא נפלו לתחינה ברובן לא נפלו בכולן. וא"א כל ימי ניסן צדקתך צדק דדינו כמו תחינה. ואין מתענין ואין מספידין בניסן, רק הבכורים מתענין בערב פסח. ואומרים כל ימי ניסן אל ארך אפים בשני ובחמישי. ולמנצח אומרים בכל יום מלבד ערב פסח ואסרו חג דאין אומרים גם למנצח. וכן בכל רגל א"א תחינה ולא למנצח בערב שלו ובאסרו חג שלו. אין אומרים על המת בניסן לא צדוק הדין ולא קדיש דרבנן. זה הכלל כל יום שאין בו קריאת הלל וא"א בו תחינה אפילו הכי אומרים אל ארך אפים וגם למנצח, עכ"ל מהרא"ק.

[ב] לעולם בשנה פשוטה קורין פרשת צו קודם פסח, וסימנך פקי"ד ופס"ח. ובשנה מעוברת קורין פרשת מצורע קודם פסח, וסימנך סגי"ר ופס"ח. מלבד בשנת ה"ש או ה"ח מעוברת קורין פ' אחרי מות קודם הפסח. התקופה נופלת בניסן, אכן לפעמים היא מוקדמת לחדש ואדר. והוא שנת ג"ח י"א י"ט למחזור קטן.

הלכות ראש חדש

[ג] אמר מהר"י סג"ל מנהג יפה הוא במגנצא מתי שיהיו שני ימים ראש חדש, דבערב הכנסת יום ראשון קודם תפלת י"ח דערבית קורא שמש העיר בקול רם בבה"כ "יעלה ויבא", להזכיר העם שיתפללו אותו. ובליל שני קורא "ראש חדש", משום דממנו מונין ימי החדש. ואמר מהר"י סג"ל דביש מקומות קורין בכל לילה "יעלה ויבא", אכן המנהג במגנצא כדפי' לעיל, ואמר שכן הוא בס' אבי העזרי. ושאלו את פיו לפי זה מתי שר"ח רק יום אחד יהיו קורין "ר"ח", דהוא התחלת מניינו, ואמאי נוהגים לקרא אז "יעלה ויבא". ולא נתפרש, ודוק ליישב. ואמר שמקובל בעיניו מנהג יש מקומות שהנערים קורין, כדי שלא יהא השמש צריך להפסיק בקריאה בין גאולה לתפלה.

[ד] אמר, המתענה חלום בר"ח צריך להתענות יום אחר להתכפר על שעינה נפשו בר"ח, וכן הדין בחולו של מועד.

[ה] במנחה דהכנסת ר"ח א"א תחנה. ואם ר"ח באחד בשבת א"א בשבת שלפניו צדקתך, כללא דמילתא דכל שעה שאם היתה חול שאין בה תחנה, אם היא שבת אין בה צדקתך, וכן במוצאי ר"ח א"א תחנה או צדקתך.

[ו] בשחרית של ר"ח מוסיפין ובראשי חדשיכם אחר פרשת תמיד. יעלה ויבא בעבודה בתפלת יוצר כמו בערבית, דוגמא כל ערבית ושחרית דכל שנה שוין לבד דשל שבת. אחר תפלת י"ח אומרים הלל בדילוג. דין הלל בבית האבל עיין בהלכות חנוכה. ק"ש קודם הוצאת התורה להפסיק בין יוצר למוסף. וכללא הוא כל יום שיש בו מוסף אומרים ק"ש קודם הוצאת התורה. קורין בפ' פנחס פ' התמיד (במדבר כח, א - טו) לארבעה אנשים. כהן עד עולת תמיד, לוי חוזר ומתחיל ואמרת להם זה האשה עד רביעית ההין, ישראל עולת תמיד העשויה כו' עד שבת בשבתו וגו', לרביעי ובראשי חדשיכם כו' עד יעשה ונסכו. וכשחל שבת קורין ז' אנשים בפרשת היום, ולמפטיר קורא בס"ת שניה וביום השבת ובראשי חדשיכם ואז מפטירין השמים כסאי (ישעיה סו). וכן אם הוא בשבת ובא' בשבת. אכן אם ר"ח בא' בשבת ולא בשבת אז מפטירין בשבת ער"ח ויאמר לו יהונתן מחר חדש (שמואל א' כ, יח).

[ז] ר"ח בשבת אומרים יוצר "אלהינו אלהים אמת". אופן "לך אלים". זולת "אמונתך אמתי רבה". בתפלת יוצר "ישמח משה" אחר אתה קדוש, יעלה ויבא בעבודה. בתפלת מוסף אומרים אתה יצרת אחר אתה קדוש, וכלול בו ראש חדש ושבת. בקדושה למוסף אומר החזן פיוט "אלהיכם יזריח שמשו". ואיתא במחזור ויטרי ר"ח שחל בשבת אין מזכיר של שבת ביעלה ויבא לפי שאינו בא אלא בשביל ר"ח, ושל שבת כבר הזכיר בישמח משה. ר"ח בחול אומר בתפלת יוצר יעלה ויבא בעבודה, ובמוסף [וב]ראשי חדשיכם אחר אתה קדוש.

[ח] בשבת שמברכין בו ר"ח אין מזכירין בו נשמות רק אם נקבר באותו השבוע ח"ו. ואם יבא בשבת אומר המברך בשבת. ובשנה מעוברת אומר אדר הראשון וכן אדר השני.

[ט] בכל חדש מקדשין הלבנה מעומד דנחשב לנו קבלת פני שכינה. ולכך כתב מהר"ח דאין לעמוד תחת שום גג, כדי שלא יאהל עמו שום טומאה. ומקדש והולך עד י"ו בחדש ואין יום י"ו בכלל, והי"ו מונין מיום המולד ולא מיום קביעת החדש, וכן בא"ח. בר"ח א"א לא צידוק הדין ולא קדיש דרבנן.

שלשים יום קודם לפסח שואלים בהלכות הפסח

[א] דרש מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת הגדול שנת קפ"ז לפ"ק, והיא השנה שנתבקש בחדש אלול אח"כ לישיבה של מעלה, תנצב"ה זכותו יעמוד לנו. ופתח הדרשה בק"ק וורמיישא בהאי לישנא: וידבר משה את מועדי (ויקרא כג, מד) ר"ת "והלוי "יעקב "דורש "ברשות "רבותיו. "אנכי "תולעת "מאיש "ובזוי "עם "דעתי "יוודע. שלשים יום שואלים בהלכות פסח, וסעד ספר הרקח ממשה רבינו ע"ה שעמד מהחדש הזה משמע חדש שלם. וכתב מהרא"ק ראיה דהא עמד בפסח ראשון והזהיר על השני עכ"ל. ואמר מהר"י סג"ל דהיינו דוקא בזמן הקרבנות לבקר אחר מומין. ואף אשר עתה רבתה השכחה בגלותינו בעוה"ר, נהגו בשבת הגדול להוציא בדרשה חובת ציבור. וזהו אחד מן הטעמים שנקרא שבת הגדול, על דרך שנקרא יום כיפורים צומא רבה, לפי שמאריכין בו בתפלה ובתחנונים, כך מאריכין כאן בדרשות משום דנפישי וחמירי הלכות פסח. והפייט קאמר "להוציא חובת ציבור", אלמא דחובה היא לדרוש. ולעולם דורשים בשבת הגדול כשאין ערב פסח חל בו, דאז צריכין להקדים ולדרוש. ועמדו רבותינו הפייטנים ותיקנו את סדרם דרך כללות בקוצר, והיה בו די לראשונים. שוב נתמעטו הלבבות, ועמדו פרשנים כגון הר"ר שמואל מפלייזא פי' הפיוט ד"אלהי הרוחות", וגדול א' פי' הפיוט ד"אדיר דר מתוחים". וסמכינא אהא דכל בעל בית ילמוד הסדר, ובעו"ה מרוב טרדות ומיעוט הלבבות גם זה לא נעשה.

[ב] פעם אחת סיים ואמר: ידענא בעם זה דכולם יודעים הלכות המועד מקטנים ועד גדולים, וכ"ש הלומדים שיודעים דברי רז"ל. אפילו הכי מוטל על הציבור לשמוע הדרשה, שמתוך כך משימים אל לבם בשעת מעשה. ועל כרחי העברתי על מדתי להיות ניאות לכך להוציא ידי חובתם. ומעתה אטול רשות מהשם יתברך יתעלה זכרו, ואח"כ מהקהל קדישא, ובראשם מורי הר"ר זלמן רונקיל. בק"ק פרנקפורט מתחילין בשבת הגדול לנגן בקול רם הכל יודוך.

[ג] פעם אחת פתח בהאי לישנא: כתיב זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), רוצה לומר מתי שהקב"ה פועל נפלאות ונסים עושה זכרון לדבר, כמו במעשה בראשית נעשו כמה נפלאות, עשה זכרון לנוח בשבת. סיפיה דקרא חנון ורחום ה', שחינן וריחם לברוא העוה"ז אף על פי שלא היה ראוי להבראות. טרף נתן ליראיו (שם, ה), לשון מזון, כמו הטריפני לחם חקי (משלי ל, ח), שנותן טעם בתבשיל של שבת דמוטעם יותר מבימות החול, כדאשכחן בפרק כל כתבי בעובדא דרבי יוסי. גם יש לדרוש הקרא כלו על דור המבול, שעשה זכרון אותו דף שנשאר מן התיבה שעשאו סנחריב לע"א בבבל. וכן נדרש בפרק חלק וז"ל אזל אשכח דפא מתיבותא דנח, אמר היינו דאמר אלהא אשר שיזבה לנח מן טופנא. שמעו שני בנוהי של סנחריב דאמר לזבוח אותן לשמו ועמדו וקטלו לאבוהון עכ"ל. חנון ורחום ה', שחינן על נח וכל אשר אתו בתיבה י"ב חדש, שמשפט דור המבול היה שנה תמימה. גם יש לדרוש על אנשי סדום שעשה זכרון אשת לוט ותהי נציב מלח (בראשית יט, כו) וחינן וריחם על לוט להמליטו. טרף נתן וגו'. יש לדרו' לשון טירוף שטורף את הצדיקי' בעוה"ז כדי להרבות שכרם לעוה"ב. גם יש לדרוש על גלות מצרים שעשה זכרון חג המצות לספר נפלאותיו בכל שנה ושנה. וחינן וריחם לגאול אותם ממצרים גם שלא היו ראוים לכך, כמו שנא' ואת ערום ועריה (יחזקאל טז, ח) ר"ל בלי מצות. טרף נתן ליראיו לשני הפירושים ניחא אשר פירנס אותם במצרים, או הטריף אותם בעבודת פרך.

[ד] אמר מהר"י סג"ל דמשום האי טעמא דחייבי' לדרוש בהלכות פסח ל' יום מקודם, כתב בספר אגודה כל מי שממלא את החביות של יין מפורים עד פסח, דאז מתחילין השלשים יום, צריך ליזהר למלאות עם כלים השייכים לפסח שאין בהם חמץ, או בכלי ישן מורק ושוטף, שלא יהא נדבק בהן שום חמץ ויתערב ביין. יעשו ג"כ ברזות חדשות בחביות שרוצה לשתות יינן בפסח, דחיישינן אולי ידבק שום חמץ בישנות או ישפשף את הישנות לצורך פסח.

[ה] כל הני ל' יום מנקרין ומכבדין את כל הבית וכלי הבית מן החמץ ומגררין כל מקום שידבוק החמץ. והיינו כל שאר כלי הבית, אכן העריבות ותיבות ואמבטי אשר לשין בהן עיסה כל השנה, אין מועיל בהן מריקה ושטיפה וגרירה, דאי אפשר שלא ישאר כזית חמץ בב' או ג' מקומות, וחייב לבערו לפי פירש"י. וכן המסקנא בספר מצות קצר. לפיכך הרוצה לצאת ידי חובתו צריך ליתן אותם לגוי במתנה גמורה שלא להחזירה, אף על גב דבכל מקום מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה בר מקידושי אשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין. שמא גבי חמץ החמירו הערמה משום דמילתא דקביעא הוא, וגזרינן במילתא דקביעא דילמא אתי למיסרך. וכה"ג אסר ר' יוחנן בירוש' חמץ שביטלו ונמצא אחר פסח מפני הרמאין, אף על פי דבשאר דיני הפקר לא החמירו כגון לפוטרו מן המעשר. ודוגמת זה באיסור שביתת שבת, המפקיר בהמתו. אלא משום דגבי חמץ איכא למיחש רמאות טפי. ואם ירע עינו לתת אותם לגוי ושמא אין מאמינו אז יטחנו בטיט, ואז יבטל החמץ שבו. וכן המנהג לעשות לדפי מולייתות ועצי מגלגלין וכל כלי ששימשו בהן בעיסה מהאי טעמא דפרישי'. וכ"כ בא"ח דאם שום חמץ נדבק בסדק שאין יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט. וכן הסל ששימשו ביה הלחם כל השנה בעין יטחנו בטיט ג"כ, דא"א לנקר בין השרביטים עכ"ל. וכל דבר שרגילין לתת לגוים כדי שלא יעבור עליו בפסח, כגון שכר שקורין ביר או חלת דבש שקורין לעקו"ך, צריך ליתן במתנה גמורה כדפי' לעיל.

[ו] מהר"ש ע"ה דרש כתיב (תהלים לד, יג - יד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע. וכ"ש המלשין על בר ישראל ומוסר אותו בידי גויים שאין לו חלק לעוה"ב. וכתיב בתריה (שם, טו) סור מרע ועשה טוב, ר"ל שלא יאמר אדם אשב בטל לא אעשה רע וגם לא אעשה טוב, לכך אמר ועשה טוב. ואין לך טוב כגמילות חסדים שהיא עיקר המצוה שהעולם קיים בשבילה. וכה"ג אם הוא ת"ח יהא גומל חסד ללמד תורה לבני אדם בחנם, ויהי' נוח ומזומן לבריות בכל שעה לדין ולהוראה בלי שהות. ואם הוא איש עשיר ודבריו הם נשמעים למלכות, יטריח את עצמו להליץ צורכי בני אדם נגד השררה. ואם איש עני הוא שצריך לממונו, מכל מקום יטריח בגופו הטוב שיוכל. ואם נצרך הוא להתפרנס מבריות בטורחו, יטול דבר נכון ויפחות שכר טורחו מישראל יותר ממן הגוי ומרבים כיחידים. ואדרבה מצוה רבה ועיקר גמילות חסדים המטריח את עצמו בשביל הציבור. וכן אמרו רז"ל שצריכין גבאי הצדקה לקנות לעניים חטין לפסח, וכן יעשו פרנסי הקהל, והאי נמי גמילות חסדים הוא.

[ז] ודורשים בהלכות פסח מקודם פסח ל' יום, כי חמץ יש בו כמה איסורים, והאוכל חמץ מט"ו ואילך ככזית חייב כרת. חצי כזית איסור דאורייתא וליכא כרת. ומשמתחילין הל' יום דרך בני אדם לכבד החדרים ולהדיח הכלים, ובראש כל דבר לקנות חטין לעניים. וכן העושה ביתו אוצר, כגון שמכניס תבן או עצים בביתו לאוצר, צריך לכבד המקום מתחילה לראות שאין שום חמץ שם. ודוקא כשמכניס בין פורים לפסח שהתחילו הל' יום. וכן דרש נמי מהר"י סג"ל. ודרש מהר"ש אם לא פינה ובדק מקודם, צריך לפנות ולהסיר כל התבן והעצים לבדוק. ואם דעתו לפנותם קודם הפסח, אז אפי' הכניסם לאוצר קודם הל' יום, צריך לבדוק ולראות מקודם שאין שם חמץ, דחיישינן שמא יפנה אותם בערב פסח.

[ח] גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם אין הישראל מקבל עליו אחריות מותר, אבל באחריות אסור. ואם הגוי אלם, שהישראל צריך לשלם לו אם נאבד החמץ או נפסד, גם בלא אחריות אסור להניח בביתו, דמיחשב כאחריות. וכיצד יעשה, יראה חדר לגוי ויאמר לו שישימנו לשם, ואם אז נאבד או נפסד הוי של גוי, וכי ה"ג מותר. וכן אסור לישראל להפקיד חמץ שלו אצל גוי באחריות של גוי, וגם בלא אחריות יש לו לישראל להתנות בפירוש שיתנו לגוי במתנה גמורה, ואז אם מעכבו הגוי עד אחר הפסח מותר הישראל לחזור ולקנותו, ואם נתנו לגוי באחריות אסור אחר פסח, עכ"ל מהר"ש.

הלכות הגעלה

[א] דרש מהר"י סג"ל, זמן הגעלה מאחרין לכל היותר עד יום אחד קודם ערב פסח. ולא יגעיל בערב פסח עצמו, שמא ימשך וישהה עד אחר שש. ואז חל עליו איסור חמץ והוי הפליטה שמגעיל איסור, אם היה הכלי הנגעל בן יומו כדפירשו רבותינו. וגם מפני טרדת סעודת חמץ שהיא תוך ד' שעות ימשך זמן ההגעלה, ע"כ יקדים, והמקדימין עוד יותר הרי הן משובחין. ועכ"פ יש לכל אדם להגעיל קודם סוף ארבע שעות בערב פסח. ומהרא"ק כתב דיש להגעיל ג' ימים קודם פסח, וכן עמא דבר. ומגעילין כלים וקערות כפות וכלי מתכות וכלי עצים שיש להם בית קיבול וכלי אבנים שכותשין בהם פלפלין. אבל צריך להדיח ולקלוף כלי עצים מתחילה היטב. וכלי מתכות אשר הם פשוטים כגון שפודין ואסכלאות צריכין ליבון, עכ"ל מהרא"ק. מהר"י סג"ל הצריך ג"כ מדוכת אבן לקלוף עם ברזל טרם אשר מגעילין אותו.

[ב] מהר"י סג"ל דרש, כיצד מגעילין, מכניסין יורה קטנה בתוך יורה גדולה. ובעי התם תלמודא יורה גדולה מאי, ומפרשים רוב רבותינו דקאי הך בעיא על אותו היורה שמגעילין בו, שצריך להגעילו בראשונה טרם שמגעילין שאר כלים בתוכה, וכן הוא בא"ח. וכן העידו רבותינו ז"ל שכן נהגו הקדמונים בקהלות שפירא וורמיישא ומגנצא. וכתב ראבי"ה אל תטוש תורת אמך, ואף על פי שראבי"ה ויתר רבותינו פירשו דלא צריך, ומפרשים להך בעיא הנזכר על יורה גדולה שרוצה להגעילו. אכן הרא"ש דחה ראיותיו, ועלינו לקיים תורת אמך ולהגעילו מקודם. ומפרש תלמודא דמגעילין את יורה הגדולה ע"י גדפנא, פי' לסבב שפתו בטיט כדי להעלות הרותחין עליו להגעילו גם על השפה. אבל ראבי"ה כתב בשם אביו למלאות אותו מים על כל גדותיו ולתלותו כן בשוה, ואז כשהוא מעלה בבישולו הרותחין יכניס אל תוכו אוד בגחלתו או אבן רותח מלובן באש ויהפך בו כדי שיעברו הרותחין ויזבו מעל שפתיו וכן נוהגין, וכן במהרא"ק. ואח"כ מערין אותן המים ושוטפין אותו בצונן. וחוזר וממלאו מים כמשפט הראשון להגעיל בו שאר כלים. ויזהר להרתיחו יפה שיעלו רתיחותיו ולא יפסיק מבישול רתיחותיו כל זמן שמגעילין בו, וכן במהרא"ק.

[ג] מגעילין גם כלי שנתשתמשו בכלי שני, כגון קערות שנותנין בהם המאכל מן כלי הראשון אשר נתבשל בו את המאכל, דלפעמים מכסין הקערות על קדירה כשהיא מבשלת. וכן נמי שואבין בהם מים ממרחשת המבשל ונמצא תשמישן גם בכלי ראשון לכן צריכין הגעלה בכלי ראשון. וכוסות כסף נמי צריכים הגעלה דפעמים מרתיחין בהן יין.

[ד] כשבא להגעיל כלים קטנים שצריך להחזיקם בצבת שלא יפלו מידו אל תוך מי הגעלה לשולי היורה, יזהר להיות לו ב' צבתות, וקמיט האי ורפי האי וחוזר ורפי האי וקמיט האי, למען שלא יהיו חוצצין בפני מי הגעלה. ואם יכול לתלות את הכלי בחוט או משיחה אל תוך מי הגעלה דיו.

[ה] וכתב רוקח, שאין להגעיל כלי תוך כלי או סל מלא כלים, אף על גב דלענין טבילה יכול לעשות הכי מ"מ לענין הגעלה חיישינן דילמא לא סליק דיקולא דמיא במקום שמונח זה על זה, וכן במהרא"ק.

[ו] ולהכניס הכלי תוך מי הגעלה פעמיים אין נכון דחוזר ובולע. הילכך אם יש לו כלים גדולים כגון האגנים וכה"ג שאין יכול להכניסם בפעם אחת תוך מי הגעלה, אז לא יגלגלם לסבבם תוך המים אך יתחוב כל שיכניס פעם אחת ויחזור ויתחוב צד השני. ויזהר מאד לצמצם לתחוב בשנית רק עד מקום שהכניס בראשונה שמא יחזור הצד הנגעל כבר ויבלע מי הגעלה האסורים. ואם אי אפשר לו לצמצם אז יותר טוב להכניסו שנית ממה שנשאר שם מקצת כלי בלא הגעלה דהך הכנסה שנייה דאוסרים חומרא בעלמא היא. ודוגמת זה יעשה לכלים שיש להם בית יד ארוך. ואם הוא כל כך ארוך דגם בפעם שנית לא הספיקו מי הגעלה להגיע באמצעיתו, כגון מחבת שרובן יש להן בית יד ארוך, אז אותו הנשאר בתווך בלי הגעלה ילבנו באור. וכן בא"ח הדין פסוק דמחבת מותרת בהגעלה ולא כרבותינו דמצריכין למחבת ליבון באש מאחר שמטגנין בה.

ואם יש לו אגנים גדולים כל כך שאי אפשר להכניסם לשום יורה מתוך גודלן. ולפיכך ידוע ומוכח שאין תשמישן ע"י האור רק ע"י עירוי לתוכן לכל היותר. אז גם די להם בהגעלה ע"י עירוי לשפוך [ל]תוכן מים רותחין מכלי ראשון ועדיף טפי להגעילם ככה ע"י עירוי. וצריך למלאם מן מי הרותחין ויתחוב בהן אודין בגחלתן, או אבנים מלובנין באור להעביר מי הרותחין למעלה מן גדותן. וגם אם לא נשתמש בהן רק בצונן או בכלי שני, מ"מ החמירו חכמים להגעילן בעירוי מכלי ראשון. אבל האגנים הקטנים או יורה לבנים גם אם ברור שלא בשלו בהן, הואיל שיכולין להכניסם אל כלי ראשון בתשמישן. לא די להגעילם ע"י עירוי דחיישינן שהכניסן ליורה מחומצת, וצריך לשאל מחבירו יורה גדולה אם אין לו גדול כ"כ ויגעילם בתוכן, דכדרך תשמישו כן דרך הגעלתו כדפי' לעיל.

[ואמר מהר"י סג"ל אף על פי שיורה גדולה מגעילו במילוי המים בפני עצמו, מ"מ אותן יורות ואגנות דנחושת וכן קדרות דנחושת שיכולים להכניסם ליורה גדולה, אף על פי שגם גדולים הם, מ"מ צריכים הגעלה בכלי ראשון להכניסם ג"כ ליורה גדולה, ולא ע"י עירוי להשליך רותחין עליהן, דכבולעו כך פולטו דמסתמא נשתמשו בכלי גדול מחומצת. וישאל יורה גדולה להגעיל תוכו או אצל חבירו שיש לו גדול].

וכן כלי כסף אף על פי שרוב תשמישן בצונן מ"מ צריכין הגעלה לפסח שמא הרתיח בהן יין ולאו אדעתיה כדפי' לעיל. אכן דפין ושולחנות שהן פשוטין די להם בהגעלה ע"י עירוי דחיישינן שמא בלעו ג"כ חמץ ע"י עירוי וכבולעו כך פולטו.

[ז] והמגעיל ע"י עירוי ששופך הרותחים על הכלי להגעילו יזהר שישפוך מים הרותחין דוקא מן הכלי שבשלו בו והוא נקרא כלי ראשון. ואל ישאוב עם כלי אחר מכלי שבו הרותחין ולערות ממנו להגעיל משום דכלי ששואב עמו תוך הוא כל"ש ונתבטל בו בישול הרותחין טרם שמגעילין. אכן אם שוהה את הכלי ששואב עמו תוך הכלי שמבשלין בו הרותחין בעוד הוא שם מעלין המים רותחין שפיר מתקרי גם הוא כלי ראשון. והמערה הרותחין להגעיל הוא יזהר לשפוך אותם בזריזות, ולא יעמוד מרחוק וישפוך ע"י זריקה באויר, כגון שמתיירא שמא יטנף את בגדיו או שמא יכווה ממי הגעלה מניצוצות החמין כדרך המון העם לא שפיר עבדי. דכה"ג שאין קילוח הנצוק מחובר אל כלי ראשון לא מיחשב עירוי אפי' לחומרא שכתב בספר תשב"ץ ובאגודה גבי נר של חלב הנוטף על הכלי דלא חשיב עירוי, כ"ש לקולא דלא מיחשב עירוי להתיר את הכלי בהגעלתו. ע"כ צריך לעמוד בסמוך לו לשפוך המים בפעם אחת להגעיל בעירוי. אף על פי דהפייט נקט בלשונו "זורקין", לאו דוקא הוא אך ר"ל שופכין כי זריקת חמין נצטנן באויר ולא מיחשבו כלי ראשון אף לחומרא כמו שפי' לעיל.

[ח] והמגעיל דפין ושולחנות יהיו מקודם מנוקרין מן החמץ ומשופשפין יפה יפה בכל חריצין, ויהיו מנוגבים מן המים שלא יהא עליהן שום צוננים שמא יצטנן הרותחין קודם אשר מגעילין החמץ או האיסור. וכן כל כלים צריך לנקרן מכל טינוף וחלודה טרם הגעלה. דפי מוליאות צריכין ג"כ הגעלה בכלי ראשון דלפעמים זב עליהם גבינה המוליי' או הבשר כשהן חמין, מצאתי. וכן בא"ח דילפי' מדכתיב אך את הזהב (במדבר לא, כב) לרבות חציצה.

[ט] וכל הכלים ישהו אחר השפשוף שלא יהיו בן יומן טרם שמגעילין אותן, ר"ל שלא נשתמש בהן מעת לעת, דהיינו תוך כ"ד שעות שהוא יום שלם דאז נפגם הטעם שבלוע בו ושרי קודם איסורו, וכן בא"ח, אף על גב דיש ס' במים וגם עדיין שעת היתר הוא. והטעם מפורש בספר מצות קצר.

[י] מנהג העולם כשמגעילין דפין ושולחנות פשוטין, אז מניחין אודין או אבנים מלובנין על גבי עצים קטנים או ע"ג אסכלא ומעמידין על הדפין ושולחנות, כדי לערות עליהן הרותחין שלא יצטנן מן העירוי ויגעילו יפה. ואז מקום הנחת האודין והאבנים חצצו ולא סליק שם דיקולא דמיא, לפיכך יזהר להסירן ולערות רותחין שם. או חבירו יתפוס האוד בידו או האבן בצבת והוא יערה וישפוך הרותחין על גביהן.

[יא] ויזהר לשפוך צוננין אחר שהגעילו כל כלי ברותחין. והטעם פירשו רבותינו כדי שלא יחזרו מי הגעלה ויבלעו בכלי, וכ"כ ר"ש בתשובה וכן פי' רב האי גאון, ומר רב נהילאי, אבי"ה.

[יב] אותן תיבות ומגדלין שאוצרין תוכן המאכלים כל ימות השנה, אין נכון להגעילם להסתפק ולהשתמש בהן בפסח, דסתמן כמה וכמה פעמים נשפכו בתוכם מאכלי חמץ כל השנה ואי אפשר לטהרן כל כך שלא נשאר מאומה בין הדבקים, ואם נשפך לו עתה שום מאכל בפסח יגבהנו ואולי יתערב בו שום חמץ שנשאר בסדקין, ואיסור חמץ בזמנו במשהו. ואם הגעילן יזהר במאד שאם נשפך לו שום דבר בפסח שאל יגביהנו כלל לאכול. וגם אל יניח בתוכו להדי' על הדפין שום דבר חם בפסח. וטוב יותר להניח חתיכת דפין או סמרטוטין על כל דף ודף, כדי שלא ישתמש להדי' בגופיה.

[אכן בלא הגעלה כשהן משופשפין ומנוקרין כפי יכלתו, יכול להשתמש בהן ע"י סמרטוטי בגד או חתיכות עצים מונחים בתוכו להשתמש על גבה, ואז נזהר הוא מלהגביה את הנשפך].

[רק יטהר אותן ע"י מריקה ושטיפה יפה כמה שיכול, ויניח דפין חדשין על גבי דפין הראשונין והוי ליה היכר טובא דאם נשפך לו מאומה שלא יגבהנו בפסח מאחר שאינו משתמש להדיא בגוף המגדל על גבי דפין הראשונין].

[יג] כלים המטולאין אין מגעילין אותן כי מקום הטלאי חוצץ. אכן אם הסיר את הטלאי עד אחר שהגעיל את הכלי, יגעיל את הטלאי בפני עצמו או ילבנו באור ויחזור ויטלאנו עם אותו טלאי. ואם בחידושן הוטלאו אין לחוש להסירו דכבולעו כך פולטו. [וכן דרש נמי מהר"ש, וראייה מסכין דאידי ואידי ברותחין והקתא אינו חוצץ].

[יד] דרש מהר"י סג"ל יותר טוב לקנות סכינים חדשים לפסח ממה שמגעילין הישנים, ואם בא להגעיל סכינים המחושקים כסף אצל הקתא ובראשם מסתמא מעיקרא בחידושן נחשקו וכבולען כך פולטן. אז יזהר לגרר יפה במחט או בסכין היטב בכל חריצין ונעיצין. והלכתא אידי ואידי ברותחין ר"ל הקתא והלהב. אם אחר תשמישתן נחשקו צריך להסירם טרם שמגעיל. אכן אם הכסף שבהן משוקד שקורין גיבלעכמאלט גם אם היה בו מעיקרא אסור להגעילם, דהמשוקד מין חרס הוא ובליעתו אינו יוצא מידי דופיו לעולם. ואת הרושם מן הסכין שמגעיל יגרר וינקר יפה קודם, ואם לא חש עליו טוב שישחיזו עד שימחה הרושם. סכין שהוא טריפה צריך ליבון להכשירו וישחיזו אח"כ ויטבילו אז. והנדן שהוא התיק שלו אין לה תקנה להכשיר. סכינים וקרדומות ישחיזם וישפשף גם הקתא יפה ובכל חריצין ונעיצין ינקר יפה מחמץ בעין ותו יגעילם. יש סכינים שהקתא שלהן עשוי מקרן, יש מרבותינו אוסרין אותן בהגעלה משום דע"י הרותחין יתרכך הקרן ויתקלקל ויקפיד עליו מלהגעילו כדין. וכן כל כלים עשויים מקרן. וכן איתא בא"ח על כפות עשויים מקרן.

[טו] כל כלי גוים צריכין טבילה אחר הגעלה. אך אין נכון להשתמש בשום כלי גוים הממושכנים בידו טרם נחלטו ביד הישראל, אם לא שיטול רשות מן הגוי, דסתמא מקפידין ואסור לגנוב אף דעת גוי. ואם הורשו לו מן הגוי מותרים אחר הגעלה בלא טבילה, דלא בעי טבילה רק כשהוחלטו לישראל דיוצאים מרשות הגוי ונחשבי' לישראל ככלים חדשים.

[טז] כלים שיש להן תוך, כגון הני קנקנים, יזהר לשפשף אותם מבפנים יפה ועל השוליים מבפנים. ואם פיהן צר שא"א לשפשף מבפנים, או שיש להן קנים שקורין רורין, אסורים בהגעלה. וכן כלי זכוכית שפיהן צר אף למ"ד דמתיר זכוכית בהגעלה, אלו אסורים.

[יז] כלים הצבועים העשויים מעץ אין להם תקנה להגעילם כדפי' רב האי גאון דדינם ככלי חרס. [וכן אסר מהר"י סג"ל להשתמש אפילו בכלים צבועים חדשים בפסח]. וכן כל כלי זכוכית. כלי חרס הישנים אין נוהגים להשתמש בהן בפסח דאין להן תקנה לא בהגעלה ולא בליבון, דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מדי דופיו לעולם, אם לא ע"י חזרתו בכבשן למקצת רבותינו. ודוקא כבשן ממש שמצרפין בתוכו כלי חרס כדפי' הרא"ש, דאז לא חייש עליה דילמא יבקע וילבנו יפה. אבל תנורים שלנו לא מועיל אפי' הגדול של אופה. ע"כ יצניעם מן העין עם שאר כלי חמץ שלא יבא לטעות להשתמש בהן בפסח. וטוב להצניע גם המפתח מן החדר שהצניעם שם שלא ישגה דלא בדילי כהרא"ש וכן בא"ח.

[ומה שנוהגים הנשים באשכנז ללבנן - הקדירות הישנות באור - אינן עושין כי אם לשרוף החמץ שבעין שנדבק בהן - משום דמבשלין בהן חיטין ושעורין וקמח, ואי אפשר לנקותן יפה כ"א ע"י ליבון - ואינו עובר עם השיפשוף. אבל להשתמש בהן בפסח - חלילה שיהיו מותרין - אין מועיל ליבון שלנו - ויהיו מותרין להשהותם כך עד אחר פסח בלי איסור].

וע"כ נכון לקנות אפי' נרות של חרס חדשים להדליק בהן שמן במקום שמנהג להשתמש לאורן אצל המאכל, דזימנין מדליק בהן שמן מותר טיגון והוא חמץ גמור, וזימנין מטיב את הפתילה בידו וזימנין דאטיף.

[יח] דרש מהר"י סג"ל מאד הקילו רז"ל בחביות שנשתמש בהן שכר שעורים שקורין ביר. יש מתירין בהדחה, ויש בשפשוף יפה, ויש בעירוי ג' ימים להשתמש בהן יין לפסח. ומביאין ראיה מירושלמי דמתיר בעירוי הני גרבי דכותח. אכן רבינו שמשון מחמיר בו ודחה הראייה, ואמר אפילו לשהות בביתו צריך עירוי. וסבר ליה דההוא דירושלמי סבר ליה קדרות בפסח ישברו ולא התיר אפילו ע"י עירוי להשתמש בהן בפסח, דשכר שלנו חמץ גמור הוא, כדאי' באשר"י ושמא ישאר חמץ בעין. והרוצה להשתמש בהן לפסח אז הוא צריך לפותחו מצד אחד להוציא את שוליו ולנקרו ולשפשפו יפה יפה ואח"כ להגעילו. ולא דמי ליין נסך שהוא צלול וע"י עירוי או הגעלה מבטלין הפליטה.

[יט] סל או נפה שקורין זיפ, או משמרת שקורין זייא, וכן הברזל מנוקב שמפרפרין עליו את הפת שקורין ריב אייזן, בכל אלו אין הגעלה מועיל בהן מאחר דא"א לנקרן בין הנקבים. ומה שיש בפיוט דאדיר דר מתוחים "קדרי נפה" יש גורסין "כפה". וכ"כ בא"ח על כל כלים המנוקבים שמולחין בהן בשר אי אפשר להכשירן בהגעלה. כלים שא"א להוציא החמץ שבבקעים וסדקים, יטיח טיט על אותו המקום ומועיל הביטול כדפי' לעיל.

[כ] מרדות של חמץ שקורין אובן שושיל אין להם תקנה לפסח, משום דעל ידי האור בלעו ואין פולטין אלא על ידי האור, ובליבון אינן עולין, לכך צריך חדשים למצות או ישנים המיוחדים לפסח.

[כא] מרחשת שהושחר מבחוץ שתשמישו על גבי האור והיה טרפה ורצו להכשירו לפסח, הצריכו מהר"י סג"ל לשפשפו מבפנים יפה ולנקרו בכל צדדין כפי יכלתו, ואח"כ להכניסו לתוך יורה אחרת ולהגעילה. ואינו די בעירוי רותחין לתוכן דמסתמא מתוך קטנותו תשמישו כך בהכנסו ליורה כך פולטו. היה של גוי ונחלט ביד ישראל והצריכו טבילה.

[כב] כיסוי קדירה והיא מתכת אין תקנתו לפסח רק בליבון דדינו כמו אסכלא, דלפעמים צולה או מחמם על הכסוי במקום אסכלא. [וכל כלים יגעילם כבליעתן, כיצד שיפוד ואסכלא מלבנין וכן כיסוי קדירת ברזל. אף על גב דיש רבותינו דסברי הואיל והיתר בלע סגי - בהדחה - ובהגעלה, מ"מ כתב בהג"ה במיימוני דלא נהוג עלמא כן, וכן כתב הרא"ש]. אותן בני אדם המשהין שפודין ואסכלאות עד ערב פסח ללבנן אז בתנור שמחממין בלאו הכי למצות לא עושין כדין להשהות עד שעת איסור חמץ, אך ילבנן מקודם וילבנן על פני כולן גם הבית יד. בבית מהר"ש ליבנו נרות חרס שהדליקו בהן שמן וליבנו אותן בערב פסח.

[כג] כוס כסף היה לו זר עולה למעלה מן השוליים ואותו הזר היה מסורג חורין וסדקין לנוי הכלי, ואמר הבעל לפני מהר"י סג"ל אתן הכלי לאומן צורף ליפותו ולטהרו כדי להגעילו אח"כ לצורך פסח. והורה אליו מהר"י סג"ל דלא די לו בייפוי הצורף דהם אינם עושין רק לנוי למראית העין ולא בכל צדדין כפי צורך הגעלה, אך הישראל הוא ישפשף את הכלי יפה בכל צדדין ועל השוליים בפנים, וגם ינקר ויטהר כל חורי הזר. והיה בודק את הכלי בכל צדדין אם נדבק בשום מקום שהיה נשבר אחר תשמישו ונתקן, דאז הוי חוצץ בהגעלה ולא מצא. וכיסוי הכלי והוא היה כלי בפני עצמו שלא היה פתיל עליו והיה עליו ג"כ זר עולה מגגו, וע"ג הזר היה מכוסה טס כסף משוקד עם ציורין, והיו רואין דרך חורי סירוגין הזר מעבר לעבר בין גוף הכיסוי ובין הטס שעל סירוג הזר. ולא רצה להתיר כלי הכיסוי בהגעלה כי אמר אולי שום חמץ נפל אל תוך החלל דרך חורי הסירוג ואי אפשר להוציאו. אכן אם רוצה להסיר טס הכסף מעליו למעלה לטהרו מחמץ בפנים הרשות בידו. ועל המשוקד מאחר שהוא אחורי הכלי מבחוץ במקום שאין שותין אין לחוש, דוקא המשוקד מבפנים אסר מהר"ש משום ששורי' בתוכו פת ביין והוי כבוש כמבושל.

[כד] אגן נחשת קנו מגוי להגעילו ללוש בתוכו עיסת מצה. והיה נשבר בשפה ומחמת השבירה נתפשטו סדקים קטנים. והורה מהר"י סג"ל לשפשף יפה ולהרחיב את הסדקים לגרר ביניהם יפה ולהגעילו אח"כ, ואז יתנו לאומן גוי להתיך בדיל על השבירה ועל הסדקים ולהחליק יפה להשוותו לשפת האגן, ואל יסתום השבירה בחתיכת נחשת מחובר ביתידות כרגילין להטליא כלי נחשת, כי אז נכנס קמח ובצק ביני הדבקים ולא מצי בכל פעם ופעם לגרר אחריו כדי לטהרו כראוי. והעיד הרב הנז' על אביו מה"ר מולין ז"ל שהיה אליו אגן אחד שנפגם בשפתו, והניח לחתוך את הפגימה ולהרחיבה כמלא אצבעו, ולא רצה להסתים הפגימה מטעם דפריש' והחזיקו בו כמה שנים. פעם אחת שאלו למהר"י סג"ל על אגן נחשת להכשירו לפסח והורה אם נילש בו כבר אז אין מועיל לו הגעלה, ואם לא נילש בו מגעילין אותו אפילו ביורה של גוי ובלבד שלא יהא בו חלודה או גומא.

[כה] אסיתא שהוא מדוכה של נחשת, אמר מהר"ש יש אוסרים להגעילו לפסח ויש מתירין בהגעלה, ונוהגין שלא להגעילו כי רובן יש בהן גומות. וגם המתיר בהגעלה מודה אם יש בו גומות לא מועיל בו הגעלה ובעי ליבון. ומהר"י סג"ל דרש דיותר טוב להיות לו חדש או מיוחד לפסח. ומאן דלא אפשר ויש לו אחד מחומץ יתן אותו לאומן גוי היודע ללבנו באור יפה שאינו מתקלקל. וכן סכינים שיש בהן גומות צריכין ליבון אם לא יוכל לנקותם יפה וכן בא"ח, כי במקום הטינוף לא סליק דיקולא דמי הגעלה וכתיב אך את הזהב (במדבר לא, כב) ודרשינן אך להעביר חלודה והוא הדין לטינוף. מהר"ש אמר כללא הוא כל שיש בו גומות או חלודה אפילו כל שהוא לא עולה בהגעלה ובעי ליבון. אכן חלודה מבחוץ או למעלה על שפתו אין מעכב.

[כו] בית שאור יש מרבותינו אוסרים בהגעלה. ובית חרוסת והמלח כולן דומים לבית שאור דקשה חימוצן ואין הגעלה מועיל בהן. אכן רבינו ברוך מתיר כולן בהגעלה דוקא שלא להקל גם אי תשמישן היה בצונן. ולדידן אין נפקותא דאין אנן משהינן גם בבית כדפי' לעיל. רק לענין מדוכה, דר"ת ויתר רבותינו מחשבין ליה לענין פסח כבית שאור ולא שרו בהגעלה, ויש מתירין על ידי מילוי גומרי עד שיהא חוט נשרף מבחוץ. ומאן דאפשר טוב להיות לו מיוחד לפסח או חדש כדלעיל, עיין בהג"ה במיימון.

[כז] אמר מהר"ש שמה"ר אייזיק ז"ל אמר שאין להגעיל לפסח כלים המשוקדים שקו' גישמילצט או גיבלעכמאלט. והטעם כי עושין אותו מן מיני זכוכית לכך דינו ככלי חרס ואינו יוצא מידי דופיו בהגעלה, וכן סבר מהר"י סג"ל לעיל ונכון להחמיר. [וכן דרש מהרי"ל דכלי בלעכמאלט אין להגעילו מפני הזכוכית שבו, ודינו ככלי זכוכית שאין יוצא כ"א ע"י חזרת כבשן, וליבון שעושין בהן אינו מועיל כי אם להשהותו בפסח]. אכן אמר שקבלה בידו אם משוקד מבחוץ במקום מוכח שאין משתמשים שם אין לחוש כדפי' לעיל.

[כח] קנקן התיר מהר"ש להגעיל. ועל השושנה שהוא רושם לה מבפנים ועל הצמיד הפתיל לה מעיקרא היו וכבולען כך פולטן, אך ישפשף יפה גומות השושנה דמבפנים על שוליה וחריצי הצמיד. גביע כסף נחלט ביד ישראל מן הגוי והניח ליפותו והגעילו הצריך מהר"ש טבילה כדפי' לעיל. קנקן נגעל ולא נכנס כולה פעם אחת ברותחין והפכו והגעילו הנשאר. והצריך מהר"ש להגעילה שנית כי אמר דבעינן שיהא הכלי בפעם אחת במי הגעלה. אכן מהר"י סג"ל לא סבר כן בזמן שא"א כדפי' לעיל.

[כט] היורה אשר נגעל בו צריך להגעילה פעם שני' אם רוצה להשתמש בו לפסח, כן השיב מר הילאי ורב האי. ור' אמר שישפוך מי הגעלה ממנו כשעדיין מרותחין בבישול טרם יצטנן בו וישטוף בצוננין כדרך כל כלים הנגעלין.

[ל] אמר מהר"י סג"ל מי הגעלה הנשארים ישפוך במקום שלא יתאסף החמץ שבהן יחד.

[לא] קדרות חדשות של חרס שקנו לצורך פסח ליבנן באור וכשהסירו אותן מן האש זרקו בתוכו מעט מלח והניח כך מעט, והיינו הא דאמרינן מוללין את הקדרות ואח"כ בשלו מים בהן. ושאלו ממהר"ש למה הצריכו כולי האי, והשיבו שהיו מחמירין על עצמן כדי לעשותן חזק ביותר. אכן מן הדין אין צריכין רק להחם בהן מים טרם שמבשלין בהן ותו לא מידי. ומהר"י סג"ל אמר מה שמבשלין מים בקדרות החדשים בפסח טרם אשר מבשלים בהן תבשילין יש לעשות כן בכל ערב שבת וערב יום טוב כשרוצה לבשל בקדירה חדשה כי גמר מלאכתם הוא להבליעם מים חמין. ואם לא עשה קודם שבת או יום טוב אז נעשה בשבת בשעה שהטמין בה החמין או בי"ט כשמבשל ומתחייב אז משום מכת פטיש דהוא אב מכל גמר מלאכות.

[מהרי"ל נהג להגעיל סכינים גדולים שקורין הקמעשר אף לאחר השחזה].

הלכות מיא דלישת המצות

כשחל י"ד בשבת אז שואבי' מי המצות אור לי"ג, אפילו לצורך מוצ"ש. והטעם ידוע שמא יקדים או יאחר.

[א] אמר מהר"י סג"ל ביום י"ג בניסן סמוך אחר שקיעת החמה קודם צאת הכוכבים, דהיינו בין שמשא וכוכבא, שואבים מים ללוש בהן המצות. וטעמא דבעינן לינה לרש"י דניסן ימות הגשמים עדיין והשמש בשיפולי רקיע מהלכת ואנן בעינן שיצטנן המים בתלוש משום דבלילה מעינות אז רותחים וצריך שלא יהו המים מחוברים כלום מן הלילה. אך קשה אמאי אין ממלאים אותם ביום קודם שקיעת החמה, אלא נראה כמו שפי' ריצב"א צריך שיצטנן המים כ"ד שעות טרם שלשין בהן עיסת מצה והיינו שנצטנן י"ב שעות היום בהיותם מחוברין בבאר למטה והשמש יצא על הארץ למעלה ורחוקה מהן. ולעת שקיעת החמה בערב נתחממו הבארות אז צריך לשאוב המים להצטנן כל י"ב שעות הלילה למעלה כל זמן שהשמש למטה, והיינו כ"ד שעות נתרחקו המים מן השמש, וכל זה נמי במהרא"ק. הילכך יזהר כל אדם בכל יכלתו לצמצם ולכוון שישאב המים בין השמשות דהיינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים טרם שתזרח הלבנה באדמה כי אז הוא לילה דאורייתא לכל מילין. וכשהרבה בני אדם צריכין לשאוב מן באר אחד לפעמים נתאחרו מקצתם לשאוב אחר זריחת הלבנה ואין נכון דודאי לילה הוא, אף להשלמת תענית יום כפורים ולהיתר מלאכה. אף על גב דכתב בסמ"ק דסוף לילה גורם הצינה, יותר טוב שיקדים קצת משיאחר עד זריחת הלבנה כי אין אותו איחור נזכר בתלמוד כמו הלינה.

[ב] מנהג יפה הוא לנקות ולטהר המעין תחלה. ואם אי אפשר לנקות כולו מתוך רבוי מקור מימיו, מ"מ ישאבו מתוכו מים הרבה טרם שואבין מים למצות אולי ימצא שום חמץ שהיה בו. [ואם ברור לו שנשאבו מאותו הבאר באותו יום נגד מ' או נ' - או ס' דליים דיו]. וכל הבארות שבבתים סתמן נשאבו מהן מים רבים בו ביום אשר טיהרו בהן כלי הבית מחימוצן.

[ג] אמר מהר"י סג"ל דכתב הרא"ש אם הזמן חם ישים המים במרתף שהוא קר. ואם עת קור הוא יניחם בבית דאז מרתפות חמין הם. ויסנן את המים כדי שלא יהא בהן שום גרעין של חמץ, ויכסם יפה יפה.

[ד] מצוה הוא לומר בפה "הני מים למצות", ולא די במחשבה לבד. וקצת תימה הוא מה שימור שייך באמירה, אך בשעת לישה. ושמא טעמא הואיל דהמים אינן בטילין בעיסה וחשיביה נמי צורך הפת.

[ה] נכון לשאוב מי המצות מן הנהרות כמ"ש רש"י, ויש ארצות שנוהגין כך. אכן ברוב מקומות נתבטל מתוך הרשע. והשואבין מן הנהרות ישאבו גם כן קודם הלילה משום לא פלוג.

[ו] וטוב ונכון הוא שדוקא יהודים ישאבו את מי המצות ולא על ידי נכרים. וכ"כ הר"ר שמואל מפלייזא וחומרא יתירה היא. ואולי טעמא כיון דאי אפשר בלתי מים מין עיסה הם כמו שפירשו התוספות בסוף מסכת ביצה בההיא דמים ומלח לעיסה, וקרינן בהם ושמרתם את המצות (שמות יב, יז). ושמא על כן נהגו יש קדמונים להיות להם כלי מיוחד למי המצות שהישראל בעצמו שואבם כאשר המנהג עדיין בבני רינוס. אמנם מאן דאפשר ליה משתדל שיהיו כולם נשאבים על ידי יהודים, דהא אם נאבד האפיקומן סומכים על שאר המצות שאכלו. ואם טורח הוא לו שלא יוכל לשאוב כולן, על דרך זקן או חולי מ"מ יטריח את עצמו לשאוב מי המצות שצריך לסדר. וכן המרדכי הוא בעצמו שאבם, ובני רינוס נזהרים בכך. וגם מייחדים מי המצות לכל לילה בפני עצמה.

[ז] תקופת ניסן לפעמים שחל בליל שאיבת מי המצות. הורה מהר"י סג"ל אף על גב דיש אומרים דאין נפקותא בזה ואין סכנה במים רק לשותה אותן בשעת התקופה. וכ"כ המרדכי ורוקח דאין נפקותא במי המצות להשמר מסכנת התקופה דשומר מצוה לא ידע דבר רע. אכן לא נהגינן הכי דאין סומכין על הנס. אך יקח יתד ברזל חדש ויתלה בחוט או משיחה אל תוך המים בשעת התקופה כמנהג העולם. ואל ישליכנו שם דכשיוציאנו צריך להכניס ידו תוך המים ויתחממו. ודוקא יתד חדש או מחט וכה"ג ולא ברזל אחר שמא ידבק בו מאומה ויבא תוך המים. וכן מסיק נמי במהרא"ק לתת ברזל אל המים כל זמן התקופה ואז אין רשות למזיק. הג"ה במהרא"ק דאין להקפיד על התקופה אלא בנהרות ולא בעיר אך דגזרו עיר אטו נהרות. וכן אם בר מינן מת באותה דירה אין לשפוך את מי המצות, דאין חובה הוא אך לפרסומי מילתא, עכ"ל.

הלכות בדיקת חמץ

ארבעה עשר בניסן שחל בשבת שואבין מי המצות אור לי"ג שהוא יום חמישי אחר שקיעת החמה, ואפילו לצורך מוצאי שבת, לאותן שאופין המצות בליל שני לחיבוב מצוה בשעת', צריכין לשאוב המים ביום חמישי י"ב ניסן. והטעם פשוט שמא יקדים או יאחר, אם ימלא המים בהכנסת שבת או במוצאו, ואז בודקים חמץ ג"כ אור לי"ג אחר שמלא המים.

[א] אור לארבעה עשר מיד אחר ששאבו מי המצות מתחיל זמן בדיקת חמץ שהוא תחלת הלילה. ותנן אור לי"ד בודקין כו', וכתיב אך ביום הראשון וגו' (שמות יב, טו). ודרשו רבותינו ראשון הוא י"ד דניסן, מאך חלק, ומלא תשחט על חמץ. השבתה בלב הוא לרש"י מתשביתו, ולר"ת מכח הפקר. אכן החמירו רבותינו לבדוק אחר חמץ ולבערו משום בל יראה ובל ימצא. ולר"י משום דילמא אתי למיכל מיניה הואיל והוא חמיר כל כך דאיתי' בבל יראה ובל ימצא, מה שאין כן בשום איסור, דאפילו קדשים אחר אשר נתותרו שוב לא עובר כמו גבי חמץ דעובר כל שעה בבל יראה ובל ימצא. וגם כל השנה רגילים בו לא בדילי מיניה על כן הצריכו והחמירו לבדוק ולבערו.

[ב] ואסור ללמוד כ"ש שלא לסעוד עד יגמור הבדיקה דילמא אתי לאימנועי מצות הבדיקה. ויטהר ידיו על ידי נטילה טרם שיברך על הבדיקה. דכל המברך צריך נקיות ידים מקודם. וכן יסד הפייט בסדר אדיר דר מתוחים. וז"ל "מברך כזאת באומץ על ביעור חמץ", ור"ל באומץ הוא נטילת ידים דכתיב טהור ידים יוסף אומץ. וכן מסיק במהרא"ק בשם רבינו אפרים. וכשהוא מברך על הביעור אז יהיו בני ביתו עומדים אצלו ועונין אמן על ברכתו. ואז יכולין לסמוך על אותה ברכה ולסייעו לבדוק משום דאפילו עשרה העושין מצוה (אחת), אחד מברך לכולם.

[ג] [דרש מהר"י סג"ל צריכין לבדוק כל הבית משום דרגילין לאכול בכל המקומות - ולהכניס חמץ בכל מקום -]. והא דשנו חכמים כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריכין בדיקה, והיינו שיודע בודאי שאין שם חמץ מתוך שאין רגילין לבא שם, כגון חורים העליונים למעלה מקומת אדם ותחתונים למטה מג' טפחים. וכן זיזין וכה"ג דמסתמא לא נשתמש בהן חמץ. אכן פעמים יש מקום מיוחדים לחמץ וידוע שנשתמש שם צריכין בדיקה אפילו עליונים ותחתונים, וכן לדידן כל סתם חדרים ועליות צריכין בדיקה דמשתמשים בכולן. ולפעמים עומד מסעודה ופתו בידו והולך שם, וכן בא"ח. כדרך שמכניסים חמץ גם בחדרי המשכונות דלפעמים קם בתוך הסעודה להביא משכון ופתו בידו ושוכח שם, וכן חדרי כבושים ושל גבינות ומרתפות. וכל מקומות שמשתמשין שם ולא קביעי ואפילו בית העצים וגחלים אם אין שם תרנגולים או שאר עופות האוכלים החמץ. ומהאי טעמא דמסתפק מן המרתף נכון לעשות ברזות חדשות לחביות למשוך בהן יין לפסח, משום דהישנים מלוכלכים בחמץ מידים שבתוך הסעודה כדפי' לעיל.

[ד] סוף פ' כיצד משתתפין פירש"י וכי גביהי כותל עשרה לא חזי לבני חצר לתשמיש. אמר מהר"י סג"ל מכאן מייתי ראיה בירוש' דפסק בהל' פסח דחורי הבית העליונים הפטורים מן בדיקת חמץ אותן שהן למעלה מעשרה טפחים כדהכא. ואמר שהרא"ש פסק חורי עליונים הפטורים מן הבדיקה, היינו אותן שהן למעלה מקומת אדם כדפי' לעיל, ואדרבא אותן שהן למעלה מי' טפחים הן עיקר תשמישו של אדם וצריכים בדיקה, וכן בא"ח.

[ה] אל ידבר אדם בשעת הבדיקה דברים בטלים שלא יסיח דעתו מן הבדיקה. אך צורך הבדיקה כגון לפתוח החדר ליכנס לבדוק בו או להדליק אליו הנר אם כבה, וכל כה"ג מותר. אפילו למאן דאוסר דברים משום הפסק הברכה, מ"מ הוי כמו טול כרוך או גביל לתורא, דלא מיחשב הפסק גבי המוציא.

[ו] זמן בדיקת חמץ קבעו חכמים בלילה משום דאז בני אדם מצויין בבתיהם וגם אור הנר יפה אז לבדיקה. ולאור הנר בעינן דבדיקה יפה היא ואסמכוה אקרא. ואם לא בדק בלילה יבדוק ביום גם לאור הנר, ודוקא נר משעוה כדפי' הרא"ש. ובפתילה אחת כדפי' בסמ"ק. דאי הוי נעשה כקליעה דינו כאבוקה, ואין לבדוק לאורו לא נר של חלב ולא של שמן.

[ז] מיד כשגמר הבדיקה צריך שיבטל ויאמר: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתי' ודלא בערתי' ליבטל וליהוי כעפרא. ויש מסיימין כעפרא דארעא, וכן הוא בס' אגודה. ומי שאינו יודע, יכול לומר בכל לשון אפילו בלשון אשכנז ודיו. וכן הבודק לאלמנה היא מבטלת בעצמה, אם אינה יודעת בלשון הקודש תאמר בלשון אשכנז כך: אל אורהפא און אלי זויאר טייק דש דא איז אין מיינר גיוואלט דש איך ניט האב גיזעהן און ניט האב אויז גירוימט עש זאל זיין פר שטערט און זאל זיין אז אשין דיר ערדן. ואם אינה יכולה כלל לבטל בעצמה, אז יבטל הבודק בשבילה והיא תעמוד אצלו בשעת הביטול דנראה כשלוחה וכן הגיד הר"ן בשם מהר"ן. וכן באורח חיים על אבי הבן בשעת המילה. והמבטל לאחר יאמר דאיכא ברשות פלוני או פלונית.

[ח] חמץ שמצא בבדיקה ישמור עד למחר לבערו ולא יבער בלילה כאחד מן הגאונים במרדכי, משום שצריך לבטלו שנית למחר בשעת הביעור. ומהאי טעמא אמר מהר"י סג"ל דנראה לו טעמא דמניחין פירורי חמץ לפני הבודק ביש ארצות. וראיה קצת מדפריך בגמרא בפשיטות לבטליה בשית דזמן ביעור הוא אלמא קים ליה דיש ודאי ביעור. ומהאי טעמא נראה לשרוף הכלי לכל הפחות כדי לזכר ביעור, אם לא מצא שום חמץ בבדיקה. ואמר מהר"י סג"ל המניחין חמץ לפני הבודק יניח דוקא נוקשה שלא יפרר. ובמקום משומר בפני תינוקות ועכברים. שוב דרש דאין צריכין להניח חמץ לפני הבודק, דגם אם לא מצא בבדיקה מאומה לא הוי ברכה לבטלה דהברכה קאי נמי על הביטול שמבטלין מיד בתר הבדיקה.

[ט] וישמור החמץ שמצא בבדיקה דלא ליהוי כהניח י' ומצא ט' ויצטרך אז לבדוק שנית למצוא הנחסר. וכן החמץ שמשייר לאכל ישמור היטב בתוך חבית או תיבה ויוציאנו בשעת אכילה, ויחזור לשמירתו ויצניענו. וכ"ש כשחל י"ד בשבת דאז כמה סעודות עדיין לו שצריך להשמר מלפרר חמץ, ושלא יוליכנו תינוקות למקום הבדוק ודרכם לפרר. נהי דלא חיישינן לגרירת חולדה כי אם בפניו, מ"מ אמרו חכמים יניח בצינעא, ועלינו לקיים דבריהם. ונכון להיות אליו מקום מיוחד לאכול שם להשמר מכל מכשול. [ולא יניח התינוקות לטלטלו למקום אחר - וכ"ש בשנה שחל ע"פ בשבת שאין הזמן מרובה - וצריך להזהיר ביותר בכל סעודה שאוכל להוציאו שלא יתפזר החמץ ולאחר הסעודה להצניעו כבראשונה].

[י] דרש מהר"י סג"ל תינוק יצא ונכנס אחריו ומצא פירורים צריך לבדוק, כך היא גירסת הרוקח דדרכו של תינוק לפרר ואינו אוכל במקום אחד. עכבר יוצא ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה דאין דרך עכבר לפרר, כך היא גירסא שלנו, וחיישינן לחומרא בשתי הלשונות. מיימוני בהלכות להשבית חמץ כתב וז"ל: או שהיו ט' צבורי' של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר ואין יודע אי מצה אי חמץ ואתא עכבר ונטלו כו' עד בכל אלו צריך בדיקה. אמר מהר"ש שהפשט שם חמור מאד ליישב, חדא אמאי לא נימא כל דפריש מרובא קפריש, ועוד מאי שנא מהא דלעיל מיניה דלא הוי רק חד ספיקא פלגא ופלגא כגון ב' בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ כו' אפ"ה א"צ בדיקה, ודוק ליישב.

[יא] בניישטט הכריז השמש בבהכ"נ שלא יניחו תינוקות להביא עוד יותר חמץ לבהכ"נ. ובראשונה כבדוהו. ואמר מהר"ש שלעולם מכריזין כן כשבודקין החמץ בלילה דאח"כ, ואמר שכתב במרדכי שצריך השמש לבדוק בבה"כ. וכן בא"ח. דרש מהר"ש דצריכין לכבד כל חדרי הבית ואין לסמוך על בדיקת חמץ להפטר בזה מן הכיבוד כי זה בלא זה לא מועיל ולא יצא ידי חובתו רק בשניהם, וכן דרש מהר"י סג"ל.

[יב] מהר"ש דרש הא דנשים מהימנו אבדיקת חמץ משום דמהימנא רבנן בדרבנן. והתוס' אמרו אי הוי דאורייתא לא מהימנו אף על גב דנאמנים בכיוצא בו דאורייתא, מ"מ על בדיקת חמץ אין נאמנות משום עצלות. ואמר דמכאן למדין דכל דבר דאית ביה טירחא יתירא כמו לברור דגים קטנים הטמאים מבין הטהורים אין מהימנא הנשים, וכן הוא בדרשות הר"ח א"ז. וכן דרש נמי מהר"י סג"ל, ואמר טעמא דאי הבדיקה דאורייתא דאין נאמנו /נאמנות/ בה הנשים משום דלא מיתחזק להן האיסור ודאי דאומרים השתא כיבדנו הבית יפה ואין שום חמץ לבדוק, אבל איסור ניקור חלב וגיד דאיסורא הוחזק ודאי שם מהימנא. לכן כל אדם יחזור אחר אנשים בני מצוה לסייעו בבדיקת חמץ, ואם אי אפשר לו כלל באנשים יסייעו לו נשים. אכן נאמנות נשים להעיד על בית שבדוק הוא שראו בודק, ואפילו עבד ושפחה נאמנים בכך.

[יג] דרש מהר"ש אותם הפוסקים שצריך לחזור ולברך אם סח טרם גמר הבדיקה, נראה שאין לדמות למדבר תוך הסעודה וכה"ג שא"צ לחזור ולברך, דמאחר שמברך כאן על ביעור חמץ דהיינו הביטול הרי סח בין ברכה למעשה דבכל מקום צריך לחזור ולברך אם סח וכן המסקנא בא"ח. אכן לכתחלה יזהר מלעסוק בשיחה בטילה עד שיגמור כל הבדיקה כדפי' לעיל.

[יד] והאי דמברכין על ביעור חמץ ולא על בדיקת חמץ, משום דהבדיקה צורך הביעור הוא, דהביעור עיקר ולא הוי הבדיקה מיחשב הפסק בין הברכה למעשה דביעור, דברכת ביעור היא הבדיקה ומיחשב כמדבר בתוך הסעודה. [דרש מהר"ש הא דלא מברכינן על בדיקת חמץ היינו משום שעיקר הבדיקה הוי משום - ביעור - ביטול, ועוד שבלילה לא הוי - הביעור - הביטול כ"א בשחר קודם צאת שעה - רביעית - ששית. - ואיך שייך לברך בלילה על בדיקה דהיא משום ביעור דביום]. ומברכין על ביעור ולא לבער ואף על גב דהביעור לא הוי בלילה כי אם למחר והוי שייך יותר לברך לבער מעל ביעור. וכן דרש מהר"י סג"ל דיש טעם שמברכין על. פעם אחת בירך מהר"ש על מצות ביעור חמץ ואמר שאין דרכו לברך כך ועכשיו שינה כן משום להוציא אותן המסייעין לו לבדוק. ואם המסייעין עומדין אצלו ועונין אמן על ברכתו דיים. וכן תניא עשרה העושים מצוה אחת א' מברך לכולן כדפי' לעיל. וכן הדין לכמה בתים די להן בברכה אחת.

[טו] אמר מהר"ש הא דלא מברכין שהחיינו על הבדיקה, משום דלא הוי אך תיקון למועד הרגל שאסור באכילת חמץ. והוי כמו העושה לולב לעצמו או סוכה דהוי בתיקון המועד, וסומכים שם על קידוש היום דיש בו זמן הכא נמי לא שנא. ולא נהירא הטעם למהר"י סג"ל, דשאני התם דעושה הברכה נמי אסוכה ולולב בפני עצמן בשעה שיוצא בהן, אבל הכא מה ענין בדיקת חמץ לקידוש היום. אלא היינו טעמא דעיקר ביטול חמץ בלב ואין מברכין על מצוה התלויה בלב.

[טז] אמר מהר"ש צריך לבטל החמץ בלילה דלמא למחר ימצא לבתר איסורא ולא מצי מבטל ליה. ושמא יהא טרוד בעסקים וישכח לבטלו מקודם בשעת היתר. אבל בלילה בני אדם מצויין בבתיהם ומיד סמוך אחר הבדיקה יזכור הביטול. וכן בא"ח שאין לסמוך על ביטול היום לבד דביטול לילה עיקר ובשעה ידוע שלא לישכח.

[יז] מיד טרם שמתחיל לבדוק יברך, ולא נהגינן כמ"ד שאין לברך אלא על ככר ראשון שימצא. וצריך לבדוק כל חורים וסדקים. ובנר של שעוה כדפי' לעיל, ולא בנר שומן או שמן כדפי' לעיל, דטרוד שמא יטיף [על] הבגדים או הכלים ולא בודק יפה.

[יח] חור שבינו לחבירו כל אחד בודק עד מקום הגעת ידו והמותר מבטלין. ואם בינו לגוי אין צורך בדיקה משום סכנה. רפת בקר אין צריך בדיקה וכן באמצע החצר. אכן אם יש שם חור וכה"ג ששימשו בהן חמץ צריך בדיקה, דאין לתלות שם בעופות להר"ח.

[יט] צריך ליזהר בפתיתין שמצא בבדיקה דאם יחסר אחד מהן צריך לבדוק כל הבית שנית כדפי' לעיל, וכן בא"ח. וכתב עוד שם, אם הניחם בסתם שאינו יודע אם חסרו אין חוששין, וכן אם כפה כלי עליו.

[כ] אמר מהר"י סג"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אף על פי שביטלו, דחיישינן להערמה שמא לא יבטלו מלבו. והיה רגיל לומר לבחורים הבאים אחר פסח לישיבתו, כל מי שימצא חמץ בחדרו ישרפנו, כי אני לא בדקתי בחדרי הבחורים.

תוכן העניינים

מהריל (מנהגים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה