מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קסא
ב"ה יום ג' י"ב טבת שנת ברכה וישועה לפ"ק לבוב עתרת שלום וכ"ט לכבוד ש"ב וידידי הרב המאו"הג החריף ובקי משנתו קב ונקי המפורסי' לתהלה. מאד נעלה מוה' מאיר לנדא נ"י. אבד"ק בארשטין יע"א:
היום אשלמה נדרי אשר הבטחתי למעכ"ת לעיין בדבר השאלה דשאילנא קדמיכון באשה אחת שהודית לפני בעלה בדרך וידוי ותשובה שאבי בעלה בא עלי' ע"י פיתוי והפצרה לפני חמשה שנים. ואינה זוכרת בברור אם הי' אז ביאה גמורה בהכנסת רוב העטרה רק זאת זוכרת שלפני הביאה אמר לה שלא תפחד כי לא יכניס בה זרע. אך אח"כ בשעת מעשה היתה מרגשת כמו חמום בבשרה וכמדומה לה שהי' כמו זרע והבועל אמר בברי שלא הכניס העטרה כלל, ולא הי' רק נשיקת אבר לבד ולא היתה הביאה כדי לאוסרה על בעלה והבעל מאמין לדבריהם אם האשה הזאת מותרת בעלה:
והנה לכאורה יש מקום לומר כיון שהאשה אינה זוכרת בברור אם הי' אז ביאה גמורה בהכנסת העטרה. א"כ מהראוי לאוקמי בחזקת היתר לבעלה לומר שלא הי' העראה גמורה. וראיתי להרמב"ם ז"ל פ"א מא"ב הלכה י"ט שכתב אין העדים נזקקין וכו' אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראי' זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה ע"ש. א"כ מדבריו מבואר שכיון ששכב עלי' אמרינן חזקה שהערה בה וסוקלין על חזקה זו. א"כ גם בנ"ד כיון שהכין עצמו מרצון שניהם לבוא עלי' והתחיל ביאתו א"כ חזקה שהערה בה וכבר אמרו אש בנעורת ואינו שורפת. וק"ו הדברים דהשתא אם לא ראו אף התחלת ביאה כי אם שוכבין יחד כדרך המנאפים אמרינן ודאי בא עלי' מכ"ש כאן שלפי דברי' התחיל ביאתו אלא שאיננה יודעת בברור אם גמר כניסת העטרה. א"כ מהראוי לומר חזקה בא עלי'. והנ"ל בזה דהנה הרמ"א ביו"ד בסי' ב' הביא בשם מהרי"ק דאם ע"א העיד על טבח שהוציא טריפה מתחת ידו דאינו נאמן ולא עוד אלא שהעד בעצמו מותר לאכול משחיטתו. וכל האחרונים האריכו לבאר דברי מהרי"ק דהיאך יאכל העד משחיטתו כיון שיודע בעצמו שהוציא טרפה מתחת ידו א"כ שויא אנפשי' חד"א. אמנם המעיין היטב בדברי המהרי"ק ובדברי הש"ך שם ס"ק י"א ימצא כוונתו מבוארת דענין שויא אנפשי' חד"א לא שייך כי אם היכא שאם האמת כדבריו הוא איסור ברור כמו באומר לאשה קדשתיך שאסור בקרובותי'. או אשה שאמרה א"א אני שאם האמת כדבריהם הוא אסור ודאי משא"כ בעד שהעיד על טבח שיצא טריפה מתחת ידו. אטו אם הוציא פעם אחת טריפה מת"י הדבר ברור שיעשה כן לעולם הלא בידו לעשו' תשובה וכמ"ש המה"ריק שם דלכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשוב' המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו ע"ש. וניהו נמי דכל זמן שלא יעשה תשובה אסור לאכול משחיטתו. היינו משום דלא מהמנינן לי' כיון שהוא חשוד על הדבר אבל אין זה איסור ברור. ומש"ה כל דליכא עדים ע"ז שיצאה טריפ' מת"י אלא שהעד אומר שהוא ראה כן לא שייך שויא אנפשי' חד"א ומותר הוא עצמו לאכול משחיטתו כנ"ל ברור כוונת המהרי"ק. ועיין בש"ס כתובות בסוגיא דס"פ בהא דאמרו שם אבל הכא מיקם הוא דלא קים לי' קמ"ל. משמע דאי לא קים לי' לא שייך שויא אנפשי' חד"א כיון שאין הדבר ברור. ואף דקאמר קמ"ל דאפ"ה נאמן אפשר דלפי המסקנא אין הטעם דנאמן משום שויא אנפשי' חד"א אלא דנאמן מדינא מטעם חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכדומה ועי' בשטמ"ק בכתובות שם. ומעתה י"ל בנ"ד דבאמת למשנה אחרונה אינה נאמנת לומר טא"ל ורק שהבעל מאמין לדברי' וא"כ כיון שלפי דברי' אינה יודעת בברור אם הערה בה א"כ לא שייך לגבי הבעל לומר כיון שמאמין לדברי' שויא אנפשי' חד"א כיון שאין איסורו ברור. ואף דסוקלין ושורפין על חזקה זו שחזקת צורה זו שהערה בה. היינו אם הדבר ברור ע"פ שני עדים ש שכב עלי' כדרך המנאפין. וכמו בעובדא דמהרי"ק דאי איכא שני עדים שהוציא טריפה מתחת ידו אסורה שחיטתו מכאן ולהבא שאנו מחזיקין אותו שבודאי אינו חושש באיסור והיתר אבל היכא דליכא רק ע"א אף אותו העד מותר לאכול משחיטתו לשיטת המהרי"ק ומטעם שכתבתי כיון שאינו מעיד על דבר ברור. א"כ גם כאן היכא דאיכא שני עדים שראו דרך אישו' וביאה אמרינן בודאי בא עלי' אבל היכא דליכא רק הגדת האשה והבעל מאמין לדברי' בזה אפשר לומר כיון שאינה אומרת דבר ברור מותרת היא לו. ויש סעד לדברי מדברי הרמ"א סי' י"א סעי' א' שכתב ע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא. וכתב הב"ש אפי' אי מהימן לי' להבעל כבי תרי ע"ש ס"ק י"ד וכן מבואר להדיא בתשו' מיימוני סי' כ"ה. והטעם לזה דאף דאם איכא שני עדים בדבר מכוער אנו מחזקינן דבא עלי' אבל בע"א דבאמת אף בעד אחד על הטומאה אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים כמבואר בש"ס קדושין דף ס"ו אלא דאי מהימן לי' להבעל חייב להוציאה משוה דשוי' אנפשי' חד"א אבל אם העד אינו מעיד רק על דבר מכוער כיון שאין זה דבר ברור לא חיישינן במה דמאמין לו הבעל. ומיושב בזה מה שעוררו ע"ז הח"מ והט"ז. א"כ י"ל גם בנ"ד כיון שהאשה אינה אומרת בברור שהערה בה לא חיישינן בזה דהבעל מאמין לדברי'. ואיברא דלפי זה צ"ל הא דמבואר בש"ע סי' קט"ו וסי' קע"ח דאם הבעל מאמין לדברי עד חייב להוציאה זהו דוקא אם ראה העד כמכחול בשפופרת דבלא"ה דאינו מעיד רק ששכבו זע"ז כדרך המנאפין א"כ אין העד מעיד בברור שבא עלי' לא מהני מה שהבעל מאמין לדברי העד וכמ"ש. ומסתימת לשון הש"ע לא משמע הכי אלא דלפי מה דקיי"ל דאשה נאסרת על בעלה משיראו כדרך המנאפין ודלא כשיטת בה"ג. גם בע"א אם העיד שראה כדרך המנאפין והבעל מאמין לדבריו נאסרת. ויש ליישב בזה הא דכ' הרמ"א בסי' כ' ס"א משיראו אותם דבוקין זה בזה כדרך המנאפין נהרגים ע"ז והאשה נאסרת על בעלה והח"מ והב"ש עוררו ע"ז ע"ז דלמאן דס"ל דגם בעדי כיעור נאסרת לבעלה א"כ לא ויך כלל שיראו כדרך המנאפין וסגי בפחות מזה ע"ש. פמ"ש י"ל דנ"מ לענין ע"א דע"א לאו כלום הוא בדבר מכוער אם הבעל מאמין לדבריו כמ"ש הב"ש סי' י"א ס"ק י"ד כל אם העד ראה כדרך המנאפין הוי עד טומאה ממש ואם בעל מאמין לדבריו נאסרת ויש עוד להאריך בזה ועדיין צ"ע:
הנה הרמ"א בסי' קע"ח הביא בשם י"א דלאחר חדר"ג אין הבעל נאמן לומר שמאמין לדברי' משום דהועבד לה. ובאמת שדבר זה תמוה מאד כאשר העיר בזה גם מעכ"ת דהא שויא אנפשי' חד"א. ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ת סי י"א שדחה דבר זה בשתי ידים. ומעכ"ת הביא בשם דו"ז הגון מאור הגולה בעל ישועות יעקב שהקשה דהרי עיקר התם שאין האשה נאמנת לומר טא"ל למשנה אחרונה הוא משום דמשועבדת לו כמ"ש הר"ן. וא"כ אם הבעל מאמין לדברי' הרי נפטרה משיעבודה. והנ"ל בזה דהנה בהא דהקשו אמו אינה נאמנת למשנה אחרונ' הא שויא אנפשה חד"א. הבין התוס' בשם הר"א ממיץ שתירץ ע"ז דזונה אינה מוזהרת מלינשא לכהן דדוקא איהו מוזהר עלי' אבל היא אינה מוזאת עליו. ותמהו כולם דמבואר בש"ס יבמות דכל היכא דאינו מוזהר גם היא מוזהרת. אמנם לפענ"ד נראה בזה דבר חדש דכבר נודע מ"ש המהרי"ט ח"ב ח' אהע"ז סי' א' דשוי' אנפי' חד"א הוא מתורת נדר והאחרונים האריכו בזה ומעתה באש האומרת טמאה אני לך הוי כאילו אסרה התשמיש עלי' ועל כעלה כאיסור זונה [ואף דהוי מתפיס בדבר האסור כבר נתעורו בזה האחרונים על המהרי"ט ואכ"מ]. והנה באשה שאסרה התשמיש בקונם מבואר בש"ס בכ"ד דיש חילוק בין אם אסרה הנאת תשמישך עלי דאז אסורה אבל הנאת תשמישי עליך אין הנדר חל משום דמשועבדת לו והוי כאוסר נכסי חברו על חברו כמבואר בר"ן נדרים דף ט"ו ע"ב ע"ש ומעה י"ל דגם הר"א ממיץ אזיל בשיטת הר"ן דמש"ה אינה נאמנו לומר טא"ל למשנה אחרונה ולא אמרינן שויא אנפשה חד"א הוא משום דמשועבדת לו אלא דאכתי קשיא לי' להר"א ממיץ כיון דשויא אנפשה חד"א הוא מתורת נדר כמ"ש מאן לימא דהוי כאומרת הנאת תשמישי עליך דלמא הוי כאלו אסרה נדר הנאת תשמיש עלי' דאז א"כ אף דמשועבדת לו שאין מאכילין לאדם דבר האסור כמבואר בש"ס בכ"ד. והנה בש"ס נדרים דף י"ד בעי הש"ס אי בעיקרו קא מתפיס אי בהתירו קא מתפיס ע"ש ועי' בש"ס נזיר דף כ"א והרמ"בם פוסק בעיקרו קא מתפיס. ומעתה שפיר קאמר הר"א ממיץ כיון היא אינה מוזהרת על איסור זונה לכהן פי' דעיקר אזהרה הכתובה בתורה אשה זונה וכו' לא יקחו קאי דוקא על הכהן שלא ישא זונה. וניהו דמרבינן מלא יקחו דכל היכא דאיהו מוזהר גם היא מוזהרת אבל כיון דעיקר אזהרת התור' הוא ע"י הכהן ממילא אם האשה אומרת טמאה אני לך דאסרה בנדר תשמיש כזונה כיון דקיימ"ל דבעיקרו קא מתפיס הוי כאלו ארה הנאת תשמיש על הבעל ומש"ה אין הנדר חל דמשועבדת לו משום דהוי כאומרת הנאת תשמישי עליך דכופין אותה ומשמשתו. וזה דבר יקר מאד בכוונת הר"א ממיץ. ובזה מיושב גם קושית הישועות יעקב הנ"ל דלפמ"ש דמש"ה אינה נאמנת ומר טא"ל למשנה אחרונה אף דשויא אנפשה חד"א משום דהוי כאוסרת התשמיש על הבעל משום דבעיקרו קא מתפיס והוי כאוסרת פירות חבירו על חבירו כמ"ש הר"ן דף ט"ו וכבר נודע דבמקדיש פירו' חבירו אף אם אח"כ באו לרשותו מותר ע"י בש"ס נדרים דף פ"ו ובכתובות פ' אע"פ. וא"כ כיון דבשעה שאומרת טא"ל הוי כאוסרת פירות חבירו אף שהבעל מאמין לדברי' ומחל לשיעבודא דידי' תו אין הנדר חל ומטעם שכתבתי דאף אם אח"כ באו לרשותה ג"כ מותר ודוק היטב אמנם באמת קושית דו"ז הגאון בעל ישועות יעקב עדיין כמקומה עומדת כיון דבאמת קונמות מפקיע מידי שיעבוד ורק דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל ובכה"ג לא הוי דבר שלב"ל וחל הנדר כשיבואו לרשותה כמבואר להדיא בש"ס כתובו' שם ובר"ן נדרים דף פ"ו ע"ב ודוק. אמנם כ"ז לפלפולא אבל לדינא הסכימו כל האחרונים דגם בזה"ז אחר חדר"ג אם הבעל מאמין לדברי' אסורה עליו וחלילה להקל מטעם זה:
והנה מעכ"ת העיר בזה לשיטת הבה"ג דלאסור אשה לבעלה בעי' כמכחול בשפופרת א"כ בנ"ד פשיטא דמותרת ויפה העיר. ורואה אנשי הדברים ק"ו השתא אם שני עדים מעידין שבא עלי' כדרך המנאפין מותרת משום דתלינן שמא לא הערה בה. כ"ש אם היא אומרת כן ואין לנו עדות ברור ע"ז דמותרת לבעלה. אמנם באמת שדברי הבה"ג מרפסין אגרא. וכאשר תמה עליו הרא"ש דהרי אפי' לענין דיני נפשו' דכתיב והצילו העדה אם עדים מעידין שבא עלי' כדרך המנאפין חייבים מיתה כמבואר בש"ס ב"מ ומכות מכ"ש לאוסרה לבעלה. ושמתי אל לבי ליישב דברי אביהן של ישראל הבה"ג ז"ל. דהנה בהא דאמרו בש"ס כתובות בסוגיא דס"פ ואמאי ס"ס הוא וכו' הקשו הקדמונים בשטמ"ק שם הא הוי ספק סוטה והוי ספק טומאה ברה"י וכל ספיקות שאנו יכולין לרבות ברה"י טמא כמבואר במשנה בטהרות וא"כ מה פריך הש"ס דהוי ס"ס ועי' בפנ"י שם ועי' במהרש"א בנדה דף י"ט. ולפענ"ד נראה בזה דבר חדש. דהנה הך דספק טומאה ברה"י הלכתא גמירי לה דהוי ודאי טומאה ושורפין עלי' תרומה וקדשים משא"כ בכל האיסורין דמידי ספיקא לא נפקא. אבל בסוטה עשה הכתוב ספק כודאי והוי ודאי טמא ומש"ה לא מהני בסוטה ובספק טומא' ברה"י ס"ס כנזכר משום דבשאר אסורין דספיקן אסור מתורת ספק מש"ה אי איכא עוד ספק והוי ס"ס שרי משא"כ בספק טומאה ברה"י דהכתוב עשה אותו כודאי גם אי איכא עוד ספיקות כיון דהם כודאי אינו מועיל וטמא. ואף אם נמשך מחמת הספק טומא' ברה"י נ"מ לענין איסור וכדומה מ"מ כיון דכבר עשינו אותו כודאי טמא הוי כל הדברים כטמא אף דעכשיו אין הדבר נוגע עוד לטומא' ועי' ברמב"ם פ"ז מק"פ הלכה ז'. אמנם זה דוקא אם הי' נ"מ בשום פעם לענין טומאה וכבר החזקנוהו כודאי טמא כדין ספק טומאה ברה"י אז נחשב כטמא אף לענין שאר דברים כנ"ל. אבל אם אין נ"מ כלל לענין טומאה רק לענין איסור הדרינן לכללין והוי כשאר ספק איסור תורה אף דהוי ספק טומא' כיון דאין שום נ"מ כלל לענין טומא' רק לענין איסור. ובזה אורו עיני לבאר דברי התוס' ב"ק דף י"א בד"ה דאין שכתבו וז"ל וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה ע"ש. כוונתם כיון דבזה"ז אין נוהג דין טומאה וטהרה וליכא נ"מ אם הוא יולדת או לא רק לענין איסור לבעלה תו אין חילוק בין רה"י לרה"ר והוי כשאר ספק איסור דעלמא. ומיושב בזה קו' המה"רם שיף שם דהא סוטה אסורה אף לבעלה מכח ספק טומאה בר"הי. (ומ"ש השב שמעתתא ש"א פי"ב בזה לא נהירא דהא דכתיב בסוטה ג"פ ונטמאה קאי על שכיבת הבועל שבא על הערוה ובעריות כתיב טומאה אל תטמאו בכל אלה אבל אם הבעל בא עלי' אח"כ שכיבה זו תו לא מקריא טומא' וקרא כתיב אחרי אשר הוטמאה פירוש שנטמאה בשכיבת הבועל ומכח טומאה זו אסורה לבעלה אבל ביאת הבעל אינה טומאה וז"ב. וגם בלא"ה כבר כתבו התוס' ביבמות פ"א דבס' סוטה לא כתיב ונטמאה וקרא קאי באם ודאי נבעלה ע"ש היטב). ולפמ"ש א"ש דבסוטה כיון דבשעת הסתירה נסתפקנו אם נבעלה לאיש אחר ואותה ביאה מקריא טומאה כיון דהוי ביאת ערוה והי' נ"מ לענין איסור מיתה או חטאת ועכ"פ איכ' נ"מ לענין טומאת בועל אשה דשניהם טמאין טומאת ערב. וכיון דהחזקנוהו דודאי בא עלי' ונטמאה מש"ה אסורה גם לבעלה ככל דין ספק טומא' ברה"י דאנו מחזיקין אותה כודאי טמא לכל הדברים. משא"כ בשמעתין דשליא דמיירי לענין לאוסרה לבעלה ולא לענין טומאה וטהרה דאינו נוהג כלל בזה"ז א"כ הוי דינו ככל ספק איסור ומועיל ס"ס כנלפענ"ד ברור כוונת התוס':
ומעתה ומעתה מיושב קושית השטמ"ק הנ"ל דהתם בסוגיא דפ"פ דלא ראינו שום בעילה כלל ואין אנו יודעין אימת נבעלה וליכא שום נ"מ אם נבעלה אז אלא לענין לאוסרה לבעלה או להפסידה כתובתה. א"כ תו הוי ככל ספיקי דעלמא ומועיל ס"ס. ובהכי יש ליישב גם דברי הבה"ג הנ"ל דהא דסגי בביאת ערוה שיראו כדרך המנאסין אף דעדיין איכא ספיקא שמא לא הכניס כמכחול בשפופרת ועי' בש"ס כריתות פ' אמרו לו לענין שפחה חרופה. מ"מ כיון דביאת ערוה מקריא טומאה. וגבי טומאה עשה הכתוב ספק כודאי וסוקלין ושורפין על זה וכעין דאמרינן בש"ס סוטה אם בא עלי' בעלה בדרך לוקה. וזה דוקא אם אנו רוצים לענוש אותם מכח ביאת איסור ערוה דמקריא טומא' ובספק טומאה ברה"י (ואף דאיכא שני עדים והבועל והנבעלת א"כ הוי רה"ר יבואר להלן אי"ה) דינו כודאי. אבל בזה"ז דאין שום נ"מ אם נבעלה לאחר רק לענין לאוסרה לבעלה וכדומה וזה הוי כשאר ספיקו ואין להוציא אשה מבעלה בספק ומש"ה מצריך הכה"ג שיראו כמכחול בשפופרת ודוק:
ובזה נראה ליישב דברי הרמב"ם והובא בש"ע סי' קע"ח ס"ה דאם קינא לה משנים ונסתרה עם שניהם כאחד אסורה לבעלה. ותמהו כולם דהרי בש"ס נזיר אמרו דאי איכא שלשה הוי ספק טומאה ברה"ר וכיון דנסתרה עם שנים א"כ הוי שלשה וטהור. ועפ"י הנ"ל י"ל דבשאר ספק טומאה ברה"ר כגון השרץ והצפרדע ברה"ר נגע באחד מהם וא"י באיזו מהם נגע. דאם נגע באחד מהם הרבים ראו באיזה מהם נגע דהוא דבר גלוי ובכה"ג אי איכא ספיקא טהור. ובתוספתא אמרו נשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים. והיינו דוקא בדבר גלוי שאנו יכולין לישאל באיזה מהם נגע ומש"ה ברה"ר טהור משום דאין נשאלין לרבים. אבל גבי סתירת סוטה דבאמת גוף הביאה דהיינו כמכחול בשפופרת א"א לראות וכמבואר בש"ס מכות או עכ"פ הוי דבר שאינו מצוי רק אנן מטמאינן להו מטעם ספק טומאה ברה"י אבל כיון דהם אינם יודעים כלום א"כ לא שייך לומר אין נשאלין לרבים דבלא"ה אין יודעין ועי' בתוס' סוטה דף ע"ב שכתבו להדיא דנדה הוי לעולם ספק טומאה ברה"י משום דהמקור הוא מקום סתר והוא מטעם שכתבתי ודוק היטב:
ועתה נבוא לענין דינא דמלבד מ"ש לעיל דכיון דהיא אינה יודעת בברור שהערה בה בזה לא חיישינן מה שהבעל מאמין לדברי' דבכה"ג דאין האיסור ברור לא שייך שויא אנפשי' חד"א. ומצאתי כעין סברא זו בנו"ב מהד"ק ח' אהע"ז ח"א סי' ט"ז וסי' ט' ובנו"ב תניינא סי' ל"ח. וגם הרי כבר נודע דעת הרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז דהא דאמרינן בש"ס אי מהימן לך וכו' זיל אפקה זה דוקא אם אין האשה מכחשת את העד אלא שותקת הא מכחישתו לא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ע"ש שהביא ראי' לדבריו מדברי רש"י. וכן מבואר בתשו' המיוחסות להרמב"ן סימן קל"ג גם בתשו' מהרי"ט ח"ב ח' אהע"ז סי' א' נראה שחשש לדבריהם ע"ש. ולשטתם נראה ברור דה"ה אם האשה הודית שזינתה אם ע"א מכחישה מותרת אף שהבעל מאמין לדברי' אינו כלום ומותרת לבעלה דכלל גדול הוא דע"א בהכחש' אינו כלום אף אי מהימן לי' כבי תרי. וא"כ בנ"ד שהבועל אומר בברור שלא הערה בה אין בדברי האשה כלום אף שהבעל מאמין לדברי'. ועי' בב"י סי' קט"ו שדעתו ג"כ לחלק בין מכחשת את העד או שותקת ע"ש מה שכתב ליישב דברי הטור הסותרין זה את זה ועי' בב"ח שם. ועוד נ"ל דהרי בש"ס כתובות בפ"ד אמרינן אשת ישראל שהיתה תחילתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה משום דאמרינן יצר אלבשה ע"ש הרי חזינן דמשום סוף הביאה שהיתה ברצון אינה נאסרת רק עיקר האיסור הוא דוקא על תחילת הביאה שהיתה ברצון. וא"כ י"ל בנ"ד שכפי דברי' היא לא היתה מסכמת אלא אחר שהבטיח לה שלא יכניס בה זרע. א"י אפשר דאף אם באמת גמר ביאתו מ"מ הרי על גמר הביאה אמרינן יצר אלבשה ועל תחילת הביאה באמת לא הסכימו (ויש לפקפק בזה) ויש להאריך הרכה בזה ע"פי דברי המהרי"ל שהביא הט"ז ביו"ד סי' צ"ט ובישוב קושית הפני יהושע בכתובות שם מהא דר"א בכריתות ומחמת רוב טרדותי הוכרח לקצר. באופן שלדעתי העני' אשה זאת מותרת לבעלה דברי ש"ב וידידו הדוש"ת באהבה.