מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קכו
ב"ה יום ב' ד' סיון תר"לט לפ"ק לבוב. עתרת שלום וברכה. לכבוד ידידי. הרב המופלג החריף ובקי המופלג בתורה וביראה. ותיק וחסיד. אשכול הכופר. כש"ת מוה' אפרים זלמן טאבור נ"י דומ"ץ בק' זאבלטוב יע"א:
מכתב שאלתו הגיעני. בראובן שהשכיר ביתו לשמעון בעד העיסקא שהלוה לו שני מאות זוזי'. ושמעון נתן סעקעראציע עבור בית ראובן. ואמר לראובן שיחזור לו דמי הסעקעראנץ ולא אבה ואמר שמעון שינכה לו מן השכירו' כי הי' צריך ליתן לו קצת שכירות. וראובן אמר שלא קיבל דמי הסעקאראציע בחשבון ולא הי' גמר ביניהם ואח"כ נשרף הבית וטוען ראובן שדמי הסעקעראנץ כיון שהוא דמי ביתו שייך לו המעות. ושמעון טוען כיון שראובן לא רצה החזיר לו דמים שנתן עבור הסעקעראנץ א"כ מגיעים לו המעות. ומעכ"ת כ' דזה דומה למה דאמרינן בסי' רס"ד דאם שפך זה היין מהחבית והציל את הדבש אין לי אלא שכרו ולא מצי אמר בעל היין מה איכפת לך הלא הדבש הי הולך לאיבוד והצלתי הדבש לעצמי. וכמו דהתם צריך להחזיר הדבש לבעליו היה בנ"ד צריך שמעון להחזיר דמי הסעקאראנץ לראובן אף שמבלעדו הי' הבית נשרף. ולענ"ד לא דמי דהתם הדבש הוא בעין ומה זכות וקנין יש לו לזכות בדבש של חבירו כיוון שעדיין לא הי' הפקר כמבואר שם ומש"ה צריך להחזיר הדבש לבעליו ואין לו אלא שכרו. משא"כ כאן שהבית נשרף שפיר זכה שמעון במעות דמי הבית עבור דמי הסעקעראצויע שנתן כיון שאין אנו דנין על גוף הבית רק על המעות שקיבל מהסעקעראנץ. משא''כ האם דאנו דנין על גוף הדבש גם מ"ש מע"כ דראובן יכול לטעון אולי לא נתת סעקאראניע לא הי' נשרף והי מקיים בי ותגזור אומר ויקם לך כדאמרינן בש"ס ב"מ דף קו גבי החוכר שדה מחבירו דאם אשתדוף רובא דבאגא החוכר פטור ואם הוא זרעה חיטין מול איהו וזרעה שעורין מצי א"ל איני זרעיתי חיטי הוי מקייים בי ותגזור אומר וגו' זה תוקף דבריו ולפ''ז תקשה משנתינו דתנן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי יפסיד בעל הפרה. לימא לי' לשוכר אילו לא השאלת ולא הי' על השואל אחריות אונסין לא היתה מתה והייתי נצול מן ההיזק והוי מקיים בי ותגזור אומר וגו'. ובאמת דגוף סברת הגמ' דף ק"ו שם צריך להבין דאיך יכול המחכיר להוציא ממון מן המוכר בשביל טענת שמא גרועה כז' שמא אילו זרעה חיטי היתה תפילתי מועלת להוציאו מן ההיזק. דגם בברי ושמא איכא פלוגתא בגמ' וקיימן לקולא לנתבע ומכ"ש להוציא ממון בטענת שמא. דהא אפשר דגם אם היתה זרועה חטין היתה השדה משתדפת. והנ"ל בזה דהרי הטעם דאם אשתדיף רובא דבאגא פטור השוכר הוא משום אונסא. והנה אנן קיימ"ל תחילתו בפשיעה עה וסופו באונס חייב ומ"מ דוקא היכא דאפשר דאם לא הי' פושע מתחילה לא הי' בא האונס. אבל במתה כדרכה דאמרינן מה לי הכא מה לי התם פטור אף דפשע מתחילה. ועי' בתוס' ב"מ דף מ"ב ע"א ד"ה ה"ג ובסמ"ע סי' רצ"ח ס"ק ט"ו. וזה טעמו של הראב"ד והטור שהביא הרמ"א סי' ש"ג סעיף י' דאם נכנס הרועה לעיר בעת שאין דרך ליכנס ובא ארי ודרס הבהמות אף דלא הי' יכול להציל חייב הרועה משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס משום דזה חשיב כאילו בא האונס מחמת הפשיעה. דאם הי' הרועה שם הוי מקיים בי' ומוראכם וחתכם יהי' ומה שנאמר בדוד גם את הארי וגו'. והכי פסק הש"ך בסי' רצ"א ס"ק י"ח. א"כ הרי חזינן דטענה כזו דילמא הוי מקוים בי הך קרא מועיל לענין זה דליהוי כבא האונס מחמת הפשיעה. ומעתה דברי הגמ' בדף ק"ו מבוארים היטב. כיון דזה החוכר בא לפטור עצמו בטענת אונס מחמת דאשתדיף רובא דבאגא. ואם א"ל זרעה חיטי ואיהו זרע שעורים הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ומ"מ בעי' דוקא דאפשר דאפשר שבא האונס מחמת הפשיעה. וכיון שטוען המחכיר דילמא אילו זרעתי' חיטי הוי מקיים בי ותגזור אומר וגו' וע"י טענה זו הוי כבא האונס מחמת הפשיעה. וכעין שכ' הראב"ד דמועלת הטענה דהוי מקיים ומוראכם וחתכם יהי' והוי מחמת זה כבא האונס מחמת הפשיעה וכמ"ש לעיל ומש"ה חייב החוכר:
ומעתה מיושב מה שהקשיתי לעיל מהא דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר. והא בעל הפרה יכול לטעון אילו לא השאיל השוכר את הפרה הוי מקיים בי' ותגזור אומר. ולפמ"ש ניחא דהתם בדף ל"ו ע"א מוקמינן מתניתין בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל וא"כ לא פשע השוכר כלל. וכבר כתבתי דטענה זו דהוי מקיים בי הך קרא אינו מועיל רק לענין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. וכן לפי מה דמשני התם דף ל"ו ע"ב משים דמה לי הכא מה לי התם אם כן במתה כדרכה ידעינן בברור דלא בא האונס מחמת הפשיע' ומש"ה פטור גם אם פשע מתחילה וזה ברור בס"ד. ומעתה אין מקום למ"ש מעכ"ת דראובן יטעון דאם לא נתן שמעון דמי הסעקאראנץ לא הי' נשרף הבית דהוי מקיים בי' ותגזור אומר וגו'. ולפמ"ש אין בטענה זו ממש מאחר דשמעון לא פשע כלל בזה וכמ"ש לעיל. גם מ"ש מעכ"ת להביא ראי' מהא דקיימ"ל כר' יוסי דאין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו ותחזור פרה לבעלים הראשונים וה"נ ינתנו דמי הסעקערהציע לבעלים הראשונים. הנה לפי מ"ש הסמ"ע בסי' ש"ז סק"ה דוקא אם עבר השוכר והשאיל שלא ברשות (ומע"כ במח"כ שגה בכוונת הסמ"ע ולכן כ' דבספר נתה"מ פסק כהסמ"ע ונהפוך הוא דפסק שם כהש"ך) אבל אם עשה ברשות מודה ר' יוסי דהשואל משלם לשוכר ובנ"ד עשה שמעון ברשות. ומה שהשיג הש"ך שם ס"ק ב' דבגמ' מוקי לה בשנתנו לו הבעלים רשות ואפ"ה פליג ר"י אפשר דדעת הסמ"ע עפ"מ דאמרינן בגמ' שם דף ל"ו ע"ב דלפי ה דקיימ"ל כרבא דטעמא דשומר שמסר לשומר חייב משום דהיאך לא מהימן לי בשבועה לא צריך כלל לאוקמי בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל. וא"כ מוקמינן מתניתין כפשטא דמיירי דלא נתן לו רשות ובהא דוקא פליג ר' יוסי. אבל אם עשה ברשות מודה ר"י דהשואל משלם לשוכר והארכתי בזה בתשוב' לק' בראיולוב. ועי' בנמוקי יוסף פ"ב דב"ק בסוגיא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דשם מבואר להדיא כדברי הסמ"ע. וכן משמע מדברי הרמ"ך שהביא בשטמ"ק ב"מ דף ל"ה ע"ב. וכיון דבנ"ד עשה שמעון ברשות פשיטא דיכיל לומר קים לי ככל הנך פוסקים דאם עשה ברשות מודה ר"י. וא"כ בנ"ד מגיעים דמי הסעקעראנץ לשמעון. ותימה גדולה על הש"ך שלא הביא דברי הרמ"א בסי' שס"ג סעיף ו' בשם הנמוקי יוסף דשם משמע להדיא כדברי הסמ"ע ולכן נלפענ"ד דהדין עם שמעון:
ובדבר שאלתו השני'. לא מצאתי היתר ברור בזה. אך שמעתי שגאוני עולם ומצוקי ארץ עשו כן. ואולי טעמם דבזה"ז שנהגו לקבל פרס הוי כנותן מעות להזמין לו פרנסה. ולכן אין לבנו להחמיר בזה ומכ"ש במקום ביטול תורה. וד' יעזור לו להזמין לו מקום מנוח לשבת בהשקט על פלגי התורה והיראה. כעתירת ידידו הדוש"ת בלונ"ח: