מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קח
ב"ה יום א' ז' מרחשון תרל"ה לפ"ק לבוב. עתרת שלום וברכה וכל טוב. לכבוד ידיד נפשי. הרב הגדול החריף ובקי המפורסם. ערוגת הבושם. צח השכל ונקי הרעיון. כקש"ת מוה' נפתלי הירץ נ"י אבד"ק וואלאטשיסק יע"א:
מכתב יקרתו הגיעני. בדבר השאל' בעירו אשר שרי המלך לא יניחו שמה לעשות צוה"פ בשווקים להתיר הטלטול בשבת ומחמת גודל חלול שבת אשר נצמח עי"ז מוכרחים לחזור ולחפש על כל צדדי ההיתר להתיר הטלטול בלא צוה"פ ולכן עלה על דעת מעכת"ה לעשו' ב' לחיים משהויין מזה ומזה במקום שמתקצר הדרך לפחו' מעשר ולסמוך על ההיתר שהמבואו' שלנו יש להם דין חצר זה תורף דבריו. והם צריכין ביאור דלכאורה אין נפקותא בזה אם יש על המבואו' שלנו דין חצר או דין מבוי דממ"נפ מותר בשני פסין דחצר ודאי מותר בשני פסין ואם הוא מבוי אף פס אחד מתיר מטעם לחי דכיון שמתקצר הדרך לפחות מעשר א"צ כלל צוה"פ לא בחצר ולא במבוי. ונראה דכוונת מעכת"ה הוא משום דרחובות שלנו הם מפולשין. ואם הי' עליהם תורת מבוי אז צריך צוה"פ דוקא. ולא הי' תקנה להתיר הטלטול כיון דמחמת גזירת המלכות א"א לעשו' צוה"פ. אבל אם נאמר דיש על מבואו' שלנו דין חצר שפיר מותר בשני פסין משני צדדיו אף במפולש כמבואר בסי' שס"ד ס"א בהג"ה. כן נרא' כוונת מעכת"ה וקצר בדבריו. אמנם בגוף הדבר נלפענ"ד דלא נתנו על מבואו' שלנו דין חצר רק לחומרא ולא לקולא. וראי' לזה מדברי הט"ז סי' שס"ג ס"ק י"ח שכ' דמש"ה אין מתירין המבואו' שלנו ע"י שני פסין משהויין מזה ומזה או על ידי פס ד' מצד אחד משום מבוי מפולש דצריך צוה"פ דוקא ע"ש. ואם נאמר דיש על המבואו' שלנו דין חצר אף לקולא שפיר יש להתירם על ידי ב' פסין אף במפולש. ובזה יש לעמוד על כוונת דברי רבינו הרמ"א שכ' על הא דכ' המחבר דמבוי ניתר בלחי או קורה כתב הרמ"א וי"א דנוהגין לתקן כל המבואו' במה"פ דכל המבואו' שלנו יש להם דין חצרות והדברים תמוהים לכאורה דמה טעם הוא זה להצריך צוה"פ משום דיש על המבואו' דין חצרו' הא אכתי סגי בקנה מכאן וקנה מכאן ויהי' מותר מטעם שני פסין ולמה לי עוד קנה על גביהן. ומ"ש הט"ז שם דגזרינן משום מבוי מפולש קשה דא"כ למאי ענין הי' צריך הרמ"א לומר דהמבואו' שלנו יש להם דין חצרו'. והי' לו לומר בפשיטו' דמש"ה מצריכין צוה"פ משום דגזרינן אטו מבוי מפולש. אמנם לפמ"ש נכון מאוד דבאמת אין סברא כלל לגזור מבוי סתום אטו מבוי מפולש והיכן מצינו גזירה זו בש"ס ואם באנו לגזור בזה נגזור פחות מעשר אטו יותר מפשר וכדומה. ומש"ה כ' הרמ"א דלהכי מצריכין צוה"פ משום דיש להמבואות שלנו דין חצרו'. והיינו לחומרא דוקא. וכיון דמחמת חומרא זו אינו מועיל לחי או קורה וצריך שני פסין דוקא כחומר חצר. א"כ שוב חיישינן דמאחר דמצריכין שני פסין יסברו העולם דיש להמבואו' דין חצר לגמרי ויתירו בשני פסין אף במפולש כדין חצר המבואר בסי' שס"ד ס"א בהג"א ובאמת לקולא לא נתנו על המבואו' דין חצר ויש עליהם תורת מבוי לחומרא להצריך במפולש צוה"פ ומשום הכי מחמירינן להצריך אף במבוי סתום צוה"פ. וזה שכתב הט"ז דמש"ה אינו מועיל שני פסין משום מבוי מפולש והיינו כמ"ש דאם נתיר בשני פסין כחומר חצר אנו נותנין מקום לומר דיש להמבואו' תורת חצר לגמרי להתיר אף במפולש בשני פסין כדין חצר והאמת הוא דלחומרא נותנין עליו תורת מבוי להצריך במפולש צוה"פ. וזה ברור ואמת בכוונת הרמ"א והי"א. וגם מדברי המג"א בסי' שס"ג שם ס"ק כ"ז מבואר להדיא דבמבואו' שלנו אם הם מפולשות צריך צוה"פ ולא הקיל שם רק במבוי עקום דא"צ היתר לעקמימותו משום דהוא רחוק מרה"ר אבל ראשו הפתוח לרה"ר צריך צוה"פ ע"ש וכן ביארו האחרוני' דברי המג"א. הרי להדיא דלקולא לא אמרינן דיש להמבואות שלנו דין חצר ובמפולש אינו ניתר רק בצוה"פ. וגם מצד הסברא הדבר נכון לומר כן דמבואות שלנו יש להם חומר מבוי וחומר חצר. דבש"ס דף י"ב ע"ב אמרינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יותר על רחבו ובתים וחצרות פתוחין לתוכו. וכתבו כל הקדמונים דבעי' תרוויי' דוקא שיהי' ארכו יותר על רחבו וגם שיהיו בתים וחצרו' פתוחין לתוכו ואי חסר חד מנייהו אינו ניתר בלחי או קורה רק צריך שני פסין משהויין או פס ד'. מיהו כתבו התוס' דף י"ב שם ד"ה ובתים דבחצר שארכו יותר על רחבו מותר בלחי או קורה אף שאין בתים וחצרו' פתוחין לתוכו דדוקא במבוי שהוא סמוך לרה"ר החמירו בו דאם אין בתים וחצרו' פתוחין לתוכו אף דארכו יותר על רחבו אינו ניתר בלחי או קורה משא"כ חצר דהוא רחוק מרה"ר שפיר ניתר בלחי או קורה אם ארכו יותר על רחבו אף שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו. והכי קיי"ל בסי' שס"ג סעי' כ"ז בהג"ה ועי' כב"י ובב"ח סימן שס"ג שהביאו בשם הגהמ"י בשם סמ"ק דמבואו' שלנו דארכן יותר על רחבן ואין בתים וחצרו' פתוחין לתוכו אינו ניתר בלחי או קורה וצריך ב' לחיים מפני שהם קרובו' לרה"ר אף שאין לנו רה"ר לא פלוג עכ"ל ביאור דבריהם דמאחר שחילקו התוס' בין מבוי לחצר דבמבוי בעי' תרוויי' דוקא ארכו יותר על רחבו וגם בתים וחצרו' פתוחין לתוכו הואיל והוא קרוב לרה"ר משא"כ בחצר דרחוק מרה"ר שפיר ניתר בלחי או קורה אם ארכו יותר על רחבו אף שאין בתים וחצרו' פתוחין לתוכו אם כן במבואות שלנו דיש צד לומר דקרובות לרה"ר ומש"ה צריך שני לחיין היכא דאין בתים וחצרו' פתוחין לתוכו אף דארכן יותר על רחבן. ומיהו עדיין יש לומר כיון דאין לנו רה"ר גמורה לא מיקרי המבואות סמוכות לרה"ר כיון דגוף הרה"ר אינו רה"ר גמור וא"כ הי' מקום לומר דמבואו' שלנו יש לדמותן לחצר דמותר בלחי או קורה בארכן יותר על רחבן אף שאין בתים וחצרו' פתוחין לתוכו כמ"ש התוס' ולזה כתבו דמשום לא פלוג מצריכין גם במבואות שלנו שני לחיין ונדונין כסמוכות לרה"ר אף שאין לנו רה"ר גמורה הארכתי קצת בביאור דברי דברי הסמ"ק אף שהדברים פשוטים. עכ"פ כיון דכל עיקר דמצריכינן במבואות שלנו שני לחיים הוא משום לא פלוג א"כ פשיטא דבכל דוכתי דאמרינן לא פלוג הוא לחומרא דוקא ולא לקולא. וא"כ במפולש פשיטא דבעינן צוה"פ. ובזה יש להבין מה שנסתפק המג"א בסי' שס"ה ס"ק ד' לענין בקיעת רבים דדעת הט"ז והמג"א שם לחלק בין חצר למבוי דבחצר פרצתו בעשר אף אם רבים בוקעין בו משא"כ במבוי דאם רבים בוקעין בו פרצתו בד'. ונסתפק המג"א במבואות שלנו אם יש להם לענין זה דין חצר ע"ש. והיינו דאף דפשיטא לי' להמג"א לענין הכשר תיקון מבואות שלנו דנותנין עליהם חומר חצר וחומר מבוי. זה דוקא לענין היתר לחי או קורה ושני פסין דזה תלוי בארכו יותר על רחבו ובתים וחצרות פתוחין לתוכו ויש חילוק בין סמוכות לרה"ר או לא ומש"ה יש סברא לומר דמבואות שלנו שיש להסתפק בהם אי מיקרי סמוכות לרה"ר ומש"ה נותנין עליהם חומרי שניהם חומר חצר וחומר מבוי וכמו שהארכתי לעיל. משא"כ לענין בקיעת רבים דשם מטעם אחר אתינן עלה דבמבוי יש יותר דיורין מחצר ולהכי מזיק במבוי בקיעת רבים יותר מבחצר. וא"כ שפיר יש מקום לומר דמבואות שלנו יש להם דין חצר אף לקולא לענין זה. ועי' במג"א שדקדק בלשונו הטהור וכתב אם יש להם דין חצר לענין זה משמע דבשאר דוכתי פשיטא לי' להמג"א דאין להם דין חצר רק לחומרא ולא לקולא וכמו שהוכחתי מדברי הגהות סמ"ק והרמ"א והט"ז והמג"א בסי' שס"ג והכי נקטינן וא"כ פשיטא דבמפולש צריך צוה"פ ודלא כמ"ש מעכת"ה:
אמנם יען כי חובה עלינו לחפש בחורין ובסדקין אחרי פתח היתר כדי להנצל מן חלול שבת ח"ו. אמרתי אפתח אנא פתחא לנפשאי דרך אחר בזה וראה זה מצאתי דבר חדש בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ"ד שכתב דמה דמצריכין במבוי מפולש צוה"פ מצד אחד זה דוקא אם רוצה להתיר מבוי מבוי בפני עצמו אבל אם באין להכשיר את כל העיר או מקצת העיר לא דנו בה דין מבוי מפולש ולא מבוי עקום והכשר כל העיר אינו נדון כדין מבוי רק כל העיר נדונית כחצר אחת ונכשרת בשני פסין משהויין כל שהוא פחות מעשר ל"ש מוקפת חומה ול"ש שאינה מוקפת חומה ל"ש מבואותי' העקומות והמפולשות כולם ניתרים בשני פסין וע"ש במהרי"ט שהביא בשם מהריב"ל ח"ג סי' ע"ד שהעיד שכן היו עושין בשאלוניקי. ונלפענ"ד דעל דבר זה יכולין לסמוך במדינתכם שא"א לעשות צוה"פ וכמ"ש מעכת"ה ולא מטעמי' ומ"ש מעכת"ה לחוש בזה למ"ש התוס' בערובין דף כ"ד ע"ב ד"ה יאמרו דמש"ה לא מהני לעשות לחי בשביל של כרמים דיאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא שהוא מפולש דלא יסיקו אדעתם דגדודין שמעבר הנהר מהני. וא"כ גם בנ"ד מאחר שצריך להרחיק לעשות השני פסין רחוק הרבה מהעיר בערך מיל במקום שמתקצר הדרך לפחות מעשר לא אסקי אדעתיי' הני לחיים ויאמרו שמטלטלין בלא שום תיקון עכ"ל מעכ"ת ובמחכ"ת הם שלא בדקדוק דזה החשש של מעכ"ת דכיון דהלחיים רחוקין מן העיר לא אסקי אדעתיי' הני לחיים ויאמרו שמטלטלין בלא תיקון זה החשש לא נזכר בתוס' כלל. ומדברי הגמ' שם מוכח דלא חיישינן כלל לזה. דאל"כ ל"ל לרבא לומר יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים ואמאי לא חשש רבא דאם נעמיד הלחי אפיתחא דשביל של כרמים לא מסקי אנשי העיר אדעתיי' הך לחי ויאמרו שמטלטלין בהעיר בלא תיקון. וע"כ מוכח מהגמ' דכיון דהדרך הולך מהעיר דרך הרחבה לשביל שפיר מינכר הכשר הלחי עם העיר וא"כ גם בנ"ד כיון דהדרך הולך שם ויש גדודין גבוהים י' מזה ומזה עד מקום הלחיים שפיר נראין הלחיים עם העיר. אלא הא איכא למיחש דיאמרו דלחיים מועילים להתיר טלטול בדרך מפולש וכמ"ש התוס' לחוש דיאמרו לחי מועיל להתיר שביל של כרמים שהוא מפולש. מ"מ נלפענ"ד דאין לדמות הגזרות זה לזה דשם באמת עושין הלחי להתיר הטלטול בשביל של כרמים דאם יעשו להלחי (חב) כט להתיר הרחבה והעיר לא יועיל כלום וכיון דהרחבה הוא יותר מב"ס שלא הוקף לדירה והעיר נפרצה במלואה לרחבה וע"י הלחי לא מיקרי היקף לדירה וע"כ עושין הלחי להתיר השביל של כרמים ומגו דמועיל הלחי להתיר השביל מועיל ג"כ הלחי לגבי הרחבה להיות מוקף לדירה וע"ש ברש"י ד"ה היכי ניעבד וד"ה מהני ועי' במג"א סי' שס"ה ס"ק ט'. וכיון דע"כ עיקר הלחי נעשה להתיר השביל יש לגזור דיאמרו לחי מועיל בשביל של כרמים דעלמא. משא"כ כאן דעיקר הלחיים עושין להתיר הטלטול בהעיר ורק משום דסמוך להעיר הוא רחב מעשר לכן עושין הלחיים מרחוק במקום שמתקצר הדרך. א"כ מנא לן לגזור גם בזה וביתר הדברים שכתב מעכת"ה צדקו דבריו. ומסכים אנכי עמם להלכה ולמעשה. דברי ידידו: