מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן לו
ב"ה יום ד' י"ג טבת תרל"ט לפ"ק לבוב. ישאו הרים שלום. לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה וביראת ד' טהורה. ותיק וחסיד דיין מצויין. כש"ת מוה' שמואל יוסף נ"י מו"ץ בק' טשארקאס יע"א:
זה יצא ראשונה מכתב שאלה מאת מעכ"ת באיש אחד שמו ר' צבי חתן ר' שלום שהי' דר עם אשתו בק' טשערקאס בלי שום קטט. וביום כ"ז לחודש סיון תרל"ה הלך עם איש אחד ר' דוד בר' חיים צבי לטבול בנהר דניעפר והלך ר' צבי מקודם להנהר והתחיל לשוט ע"פ המים. וראה ר' דוד וגם עוד איש אחד ר' אלימלך בר אברהם שהתחיל לצעוק שיצילו אותו ולא יכלו להצילו עד שנתכסה במים ושהו כמה שעות אצל הנהר עד שנתקבצו כמה אנשים לבקשו ולא מצאוהו וכ"ז העידו ר' דוד ור' אלימלך בפני ב"ד של ג' בתו"ע. אחרי כן ביום ג' לחודש תמוז מצאו ערלים איש אחד שט ע"פ המים והודיעו לאשת ר' צבי ושלחה איש א' להכירו ואמרה לו סימניו שיש לו שומא תחת החזה בצד ימין גם יש לו על העורף כמין צלקת לצד ימין מן מכה ישינה שנתרפאה. ונסע ר' אליעזר ערך ארבעה ווערסט למטה ממקום שנטבע והי' מונח סמוך לנמל פניו למטה בתוך המים וחצי ראשו ומעט מגופו הי' למעלה מן המים וראה בו כל הסימנים שאמרה א"ר צבי ואת פניו לא הכיר מחמת שנתפח מאד. גם ר' שלום חותן ר' צבי העיד שראהו תומ"י בפניו כששכב בתוך המים והפך אותו והכירו היטב בטב"ע הגם שהי' תפוח מאד. וגם כל הסימנים הנ"ל ראה וכן העיד ר' בן ציון בר' יוסף דוב בתו"ע שהפך את פניו והכירו קצת בפ"פ ובסימנים הנ"ל כי הוא ידע מקודם מקום השומא בצמצום וכן ראהו אחרי מותו וגם הצלקת הנ"ל וגם הכירו היטב בפרצוף גופו ומע"כ דרש ממני לשקוד על תקנת עגונות כי אשתו היא רכה בשנים אם מותרת היא לשוק. הנה לפי הנאמר בהגב"ע ששהו כמה שעות אצל הנהר. אבל לא ביארו בפירוש משך הזמן שעמדו שם וחילוק גדול יש בדבר דכבר נודע מחלוקת הריב"ש והמהרי"ט בזה דדעת הריב"ש בתשובה סי' שע"ה דשיעור שהה עד שתצא נפשו הוא שלשה שעות והמהרי"ט בתשו' ח"ב ח' אעה"ז סי' כ"ו סובר דסגי בשעה קלה ע"ש. ומעתה בנ"ד לפי סברת מהרי"ט כבר יצאה האשה מאיסור תורה כדין נטבע במשאל"ס ואין עלי' רק חשש שמא עלה מרחוק או ניצול ע"י מחילה של דגים דזה אינו רק חשש דרבנן ואם ניסת ל"ת משא"כ לדעת הריב"ש דבעינן שישהו שלש שעות וכיון שלא ביארו בנ"ד סכום השעות ששהו ואפשר שלא עמדו שלשה שעות זה הוי רק טביעה גרידא כמו ספינה שנשברה בים דנותנין עלי' חומרי חיים וחומרי מתים והיא ספק א"א מה"ת ואם נשאת תצא כמבואר כל זה בפוסקים ובסי' י"ז סעי' ל"ד בהג"ה. והגם שראיתי באיזה אחרונים שהכריעו להקל בזה הם היו רשאים שהיו לבם פתוח כפתחו של אולם אבל אנחנו יתמי דיתמי מחויבים לכוף כאגמון ראש באימה ורתת נגד רבינו הריב"ש ובפרט להקל בדבר ערוה החמורה. והנלענ"ד בזה דבר נכון בס"ד. דהנה בתשו' נודע ביהודה מהד"ק סי' מ"ג הביא בשם הריב"ש סי' שע"ט דהנהו תלתא דר"א בן פרטא דנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים רובן למיתה ואעפ"כ אם ניסת תצא ול"ל הטעם משום חזקת א"א דהא רובא וחזקה רובא עדיף ולכן חידש הריב"ש משום דבעגונ' איכ' שני חזקות חזקת חי של הבעל וחזקת א"א ושני חזקות עדיפי מרובא. והנו"ב שם חולק עליו דזה לא מיקרי שני חזקות דכולא חדא חזקה הוא דמ"ט האשה עומדת בחזקת א"א משום דיש להבעל חזקת חי. והא דבספינה שנשברה בים אם נשאת תצא משום דליכא כלל רובא למיתה והוי ספ' השקול ומוקמינן בחזקת א"א ותצא ע"ש באריכות. ומעתה אומר אני דהא דפליגי הריב"ש והמהרי"ט בשיעור שיהוי שתצא נפשו תרוויי' ס"ל דדבר רחוק שיחי' אדם תחת המים שעה או שתים ואח"כ ישוט למעלה ועי' ועי' בתשו' הב"ח סי' ע"ט אלא דהריב"ש לטעמי' דסובר דגם בספינה שנשברה בים רובן למיתה ואפ"ה אסורה מה"ת ואם ניסת תצא ומשום דרובא לא מהני הכא נגד שני חזקות ומש"ה ס"ל להריב"ש ג"כ דאם לא שהו רק שתי שעות אף דבודאי רובא למיתה מ"מ אסורה מה"ת כיון דאיכא שני חזקות נגד הרוב. ומש"ה הוצרך הריב"ש שיעמדו שמה שלשה שעות דא"א בשום אופן לחיות תחת המים כ"כ כמו שהוכיחו מעובדא דבתו של רחב"ד דבשעה שלישית אמר עלתה ע"ש. משא"כ המהרי"ט אפשר דאזיל בסברת הנו"ב דהנהו שני חזקות חדא חזקה חשיבא והא דבספינה שנשברה תצא הוא משום דהוי ספ' השקול ומוקמינן בחזקת א"א ומש"ה ס"ל למהרי"ט דאם שהו שעה קלה ולא שט למעלה דאז הוי רובא למיתה היא מותרת מה"ת דכיון דלסברא זו ליכא רק חדא חזקה ורובא וחזקה רובא עדיף כנלפענ"ד. ועי' בגמ' ב"ב דף קנ"ג ע"ב וברש"י שם ד"ה השתא שמבואר להדיא כדברי הריב"ש וצע"ג על הנו"ב שלא הביא דברי הגמ' שם והנה הנו"ב בתשו' שם כתב דלדעת הריב"ש דגם בלא שהו עד שתצא נפשם רובן למיתה אם אח"כ העלו על שפת הים מת אפילו אם אין בו שום סי' כלל לא שייך לאוקמי על חזקת חי דמה חזית למיהב להבעל חזקת חי ולומר שזה הנמצא אחר הוא הרי גם להאחר הי' לו חזקת חי וא"כ לא נשאר כי אם חזקת א"א שוב מותרת מה"ת מטעם דרובא למיתה ורובא וחזקה רובא עדיף כיון דליכא רק חדא חזקה. וראיתי להגאון בעל חתם סופר בתשו' סי' ס"ה שכתב על הנו"ב שדבריו תמוהים דא"כ אם מת אדם בכל העולם פסק' לחיותא דכולי עלמא כיון דאדם אחר אבד חזקת חיים שלו וא"כ אזלא לה חזקת חי דהרי בכל יום מתים כמה אנשים ע"ש. ואני אומר שדברי הנו"ב נכונים אך לא מטעמי' דהנה החלקת מחוקק ס"ק ס' והט"ז ס"ק מ"ו כתבו דאם נמצא הנטבע בבגדי הבעל שנפל לים אשתו מותרת דחשש רחוק הוא שיצא מן הים והשאיל בגדיו לאחר וגם השני נטבע ע"ש. מדבריהם מבואר דחששא שמא נטבע עוד אחר חשש רחוק הוא דהרי חזינן דאם יש לו סי' גרועין חיישי' שמא השאיל לחבירו שיש לו ג"כ סי' גרועין כמוהו. וגם בסי' אמצעי שחידש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"ד דלא חיישי' שמא השאיל למי שיש לו סי' אמצעי כזה והאחרונים חלקו עליו דגם בכה"ג חיישינן. ומעתה כיון דלסברת הח"מ והט"ז לא חישינן שמא השאיל למי שנטבע כמוהו א"כ מוכח דענין הטביעה חששא רחוקה הוא יותר מן סי' אמצעי וגם עינינו רואות דרוב בני אדם ההולכים לרחוץ לא יטבעו. ואף דאמרינן בסוף מס' יומא דאסור לעבור בנהר שמא יטבע היינו דמחמת חשש סכנה אסור אפילו נגד הרוב כדאמרינן בחולין דף ט' ע"ב דחמירא סכנתא מאיסורא אבל ודאי דרובן לחיים. וא"כ יפה כתב הנו"ב דלדעת הריב"ש דגם בלא שהו עד שתצא נפשו רובן למיתה ואפ"ה אסור מה"ת אף דרובא וחזקה רובא עדיף משום דאיכא שני חזקות חזקת א"א וחזקת חי. ומעתה אם מצאו אח"כ מת על שפת הים דעכשיו אנו צריכין לשני מיעוטי שמא בעלה של זאת יצא חי מן הים דזה נגד הרוב לסברת הריב"ש דס"ל דרובן למיתה. וגם נצטרך לומר דזה הנמצא איש אחר הוא שהלך לרחוץ שם ונטבע וגם זה הוא נגד הרוב כמ"ש הח"מ והט"ז וכמו שהוכחתי לעיל דחששא דטביעה חשש רחוק הוא וכיון דאיכא תרי רוב נגד שני חזקות מותרת מה"ת. וא"כ בנ"ד יצאה אשה זו מחשש איסור תורה לדברי הכל דלדעת מהרי"ט והב"ח אם שהו שעה חדא מיקרי שהו עד שתצא נפשו ודין משאל"ס עלי' דליכא רק איסורא דרבנן ואם ניסת ל"ת. ולדעת הריב"ש דבעי' דוקא שישהו ג' שעות מ"מ הרי הריב"ש סובר דגם בלא שהו רובן למיתה והא דאסורין מה"ת הוא משום שני חזקות. ובנ"ד שנמצא אח"כ מת על שפת הים דאיכא תרי רובא נגד השני חזקות כמ"ש אם כן יצאה מאיסור תורה לדברי הכל. ועי' בח"ס שם שגם הוא הסכים לדברי הנו"ב דאם נמצא אח"כ מת על שפת הים מותרת מה"ת לדעת הריב"ש וגם בלא"ה הרב' מהקדמונים חולקין על הרמב"ן וסוברים דבמשאל"ס לענין חשש איסור תורה לא בעי' כלל לעמוד עד שתצא נפשו ודוקא במים שיש להם סוף לענין היתר להנשא לכתחילה בעינן שיהוי עד שתצא נפשו ולכן מכל הלין טעמי הדבר ברור כשמש דבנ"ד ע"י הטביעה לחוד יצאה האשה מאיסור תורה:
ובדבר סי' השומא. הב"ש בס"ק ע' הכריע דשומא הוי סי' אמצעי ולא זכיתי להבין דבריו. דהרי עיקר מעליותא דסי' אמצעי הוא משום דבגמ' הוא בעיא דלא אפשיטא אי סי' דאוריי' או דרבנן. ואם כן ע"י הסי' אמצעי יצאה מן ודאי א"א והוי ספ' א"א ואם ניסת ל"ת כמ"ש הב"ש שם בשם הרמ"ה וכן מצרפינן סי' אמצעי לסי' דבגדים לדעת הרבה פוסקים. וכדומה וכל זה דוקא בשאר סי' אמצעי דאיכא לספוקי דילמא סי' דאורייתא וסי' אמצעי מועיל ומש"ה אפשר לצרף הסי' הזה לשאר היתרים משא"כ בשומא דאיפלגי בגמ' בהדי' דרבנן ס"ל אין מעידין על השומא ור"א בן מהבאי אומר מעידין וכל הפוסקים שוין דקיי"ל כרבנן. וע"כ צ"ל דטעמיי' דרבנן או דסי' דרבנן או אף דסי' דאוריי' ג"כ לא מהני שומא משום דעשוי להשתנות לאח"מ או דשמא מצוי' בב"ג וכדאוקמנא ביבמות דף ק"כ ובב"מ דף כ"ז ע"ב וכיון דעכ"פ קיי"ל כרבנן דאין מעידין על השומא א"כ ליכא שום נפקותא במה שחידש לנו הב"ש דהוי סי' אמצעי כיון דמבואר בגמ' להדיא דאין מעידין עליו וליכא ספיקא כלל בהא מילתא א"כ סי' השומא לא מעלה ולא מוריד ולפענ"ד לא מצאתי מקום ליישב דברי הב"ש כי אם דאזל בשיטת הסוברים דשני סי' אמצעים מצטרפין להיות סי' מובהק ביותר. ואם כן אם יש סי' אמצעי וגם שומא בזה שפיר הכריע הב"ש כלישנא דסי' דרבנן ולהך לישנא הוי שומא סי' אמצעי וא"כ מצטרף השומא עם הסימן השני כדין שני סי' אמצעים והוי סי' מובהק ביותר דמועיל אף אי סי' דרבנן. ומיושב בזה מה שתמהו האחרונים על הב"ש דפוסק דשומא הוי סי' אמצעי דלמא קיי"ל כמ"ד סי' דאורייתא ולהך אוקמתא מוכח בגמ' דשומא גם סי' אמצעי לא הוי. ולפמ"ש ניחא כיון דליכא שום נפקותא מדברי הב"ש רק היכא דאיכא עוד סי' אמצעי מלבד השומא א"כ למ"ד סי' דאוריי' בלא"ה אשתו מותרת מחמת הסי' אמצעי לחוד ואם נחוש למ"ד סי' דרבנן א"כ להך לישנא שפיר הכריע הב"ש דשומא הוי סי' אמצעי ומצטרף סי' השומא עם הסי' אמצעי והוי סי' מובהק ביותר ודוק. ועי' בשו"ת מ"ב סי' מ"ג שכתב להדיא דאם איכא סי' אמצעי מלבד השומא אשתו מותרת מטעם ממנ"פ ע"ש והיינו ממש נ"ד דסי' הצלקת הוי סי' אמצעי כמ"ש הב"ש ס"ק ע"א בשם המ"ב והט"ז. ומ"ש הט"ז דבעי' דוקא צמצום מקום הצלקת היינו דבכה"ג הוי סי' מובהק ביותר אבל אם לא צמצם המקום הוי עכ"פ סי' אמצעי. וא"כ בנ"ד סי' הצלקת דהוי לכל הפחות סי' אמצעי מצטרף עם סי' השומא מטעם ממנ"פ כמ"ש המ"ב:
עוד אפשר לומר דבנ"ד יש להתיר מטעם סי' השומא לבד. דהנה הב"ש שם הביא בשם הרד"ך דאם פרט וצמצם המקום על אבר פלוני במקום פלוני הוי סי' מובהק ע"ש. ולדעתי ברור דגם בסי' גרוע מועיל צמצום המקום. דהרי עיקר ראייתו מנקב יש בצד אות פלוני. והרי כתב הב"ח בתשו' סי' פ"א דנקבים בקלף שכיחי טובא ואפ"ה מועיל אם צמצם המקום. א"כ מוכח מזה דבסי' גרוע גם כן מועיל צמצום המקום ובנ"ד שאמרה האשה שיש לו שומא סמוך לחזה בצד ימין הי' מקום לומר דזה הוי כצמצום מקום. אלא דהב"ש, הביא שם דיש חולקים על מהרד"ך ועיקר טעם החולקים כתב המהריב"ל דאף דבעובדא דידי' רשם מקום השומא סמוך לאוזן הימנית בסמוך ללחי העליון אצל פאות הראש אפ"ה יש להסתפק דלמא לא דמי לנקב בצד אות פלונית אלא כמו בצד תיבה פלונית דלא מהני ע"ש. והנה בגמ' גיטין דף כ"ז ובגמ' ב"מ אמרינן ר"א אמר כגון דאמרי עדים. נקב יש בצד אות אות פלוני דהו"ל סי' מובהק ודוקא בצד אות פלוני וכו' מספקא לי' סי' דאוריי' או דרבנן. והב"י בסי' י"ז הביא בשם בעל העיטור שכתב וז"ל ודוקא בצד אות פלוני אבל בצד תיבה פלונית לא דמספקא לן סי' דרבנן או דאורייתא ומספיקא אזלינן לחומרא וכ"כ הב"ש סי' קל"ב ס"ק ו'. ומוכח מזה דאילו הוי פשיטא לן דסי' דאורייתא הי' מועיל גם בנקב יש בצד תיבה פלונית רק מאחר דמספקא לן דילמא סי' דרבנן מש"ה בעי' דוקא שיאמר בצד אות פלונית. וא"כ בנ"ד שפיר מותרת ממנ"פ דאם נאמר סי' דאורייתא ומועיל באומר נקב יש בצד תיבה פלונית כמ"ש הבעה"ט. וממילא מועיל גם כן מצד צמצום המקום דלא גרע עכ"פ מנקב בצד תיבה פלונית גם לדעת המהריב"ל וכיון דמועיל מחמת צמצום המקום לא איכפת לן הא דשומא הוי סימן גרוע למ"ד סי' דאורייתא דכבר הוכחתי דגם סי' גרוע מועיל עם צמצום המקום דלא גרע מנקב בקלף דשכיח טובא כמ"ש הב"ח ואפ"ה מהני. ואם נאמר סי' דרבנן הרי להך מ"ד הכריע הב"ש דשומא הוי סי' אמצעי ומועיל בהדי צירוף צמצום המקום דהוי ג"כ סי' אמצעי עכ"פ אף לדעת מהריב"ל כדין שני סי' אמצעים דמועיל לדעת הרבה פוסקים כמו סי' מובהק. וראיתי להט"ז בס"ק כ"ט שכתב דלמ"ד בגמ' שומא מצוי' בב"ג לא מהני צמצום מקום דאפשר דמצוי להיות השומא בב"ג באותו מקום עצמו. ומדברי הב"י והב"ש בשם מהרד"ך וגם מדברי המהריב"ל והב"ח בתשו' סי' פ"א מבואר להדיא שלא כדברי הט"ז. עוד נלפענ"ד דהא דנחלקו הפוסקים אם מועיל צמצום מקום היינו דוקא היכא שהאשה או איש אחר אמרו שיש להבעל סי' סמוך לאוזן ימיני למעלה וכדומה ואח"כ העידו אחרים שמצאו מת עם סי' כזה דאז יש לחוש שמא לא הי' הסי' באותו מקום ממש שהי' בהבעל ואיש אחר הוא וכמו שהבאתי בשם מהריב"ל. משא"כ בנ"ד שהעיד ר' בן ציון בן יוסף שהוא ידע מקום השומא בצמצום בהבעל בהיותו חי ואח"כ ראה את הנטבע עם הסי' באותו מקום ממש וא"כ אין לך צמצום מקום יותר מזה דאם הי' הסי' אצל הנטבע שלא במקומו שהי' אצל בעל האשה בודאי הי' ר' בן ציון יודע מזה כיון שהכי מקום השומא בהבעל בהיותו חי:
והנה לפי מה שהוכחתי לעיל דע"י הטביעה לחוד יצאה אשה זו מחשש איסור תורה ואין עלי' רק איסור מחמת משאל"ס דאינו רק מדרבנן וא"כ לפמ"ש המג"ש בתשו' והסכימו עמו כמעט כל האחרונים דבאיסור עגונה דרבנן סמכינן על סי' דרבנן א"כ בלא"ה אשה זו מותרת דהרי סי' השומא וסי' הצלקת וגם צמצום המקום לא גרעי מסי' אמצעי עכ"פ דמועיל באיסור דרבנן. וראיתי אחד קדוש מדבר הרב בעל פני יהושע בחי' גיטין דף כ"ז שהקשה על שיטה זו שתי קושיות חמורות מהא דאמרינן דוקא נקב בצד אות פלוני וכו' מספקא לי' סי' דאוריי' או דרבנן. והרי כתבו התוס' בגיטין שם דחששא דשני יב"ש הוא מדרבנן ואפ"ה בעי דוקא סי' מובהק ביותר. עוד הקשה מהא דדייק בגמ' דסי' דרבנן מהא דתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סי' בגופו ובכליו ובש"ס בכורות אמרינן לחד שינוייא דפ"פ בלא חוטם מועיל מה"ת אלא מדרבנן החמירו ואפ"ה אין הסי' מועיל למ"ד סי' דרבנן. ומה שנ"ל לומר בטעם המתירין הוא דכבר נודע מ"ש הרמב"ם פ"ז מנחלות אבל אם הי' להם סי' מובהקין בגופו אם אבד זכרו יורדין לנחלה בעדותן אע"פ שאין משיאין אשתו שאני אומר לא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת ע"ש. והנה מ"ש הרמב"ם כאן סי' מובהקין ע"כ כוונתו לסי' אמצעי דבסי' מובהק ביותר אשתו מותרת וכ"כ הב"י להדיא בסי' י"ז דהרמב"ם בפ"ז מנחלות מיירי בסי' אמצעי. וא"כ מבואר בדבריו דהא דאין משיאין את אשתו ע"י סי' אמצעי הוא מחמת חומרת איסור כרת. והיינו דמצד הדין הי' לנו לומר דאיפשטא בעיין דסי' דאוריי' רק הא דמחמירינן בזה לומר סי' דרבנן הוא מחמת חומר (ח"ב) יא איסור ערוה ומה"ט כתב הב"ש בשם רי"ו דאם נשאת ע"י סי' אמצעי ל"ת ע"ש. ומעתה יפה כתבו המג"ש והאחרונים דבמשאל"ס דרבנן כיון דאין בזה חומר ערוה ולא איסור כרת רק איסור דרבנן שפיר יש לסמוך בזה על סי' אמצעי. והטעם בזה משום דבכה"ג יש לסמוך להלכה דסי' דאורייתא מאחר דמעיקר הדין הכי הלכתא דסי' דאוריי' כמ"ש בשם הרמב"ם. וממילא מיושבים קושיות הפנ"י הנ"ל דלמ"ד בגמ' סי' דרבנן סי' אמצעי לא מהני מידי וגם באבידה אינו מועיל רק מחמת תקנה כמ"ש בגמ' ב"מ דף כ"ז. וא"כ גם באיסור עגונה דרבנן ג"כ לא מהני סי' אמצעי והפוסקים לא כתבו רק לדידן דמדינא קיי"ל סי' דאוריי' רק מחמת איסור כרת מחמירינן לומר סי' דרבנן ולכן כתב דבאיסור דרבנן אוקמה אדינא דסי' מה"ת כנלפענ"ד נכון בס"ד. ולכן מאחר שדבר זה נפתח בגדולים ממדינת רוסיא שכתבו להתיר עגונה הנ"ל. גם אני הצעיר מסכים עמהם להתירה לשוק. וד' יראנו מתורתו נפלאות כעתירת ידידו: