אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן א

ב"ה יום ו' עש"ק י"ד אייר תרמ"א לפ"ק לבוב.

שלום וברכה ושלות השקט. לכבוד ידיד נפשי ולבי הרב הגאון החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם מוכתר בנימוסים. חד השכל ונקי הרעיון תפארת ישראל. כקש"ת מהו' שלום מרדכי הכהן נ"י האבד"ק בוטשאטש יע"א:

לדבר הזה יסלח נא הד"ג כי לא השבתי על מכתבו עד כה. כי שאלות שונות נחוצות לשעתן וטרדות הרגל מנעוני מלשים עין על דבריו. והענין חמור מאד ובעי צילותא. וגם אחרי כן יצא הדבר מלבי ונשכח ממני. עתה כבוא הקארטע שנית לקחתי מועד לעיין בדבר השאלה בעסק קדושין. והנה העד הרי"א העיד על קדושין גמורים שלפי דבריו נתן ר' ישראל הטבעת באצבע הבתולה ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. ולא ראה מה נעשה אח"כ אם השליכותו מיד או לא כי נבהל והלך תיכף רק שמע שאמר המקדש הוו עדים כי קדשתי אותה. גם לא ראה את הטבעת אם הוא כסף או בדיל או עופרת. אמנם העד הזה הוא אחי אמו של המקדש וכבר נודע דברי הרמ"א בחו"מ סי' ל"ג שכתב דלדעת הרמב"ם קרובי האם אינן פסולין רק מדבריהם והש"ך שם חולק על הרמ"א עכ"פ לפי שיטת הרמ"א בכוונת הרמב"ם יש לחוש לעדותו להצריכה גט כדין המקדש לפני פסולי עדות דרבנן. ואם נאמר דלדידן הך מלתא אי קרובי האם פסולים מה"ת או מדבריהם ספיקא הוי הי' מקום לומר דמוקמינן אותה בחזקת פנוי' וא"צ גט. ואף שהתוס' בכתובות דף כ"ג ע"א ד"ה תרויי' כתבו דכיון דנתן לה קדושין איתרע חזקת פנוי' ע"ש זה אינו רק מדרבנן כדמוכח מלשונם שם. וכ"כ בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ס"ה וח' אהע"ז סי' ס"א. ובנ"ד דהעד רי"א בודאי פסול מדרבנן לדברי הכל מחמת שהוא אחי אמו ורק שבאנו לחוש לדעת הסוברים לשטת הרמב"ם דאינו רק פסול מדבריהם ומה"ת כשר לעדות. ומה"ת שפיר יש לה חזקת פנוי' אף שנתן לה הקדושין וכמ"ש. ואף שכתבו התב"ש והמל"מל דבספיקא דפלוגתא לא מוקמינן אחזקה. מ"מ נראה דבנ"ד שפיר מוקמינן אותה בחזקת פנוי' דבסי' מ"ב סעיף ג' מבואר דאם המקדש והמתקדשת לא ראו את העדים אף שהעדים ראו אותם אינה מקודשת. ובחדושי מהרי"ט על הרי"ף פ"ב דקדושין כתב דגם אם קדשה לפני עדים פסולין מה"ת ג"כ אמרינן דרצה לשחק בה ע"ש דמוכח כן להדיא מדבריו. וא"כ אם אנו מסופקין על העדים אם הם פסולים מלבד דאם דין קרוב על העדים הם פסולים מגזיה"כ. דגם מצד הסברא אין לחוש לקדושין משום שלא כוונו לשם קדושין רק לשחוק וא"כ בספק פסולים איכא ג"כ ספק אם נתכוונו לשם קדושין דכמו דבודאי פסולים אמרינן דודאי לא כוונו לשם קדושין רק לשחוק ה"ה בספק פסולים איכא ספיקא אם כוונו לשם קדושין ולענין הך ספ' שמא לא כוונו המקדש והמתקדשת לשם קדושין שפיר יש להעמיד בחזקת פנוי' דבשלמא אם הספ' הוא הלכתא כמאן יש לומר דבשביל החזק' אין להכריע את הדין. אבל בנ"ד אמרינן מחמת החזקה דהם סברו העדים פסולים מה"ת ולא כוונו לשם קדושין. אמנם מצאתי במהרי"ט בחידושיו לגמ' קדושין דף י"ב ע"א ובחדושיו על הרי"ף פ"א דקדושין דף ל"ד שכתב דהיכא דפשטה ידה לקבל קדושין איתרע חזקת פנוי' מה"ת ולפלא בעיני על נו"ב שכתב להיפך. ועי' בר"ן פ"א דקדושין גבי נתן הוא מרה היא שמסתפק שדין זה בכל ספק קדושין אם היא (ח"ב) אלף אסורה מדרבנן או מה"ת. ואם נאמר דליכא בזה רק איסור דרבנן יש להתיר בנ"ד מטעם שכתבתי לעיל כיון דמדרבנן בודאי פסול להעיד משום קורבא ועי' בב"ש סי' כ"ז ס"ק כ"ב. ואפשר דגם אם נאמר דהיכא דפשטה ידה לקבל קדושין איתרע חזקת פנוי' מה"ת וכמ"ש בשם חידושי מהרי"ט. זה דוקא היכא דהספ' הוא רק בענין הנתינה כגון ספק קרוב לה או כלב רץ אחרי' או נתן הוא ואמרה היא וכדומה דיש עדים כשרים שעכ"פ נתרצית בקדושין בזה אמרינן דמשעה שנתרצית ופשטה ידה לקבל הקדושין איתרע חזקת פנוי' וכמ"ש מהרי"ט שם. משא"כ בנ"ד דהספ' הוא על גוף העדים אם הם פסולים מה"ת א"כ גם על מה שנתרצית לקבל הקדושין אנו מסופקין דאם העד פסול מה"ת אין אנו מאמינין לו שפשטה ידה לקבל קדושין ולא איתרע כלל חזקת פנוי' ומיושב בזה מה שהקשו המהר"ם פדווא והלחם משנה פ"ח מאישות הלכה ה' בהא דע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור הר"ז מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. ואמאי המקדש בפסולי עדות מחמת עבירה אין חוששין לקדושין ניחוש שמא הרהרו תשובה בלבם ע"ש. ולפמ"ש ניחא דבהתנה ע"מ שאני צדיק דאיכא עדים כשרים שפשטה ידה להתקדש ואיתרע חזקת פנוי' ושפיר חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. משא"כ במקדש בפסולי עדות דגוף הדבר דנתרצית לקדושין לא ידענו כי אם על פיהם וכיון דהם פסולים בעבירה א"כ גם ע"ז אין נאמנים שפשטה ידה לקבל הקדושין ולא איתרע חזקת פנוי' כלל ומש"ה לא חיישינן שמא הרהרו תשובה בלבם וזה נכון ואמת בס"ד. וגם בלא"ה הכריעו רוב הפוסקים דקרובי האם פסולים מה"ת ועי' בח"מ סי' מ"ב ס"ק י"ב ובב"ש שם ס"ק ט"ז. ועי' בב"י ס"ס מ"ב שכתב דאם נשאת כבר יכולין לסמוך ע"ד הסוברים דקרובי האם פסולים מה"ת ומותרת לשני:

עוד נלפענ"ד לפסול עדותו של רא"י ע"פ מ"ש הש"ך בחו"מ ס"ס ל"ג דגם בהודאות והלואות דלא בעי' דו"ח מ"מ אם אירע שהב"ד חקרו את העדים בחקירות או בדרישות ואמרו איני יודע או הכחישו זא"ז עדותן בטילה ע"ש. ומכ"ש בעידי קדושין דלדעת הרבה פוסקים בעי דו"ח ובנ"ד שהבתולה מכחשת לכ"ע בעי' דו"ח כמ"ש הב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ד. והנה הרמב"ם פ"א מעדות אחר שמנה שבע חקירות כתב ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע"ז שואלין אותן את מה עבד ובאיזה עבודה עבד העידו שחילל שבת שואלין אותן איזה מלאכה עשה והיאך עשה העידו שאכל ביוה"כ שואלין אותן איזה מאכל אכל וכמה אכל וכו' וכל כיוצא בזה הרי הוא מכלל החקירות עכ"ל. ובלח"מ ובמשל"מל שם ביארו דברי הרמב"ם דאף דבמשנה שם לא תנן רק שבע חקירות דאם א' אומר בהם א"י עדותו בטלה ומפרש הטעם התם משום שאי אתה יכול להזימם וזה לא שייך רק בחקירות דזמן ומקום שהזמה תלוי' בהן משא"כ בהנהו חקירות שהזכיר הרמב"ם באיזה עבודה חילל שבת ואיזה מאכל אכל ביוה"כ דהנהו חקירות לא תליא בהו הזמה ובזה לא שייך טעם דהוי עדות שאאי"ל. ותירצו דבמשנה לא הוצרך ליתן טעם רק אם אמרו א"י בחקירות דזמן ומקום שאין גוף העדות תלוי בהן. אבל בחקירות שהוסיף הרמב"ם דהיינו דרישות שהן עיקר העדות אם אמר אח' מן העדים איני יודע מצד הסברא עדותו בטלה ע"ש. והכי קיי"ל בש"ע חו"מ סי' ל' סעי' ב' דאם הוכחשו בדרישות עדותן בטלה ועי' בסמ"ע שם ס"ק ה'. ולשיטת הש"ך ס"ס ל"ג ה"ה אם אמרו א"י בדרישות דהיינו דבר שגוף העדות תלוי בו ג"כ עדותו בטלה. ונראה ברור דגם לפמ"ש התומים שם לחלוק על הש"ך היינו דוקא בחקירות דזמן ומקום דכיון דחז"ל אמרו דד"מ לא בעי דו"ח ע"כ דלא בעינן בד"מ עדות שאי"ל וא"כ גם אם אמרו א"י ג"כ כשר עדותן כיון דעיקר הטעם בד"נ אם אמרו א"י בחקירות בטל עדותן משום דהוי עדות שאאי"ל. ואם כן בממון בממון דלא בעינן עדות שאי"ל אם אמרו א"י בחקירות עדותן כשרה משא"כ בדרישות דהיינו דבר שגוף העדות תלוי בהן דאם אמר א"י בטל העדות משום דמוכח מדברי העדים שלא עיינו כלל ולא שמו על לבם גוף המעשה ומצד הסברא אם אמרו בזה א"י בטל העדות כמ"ש הלח"מ והמשלמ"ל. וכיון דבזה לא תיקנו חז"ל מידי אין שום טעם לחלק בזה בין ד"מ לד"נ. ומכ"ש לפמ"ש לעיל דבעידי קדושין דעת הרבה פוסקים דדמי לד"נ ובפרט בנ"ד דהוי דין מרומה פשיטא דאם אמר א"י בדרישות עדותו בטילה. וכיון שרא"י העיד שלא ידע אם הטבעת הוא כסף או בדיל או עופרת. והרי עיקר הקדושין הוא ע"י הטבעת והוי א"י בדרישות ובטל עדותו. ולדעתי העני' לא מצאתי שום מקום לחלק בין אם העד אינו יודע אם הרגו בסייף או ברומח. אם אכל ביוה"כ פת או פירות כיון דבין כך ובין כך חייב ואפ"ה פסק הרמב"ם בהל' עדות שם דאם אמר א"י נתבטל עדותו וה"ה והוא הטעם אם א"י אם הטבעת הי' של כסף או של עופרת ג"כ בטל עדותו כנלפענ"ד בס"ד:

ובעדות הר"מ פשיטא שאין בו ממש כיון שלא ראה הנתינה מידו לידה. וגם לפמ"ש הב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ב בשם המרדכי היינו דוקא שעכ"פ ראו מקודם את הטבעת בידו ואח"כ ראו אותו בידה דאיכא עכ"פ אומדנא המוכיח שמועיל בד"מ. משא"כ כאן שלא ראה הר"מ מעולם הטבעת בידו ואין כאן שום אומדנא שנתן לה מאומה ועי' בשו"ת ח"ס סי' ק"א וזה פשוט:

ועתה נבוא לעיין בעדות הר"ח. ובראשית ההשקפה הי' נראה לי דאין ממש בדבריו מאחר שלפי עדותו לא אמר ר"י להבתולה שום דבר מעניני קדושין רק שאמר לעדים רבותי הוו עדים שאני מקדש אותה וקרא כתיב כי יקח איש אשה דבעי' שיקח אותה ע"י דיבור הקדושין. ובגמ' קדושין דף ה' ע"ב כפל ושנה איזה פעמים ואמר לה האמ"ל וכן הלשון בפוסקים. אבל מה שאמר לאנשים אחרים שהוא מקדש פלונית אין זה לשון קדושין כלל. וראי' גדולה לזה מהא דקיימ"ל בסי' ל"ז סעי' ז' בהג"ה דאב שמקבל קדושין עבור בתו קטנה או נערה יעמוד האב אצל בתו כשתקבל הקדושין ויאמר לה האמ"ל ואם אמר בתך מקודשת לי הוי קדושין דהרי היא במקום אבי' עומדת עכ"ל הרמ"א שם. מבואר להדיא דדוקא בקטנה או נערה לגבי אבי' מועיל הלשון בתך מקודשת לי אבל בגדולה ולגבי איש אחר שאמר לו שהוא מקדש פלונית אין כאן בית מיחוש. אמנם מצאתי בבה"ט סי' כ"ז ס"א שהביא שו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' כ"ד שאם אמר לעדים הוו עלי עדים שאני נותן זה לפלונית לקידושין הוי קידושין ועיינתי במהרשד"ם שם וראיתי שהוא הי' מסתפק בדבר ואח"כ הביא ראי' מן המרדכי פ"ג דקדושין דאם אמר לעדים שהוא מקדש אותה ג"כ מועיל דשם הביא מעשה בנערה משודכת לכהן ובא פריץ אח' עם ב' עדים לביתה ונכנס עמה בדברים ונתן לה טבעת זהב ולא הזכיר שום קדושין עד אחר שעה אז אמר הוו עלי עדים שקדשתי' וקרובי הנערה כפו את הפריץ ליתן לה גט והסכימו הגדולים דלא הוי קדושין משום דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ועוד שהשליכה את הטבעת ואמרינן הוכיח סופו על תחילתו משמע הא לאו הני טעמי הי' מועיל אף שלא אמר לה דבר רק לעדים ומזה הוכיח המהרשד"ם דגם בכה"ג מועיל ע"ש. ואף שאיני כדאי וראוי לכך להשיב ולהשיג על דברי המהרשד"ם מ"מ אומר ברתת ובזיע דלענ"ד אין מדברי המרדכי ראי' כלל דלפי כוונת המהרשד"ם בדברי המרדכי קשה טובא דאף אם נאמר דלא בעינן שיאמר אלי' דוקא לשון הקדושין וסגי בשיאמר לעדים מ"מ זה דוקא אם אומר לשון הוה כנדון המהרשד"ם וכנ"ד דהיינו שאמר לעדים שהוא מקדש אותה מה שא"כ בעובדא דהמרדכי שאמר הווי עלי עדים שקדשתי' וכי יעלה על הדעת לומר שזה לשון קדושין והרי גם אם אמר להאשה עצמה אנכי קדשתי אותך מידי מששא אית בי'. ובש"ס גיטין דף ל"ב גבי ביטול הגס מבואר דבעי' שיאמר לשון הוה או עתיד אבל אם אמר לשון עבר לא מהני ועי' ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בהג"ה ובחו"מ סי' ע"ג בסמ"ע ס"ק י"ח. ועי' באה"ע סי' כ"ז סעי' ה' בהג"ה ובח"מ וב"ש שם. וע"ק מדוע הביא המרדכי הך עובדא בפרק האומר דדיני לשון קדושין ושתיקה לאחר מ"מ הן בפ"א דקדושין ולא בפ"ג. ולכן נלענ"ד דהמרדכי הכי פירושו דהתם מיירי דידענו ע"פ עדים דבשעה שנתן בידה הטבעת לא אמר שום דבר מעניני קידושין כמ"ש המרדכי בפירוש עד לאחר שעה אז אמר הפריץ הוו עדים שכבר קדשתי אותה היינו במשך אותה שעה דאז לא שמו העדים את לכם לשמוע מה הם מדברים. וחששו הגדולים למה דאיתא בפ' האומר באומרת קדשתני דאם הבעל נתן גט אסור בקרובותי' וה"ה באומר קדשתיך אם נתן לה גט אסורה לכהונה וכיון שהנערה היתה משודכת לכהן כדאיתא להדיא במרדכי שם ומאחר שקרובי הנערה כפו את הפריץ ליתן גט ע"ז דנו במרדכי שם אם היא מותרת להמשודך הכהן. וע"ז השיבו הגדולים דאף אם האמת כדברי הפריץ מ"מ הרי בשעת נתינת הטבעת בודאי לא הזכיר לשון קדושין ואין כאן חשש רק שמא קדשה אח"כ במשך אותה שעה שלא שמעו העדים לדבריהם א"כ הוי שתיקה לאחר מ"מ. וגם כיון שהשליכה הטבעת אמרינן הוכיח סע"ת ע"ש. אבל מעולם לא חשש המרדכי לומר דמה שאמר הפריץ הוו עדים שקדשתי' שזה הוא ענין קדושין רק דאיכא חשש שמא קדשה מקודם כדין האומר לאשה קדשתיך וכמ"ש. וא"כ ליכא שום ראי' מדברי המרדכי דסגי באומר לשון הקדושין לעדים וכמו שהוכיח המהרשד"ם. ובזה מובן מ"ש הרמ"א בסי' כ"ו סעי' ה' דצריך שיאמר לשון המוכיח להבא ואמאי לא הביא הרמ"א דעת המרדכי דסגי אם אמר בלשון עבר. וע"כ דהרמ"א פירש דברי המרדכי כמ"ש דמ"ש הוו עדים שקדשתי' אין שום ממש בדברים אלו רק חשש שמא קדשה כבר ודברי המהרשד"ם אינם מובנים לי:

אמנם בנ"ד אין נפקותא בזה דאף אם נאמר דצריך דוקא לומר לשון קדושין אל הנערה ולא אל העדים מ"מ לא גרע מה שאמר לעדים הוו עדים שאני מקדש אותה ממדבר על עסקי קדושין דאף אם נתן לה בשתיקה מקודשת. ובזה בודאי סגי באומר לעדים כמבואר בסי' כ"ז ס"א בהג"ה דסגי כשמדברים לפני'. ומ"מ עדיין יש לדון בזה שהרי לא אמר בשביל מי מקדש אותה והרי באומר הרי את מקודשת שהעדים יודעים בברור ורואים בעיניהם שהוא מקדש אותה ואפ"ה כל שלא אמר בפירוש תיבת לי לא מהני לדעת רוב הפוסקים וכמ"ש הח"מ סי' כ"ז ס"ק י"א דצריך שיאמר לשון טוב שמורה שהוא קונה אותה לעצמו. וא"כ בנ"ד מה מועיל מה שאמר לעדים איך בין זיא מקדש והרי לא אמר שהוא מקדש אותה בשבילו. וגם אם אמר לאשה עצמה אני מקדש אותך ג"כ לא מהני כיון שלא אמר לי ודוקא כשהזכיר שהוא נותן לה אמרינן דמסתמא לעצמו קדשה כמ"ש הב"ש סי' כ"ז ס"ק ט"ז. וגם בכה"ג אינו רק ספק קדושין וכמ"ש הח"מ וב"ש שם מה שא"כ בנ"ד שלא אמר רק שהוא מקדש אותה כיון שלא אמר לי אין כאן חשש קדושין לדעת רוב הפוסקים. ואף דהרמ"א בסי' כ"ז סעיף ד' הביא דעת המחמירין אם. לא אמר לי. הרי כתב הב"ש שם ס"ק י"ד דאם בלא"ה איכא ריעותא או היכא דלא הוי רק ספק קדושין אף אם הי' אומר לי מקילין וכאן יש הרבה ריעותות בקדושין אלו וכמו שאבו בס"ד. והנה העד ר"ח אמר בפירוש שאינו זוכר בא שבוע הי'. וכבר הבאתי לעיל דברי הש"ך בחו"מ ס"ס דאף בד"מ דלא בעי דו"ח היינו דאין הב"ד צריכין לשוב ולחקור באיזה זמן הי' אבל אם אירע שיאמר הט בחקירות עדותו בטילה. ומכ"ש בעידי קדושין דרוצין אותה א"א ונדון כד"נ לדעת הרבה פוסקים. ונ"ד מרומה משום דהאשה מכחשת כמ"ש הב"ש סי' י"ד. ועי' בשו"ת הריב"ש סי' רס"ז שכתב ובודאי אין לך דין מרומה יותר מזה שיקדש אשה חשובה בלא שידוכין ושלא בפני קרובי' ובלא ברכת אירוסין ושלא בעשרה ע"ש והיינו ממש נ"ד ובדין מרומה לכ"ע אף בד"מ בעי דו"ח. הן אמת דהרמ"א בחו"מ סי' ט"ו הביא בשם הריב"ש דהא דדין מרומה בעי דו"ח היינו שהדיין מחויב לדרוש כל מה שאפשר אבל מ"מ לא הוי כד"נ שאם אמר באחד מן החקירות א"י שתתבטל העדות. ועי' בשו"ת ר"ב אשכנזי וכל האחרונים שתמהו על הריב"ש דהרי ד"ת אחד ד"נ ואחד ד"מ בעי דו"ח רק שחז"ל אמרו משום נעילת דלת דד"מ לא בעי דו"ח וכיון דבדין מרומה לא תיקנו חז"ל ולא הפקיעו בזה ד"ת א"כ ממילא קם דינא כד"נ ממש ואם אמרו א"י בחקירות עדותן בטלה. וגם והש"ך בס"ס ל"ג שם חולק על הריב"ש ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ק ח' אהע"ז סי' ע"ב:

ולפענ"ד נראה בזה דבר חדש ומקודם אומר להביא מקור וראי' גדולה לשיטת הריב"ש מהא דאמרינן בסנהדרין דף ל"ב ע"א שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו באותו היום עמנו הייתם שטר כשר ועדיו כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו. ומזה מוכח הש"ס שם דבד"מ לא בעי' דו"ח ע"ש. ואם כן לפי סברת הריב"ש הנ"ל דמלתא דל"ש חשוב דין מרומה כגון שיקדש בלא שדוכין ושלא בפני קרובי' וכדומה וכמ"ש לעיל. וא"כ גם כאן הא אמרינן בגמ' שם דלא שכיחי אינשי דמוזפי בשמטה וא"כ חשיב דין מרומה ובעי דו"ח גם בד"מ. ומזה הוכיח הריב"ש דהא דדין מרומה בעי דו"ח לאו דו"ח ממש כד"נ רק שהדיין מחויב לדרוש כל מה שאפשר ואם אמרו העדים א"י עדותן כשרה ומש"ה גם עדות שבשטר כשר אף דבשטר א"א לעשות דו"ח משום דאמרינן אחרוהו וכתבוהו משום דא"צ בדין מרומה רק לחקור כל מה שאפשר ובשטר שא"א לעשות דו"ח כשר וממילא דאם אמרו העדים א"י ג"כ כשר. ומעתה אפשר לומר דזה דוקא היכא דבגוף הגדת העדים אין אנו רואין שום ריעותא כלל רק דמצד הענין נראה הדין מרומה כמו שיקדש בלא שידוכין דע"ז קאי הריב"ש בסי' רס"ו שם וכן בהא דל"ש דמוזפי בשביעית דבגוף השטר בעצמותו ליכא שום ריעותא בזה כתב הריב"ש דל"ב דו"ח ממש ואם אמרו א"י עדותן כשרה משא"כ בדין מרומה שנראה מדברי העדים עצמן שאין עדותן אמת כגון שסותרין זא"ז קצת וכדומה וכמו שפרש"י בשבועות דף ל' ע"ב ד"ה שהוא. בכה"ג מודה הריב"ש דבעי דו"ח כד"נ ואם אמרו א"י עדותן בטלה ומיושב בזה מה שתמהו הפוסקים על הריב"ש מהא דתנן אד"מ וא' ד"נ בדו"ח ובגמ' מוקי למתניתין בדין מרומה וא"כ מוכח דדין מרומה דמי לגמרי לענין דו"ח לד"נ ואם אמרו א"י עדותן בטלה ולפמ"ש נכון דכיון דבגמ' שם מוקי לברייתא דשטר שזמנו כתוב בא' בניסן בשמטה בדין שאינו מרומה. והרי לפמ"ש הוי התם ג"כ דין מרומה כיון דל"ש דמוזפי בשביעית וע"כ דקרי לי' אינו מרומה משום דמצד הגדת העדים אין אנו רואין בו צד רמאות רק מצד גוף הענין. וא"כ הא דמוקי למתניתין דאד"מ ואד"נ בדו"ח בדין מרומה היינו גוף הגדת העדים הוא מרומה ובזה מודה הריב"ש דדמי לגמרי לד"נ ואם אמרו העדים א"י בחקירות עדותן בטלה. ועי' בטור חו"מ סי' כ"ח שהביא ירושלמי רב כד הוי חמי סהדי מכוונין הוי חקר. ופירש הטור שם דכשהי' רואה העדים מעידין בלשון א' הי' חושש לשקרנים ובעצה אחת כוונו לשונם והי' חוקר ודורש אותם ע"ש. והיינו כמ"ש דעיקר דו"ח בדין מרומה הוא היכא דמוכח מהגדת העדים בעצמן שהם משקרים ומ"ד דברי ר"ח סותרין בתחילה אמר דבשעת הנחה אמר הוו עדים שאני מקדש אותה ואח"כ אמר דקודם שהניח באצבעה אמר כן. וגם הכחיש את רא"י בכמה ענינים א"כ מוכח מגוף הגדת העדים שהדין מרומה. וכבר כתבתי דבכה"ג אפשר דמודה הריב"ש דאם אמר א"י בחקירות עדותן בטלה. ובר מן כל דין מאחר שרא"י העיד שאמר לה האמ"ל, כדמו"י ור"ח העיד שאמר להעדים הוו עדים שאני מקדש אותה והוי הכחשה בדבר שגוף העדות תלוי בו. וכבר הבאתי לעיל בשם הרמב"ם דזה מיקרי דרישות כמו זה אומר בסייף הרגו וזה אומר ברומח וגם בד"מ בכה"ג עדותן בטלה כמו זה אומר חבית של יין וזה אומר של שמן דמבואר בריש סי' ל' בלי חולק דנתבטל העדות:

ובדבר עדותו של הרי"מ. הנה כל מה שכתבתי לפסול עדות הר"ח שייך גם בעדות רי"מ שגם הוא אינו יודע באיזה שבוע ומכחיש את רא"י ואת ר"ח בכמה דברים ובתחילה העיד ששמע שאמר הרי את ולא יותר ובתכ"ד אמר שלא שמע כלום רק אחר הנתינה אמר ר"י הוו עדים שכבר קדשתי' ובין כך ובין כך אין בדבריו ממש. וגם דלדעת רוב הפוסקים יש לדון בהני קדושין מחמת נמצא אח' מהם קאו"פ שהרי נצטרפו בשעת ראי' וגם ידעו בפסולן שהרי הם קרובים זה לזה וגם עוד הרבה היתרים שכתב הדר"ג. ולכן גם דעתי העני' מסכמת להתיר את הבתולה להנשא לכל גבר דיתיצביין:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה